קיקי! קיקי! קיקי!

רוכב ברחובות העיר בשעת לילה מאוחרת על האופניים שלי, אני מרגיש כמו קיקי שרוכבת על המטאטא שלה מעל עיר אירופאית צבעונית ומדומיינת.

אני יודע אז שהחלום האמיתי שלי, זה שאני אוחז בו כשאני באמת מקשיב רגע לעצמי, הוא להיות תמים כמו קיקי, ולרכוב תמיד על המטאטא הזה שלוקח אותי למקומות חדשים – עם מבט שאין בו שמץ של צרות ורק שמחה, ידידות וסקרנות. אז לא יהיה כלל רע. אז יהיה רק טוב.

דוהר ברחובות העיר הזאת בשעת לילה מאוחרת , אני חולם לפגוש יום אחד מישהי כמו קיקי, שצוחקת צחוק משוחרר ומדבק מול העולם המצחיק הזה. ואני חולם שתהיה לנו יום אחד קיקי קטנה. כי אם כבר עושים ילדה, אז שתהיה תמימה כמו קיקי, אחרת בשביל מה?

הרוח נושבת בשערי ואני חושב כמה עצוב זה שמודל הנשיות שהחברה שלנו מרוכזת בו כיום אינו קיקי אלא דווקא את הילדה כפוית הטובה שלא הכירה תודה על התבשיל שטרחה עליו סבתא, ושקיקי הובילה אליה כל הדרך בגשם.

המקרוביוטים מאמינים שאם רק כולם יאכלו אורז מלא, תגיע גאולה לעולם. אני חולם על עולם שבו כולם רואים כל יום סרט של מיאזאקי ומתכווננים שוב ושוב לתובנה שהקדושה האמיתית היא להיות חמוד ותמים, ושאם כולם יהיו חמודים ותמימים הכל יהיה בסדר.

הייאו מיאזאקי הוא היוצר החומל והאוהב ביותר שאני מכיר כי בסרטים שלו אין לעולם דמויות רעות. מקסימום דמויות שכואב להן, ושצריך לקלף את הכאב שלהן כדי להבין שהן בעצם טובות.

הייאו מיאזאקי הוא הגאון הגדול ביותר של האנימציה היפנית ואחד הגאונים הגדולים ביותר של הקולנוע (ואולי בכלל) כי הסרטים שלו גורמים לך להיות כל כך אסיר תודה ושמח להיות בחיים, והם באמת גורמים לך לרצות להיות טוב יותר, אבל לא בצורה שמלחיצה בשום אופן, אלא בצורה מלטפת, מעודדת, משמחת עד עומק הלב. ומבחינתי אמנות שמצליחה שוב ושוב לגרום לך לרצות לחיות, לרצות לשיר ולומר תודה לעולם הזה – ובכן, זו האמנות שאני רוצה לצרוך, זו האמנות שאני אסיר תודה לחיות איתה יחדיו באותו העולם.

אני רוכב ברחובות העיר ומדמיין שקיקי מגיעה לעיר הקטנה שלנו, תל אביב. אני מדמיין אותה מרחפת באוויר מעל רחוב המסגר, מובילה חלקי חילוף למוסכים, עושה משלוחים ממאפיה ברחוב יפו, ומתגוררת בעליית גג בפלורנטין.

תראו סרטים של הייאו מיאזאקי, כי זה התרפיה הכי כיפית וטובה שאני מכיר. כי הם מחזירים את האמונה בעולם ובעצמך. תראו אותם כשאתם בדכאון והם יעשו אתכם שמחים, תראו אותם כשאתם שמחים והם יעשו אתכם אקסטטים. תראו אותם לפני שאתם עולים על האופניים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרב  On 13 באוקטובר 2009 at 2:23

    חותמת על כל מלה

  • יעל  On 13 באוקטובר 2009 at 5:27

    ואני מתכוונת לטענה שבעצם עולה מתוך הסיפורון המחויך ותו לא הזה שלך.

    כי אפילו מי שהוא שמח, ידידותי וסקרן ב"דיפולט" שלו, לומד להיות כעוס, צר עין ותקיף אחרת הוא פשוט לא ישרוד. לא ברחוב, לא במוסכים, לא במאפיה ולא בעליית הגג.

    לכן זה קצת מקומם שאתה מקנטר לך בין השורות על "מודל הנשיות בחברה שלנו" משום שהמודל הזה נוצק בדמותה, בהתכתבות עמה ומתוכה.

    זה מזכיר לי את "מודל הגבריות" שמלמד את כולנו להיות יפות ומשופצות ואח"כ חושב כמה עצוב זה שכבר אין יופי "טבעי" מסביבנו וכל הנשים מקדישות את שעותיהן לתיקון והתקנה

  • עידו  On 13 באוקטובר 2009 at 8:42

    רק למען הטל ספק. שכתבתי כנגד מודל הנשיות בחברה שלנו לא כתבתי כנגד הנשים בחברה שלנו, חס וחלילה – אלא כנגד החברה שלנו, וכמובן שבמידה מכרעת האשמים במודל הזה הם גברים.

    ברור שקשה להיות מחייך, ידידותי וסקרן בתוך עיר קשה ועצבנית. לא רק לנשים, גם לגברים. גם אני, בזמן שנסקתי עם הקטע הזה כשחזרתי לאחר דהירה על האופניים (שבאמת הרגישה לי כמו שיוט על מטאטא) נאלצתי לרדת לכמה רגעים מטה כשצפצפו וצעקו לי מתחת לחלון.

    ובכל זאת, הרשי לי שלא לההשתתף לגמרי בפסימיות המסוימת שהבעת בתגובתך.

    לא סתם כתבתי על תל אביב, אלא בגלל שאני אוהב את העיר הזאת. בגלל שלפעמים היא באמת מרגישה לי כמו כפר קטן ואוהב. בגלל שלא תמיד, אבל לפעמים יוצא לי להמצא בה במצב תודעה שמח, ידידותי וסקרן – ואז אני מגלה בה סביבי המון אנשים טובים, שמחים, ידידותיים וסקרנים כמו קיקי – שרק ישמחו אם תכניס אותם לתוך הסרט המצויר שלך.
    ולא רק שאני שורד בעיר הזאת כשאני מרגיש ככה, אלא שאני גם שורד מסתדר הרבה יותר טוב מאשר כשאני נרגן ועצבני. אז נכון, אני לא בטוח אם הגישה הזאת תהיה מאוד יעילה בחלק מהמצבים של העיר הגדולה, אבל ברובם (הגדול הרבה יותר ממה שהיינו מדמיינים) היא כל כך מקלה על העניינים, ואני יכול להעיד מנסיון אישי.

    מול חיוך סטייל קיקי, רוב האנשים הופכים לדמות מסרט מצויר, ואת יודעת משהו – אין דבר שמשמח אותם יותר מזה. כאילו רק חיכו לזה. כמעט כל אחד בעיר הזאת היה מוקסם מקיקי לו היה פוגש אותה. כל אחד היה רוצה להצטרף לקיקי במסע על המטאטא. כשהם פוגשים אותה אנשים מתאהבים מיידית בקיקי, ואפילו מצטרפים אליה להרפתקאות. כי קיקי היא כמעט הופעה שמימית בתוך ה-ennui הלאה של מודלים עבשים של נשיות וגבריות אגרסיביים, של בגרות קפיטליסטית מיובשת וגרומה. החכמה זה פשוט להיות קיקי בתוך העיר הזאת. ובשביל זה צריך כח, אומץ והמון המון שמחה.

    שנהיה כולנו קיקי יום יום, שעה שעה.
    קיקי לשלטון!!!
    עידו

  • שועי  On 13 באוקטובר 2009 at 10:17

    (-:

  • שרון רז  On 13 באוקטובר 2009 at 10:30

    יש לי קצת בעיה עם אנימציה יפנית, לא ממש מתחבר בד"כ, אבל התמונות יפות והטקסט שלך יפה ומסקרן כן לבדוק את זה, עושה מצב רוח טוב

  • אלי  On 13 באוקטובר 2009 at 11:21

    יש לי יחס קצת אמביוולנטי כלפי אנימה. מצד אחד ברובד האידיאולוגי אני ממש בעד זה. אני אוהב את האסתטיקה שלהם, את העובדה שמדובר בז'אנר מאוד מאוד משוחרר (בהשוואה לאנימציה יפנית), שזאת יצירה ששוברת הרבה גבולות, כמו למשל ההפרדה בין רציני ללא רציני, עולם המבוגרים ועולם הילדים, אומנות ומסחריות, מציאות ודמיון וכו'. ובקיצור עוד הרבה דברים טובים.

    מצד שני אני פשוט לא "מתחבר" לזה ברובד הממשי. ראיתי לא מעט סרטי אנימה איכותיים ונחשבים. אמנם אחרים מהסגנון של מיאזאקי, כמו למשל הרוח במכונה או אקירה. ולמרות שאני תמיד יכול לכתוב דברים טובים על הסרטים האלה, אני לא ממש שואב מהם הנאה בתור צופה.

    אולי זה הפער התרבותי שאני לא מצליח לגשר עליו, לא יודע. אבל באמת שאף פעם לא הצלחתי להשאב לעולם הזה למרות כל הרצון הטוב שלי.

  • אלי  On 13 באוקטובר 2009 at 11:23

    מדובר בז'אנר מאוד מאוד משוחרר בהשוואה לאנימציה *מערבית* כמובן

  • עידו  On 13 באוקטובר 2009 at 11:40

    אני מבין אותך בהחלט. למרות שאני מאוד מעריך ואוהב אותם, גם אני לא חושב שגוסט אין דה של, או אקירה הם סרטים כיפיים במיוחד. אתה בכלל לא לבד שם.

    חשוב להבדיל בין זה לבין הסרטים של מיאזאקי, שמספקים חווית צפייה שונה לחלוטין: כיפית, אופטימית, משמחת ונעימה. (גם למיאזאקי יש קצת יותר סרטים אפלים או "קשים" יותר כמו נאוסיקה או מונונוקי, אבל גם הם הרבה יותר סוחפים מאקירה או גוסט אין דה של).

    כמובן, גם זה אנימה וגם זה אנימה. אבל להשוות ביניהם זה כמו לפסול קומיקס של רוברט קרמב בגלל שאתה חושב שהקומיקס של דיסני הוא שמלץ, או לפסול דיסני כי אתה חושב שרוברט קרמב הוא סוטה. אני מציע לך לצפות גם בסרטים של מיאזאקי על מנת לגבש דעה, אני מבטיח לך שתהיה לך חווית צפיה שונה לחלוטין מזו של שני הסרטים שהזכרת.

    צפיה מהנה!

    עידו

  • יעל  On 13 באוקטובר 2009 at 12:08

    אם כך,עידו, גם אני חותמת על כל מילה 🙂

  • אלי  On 13 באוקטובר 2009 at 12:38

    אני כמובן נמנעתי מלהגיד משהו גורף על כל הז'אנר ואני גם מודע היטב לתת ז'אנרים המגוונים שבתחום (החל מאנימה תמימה לילדות קטנות וכלה ב HENTAI למבוגרים בלבד)

    זה היה יותר ההתרשמות הכללית שלי בתור מישהו שבאמת ניסה להכנס לתחום ברצינות ובלי שום דעות קדומות, אבל לא הצליח להתחבר לזה.

    אני מודה שלא ראיתי עדיין אף סרט של מיאזאקי, למרות שכבר הרבה פעמים המליצו לי עליו בחום רב. אולי עכשיו בזכותך אני באמת אתן לו נסיון.

    משהו מעניין שעלה לי בראש במהלך קריאת הפוסט והדיון שלנו. אני זוכר שכשהייתי ילד קטן הייתי חולה על אנימה (למרות שאז קראנו לזה פשוט הסרטים המצויירים מהערוץ הלבנוני), ג'י פורס, חלוצי החלל וכל זה. היום לעומת זאת זה פחות מדבר אלי.

    אולי זה משהו מהתמימות שבילדות שאבד לנו כיום בתור מבוגרים שמפריע לנו להתחבר להרבה סרטי אנימה.

    אצל היפנים יש את היכולת המופלאה להשאר מחובר לצד האינפנטילי שבך גם כשאתה איש עסקים מבוגר ורציני. אני בכלל לא אומר את זה בציניות. ביפן אתה יכול לראות ברכבת התחתית אנשי עסקים רציניים ומכובדים שקוראים חוברות קומיקס ילדותיות בשקיקה כאילו זה עיתון הגלובס או משהו כזה.

    הם בכלל לא רואים בזה סתירה ואולי זה הפער התרבותי בין המזרח למערב שמקשה על הרבה אנשים כאן להתחבר לז'אנר האנימה.

  • עידו  On 13 באוקטובר 2009 at 12:45

    שוב אני מבין אותך 🙂

    גם אני יכול להשתגע לחלוטין מצלילי הנעימה של ג'י פורס ולדמיין שאני הופך לציפור אש, ובכל זאת כשצפיתי בפרקים של הסדרה לפני מספר שנים די התאכזבתי. זו פשוט הייתה עוד סדרה נוסחתית.

    שוב, כל זה לא תקף למיאזאקי. לסרטים שלו יש אמנם הרבה מוטיבים חוזרים (טיסה, חתולים, נערות קסומות ועוד) אבל הם ההפך מנוסחתיים – הם מלאים ברבדים רגשיים ופילוסופיים שאפשר להתעמק ולהנות מהם שוב ושוב.

    פשוט תראה מיאזאקי ותחזור אלינו עם הערות 🙂

    עידו

  • אלי  On 13 באוקטובר 2009 at 13:04

    "פשוט תראה מיאזאקי ותחזור אלינו עם הערות"

    נראה לי שזה באמת מה שאני אעשה. אני אשתדל לחזור עם תובנות. זה מעניין אגב שממש לפני כמה ימים ידידה טובה שלי שחולה על מיאזאקי המליצה לי בחום לראות סוף סוף את הסרטים שלו. אז מי יודע, אולי היקום מנסה להגיד לי משהו 😉

  • עידו  On 13 באוקטובר 2009 at 13:27

    וכשהיקום אומר משהו, כדאי להקשיב 😉

  • kafka  On 13 באוקטובר 2009 at 16:10

    מיאזקי לשילטון.

  • פוניו  On 13 באוקטובר 2009 at 22:44

    סרטים שכל כולם טוב צרוף….!
    הזכרות אף ברגע בודד מסרט כלשהו של מיאזאקי מרחיבה את הלב כל כך

    עולם של סימני קריאה וחיים…

    תודה על הזכרת הנשמות :)!

  • עמיר  On 14 באוקטובר 2009 at 0:53

    למרות שיש לנו אוסף של סרטים של מיאזקי על המדף, זה שבת הזוג שלי יש לה פטיש לא מובן וגובל באינפנטיליות אליו זה טוטורו (או באנגלית MY NEIGHBOR TOTORO)
    שהיינו בטוקיו הייתי צריך לגרור אותה כמעט בכח מחנות צעצועים שמכרה בובה של טוטורו בגובה של מטר וחצי ועלתה כמעט כמו הדירה שלנו.
    פעם חבר אמר לי אחרי צפיה ב SPIRITED AWAY שרק משהו עם לב רחב ונשמה טהורה יכול לעשות סרטים כאלה ולא להיגרר לפינות שסרטים הוליוודיים בדר"כ מגיעים אליהם.

  • עידו  On 14 באוקטובר 2009 at 9:34

    טוטורו הוא באמת הגדול מכולם, סרט כמעט חסר עלילה שמספר עולם ומלואו. אם הייתי מוצא בובה של טוטורו בגודל של מטר וחצי אני גם לא בטוח שהייתי מסוגל לעמוד בפיתוי.

  • טלי  On 14 באוקטובר 2009 at 21:27

    תשמע, שמחת אותי כל כך. גם הלב שלי קיבל השראה מקיקי. גם אני רוצה לצרוך אמנות כזאת וכזאת אמנות אני רוצה ליצור. הפוסט הזה נכתב ביום ההולדת שלי וזו תזכורת מעולה בשבילי לשנה החדשה. זה באמת דורש הרבה שמחה, אומץ וכוח כדי לא להיות עבש ואגרסיבי, או כדי לא להיחבא אל הכלים עם השמחה הקיומית שלך. תודה לך ששמת את הדברים במילים כאלה בונות. אני מאחלת לעצמי לגדל גב שיתמוך בשמחה הזאת ובשיתוף שלה ויוכל לצפצף בשלוות נפש על כל הנכדות החמוצות שלא מבינות שום דבר מהחיים שלהן.

  • עידו  On 15 באוקטובר 2009 at 1:28

    ובהמשך למה שכתבתי קודם ליעל, וגם בהמשך לפניות שפנו אלי במייל בשאלה האם אפשר להיות קיקי בעולם הזה.

    לא רק שאפשר, זה גם ממש ממש כיף.

    ועוד סוד, רוב רובם הגדול של האנשים לא מסוגלים לעמוד בפני הרבה שמחה. הם נוטים פשוט להצטרף אליה.
    אלה שמצליחים, כלומר אלה עם הגישה באמת השלילית – טוב הם באמת לא שווים התייחסות (כלומר כן, אבל לא במסגרת היומיומית), אבל הם באמת מועטים מנסיוני. (ואולי פשוט תל אביב היא כפר קטן ואוטופי, אבל ככה אני חווה אותה).

    עידו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: