למה הטכנולוגיה כל כך ממכרת

התמכרות לג'ימייל, פייסבוק וחברותיהן היא בעיה שמעסיקה אותי במידה רבה בחודשים האחרונים. זה לא בגלל שהמצב כל כך גרוע. לפייסבוק לא הספקתי להתמכר (אני גאה להיות משתמש מתון), לטוויטר אפילו לא ממש נרשמתי. יש רק את הצורך המציק והנרקוטי הזה להסתכל בג'ימייל ברגע שאני מתעורר, לפני שאני הולך לישון ובעוד אינספור נקודות לאורך היום; צורך שאני שולט בו במידה רבה, אני שמח לומר, אבל שאני ער מספיק לקיומו ברמה זו או אחרת כל פעם שאני ליד מחשב, על מנת שהוא יעלה שורה של מחשבות מציקות.

אנחנו חיים את החיים שלנו בניהול מתמשך של התמכרויות ושלל מערכות יחסים ביזאריות עם כל מיני פעילויות ועצמים: תיבת הדואר, ג'וגינג, קפה, אנשים, קניות, סקס, שפה ומה לא. לכל מערכת יחסים יש דינמיקה מיוחדת משלה, כל אחת עשויה להפוך בשלב זה או אחר להתמכרות. אחת הסיבות שגורמות לי להתעניין במיוחדת בהתמכרויות הדיגיטליות הללו היא שעושה רושם שהן מייצגות את המודל החדש להתמכרות בדורנו: התמכרות אקטיבית. מודל זה מחליף אולי את המודל הישן של התרבות הטלוויזיונית. אני מכיר כמה אנשים מבוגרים שלא יכולים בלי הטלוויזיה, אבל קשה לשכנע אותם לפתוח את המייל שלהם, מצב הפוך למצב שבו אני נמצא וזה גרם לי להרהר על האפשרות שנוצרים להם כך שני דורות: דור מבוגר יותר שמכור לצפיה פסיבית טלוויזיה ודור צעיר יותר שמכור למשחקי החיזור האינטראקטיביים והנלהבים שאנחנו מנהלים עם מערכות מידע אינטרנטיות.

סיבה נוספת שגורמת לי להתעניין במיוחד בהתמכרויות הקטנות האלו, מעבר לכך שהן מאפיינות כל כך את העידן שלנו, היא גם התחושה שהן עשויות לגלות דברים מאוד בסיסיים ומהותיים בנפש שלנו. התייחסתי לנושא הזה בספר וגם בכמה פוסטים שהתפרסמו כאן בעבר ומהסיבה הזאת שמחתי במיוחד לקרוא מאמר מרתק שכתבה ב-Slate אמילי יופה ושאני בכנות לא זוכר איך הגעתי אליו (ואם מישהו שלח ושכחתי לתת קרדיט, שיודיע לי).

המאמר של יופה משלב בין כמה מהנושאים החביבים על הבלוג: המערכות הביולוגיות שלנו, אבולוציה, טכנולוגיה, סמים וכל מה שביניהם. ואם לתת את התיזה על קצה המזלג, היא טוענת, בעקבות שורה של מחקרים מדעיים, שהמרכזים המוחיים/תודעתיים הקשורים ב"רציה"  מנותקים לגמרי מאלו הקשורים ב"הנאה". הנטיה לחפש באופן בלתי פוסק דברים בגוגל או באינטרנט מקבילה לדעת יופה להתנהגות הביולוגית הידועה בשם Seeking שמהווה את "מנוע המוטיבאציה היונקי שמחלץ אותנו כל יום מהמיטה, או מהמחילה או החור, כדי לצאת אל העולם". זהו הריגוש אל מול החדש והרצון לפגוש אותו שעומד בניגוד מסוים אפילו, ליכולת להתענג על מה שיש. להתנהגות הזו אין קשר לתענוג, אבל יש לה קשר חזק לנוירוטרנסמיטר דופאמין, שמתחזק את הרציה שלנו במצב תמידי של גירוי. ואם להגיע לשורה התחתונה, יופה משווה את הגולשים שיושבים שעות מול דף הפייסבוק שלהם ולוחצים על Refresh (סתם דוגמה, יש עוד המון) לאותם עכברים מהניסוי המפורסם של הפסיכולוג ג'יימס אולדס, שבילו שעות על גבי שעות בלחיצה על לחצן ששלח אות מגרה לקליפת המוח שלהם, עד שקרסו באפיסת כוחות.

עדיף ומומלץ לקרוא את הנוסח המלא

הרצאה בחמישי הקרוב

ובעניין נוסף. ביום חמישי בשמונה בערב ארצה במרכז איינגר יוגה, לב תל אביב. פרטים נוספים כאן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On 24 בנובמבר 2009 at 20:44

    ובעיקר, החלוקה לרצייה והנאה.

  • יואב  On 24 בנובמבר 2009 at 21:34

    חפש בגוגל את החדש של
    Frank Schirrmacher
    המו״ל של ה-
    FAZ

    על מחשבים, אינטרנט והשינוי שהם גורמים בתפישת האדם את עצמו.

  • יואב  On 24 בנובמבר 2009 at 21:35

    אה, וגם על שכחה…

  • קלודט עטייה  On 24 בנובמבר 2009 at 21:56

    לא אוכל להגיע לצערי הרב. אולי תרצה גם בירושלים?

  • יובל  On 24 בנובמבר 2009 at 22:48

    יואב, לאיזה ספר אתה מכוון? חיפשתי ולא מצאתי שהוא פרסם ספר חדש באחרונה.

  • יואב  On 24 בנובמבר 2009 at 23:12

    איפה חיפשת?

    הנה קישור לביקורות בפרלנטאוכר:

    http://www.perlentaucher.de/buch/33204.html

  • שלומסקי  On 25 בנובמבר 2009 at 0:05

    מעניין אם זה משהו שרק ילך וידעך עם הזמן… אני בטוח שבמקום מסויים היה משהו מן ההתלהבות והצפייה ה"רציה" שהיא מתארת, שאנו חווים בכניסה לאימייל גם לדור שנחשף לראשונה לטלוויזיה
    ואולי גם אנחנו, בעוד מספר שנים, כבר לא נהיה באותו מקום והאשלייה… ההבטחה של הטכנולוגיה החדשה תתבדה אלא שאנחנו כבר לא נוכל להתקיים… "נשרוף" את מרכזי הדטפמין. אני מקווה שאני טועה 🙂 אני דווקא דיי בטוח שאני טועה, אבל… עובדה שאני כבר בקושי יכול להבין את הכתב שלי במחברת, לעומת זאת, יכולת הכתיבה שלי בוורד רק הולכת ומשתפרת
    ואת זה אני אוהב: No, the rats didn't provide a Zagat rating; scientists measure rats' facial reactions to food

  • איתן בורקט  On 25 בנובמבר 2009 at 0:27

    נשמע הגיוני.
    אכן בעייתי… 🙂

    אולי זה דווקא יחמיר את מצבך, אין לדעת, אבל אני מאוד מרוצה מ"דיגסבי" כדי "להציץ" בג'ימייל שלי…

    (ובכלל לעוד הרבה מאוד דברים)

    http://www.digsby.com

    הוא מאפשר לראות כמה מיילים שלא נקראו יש בתיבה, לקבל תמצית שלהם, למחוק ולדווח כספאם – מבלי שצריך בכלל להכנס לג'ימייל עצמו…

    המדיום הוא המסר?
    משנה לי לחלוטין את הצורה שבה אני קורא מייל…

    כנראה שזו התמכרות קשה עוד יותר, אבל לפחות יש לי תחושה שאני חוסך ככה זמן 🙂 (?)

  • אהרן  On 25 בנובמבר 2009 at 6:47

    כאן בתוך השלולית הקטנה שבה משכשכות רגלינו מתרחשת סערה אנושית – וזאת בגלל שינויים טכנולוגיים- מה האינפוט שלך על זה ?

  • עידו  On 25 בנובמבר 2009 at 12:12

    הייתה מתוכננת הרצאה בסביבות ירושלים שהתבטלה. אם יתארגן משהו אדאג לעדכן כאן.

    יום טוב,
    עידו

  • עידו  On 25 בנובמבר 2009 at 12:17

    נראה מעניין. נראה כמו גרסה גרמנית ל"רעש" של יעקב בורק. לא הייתי מתפלא אם היינו מגלים שזה חלק מגל עכשווי של ספרים על הפרעות הקשב והריכוז שהפכו לבסיס של החברה שלנו.

    ואגב, שוב שווה להזכיר את פיליפ ק' דיק שחזה בכשל זמן שבעתיד המחלות הנפוצות ביותר בחברה שלנו יהיו מחלות נפש.

    עידו

  • עידו  On 25 בנובמבר 2009 at 12:34

    אני לא חושב שהאלמנט של הרציה היה קיים באותו אופן שהוא קיים היום אצל גולשי הרשת גם בדור הראשון של צופי הטלוויזיה. למיטב הבנתי הטיעון שמובא בכתבה הוא שמה שמשאיר אותנו במצב seekingכשאנחנו ברשת זה המנגנון הזה שנותן לנו כל הזמן פידבקים ברמות קטנות, חתיכות קטנות של ריגוש ותגמול. טלוויזיה, בניגוד למנגוני המידע הללו לא מספקת לנו מידע שמתייחס ישירות אלינו, ואין בה את החלוקה של העולם לחתיכות מידע קטנות ובלתי מספקות שמשאירות אותך עם טעם של עוד ואת יסוד חוסר הוודאות שגורם לך לחשוד תמיד שמחכה לך איזה עוגיית אינפורמציה על הרשת – כל מה שעושה את המדיומים החדשים לממכרים במיוחד. ובכל זאת, ברור שגם לטלוויזיה יש מנגנונים של רציה, והמתיחה הבלתי נגמרת של תוכניות ריאליטי מסביב לאיזה נקודת מתח שאמורה להופיע בהמשך היא אולי המקבילה הטלוויזיונית. ובכל זאת זה שונה למדי בעיני. בין השאר, אם להזכיר שוב, את הציר המרכזי בעיני של בין פאסיביות לאקטיביות.

    אגב בכתבה יש מעין השוואה בין סמים סטימולנטים (שקשורים יותר למנגנוני חיפוש) לבין סמים אופיאטים שקשורים יותר למרכזי תענוג.

    בהקשר הזה הייתי אומר שהטלוויזיה היא מדיום של התענגות, בעל השפעה אופיאטית, בעוד האינטרנט הוא מדיום של חיפוש שיש לו השפעה סטימולנטית.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 25 בנובמבר 2009 at 12:49

    אני מניח שאתה מתייחס למצב ברשימות. אני לא כל כך מעודכן, וגם זה לא מאוד קשור בעיני לנושא פה, וגם אין לי שום דבר חשוב במיוחד להעיר בנושא מלבד זה שההצעה האחרונה (מלפני שבוע בערך) של מקימי האתר נראתה לי הצעה טובה ונכונה, גם אם היה יותר נח אם כולנו היינו נשארים עד אינסוף על מערכת מתפקדת בעושר ואושר. מקווה לטוב, הצלחה ונחת רוח לכל המעורבים…

  • אהרן  On 25 בנובמבר 2009 at 16:30

    התכוונתי לשינוי טכנולוגי – הממשק המשתנה- ועל הקשר שלו לתודעת הקהילה.

  • אלי  On 25 בנובמבר 2009 at 21:14

    נושא מאוד מעניין שמעסיק גם אותי די הרבה, אם כי נקודת ההסתכלות שלי קצת שונה. אני תמיד רואה את התופעה הזאת של צריכה אובססיבית של מידע באינטרנט כשיעתוק של התודעה הקפיטליסטית לרשת, רק שכאן כמובן יש המרה של כסף במידע.

    ההבדל בין שתי הגישות הוא שלדעתי אם אנחנו מתסכלים על ההתנהגות האנושית ברשת כיום כהעתקת המנטליות הקפיטליסטית זה מסביר שתי תופעות: קודם כל זה מסביר את הצריכה האובססיבית של מידע ברשת, כמו הדוגמה של עשיית ריפרש כל חצי דקה לדף הפייסבוק שלנו לראות אם יש משהו חדש, או לדף הפורום שבו הגבנו כדי לראות אם מישהו ענה לנו, או לבדוק את תיבת האימייל שלנו כל כמה דקות לראות אם הגיע משהו חדש.

    בעיני צורת ההתנהגות הזאת, שכולנו סובלים ממנה בצורה זו או אחרת, דומה באופן חשוד ביותר לתרבות הצריכה של העולם המערבי. אותו דחף בלתי נשלט לצרוך דברים שאין לנו בהם שום צורך ולעשות זאת מעבר לכל פרופורציה נורמלית.

    אבל בנוסף זה גם מסביר פן אחר של התופעה, לא רק האובססיה שלנו לצרוך מידע – אלא גם האובססיה לייצר מידע ברשת. לכתוב כל שטות קטנה בפרופיל שלנו בפייסבוק, לצייץ כל שטות אינפנטילית בטוויטר, להגיב בכל מקום גם כשאין בזה שום טעם (למשל טוקבקים) ובכלל לייצר מידע אין סופי בלי לראות בזה משהו חריג אלא כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין.

    והעניין הוא שבדיוק כמו בחברה הקפיטליסטית, אנחנו תמיד מאמינים שאנחנו מייצרים וצורכים באופן טבעי מתוך רצוננו החופשי, אבל הרבה פעמים לא מודעים לכך שאנחנו עושים זאת מתוך כפיה ולא מתוך רצון חופשי.

  • בועז  On 26 בנובמבר 2009 at 0:33

    מדוע יש משהו חריג בייצור "מידע אינסופי", כדבריך? מה לא טבעי בזה? האם זה פחות טבעי מייצור "אינסופי" של, במחילה, זיעה, שתן, צואה וליחת גרון? ואם כן, כיצד?

  • אלי  On 26 בנובמבר 2009 at 2:03

    קודם כל אני לא נכנס פה לשאלה של טבעי או לא טבעי כי זה פחות רלוונטי עבורי. אני מתכוון לכך שברשת אנחנו מייצרים מידע באובססיביות לא דווקא מתוך בחירה חופשית שלנו, אלא בגלל כל מיני גורמים חיצוניים אחרים. בדרך כלל גורמים שמעוניינים לשעבד אותנו ולהשתמש במידע הזה לטובתם ולא לטובתנו (בדיוק כמו שבחברה המערבית המודרנית אנחנו מייצרים הרבה יותר מוצרים ממה שאנחנו באמת זקוקים להם).

    פייסבוק הוא דוגמה מעולה לכך. הרי עם כל הכבוד לפייסבוק, ברור לכולנו שהאינטרס האישי שלנו והדאגה לרווחה הרוחנית שלנו לא ממש עומדים בראש מעייינם.

    מדובר בעסק לכל דבר שמטרתו להרוויח כסף. כדי להרוויח כסף פייסבוק זקוקים לגולשים. אבל לא סתם גולשים שירשמו לאתר כי אז פייסבוק יגסוס תוך שבוע. צריך שתתקיים אינטרקציה בין הגולשים, צריך לעודד אותם לשוחח אחד עם השני, לייצר תוכן, להגיב על התוכן של אחרים וכו'. לכן גם צריך לשנות את הפיד ככה שיותר ויותר אנשים ידברו אחד עם השני ויבצעו כל מיני פעילויות ומשחקים אחד עם השני.

    כל מי שנמצא בפייסבוק מאמין שהוא מקיים את כל הפעילויות האלו מרצונו החופשי. אבל בפועל לא ממש ברור עד כמה כל זה נעשה מרצון חופשי, או שבעצם פייסבוק מעודדת ביודעין ובכוונה את הגולשים לייצר את כל המידע (הדי חסר משמעות) הזה רק למען כך שהמערכת תמשיך לתפקד כמו שצריך. בדיוק כמו המנגנון הקפיטליסטי שמטרתו העיקרית היא לשמר את עצמו.

    בפועל אנשים מתמכרים לפייסבוק, והם פועלים שם כדי לייצר מידע באופן דומה מאוד לפועלים בכפיה שעובדים בבתי יזע ומנוצלים על ידי המעסיקים שלהם (האנלוגיה היא לא שלי).

    דוגמה אחרת לכך מהארץ היא הרשת החברתית דה מרקר קפה, שמעודדת גולשים לייצר תוכן תמורת "פרסים" שונים כמו צבירה של כוכבים או סמלי ססטוס מזויפים ("מומחה לשיווק") שהינם כמובן חסרי כל ערך ממשי, אבל תפקידם לדרבן את הגולשים לייצר מידע כדי להעלות את הפופולריות של האתר ובכך להרוויח כסף. (קרא לי פאראנואיד, אבל קשה לי להאמין שדה מרקר מעוניין להפיץ בעולם חכמה ודעת, יותר נראה לי שאכפת להם רק מהכיס שלהם)

    למי שמתעניין אני ממליץ על מאמר מרתק על הנושא באנגלית שנקרא loser generated content

    http://firstmonday.org/htbin/cgiwrap/bin/ojs/index.php/fm/article/view/2141/1948

  • עידו  On 26 בנובמבר 2009 at 10:38

    אלי – יפה מאוד. בגדול אני מסכים עם הגישה שלך.

    אהרן – שאלה טובה. והשאלה איך שינוי הטכנולוגיה ישפיע על תחושת הקהילה היא בהחלט השאלה הגדולה. הקהילה תהפוך לעוד יותר וירטואלית ממה שהיא היום, אבל הבסיס שלה בדף הראשי ישמר. מעניין ומעניין למדוד דבר כזה. נחיה ונראה.

  • Google Gmail Service  On 26 בנובמבר 2009 at 17:50

    תתקין
    Gmail Notifier
    לא תצטרך להכנס לבדוק את המייל
    הוא פשוט יאותת לך עם אייקון קטן על ה
    taskbar
    שיש לך הודעה חדשה
    (ואם תרצה הוא גם יצפצף)

  • בועז  On 26 בנובמבר 2009 at 17:57

    מוזרה בעיניי ההשוואה לעובדי כפייה. לא סתם ציינתי קודם את ייצור ההפרשות (יכולתי גם להכניס פליטת פחמן דו חמצני, שימוש בכתב יד, נסיעה בכלי רכב ועוד) כדי להבליט את העובדה שגם אם פייסבוק ודומותיה מייצרות סביבה תומכת מאוד להקצנה של ייצור אינפורמציה והחלפתה בין בני אדם, הרי שכמעט כל "מכשיר" או סביבה שיצרה הציביליזציה לאורך ההיסטוריה הולידה התנהגויות שבעיניים "מוקדמות" יותר היו נראות כמוגזמות, מלאכותיות, מיותרות, מסוכנות.

    הגישה שלך היא בעצם מין לודיזם שכזה כלפי עידן האינפורמציה, ואיני מקבל אותה. אני לא מסכים עם טענותיך ביחס לאיזה "ניצול" מסחרי וציני מטעם פייסבוק, ושמדובר בעיקר בכך. אם כי כמובן המוטיבציות המסחריות קיימות בשפע. השקיקה האדירה שבה נענה העולם לדבר הזה שנקרא "פייסבוק", כמו לדברים אחרים, מעידה על מבני עומק שלנו כפרטים וחברה, ועל שלב חדש ומרתק באינטראקציה שלהם עם טכנולוגיה שאנו יוצרים בעצמנו. תוצר של מגע בין מוחנו לבין מה שאיפשרנו לעצמנו בעקבות שימוש בחומרים ממנו עשוי הכדור הזה. עידו כתב על כך ספר (ולכן מעט הופתעתי מתגובת התמיכה שלו בדבריך, אם כי ברור שיש בהם גם טעם)

    אל כך כיוונתי, כאשר הסתייגתי מהחלוקה שלך למה "טבעי" ומה לא (גם זה כמובן הדהוד לאיזה לודיזם די פשטני, אפילו אם צמצמת כביכול את כוונתך בתגובה השנייה וטענת שהחלוקה הזו אינה רלבנטית).

  • בועז  On 26 בנובמבר 2009 at 18:03

    כתבתי את תגובתי הקודמת בזריזות – ועירבבתי במשפט הראשון בין תכונות גופניות "ראשוניות" שלנו, לתכונות או התנהגויות שהתחזקו בעקבות שימוש בטכנולוגיה. פליטת פחמן דו חמצני אינה תוצר של התפתחות ציווילציונית כמובן (אם כי גם היא מייצגת סוג של התפתחות, השתכללות).
    הנקודה כמובן שרציתי להעלות היא שהתכונות המאוחרות יותר הן במובן עמוק המשך רציף של התכונות ה"ראשוניות". מקווה שהובנתי

  • עידו  On 26 בנובמבר 2009 at 23:01

    לא סמכתי לחלוטין את ידי על הדברים שאלי כתב. אבל כן חשבתי שהוא ניסח את הדברים יפה.

    הדברים נעים כל הזמן בין לודיזם פשטני, שאני לא חושב שאלי או אני היינו רוצים להשתייך אליו לבין טכנופיליות פשטנית, שזה גם עוד קצה שני שאני לא חושב שהיינו רוצים להשתייך אליו. באמצע יש שיקול דעת, והמון דברים לכאן ולכאן. חלקם מאוד קיצוניים. אני אישית מזדהה עם הרבה ביקורות וגם עם הרבה שניתן לומר לזכות הטכנולוגיות הללו. אני אוהב לתת במה לשני הצדדים, על כל קיצוניותם, כי הם מעוררים את המודעות שלי.

    אני חושב שהדברים הללו מרתקים כפי שכתבת, שהם עונים על מבני עומק, ואני מסכים שכמו שמבקרים כיום את הטכנולוגיה הזו, ביקרו בעבר, לפעמים באופן דומה טכנולוגיות אחרות שהן היום חלק מהמארג הקיומי שלנו.

    אני כן חושב שהרבה מהביקורות הללו אפילו על טכנולוגיות שכבר התקבלו כמו הכתב או השעון, הייתה מוצדקת במידה רבה. וכתבתי על כך בעבר בבלוג, בעיקר בהקשרים של אנרכו-פרימטיביזם. אני לא חושב שזה אומר שצריך לנטוש את כל הטכנולוגיות, אבל בהחלט כדאי להיות ביקורתי ואני חושב שאפשר לראות גם את פייסבוק כמשהו יקר, מרתק, מעורר ואפילו מפתח ועדיין לבקר המון דברים שעומדים בבסיס שלו, ולהעמיד את עצם קיומו בסימן שאלה. בלי להיות לודיסט פשטני. לפחות זה העמדה שאני רוצה לקחת.

    לילה טוב,
    עידו

  • אלי  On 26 בנובמבר 2009 at 23:45

    הנסיון להאשים אותי בלודיזם (אתה מן הסתם מתכוון לניאו-לודיזם) הוא לגמרי לא במקום. די מצחיק אותי כשמאשימים אותי בטכנופוביה כשאני בעצמי גיק של מחשבים שמקדיש את רוב זמנו הפנוי והלא-פנוי לתחום הזה כבר מעל עשרים שנה גם בתור תחביב וגם בתור מושא מחקר אקדמי.

    לעומת זאת, אני כן מאמין בחשיבה ביקורתית, ולכן אני חושב שאנחנו צריכים להיות תמיד ביקורתיים גם – ובעצם בעיקר – כלפי אותם דברים שאנחנו אוהבים ומוקירים כל כך. לכן במקרה שלי עם כל האהבה שלי לאינטרנט באופן כללי, ולתופעות ספציפיות כמו פייסבוק או רשתות חברתיות אחרות, אני בכל זאת משתדל תמיד לשמור על חשיבה ביקורתית של מתבונן מן הצד, ולא נותן לעצמי להסחף עם הזרם ולראות את החיים ברשת דרך משקפיים וורודים.

    הטעות הגדולה שלך בהאשמה שלי בלודיזם (מעבר לכך שעובדתית אני פריק של מחשבים) היא שאתה טועה בין הגישה הלודיסטית שהיא למעשה תפיסה של דטרמניזם טכנולוגי – לבין הגישה שלי שהיא גישה שמבוססת על לימודי תרבות, כלומר כזאת שבוחנת ומבקרת את ההתנהגות האנושית והחברה האנושית ולא את
    הטכנולוגיה.

    אני לא מבקר בכלל את הטכנולוגיה כשלעצמה. לדעתי רוב הטכנולוגיות הן די נייטרליות מבחינת המטען הערכי שלהן. המשמעות של טכנולוגיות נובעות יותר מהאופן שבו אנחנו בוחרים להתייחס אליהן ולהשתמש בהן.

    לכן אין שום דמיון או יחס כלשהו בין הגישה שאני מייצג לבין דטרמניזם טכנולוגי מכל סוג שהוא. נהפוך הוא, בכתיבה שלי אני דווקא תמיד מבקר את הגישה הזאת ומדגיש תמיד את החשיבות של הגורם האנושי על פני הטכנולוגיה כשלעצמה.

    אותו הדבר גם כלפי האינטרנט ובאופן ספציפי רשתות חברתיות כמו פייסבוק. אני בכלל לא רואה בפייסבוק תופעה רעה או תופעה טובה. זוהי טכנולוגיה נייטרלית כשהשאלה היא שוב כיצד אנחנו בוחרים להתייחס אליה, ובעיקר כיצד אנשים מסוימים וגופים מסחריים שונים (שתרצה או לא – הם בהחלט קיימים ונוכחים מאוד באינטרנט וגם בפייסבוק והאגד'נה שלהם רחוקה מאוד משלך ושלי) משפיעים עליה ומשתמשים בה למטרות האנוכיות שלהם.

    לגופו של עניין, כשאני רואה את הפעילות האובססיבית והדי נרקיסיסטית של הרבה אנשים בפייסבוק, קשה לי לראות בזה משהו טבעי ומתבקש מאליו. כאילו שהכל נעשה בטבעיות ובאופן נורמלי לחלוטין. קשה לי שלא לראות כיצד שינויים מסוימים שפייסבוק מבצעים (למשל השינויים בפיד) נועדו כדי לעודד עוד יותר את האינטרציה בין האנשים.

    ובנוסף, כשאני בוחן רשתות חברתיות כמו דה מרקר קפה ורואה את שיטת הכוכבים שם ואת הדירוג של בלוגרים לפי קטגוריות של "מומחים" קשה לי מאוד שלא לראות בכך תמריצים זולים שנועדו לדרבן גולשים לייצר תוכן בחינם כדי שאותו אתר (להזכירך: "דה מרקר") מנצל לטובתו האישית כדי להכניס עוד כמה שקלים לכיסו, ולא מתוך רצון להפיץ בעולם חכמה וידע ולעודד תוכן גולשים לשם שמים.

  • בועז  On 27 בנובמבר 2009 at 18:58

    אני מסכים במידה רבה עם המקום והחשיבות שיש לגישה ביקורתית כלפי טכנולוגיה, כמו גם כלפי כל דבר. עם זאת, יש איזה פטרנליזם משונה כלפי המשתמשים בהתייחסות למנהליה של פייסבוק למשל כמי שבחדרים אפלים רוקמים מזימות בנוגע להגברת השימוש בפיד (כלומר, ברור שזה מה שהם עושים, אבל זה נאיבי באופן קיצוני לחשוב אחרת… מה רצית שיעשו? אתה מתאר את המוטיבציה הזו שלהם כאילו חשפת כאן את האמת הלא תיאמן אודותם, בשעה שמדובר בעובדה הטריוויאלית ביותר) ובכך מפעילים את המשתמשים כמו איזה עדר זומבים חסרי מוח. ולתחושתי לשם קצת הלך הדיון, בעיקר בתגובה המקורית של אלי.

    גם אם אין בינינו חילוקי דעות עמוקים בנוגע לקסם/סכנה שבטכנולוגיה, הרי שהמילה "קפיטליזם", או "תודעה קפיטליסטית" אינה שקולה לשטן מבחינתי, ולכן זה בעצם ויכוח פוליטי. מה לעשות, אני נהנה לצרוך (במידה), אני אוהב את התחרות ואת המשחק בין שליטה וחוסר שליטה ביחס להתמכרויות שלי, בדומה אולי קצת לעידו. בקצרה, החלפה אינפלציונית של אינפורמציה נראית לי משהו שהיצור האנושי בבסיסו כנראה מאוד אוהב, משהו שמאוד טבעי לו, גם אם הוא נדמה מוגזם, מופרך, אובססיבי וחריג בעינים מסוימות

  • אלי  On 27 בנובמבר 2009 at 20:49

    אין לי שום בעיה עם זה שמאשימים אותי בפטרנליזם, רק נא לא להאשים אותי שוב בטכנופוביה או ניאו-לודיזם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: