הטלוויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

נכתב בהמשך לפוסט הקודם שפורסם כאן

הטלוויזיה היא מדיום של התענגות. ההשפעה שלה היא השפעה אופיאטית, השפעה של שיכוך כאבים, המקבילה להשפעתם של סמים אופיאטים כמו אופיום, מורפיום או הירואין. מי שצופה בטלוויזיה נשמט אחורה בכסאו כמו מי שמשתמש בהירואין או באופיום: גופו מתרפה, נשימתו מקבלת קצב סדיר ורדוד כלשהו, ראשו שעון לאחור. הוא עובר לעולם אחר. עולם שבו הוא מתבונן בעיניים מזוגגות כמציץ על מציאות אחרת מבעד לחרך. כמו הירואין ומורפיום, סמים ששולחים את המשתמש לעולם של חלומות, טלוויזיה היא מדיום מרדים. מול הטלוויזיה נרדמים לשנת ישרים. טלוויזיה, כמו הירואין ומורפיום טלוויזיה היא מדיום מרדים לתודעה. היא משככת את הכאבים של החיים.

האינטרנט הוא מדיום של חיפוש, של דפוס ההתנהגות היונקי שמכונה בביולוגיה Seeking. ההשפעה שלו היא השפעה סטימולנטית, השפעה של גירוי מעורר המקביל להשפעתם של סמים סטימולנטים כמו אמפטמינים, קוקאין וקפה. מי שגולש באינטרנט נדרך קדימה בכסאו. שריריו ותנועתו הופכים מכווצים וחסרי מנוחה, כמו מי שמשתמש בספיד. הראש שלו נוטה ללכת קדימה, כאילו הוא רוצה להכנס לתוך המסך. אדם במצב של עייפות יתעורר במהירות כשיתיישב מול תיבת המייל שלו או דף הפייסבוק שלו. משתמש האינטרנט יכול להשאר שעות מול אתר, או קבוצה של אתרים, באותו מצב חיפוש חסר קץ, תחתית ושובע שמאפיין משתמשי חומרים סטימולנטים (לדוגמה משתמש קוק במועדון). האינטרנט, כמו אמפטמינים וקוקאין הוא מדיום מעורר לתודעה. הוא משאיר אותה במצב תמידי של חיפוש אחר הגירוי הבא ובכך ממלא את החיים האלה בתוכן קלקרי.

האם אתם אופיאטים או סטימולנטים? או שאתם אוהבים לשלב? ומה המקבילה הטכנולוגית של החומרים הפסיכדלים? איזה טכנולוגיה יש לנו שגורמת לסוג של אי נוחות גופנית ואפיסטמולוגית שמתחלפת לבסוף לתחושת שמחה, שלווה עמוקה והכרת תודה? יש משהו בחוסר הנוחות הפיזי והתודעתי העמוק שהפסיכדלים מעוררים (אני מתייחס בעיקר לצמחים פסיכדליים) שהוא זה שמאפשר את השפעתם רבת החסד. ההיגיון שעומד בבסיס החומרים הללו, כמו זה שבבסיס בתורת הקבלה של הרב אשלג וממשיכי דרכו (והשיר "דה אנד" של הביטלס), הוא שאתה צריך לתת על מנת לקבל ושככל שתתן יותר מעצמך, כך תקבל יותר. החוויה הפסיכדלית דורשת מאבק אריות של הגוף והתודעה, היא דורשת מהאדם להתחזק במקומו ואחרי שהוא עומד במבחנים שהיא מציבה לו הוא זוכה בפינת הגן עדן הקטנה שלו. החוויה הפסיכדלית האותנטית דורשת לעיתים קרובות סוג של גבורה. אני חושש שבחברה שלנו, שהנוחות היא ערך ראשון במעלה שלה, טכנולוגיה מהסוג הפסיכדלי לא תפותח, ואם תפותח לא תובן, מפני שאיש לא יעלה על דעתו לדרוש מצרכנים להשתמש בטכנולוגיה שגורמת להם חוסר נוחות. הפרדיגמה הצרכנית, שהפוכה כל כך לפרדיגמה הפסיכדלית, מכתיבה מבט מחפצן על הטכנולוגיות שלנו: הטכנולוגיות הללו לא באות לאתגר אותנו, אלא ללחוץ לנו על כפתורים ולגרום לנו לפרפר באופן בלתי נשלט ודי מהנה עם הרפלקסים הקדמוניים שלנו.

כשיהיה לנו מדיום פסיכדלי באמת ובתמים, זה עשוי להיות הבסיס לטרנספורמציה אמיתית של התרבות מתרבות שנדרכת קדימה באטרף, או נשענת לאחור בעייפות, לתרבות שצועדת בנתיב בלתי נראה, בתשומת לב לתנועתו של כל איבר ואיבר, נעמדת על קו דמיוני, מכופפת ברכיים וקדה קידה קלה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ברק  On 1 בדצמבר 2009 at 10:10

    אתה צודק אבל,
    יש פעמים שיש סרט בטלוויזיה שמרתק אותנו ואנחנו יושבים דרוכים ( תחקיר , משחק כדורגל, כדורסל וכו')
    ויש פעמים שאנחנו יושבים מול המחשב /אינטרנט באופן רגוע ושלב, ומקבלים את התכנים כסם מרדים לוריד.

  • יוסי  On 1 בדצמבר 2009 at 12:04

    התיאור שנתת למצב הפסיכדלי מזכיר קצת משחקי מחשב, כי יש בהם מאבק. לאו דווקא מאבק בין הגוף והתודעה, אבל אולי במשחקים מסוימים.

  • ניקיון בקליק  On 1 בדצמבר 2009 at 19:41

    נהנתי לקרוא תאור מענין

  • עידו  On 1 בדצמבר 2009 at 20:28

    אני מסכים איתך לגבי טלוויזיה, בעיקר בהקשר של צפיה בספורט תחרותי, שאני חושב שהוא היוצא דופן, אולי בגלל שספורט הוא ז'אנר בפני עצמו ויש לו מסורת משל עצמו.

    לעומת זאת ישיבה אינטרנט באופן רגוע ושלו, בהשענות לאחור, מתרחשת לטעמי רק בצפיה בתכני וידאו (שגורמים למחשב להפוך לטלוויזיה). קשה לי לחשוב על עוד הרבה שימושים במחשב שבהם המשתמש מתרווח לאחור מולו.

  • יגאל גודקוב  On 8 בדצמבר 2009 at 21:08

    אכן האינטרנט בשלבים אלו
    של האבולציה הספירודיגיטלית מסמל
    את "קץ הבהיה".

    תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 בדצמבר 2009 at 13:47

    כלי נגינה בהרבה רמות, כמו שהגדרת
    הבנדם שיושב, בטראנס, משייף תאצבעות שלו עד כדי יבלות באובססיביות כדי להרעיד תאוויר, בלי לשים לב אם הוא רעב או עייף, כל עוד הוא שקוע בליצר לעצמו משחקים קטנים קצביים או הרמוניים עם הגיון פנימי שדורש עידון ומיקוד מסיום לפני שזר יבין

    התובנות מאוד הגיוניות, תודה! על טלוויזה כאופיטית ידענו מזמן, לא שמתי לב כמה האינטרנט אכן כמו שאתה מתאר

  • קוביק  On 25 בדצמבר 2009 at 13:50

    ימי ה'נוחות כערך עליון' ספורים,,, זה מודל שיקרוס תחת המסה של עצמו בקרוב קרוב…
    זו אופנה מחשבתית של המאה ה20 שתעבור

  • עידו  On 25 בדצמבר 2009 at 14:18

    לגבי הכלי נגינה, אני חושב שאתה צודק לחלוטין.

    לגבי "הנוחות כערך עליון" אני מקווה שאתה צודק לחלוטין.

    🙂

    עידו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: