בשיח הסמים המקובל בחברה שלנו יש כמעט תמיד "סמים טובים" ו"סמים רעים". אמנם ההגדרה של סמים טובים וסמים רעים נוטה להשתנות אך הדיכוטומיה לעולם נשארת.
מבחינת הממסד הרפואי והחוקי הסמים ה"טובים" או ה"נסבלים" הינם קפאין, אלכוהול, ריטלין, פרוזק, אמפטמינים, מטאמפאמינים וכמובן סמים פסיכיאטרים אחרים למשפחותיהם השונות. הסמים הרעים הינם מריחואנה, חומרים פסיכדלים, חומרים אופיאטים, קוקאין, ואמפטמינים או מתאמפטמינים שלא ניתנו במרשם רופא. לעומת זאת בקרב אנשי קהילת הסמים העולמית (והדברים נאמרים כמובן בהכללה) הסמים ה"טובים" הינם הסמים הפסיכדלים הקלאסיים כמו הפטריות, הלסד, האיוואסקה, הקנאביס ובמידה פחותה ומולקולות אחרות כמו נניח 2CI או MDMA. הסמים הרעים הם הסמים של הממסד: האלכוהול והקפאין ועוד יותר מכך הסמים של הממסד הפסיכיאטרי: הריטלין והפרוזאק. (ומעניין לציין שבאף אחת מהקבוצות לא תמצאו אנשים רבים שידברו בזכותם של הקוקאין, ההירואין למשל).
כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת. מסיבה זו מעניין במיוחד לחזור לעידן של המחקר הפסיכדלי של שנות השישים, תקופה שבה הסמים הפסיכדליים עדיין לא נאסרו והמחנות בנוגע לסמים השונים עוד לא חצויים באופן ברור עד כדי כך. תקופה שבה מחקר ריטלין גר עם לסד, וחוקרים עשו נסיונות בשימוש סינרגטי בלסד וריטלין למטרות תרפיה.
בהקשר זה מעניינת במיוחד עבודתה של בטי אייזנר, פסיכולוגית אמריקאית שהייתה פעילה בתחום מחקר הלסד והריטלין בלוס אנג'לס של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.
כשקוראים את אייזנר כותבת על ריטלין באמצע שנות השישים הקונספציות שלנו לגבי הדיכוטומיה שבין ריטלין לחומרים פסיכדליים מתפוררת. מבחינתה של אייזנר אין סתירה בין השניים, והיא משתמשת בהם למטרות דומות. למעשה, היא מדווחת כי החליפה את טיפולי הלסד הראשונים בסדרות הטיפולים שלה, שנערכו בדרך כלל עם כמויות קטנות יותר של לסד, בטיפולים בעזרת ריטלין – ששימשו כהכנה לקראת טיפול לסד עוצמתי יותר.
הסשנים שערכה אייזנר לפציינטים שלה בעזרת ריטלין, היו זהים כמעט לאלו שערכה להם עם הלסד, עם מוזיקה, יצירות אמנות ולא מעט השאה שמטרתה לעורר אצל הפציינט חוויה אינטגרטיבית ומרפאת. מכתביה השונים של אייזנר ניתן לזהות שבעיניה ההבדל בין שני הסמים לא היה תהומי כפי שמציעים לנו כיום, ובתנאים מסוימים היא אף ראתה את השפעתו של הריטלין כשקולות לאלו של הלסד.
לדוגמה, באחד מהמאמרים שלה (Psychedelics and People as Adjuncts to Psychotherapy), בקטע שבו אייזנר מדברת על ההשפעה הרבה שיש לאנשי צוות בהכוונת האיכות של חוויות הסמים היא מציעה: "כאשר חבר מסוים (ב') נכנס לתוך הסשן, הריטלין מקבל את האיכות של הלסד. זה כמעט כאילו ריטלין+תרפיסט+ב =לסד."
מי שחושב שאייזנר היא שתולה של הממסד הפסיכיאטרי, יכול להרגע. מדובר באחת התומכות הנלהבות ביותר שנמצאו לתרפיה הפסיכדלית בתחילת שנות השישים, ואישה שחיה במסגרת קהילה פסיכדלית שהמשיכה להתקיים ולתפקד כמופת במשך 20 שנה, וגם לאחר שהפסיכדלים הוצאו מן החוק.
אז האם ריטלין ולסד באמת שקולים זה לזה? משפט כזה הוא ללא ספק הטעיה גסה, ואני בטוח שגם אייזנר הייתה מתנגדת אליו. לשני הסמים הללו יש כל אחד יתרונות וחסרונות משלו. כל אחד מהם ניתן לנצל לטובה או לרעה. (אם כי לי אין כמובן ספק שלסד הוא סם מעניין, מופלא ומהפכני בהרבה מהריטלין).
אבל אולי הסיפור של אייזנר והריטלין יכול ללמד אותנו משהו על הסכנה שביצירת דיכוטמיות בין סמים טובים לסמים רעים. בין אם היא מתבצעת בידיו של הממסד, ובין אם היא מתבצעת בידינו, קהילת צרכני הסמים.
טכנומיסטיקה 
תגובות
פוסט חשוב ומאיר עיניים. תודה.
אכן מעניין ומאיר עיניים.
מעניין לציין שבמחקר הפסילוסיבין המפורסם של ג'ון הופקינס הסם שבו השתמשו כפלסיבו אקטיבי שמולו בחנו את השפעות הפסילוסיבין היה ריטלין:
A series of studies is planned to investigate the effects of psilocybin in healthy volunteers. The first was a double-blind study evaluating the psychological effects of 30 mg/70 kg psilocybin relative to methylphenidate, 40 mg/70 kg administered under comfortable, supportive conditions to 36 hallucinogen-naive adults reporting regular participation in religious or spiritual activities. After psilocybin, 61% of the volunteers met pre-established criteria, as measured on standardized scales, for a full mystical experience, and 31% reported significant fear sometime during their psilocybin session. Two months after sessions, 71% of the volunteers rated their psilocybin experience as among the five most "spiritually significant" experiences of their lifetimes. Seventy-nine percent of volunteers rated that it had increased their current sense of personal well being or life satisfaction. Community observer (family, friends, coworkers) ratings tended to confirm this. Fourteen month follow-up data is being analyzed.
http://www.maps.org/research/
זה מאוד מעניין. נושא ודיון חשובים. אבל, לא הבנתי למה הפוסט כל כך תמציתי ולא באמת דן בריטלין לעומת פסיכדליים. 🙂
בתור צרכן רי עטלין מנוסה כבר 8 שנים של שימוש כמעט יום יומי, תלוי בתקופות, בכל זאת אני אדם עם בעיות קשב לא קלות, אני לוקח ריטלין מגיל 12 עד היום, 20, בתור סטודנט ובכלל בתור אדם שצריך להיות קוהרנטי המון פעמים, הריטלין משפר לי את התפקוד הכללי ואני אפשר לומר תלוי בו..
אני גם צרכן פסיכדלים כבר 4 שנים, עם ניסיון של יותר מ120 טריפים אני מאמין, פטריות,לסד,דיאמטי, אצטרה…
אני אישית רואה בריטלין כהאנטיתזה לפסיכדלים אני חייב להגיד ואני לא רואה בשום דרך איך ניתן לקשר בינהם, סמים מנוגדים לחלוטין במהותן, עם כל הכבוד שיש לי לריטלין, זה פשוט נשמע לי כמו גיבוב של שטויות שהן פשוט לא נכונות לא משנה כמה יפה ינסו לקשר בינהם
עידו,
בעולם המודרני כמו בעולם המודרני הכול סובב סביב כסף ואינטרסים אישיים..
הראשונים שמרוויחים את הכסף הם אנשי הממשלה והממסד,שלא במקרה רוצים לצאת בקמפיינים הזויים ולא צודקים כנגד הסמים המאירים,אלה שבאמת יכולים לתרום משהו למשתמש ולא סתם לשכח את בעיותיו כמו שהאלכוהול ואחרים עושים..
ואל תשכח גם שלממשלות המערביות לא באמת אכפת מבריאות תושביהם,אלה רק מכמות הכסף שנכנס להם לכיס.,
אין זה נראה לך צביעות, שסמים מזיקים אשר הורסים את הבריאות כמו האלכוהול הם חוקיים,
בעוד שסמים בעלי תכונות מראה כמו ה לסד ופטריות הם אסורים?
כדי להכניס כסף לממסד הפסיכאטרי,הם מעדיפים שבני נוער אובדניים יקחו את הפרוזק המזיק,מאשר את פטריות הקסם שיכולות רק לעשות טוב לאדם במצב דיפרסי. הכול בעולם הזה סובב כסף ואינטרסים אישיים,גם אם זה אומר לדרוך על בריאותם של התושבים!
"כמו תמיד כאשר אנחנו מחלקים את המציאות לדיכוטומיות אידאולוגיות, הקורבן העיקרי היא האמת." – מעולה!