טכנומיסטיקה

מה הדבר שמתרחש לנו בראש כשאנחנו קוראים ספר משכנע ומאפשרים לעצמנו לקבל את נקודת המבט שלו, או מנהלים שיחה עם אדם מרשים ומאמצים את עמדותיו בנושא מסוים? מה קורה כשאדם עובר חווית המרה רוחנית ומקבל על עצמו אמונה דתית חדשה, או פרדיגמה פוליטית מסוג אחר? בכל המקרים הללו אנו מרשים לעצמנו להחליק לתוך תפיסת עולם מסוימת ושונה במובהק מזו שהחזקנו בה עד עתה. לפתע היגיון מסוג אחר פושה במערכת שלנו ומאפשר לנו לראות את הדברים בצורה רעננה, כאילו התנסינו בחומר משנה תודעה. במובן מסוים, זה כאילו המאזין משאיל מהדובר (אדם/ספר/אידאולוגיה) מערכת עצבים חדשה שמאפשרת לו לתפוס את העולם בצורה חדשה.

ישעיהו לייבוביץ' טען שאי אפשר לשכנע אדם בעמדה שאין הוא מחזיק בה אלא אם הוא רוצה כבר להשתכנע. שום פרט או עובדה לא יגרמו

אי אפשר לשכנע אלא אדם הרוצה להשתכנע. לייבוביץ'

לאדם להשתכנע בשאלה מכרעת (כמו, למשל, קיומו או העדרו של אלוהים) אלא אם הגיע האדם לנקודה בה הוא מוכן לשקול נקודות מבט אחרות ולאפשר להן לבוא אל תוכו. הנכונות להשתכנע או אפילו להאזין ללא משוא פנים לטיעוניו של הצד השני מנוגדת לנטיה הטבעית של התודעה האנושית ללכת שבי אחר הטיית האישור (Confirmation Bias), הנטיה שלנו לאסוף בשקדנות את הנתונים (ומקורות המידע) שיתמכו בנקודת המבט שלנו, ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. הטיות אישור בתורן, מעורבות ביצירתן של מנהרות מציאות ((Reality Tunnels המתחזקות אידאולוגיות כגון קפיטליזם, קומוניזם, קדמה או סביבתנות. האידאולוגיות, בתורן משמשות על מנת למנוע מתפיסות סותרות לחדור לתוך ההכרה.

אבל קיימים גם אותם מקרים יוצא דופן בהם אנו מרשים לעצמנו להרפות מאחיזתה של נקודת המבט שלנו על המציאות ולהכנס לנקודת מבט אחרת שעד כה התעלמנו ממנה. לפתע אנו זוכים להתבונן במציאות מכיוון אחר ולא מורגל, כמו תלמיד שהמורה הושיבה אותה פתאום בקצה אחר של הכיתה. כמי שניחן במזג וטאי מובהק ביליתי שנים רבות מחיי בהחלקה חוזרת ונשנית בין נקודות מבט. תנועה זו הייתה אנרגטית במיוחד בתקופת ההתבגרות הדתית והאינטלקטואלית בסוף גילאי העשרה ותחילת גילאי העשרים. באותה תקופה עליזה יכולתי להיות יום אחד סוציאליסט בהשראת רוברט אוון, שבוע מאוחר יותר פרבוסלב רוסי אה-לה דוסטוייבסקי, ועשרה ימים מאוחר יותר הינדואיסט אופנישאדי. ההזדהות עם נקודות מבט שונות הייתה עדיין גמישה למדי ולא היה אפילו טעם לנסות ולבדוק כיצד כל נקודות המבט האלה מתחברות. במקום זאת הרשיתי לעצמי להשתכר מהמעברים המסחררים בין פרספקטיבות שונות על העולם. הכניסה לאוצרות הידע והמחשבה שבספרים הייתה כמו כניסה לחנות סמים משכרים שניתן למבקר בה להתנסות בריגושים אקזוטיים וקיצוניים, לו רק יקח לעצמו את השהות לעיין בספר מסוים ויסכים לתת למילותיו לחדור לתוכו ולשנות את הרכבו הפנימי.

עם השנים תדירות התנועה בין נקודות מבט שונות פחתה: תוצאה צפויה וכנראה הכרחית של של תהליך ההתבגרות, של מפות התודעה הראשונות שהתגבשו להן, ושל התגבשותן של דעות ועמדות קבועות בנפש, ועדיין, אני מוצא הנאה עזה ומיוחדת ברגע לא צפוי של שינוי הדעה. רגע שבו אנחנו התודעה בוחרת, כמה לא צפוי, להרפות לפתע ממה שחשבה שהיא יודעת, ממה שהאמינה בו תקופה כה ארוכה, ולאפשר למידע אחר לחדור את מעטפת ההגנה של הקוגניציה האנושית ומערכות הצידוקים שלנו — ללא פאניקה, ללא זעקות 'גוועלד, פולש אכזר.' הרגע המיוחד הזה, שבו אנחנו מרשים לעצמנו לשנות את הדעה הוא הרגע שבו קפיטליסט מכיר בכך ש'היד הנעלמה' לא מסדרת הכל ושיש פרמטרים רבים וחשובים שבהם מדינות קפיטליסטיות מפגרות אחרי מדינות בעלות מדיניות סוציאלית, הוא הרגע בו קומוניסט מכיר ביתרונות המסוימים שישנה לכלכלת השוק על פני תכנון מרכזי (למען הסר ספק, אין עניינם של שני המשפטים האחרונים בקפיטליזם או קומוניזם אלא בנכונות להביט מעבר לדעותינו בעניינם. למעשה אם קראנו אותם כעוסקים בקפיטליזם או קומוניזם ונדרכנו בעת הקריאה שלהם, הרי שיש בכך אינדיקציה לא רעה לדריכות מערכות האמונה שלנו כלפי מידע סותר).

לשנות את הדעה זה לשכב עם האויב. הרגע הזה, שבו אנחנו נכונים לפתע להכניס לתוך עולמנו את נקודת ההשקפה של האחר מקביל לרגע בו נשבר המתח בין שני אנשים שהאמינו שהם שוטמים זה את זה ולפתע הם מוצאים את עצמם מתגופפים זה עם זה בתשוקה. לשכב עם האויב זו פעילות חתרנית כלפי המחנה שלך, ופעילויות חתרניות כלפי מחנות אידאולוגים הם פעילות מבורכת. לפעמים כדאי לעזוב את המחנאות ולבלות לילה אחד בעורף האויב, ולו רק כדי לראות איך נראים הדברים משם. אבל טמונה כאן גם סכנה ערכית ומוסרית. הערכים שלנו הם הערכים שלנו מסיבות שונות, ולפעמים גם מוצדקות. לא תמיד כדאי לשכב עם האויב. ישנם אויבים מגונים מדי שלא נרצה להכנס איתם למיטה.

ולפעמים זה קורה גם בלי שהתכוונו וסוחף אותנו, ואנחנו מעתיקים את מקום מושבנו לעומק המחנה היריב. בחייהם של רוב האנשים מעשה כזה מתרחש לעיתים נדירות בלבד אם בכלל, אבל הוא מתרחש. האפשרות לשינוי הדעה, הנוכחת בחוויות המרה דתיות או פוליטיות, מעידה על הגמישות המובנית של מערכת העצבים האנושית, היכולת האנושית הבסיסית לאמץ ולקבל שורה ארוכה של נקודות מבט: סוציאליזם וקפיטליזם, מונותאיזם ופוליתאיזם, אוטוריטריאניזם או אנרכיזם, אמונה בערכי משפחה או בביטוי עצמי רדיקלי. בחיים ארוכים ומגוונים אנו עשויים להחליף חלק נקודות המבט הללו, אם כי ברוב המקרים מערכות ההפעלה שהוטמעו בנו בילדותנו ילוו אותנו כל ימי חיינו. השקפות שהוקנו בילדות (וחוויות המרה, בתורן) הן משהו בסיסי, רב רושם והשפעה שאנו נוטים להאחז בו ככל הניתן.

מלבד במקרים המפלצתיים ביותר כדאי ללמוד ממערכות ההפעלה הללו משהו לגבי גמישותה (והעדר הגמישות) של מערכת האמונות האנושית. האדם הזה בצד השני שמחזיק בעמדות מתועבות או סתם תמוהות לא באמת אשם. ברוב המקרים הוא לא רע או אפילו טיפש במיוחד. הוא פשוט רץ על מערכת הפעלה אחרת מאיתנו. זו הסיבה שקשה כל כך לשכנע ימנים להיות שמאלנים, או שמרנים לטפח עמדות פרוגרסיביות. זה כמו שקשה להחליף מערכות הפעלה. קשה להחליף את מערכת ההפעלה של מחשב ישן או להתרגל להשתמש במערכת הפעלה חדשה. רק לעיתים נדירות, אצל אנשים הרפתקנים רעיונית או בעיתות משבר תופיע הנכונות להביט במציאות מצדו השני של המטבע. אם יש משהו חיובי אחד שנוכל לעשות בהקשר זה, הרי זה לטפח את היכולת לדלג בין מערכות הפעלה כאלו. זה ממש לא אומר שאם אנחנו שמאלנים פרוגרסיבים וסביבתנים נבחר פתאום להיות ימנים, שמרנים מכחישי התחממות גלובלית אבל אנחנו עשויים לטפח את היכולת להריץ אמיולציות של מערכת קוגניטיבית אחרת בתוך התודעה שלנו, והדבר הזה יכול לעזור לנו להבין אדם כזה בפעם הבאה שהוא עומד מולנו.

מערכות הפעלה תודעתיות בשיח הפוליטי

ההתנסות במערכות הפעלה אידאולוגיות אחרות לתודעה היא דבר שעשוי לו ערך רב בעולם משוסע ומתלהם. למרבה הצער היא המקום שלה בשיח הציבורי המדולדל הוא שולי. אף מחנה פוליטי לא רוצה שחבריו יעצרו לרגע לשקול אם יש משהו בטענות המחנה היריב.

גדול יותר אפילו מהקושי לאמץ תפיסה אסתטית או רוחנית שונה, הוא הקושי לאמץ תפיסה פוליטית שונה. את אחת הדוגמאות המקומיות לקושי הגדול לסבול עמדות אידאולוגיות שונות ניתן למצוא בהמנעות הגוברת מדיון פוליטי בישראל. כבר הרבה זמן שאנשים לא באמת מדברים על פוליטיקה. בשנות התשעים, נדמה, אנשים עדיין התווכחו על שאלות פוליטיות בלהט. אלא שמתישהו בתחילת שנות האלפיים, קצת אחרי תחילת האינתיפאדה השניה, לאנשים נמאס להתווכח על פוליטיקה והם התחילו להתחפר בעמדות האידאולוגיות שלהם מתוך ידיעה שגם ככה אין להם הרבה סיכוי להשפיע על מה שאנשים אחרים חושבים. להתווכח על פוליטיקה הפך להיות שם נרדף למשהו חסר תועלת – וגם מי שהמשיכו לעסוק בפוליטיקה התווכחו בדרך כלל במסגרת המחנות האידאולוגים שלהם: ימנים עם ימנים ושמאלנים עם שמאלנים.

העליה של הרשתות החברתיות והרשת הקלה על אנשים עוד יותר להסתגר בגטאות האידאולוגיים שלהם, בבועות תהודה שבהן כולם חושבים אותו דבר. המחיר היה כבד כי כשאנשים הפסיקו להתווכח על פוליטיקה הם הפסיקו להאמין שאפשר לשנות משהו, וגם איבדו את היכולת לדמיין איך נראים ונשמעים אנשים בצד השני ולמה הם חושבים מה שהם חושבים. הם התמכרו לסטריאוטיפים.

בחיים האישיים שלי שררה מגמה דומה עד שלפני כמה שנים אירעה התפתחות לא צפויה. יש לי ידיד בעל אידאולוגיה ימנית-דתית שאני מכיר משירותי הצבאי ובשנים האחרונות חזרנו לקשר שהלך והתהדק על רקע מאורעות התקופה. א' הפך עבורי לכתובת שאני יכול לפנות אליה כל פעם כשמתרחש משהו שערורייתי לחלוטין בעיני ולשאול אותו "מה לעזאזל אתם חושבים לעצמכם?" והרבה פעמים התשובות שלו גרמו לי להבין קצת טוב יותר איך יכול להיות שיש אנשים שחושבים אחרת ממני ומה הם חושבים לעצמם.

יש משהו מעודד בקשר עם א'. גם משום שיש בי תקווה נאיבית שאם יום אחד א' ישתכנע בתקפות הטיעונים שלי הוא יוכל לשכנע את כל שאר אנשי הימין בעולם ויגיע לעולם גואל. ויש בו משהו מעודד כי הוא מראה לי כל פעם שיש אפשרות להתווכח ולשמור על כבוד הדדי. מבחינות מסוימות אני מרגיש שכל עוד אנחנו מסוגלים לדבר יש עדיין תקווה – שהקשר האינטרנטי בינינו הוא כמו הקו האדום שהיה קיים בתקופת המלחמה הקרה בין נשיא ארה"ב לנשיא ברה"מ כדי למנוע מלחמה גרעינית. כל עוד הקשר הזה קיים יש תקווה.

השיחות א' שכנעו אותי שיש חשיבות בלשמור את הקשר עם הצד השני של המתרס הפוליטי. היה יכול להיות מעניין להשוות את תדירות המפגשים של אנשי שמאל וימין ישראלים זה עם זה בתדירות המפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם פלסטינים ושל אנשי ימין ישראלים עם אוונגליסטים אמריקאים. יש לי תחושה שהמפגשים הללו נדירים הרבה יותר וזה חבל כי בדרך הפכה החברה הישראלית למח ביקמרלי, ללא קורפוס קאלוסום שיחבר בין שני צדי המח.

אנשים בארץ הזו עייפו מלדבר עם ברי הפלוגתא שלהם. אבל לאחרונה נדמה לי שחלקם כבר עייפו מהעייפות. יכול אולי להיות ערך ביצירתם של פורומים חדשים שבהם סקציות מרוחקות של האוכלוסיה הישראלית נפגשות זו עם זו כדי לדבר מחדש על השאלות המהותיות, לא מתוך עמדה של 'צו פיוס' אלא של 'צו ליבון'. להיטות של כל אחד מהצדדים לרדת לעומק הדברים ולשמוע באמת ובתמים את מה שיש לאחר לומר מבלי להסתגר בצדקנות או לפרוש לפינה הרעיונית הנוחה לנו, ומתוך נכונות להאזין וגם לשנות את הדעה, לפחות את חלקן.

קל לנו כל כך לאחוז בעמדות אידאולוגיות מבלי להרהר לעומק בשורשיהן, במשמעות שלהם ובהשלכות האמיתיות שלהן. התקשורת האלקטרונית בנויה על דיון שטוח שכזה, המבוסס על תילים על תילים של הנחות יסוד שלאיש אין לעולם זמן להפוך בהן באמת ולנסות להבין מה מתוכן תקף וכיצד הן מתיישבות זו עם זו. למרבה הצער השימוש באידאולוגיות מאובנות כאלו, מהסוג שבני אנוש אוחזים בהן לעיתים קרובות הוא מסוכן ויוצר סכנות ככל שההשקפות הללו נותרות בלתי מעודכנות ובלתי הולמות למציאות.

חלפו כמעט עשרים שנה מאז האינתיפאדה השניה והרגע בו הדיון הציבורי בישראל החל להשתבלל לתוך עצמו. אולי במלאות 70 שנה למדינת ישראל יכול להיות ערך אדיר במפגשים שבו ישראלים ינסו להפגש שוב אחרי שנים של ניתוק, לבדוק מה השתנה ולשאול את עצמם מה הם בעצם חושבים על כל זה ולמה?

זה לא צפוי להיות קל. למעשה זה צפוי להיות קשה ומתיש. מי ששואפים לצאת ולפגוש את הצד השני יגלו הפרשים תהומיים באוצר המילים, הערכים, האמונות והדעות. הפרשים אדירים כל כך שיש שיאמרו שהם מצדיקים את מלחמת האזרחים שלייבוביץ' טען שהם מרגעי גדולתה של כל חברה. ובכל זאת, גם עבור מי שאינו מייחל למלחמת אזרחים כזו, שווה להקדיש את הזמן ולנסות לדבר עם אנשים שחושבים אחרת לגמרי. שיחה כזו שמתנהלת מבלי להאחז מדי ברצון הקפוץ לשכנע, ותוך נכונות להאזין, לפגוש עמדות אחרות, ולהרהר במקורותיהן, עשויה להיות חוויה פסיכדלית למדי. היא אמנם סוג זוהר ואקסטטי פחות של שינוי תודעה מזה שמציעים משני תודעה מסוימים, ובכל זאת, אם היא נעשית כהלכה (וזהו אם גדול) יכול להיות בה ערך מלמד ועמוק עבור כל אחד מהמשתתפים. לכל הפחות היא יכולה להיות צעד ראשון בנכונות לאמץ נקודת מבט דוגמטית פחות וסטריאוסקופית יותר על המציאות שהיא הבסיס של כל תהליך של בחינה וצמיחה של התודעה.