טכנומיסטיקה

מה יש לפסיכדלים לתרום לפילוסופיה. לטור באתר הארץ.

הפילוסוף האנגלו-סקנדינבי פטר שסטדט עדיין זוכר את הטריפ הראשון שלו. בשנת 2009 שסטדט היה מרצה לפילוסופיה של התודעה. הוא החזיק בתפישת עולם אתאיסטית ומטריאליסטית לחלוטין, אבל קריאה בכתביו של הפילוסוף בן המאה ה-19 וויליאם ג'יימס הניעה אותו לחשוב שייתכן כי לחוויות סמים יש מה ללמד אותנו. ואז הגיעו הפטריות.

"תמיד הנחתי שפסיכדלים זה כמו קליידוסקופ, אבל זה היה הרבה יותר מזה", מספר שסטדט. "חשתי רגשות פליאה אדירים. האם בכלל אפשר לקרוא להם רגשות? שילוב של רגשות ותחושות. דברים מופלאים! גם דברים נוראיים. אבל מעניינים! אימה מרתקת! הופיעו בפני צורות חדשות ופנטסטיות של אסתטיקה. תחושת העצמי שלי השתנתה לחלוטין: הפכתי לחמש ישויות שונות!"

שסטדט יצא מהחוויה מטולטל ומרותק. היא הציגה בפניו אופקים חדשים לחלוטין ממה שהכיר מהספרות המחקרית על התודעה, וברמה האישית היה בה משהו מעורר ומשמח. "החוויה הזו שינתה אותי וגרמה לי להבין כמה מופלאה התודעה שלנו וכמה מופלא הטבע והעולם. זה העשיר את המציאות שלי ונתן לי תחושה חדשה בחיים".

המסע רב העוצמה שלח את שסטדט לאודיסאה אינטלקטואלית שהובילה לפרסום כמה ספרים על פילוסופיה ופסיכדלים והגיעה בחודש שעבר לשיא מכונן עם קיומו, באוניברסיטת אקסטר באנגליה, של הכנס הפילוסופי הראשון המוקדש לפסיכדלים. בכנס, שקיבץ קבוצה מגוונת של חוקרים וסטודנטים מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וחקר המוח, ניתן היה לצפות בהרצאות שניתחו את הקשרים בין חוויות פסיכדליות לבין הגותם של פילוסופים כמו דקארט, שפינוזה, וייטהד ומרקס.

סמים פסיכדליים מילאו לאורך תולדות הפילוסופיה תפקיד נשכח אך לעתים משמעותי. לצד טענות על השפעות פסיכדליות על הגותם של פילוסופים יוונים כמו אריסטו ואפלטון, אפשר למצוא עקבות פסיכדליות ברורות יותר בפילוסופיה של המאה העשרים. ההוגה הצרפתי ז'אן פול סארטר התנסה במסקלין ב-1935. סארטר קיווה שההתנסות תעזור לו להבין את התודעה, אבל החוויה התדרדרה במהירות לטריפ רע שלווה ביצירי בלהות שזחלו מהצללים ואיימו לבולעו. לפילוסוף נדרשו חודשים ארוכים כדי להשתחרר מהחוויה הטראומטית, אולם זו הניבה גם פירות מבורכים. הבחילה הפיזית והקיומית שעורר המסקלין סיפקה לסארטר חומרים לרומן הראשון והחשוב שלו, "הבחילה", שהתפרסם ב-1938.

גם הפילוסוף היהודי-גרמני ואלטר בנימין התנסה ב-1934 במסקלין, אבל הוא, בניגוד לסארטר, לקח מנה קטנה מדי והאשים את הרופא שהזריק את החומר בכך שלא פרץ לחלל התודעה הפסיכדלי. לצד זאת עסק בנימין בחקירה שיטתית של החשיש, בעודו מתעד את חוויותיו בפרוטוקולים מדוקדקים שנועדו להיות הבסיס לספר שאפתני שיחקור את המשמעויות הפילוסופיות של סמים (בנימין מעולם לא השלים את הפרויקט, אבל רשימות החשיש שלו קובצו והתפרסמו מאז כספר). 

ארבעים שנה לאחר סארטר ובנימין, הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו לקח ב-1975 אל-אס-די בעמק המוות שבקליפורניה. החוויה, שפוקו הגדיר אותה כאחת החשובות בחייו, חוללה מפנה מכריע בעבודתו של מי שנחשב לאחד ההוגים המשפיעים במאה העשרים והובילה אותו לגנוז ולכתוב מחדש את הכרכים השני והשלישי של ספרו "תולדות המיניות".

לצד סארטר, בנימין ופוקו, ניתן למנות פילוסופים נוספים שהושפעו מחוויות פסיכדליות, כמו וויליאם ג'יימס, ארנסט יונגר, מרלו פונטי, ג'רלד הרד והנרי פרייס. אם מוכנים להרחיב את היריעה מעבר לפסיכדלים הקלאסיים, אפשר גם לזהות השפעות פסיכדליות מאסיביות בהגותו של פרידריך ניטשה, ששסטדט מקדיש לו מאמר ומכנה אותו "פסיכונאוט אנטי-כרייסט". ההוגה הגרמני המיוסר נהג לזייף לעצמו מרשמים לתרופות פסיכואקטיביות ולחתום עליהן "ד"ר ניטשה". הרוקחים לא שאלו שאלות מיותרות וכיבדו את המרשמים הפסיכואקטיביים של הדוקטור לפילוסופיה, שהפך לצרכן קבוע של משני התודעה ושזיהה בכתיבתו בין חוויות סמים לבין ממד דיוניסי שריתק אותו רעיונית.

תהום של התמחות והתמקצעות אקדמית פרושה בין החקירות הפסיכואקטיביות הבלתי-שיטתיות והגולמיות של הוגים כמו ניטשה, סארטר ופוקו לבין עולם התוכן שעומד במרכז התחום החדש ששסטדט מבקש לכונן, ושכולל שורה של תחומי חקירה מוגדרים כמו טבע האני, האפיסטמולוגיה של ההזיה, אתיקה פסיכואקטיבית, פילוסופיה פוליטית וחירות קוגניטיבית.

כך, למשל, בהרצאתו המלומדת בכנס ניתח שסטדט את הקשר בין מושג ה-amor Dei intellectualis שתיאר ההוגה היהודי-הולנדי שפינוזה לבין מצב התודעה שמחוללת מולקולת ה-5-MeO-DMT, המופקת מגבן של קרפדות החיות במדבר סונורה בצפון מקסיקו. דורות של פילוסופים, מגיתה ופיכטה ועד תקופתנו, רותקו ונבוכו נוכח התיאור שהעניק שפינוזה למצב תודעתי ייחודי של איחוד בין האדם לאלוהים ובין הרציונלי לאפקטיבי. לדברי שסטדט, בהשראת ארס הקרפדה ניתן לחוות ממש אותם מאפיינים תפישתיים אותם מתאר שפינוזה, ובהם היעלמות הרצון, מחיקת הזמן ומחיקת ההפרדה בין אובייקט לסובייקט.

אפשר לבקר את הציפייה להבין את המציאות באמצעות חומרים משני תודעה. יש אנשים שיגידו שחוויות פסיכדליות הן הזיה ולכן לא יכולות ללמד אותנו שום דבר בעל משמעות על העולם.

שסטדט: "אפשר ללמוד לא מעט גם מהזיות. אפשר ללמוד על גבולות התודעה, ועל עצמך – שזו הסיבה שהחוויות הללו כל כך תרפויטיות. ברמה עמוקה יותר, יש בעיה עם הטענה שהזיות אינן אמיתיות. לומר שמשהו לא אמיתי מרמז שאתה יודע מה כן אמיתי. אלא שזוהי אחת השאלות הבסיסיות בפילוסופיה, השאלה האונתולוגית: מהי המציאות? בתור פילוסוף אתה שואל שאלות על העולם ומבין שהדרך שאנחנו רואים את העולם לא בהכרח מייצגת את העולם עצמו. צבעים לא מתקיימים בעולם אלא בתפישה שלנו. ממד הזמן שונה לחלוטין מהאופן שבו אנחנו תופשים אותו".

טימותי לירי כינה את הפסיכדלים כלים אינטלקטואליים. אתה חושב שפסיכדלים יכולים לקדם חשיבה פילוסופית?

"כפילוסופים אנחנו עוסקים ברעיונות תיאורטיים ומופשטים. פסיכדלים מעניקים חוויה ישירה של הדבר שהמטאפיזיקה מתארת קונספטואלית, אז אני חושב שפילוסופיה ופסיכדלים משלימים זה את זה. פילוסופיה יכולה לתת לך מסגרת להבין באמצעותה את החוויה הפסיכדלית, כי לפעמים החוויות האלה כל כך רבות עוצמה שהן מהממות, ופילוסופיה יכולה לתת כלי להכניס בהן היגיון ולעשות להן אינטגרציה. פסיכדלים בתורם יכולים להעמיק את ההבנה של הפילוסופיה".

כדי להיות פילוסוף פסיכדלי צריך להתנסות בפסיכדלים?

"לא בכל התחומים. אתה יכול לדבר על חירות קוגניטיבית ופילוסופיה פוליטית של הפסיכדליה בלי שהתנסית בחומרים האלה. אבל כשזה מגיע לנושאים כמו פנומנולוגיה, לכתוב על החוויה הפסיכדלית בלי להתנסות זה כמו להיות חירש ולכתוב על מוזיקה. אם אתה חוקר תודעה ולא חוקר את הספקטרום המלא של התודעה, אתה לא ממש עושה את העבודה שלך. אז כן, אני חושב שיש נושאים שאם לא לקחת את הסמים, עדיף שלא תכתוב על זה".

חוקר נוסף שעוסק בקשר בין פסיכדלים לשאלות פילוסופיות הוא האנתרופולוג ניקולס לנגליץ, שמתאר בספרו "נוירופסיכדליה" את התפקיד שממלאים פסיכדלים אצל חוקרי מוח המשתמשים בהם כדי להבין סוגיות הקשורות לתודעה ולתחושת האני. לנגליץ' מבחין בין שלוש רמות שונות בקשר בין פסיכדלים לפילוסופיה. הרמה הראשונה מורכבת ממחקרים אמפיריים שמשתמשים בפסיכדלים כדי לקדם תחומים כמו חקר המוח והקוגניציה. פסיכדלים יכולים לספק כאן נתונים מעניינים, אבל לא מייצרים "פילוסופיה פסיכדלית", אלא משתלבים בפרויקט הכללי יותר של פילוסופיה של התודעה.

לצד זאת, לנגליץ מצביע גם על תורות פילוסופיות שהושפעו ישירות מחוויות פסיכדליות. "כאן הפסיכדלים הם לא אובייקט להרהור פילוסופי אלא משנות את הסובייקט – הפילוסוף עצמו. אלא שהאפקטים של פסיכדלים משתנים מאוד ותלויים בסט ובסטינג, ולכן גם ההשפעות על הוגים שונים נוטות להיות שונות למדי. למשקיף מבחוץ קשה לקבוע מה היתה ההשפעה הפסיכדלית בדיוק, מלבד כשזה מופיע בדיווח עצמי. הפילוסופיה הפרניאלית והניאו-פלטוניסטית של אלדוס האקסלי, למשל, שאבה רבות מחוויות המסקלין שלו".

לצד שתי הגרסאות הללו, לנגליץ משאיר אופציה שלישית לפילוסופיה פסיכדלית מסוג חדש לחלוטין, כזו שתהיה "פסיכדלית בצורה שלה ולא רק בתוכן" ושזמנה כנראה עוד לא הגיע.

לנגליץ מציע, עם זאת, להיזהר בהצמדת הכותרת "פילוסוף פסיכדלי" לפילוסופים שלא ביקשו לעצמם את התואר הזה. "קראתי לאחרונה מאמר שטען שהחוויה של סארטר עם מסקלין היתה עבורו טקס מעבר. ייתכן שזה נכון, אבל סארטר היה תוצר של מסורות פילוסופיות שונות. ניתן בקלות לעשות שימוש לרעה במושג "פילוסוף פסיכדלי', במיוחד במדעי הרוח. שם אסכולות רעיוניות ממשיכות להתאגד סביב ספרים ולא מולקולות, למרות שגם לאלו וגם לאלו יש השפעות פסיכואקטיביות".

עם או בלי הכותרות המפוצצות, הצומת שבין העולם הפסיכדלי לשאלות הגדולות של הפילוסופיה צפוי להמשיך למשוך בשנים הקרובות תשומת לב גוברת. שסטדט מצדו מונה שורה של יוזמות עכשוויות שכוללות קבוצת מחקר העוסקת בפילוסופיה של הפסיכדלים, ספר מאמרים בנושא, קורס אוניברסיטאי ופרויקטים נוספים. עד הכנס הפילוסופי-פסיכדלי הבא ששסטדט כבר זומם אפשר לצפות לכמה פריצות דרך פילוסופיות או לפחות פסיכואקטיביות.