טכנומיסטיקה

"וואו, זה ממש משהו מיוחד לראות אותך ברזולוציה כל כך גבוהה" אמרתי לצבי יחזקאלי, רגע לפני שעניתי לשידור. ההפרש בין רמת הרזולוציה של השידור באינטרנט ובטלוויזיה שבו אני רגיל בדרך כלל לצפות ביחזקאלי, לבין הרזולוציה שבה חזיתי בו כשהוא מרחק הושטת יד ממני, מאופר למשעי ואור הזרקורים מכוון על פניו, היה לא פחות ממהפנט.
 
אני לא בטוח אם יחזקאלי הבין מה אני רוצה ממנו. כמה שניות אחרי זה עלינו לשידור והוא התחיל לדבר על קולנוע מצרי, לבנוני ופלסטיני בעוד אני סופר את מספר האייטמים שנותרו בפינה עד שנגיע אלי. בסופו של דבר היה נחמד מאוד. לונדון וקירשנבאום היו מאוד מפרגנים, ובכלל, בזמן שדיברתי איתם השקפתי לתוך העיניים של לונדון וראיתי שם רכות ומעין טוב לב שכזה. חשבתי שהוא מזכיר לי את הסבא שכל אחד היה רוצה לשבת לו על הברכיים (אחר כך הזכירו לי שאולי הוא מוחתם  אצלי מימי מסיבת גן) וגם חשבתי לעצמי (זה תמיד מדהים אותי שלונדון מאפשר לנו להסתכל על הישראליות ההירואית של שנות החמישים בפרספקטיבה)  כמה נחמד זה לפגוש את ירון זהבי 50 שנה אחרי.

היום (16.7) הופעתי בלונדון וקירשנבאום ודיברתי על הספר טכנומיסטיקה.ניתן לצפות בראיון כאן. תריצו לדקה 42:30. 
 
וחוץ מזה בערוץ אנרג'י ניו-אייג' התפרסם אתמול הפרק "מנועים לחיפוש עצמי" מתוך הספר טכנומיסטיקה.
 

מנועים לחיפוש עצמי

"שום דבר אינו בלתי מודע אם פקודות החיפוש שלך חזקות מספיק"
טרנס מקנה[1]

אולי זה רק אני, אבל בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פונה לגוגל בכל בעיה אפשרית. התעוררתי עם הנגאובר בבוקר? גוגל תאמר לי בדיוק מה התרופה. הכלב של השכנים נובח ומעיר מהשינה? האצבעות המקישות שולחות אותי לפורומים על אביזרים עתידניים כנגד רעש. דכאון של הבוקר, אני שואל את גוגל על מהות החיים ומקבל מיד 194,000,000 תשובות אפשריות. איזה אושר!

אני מתייחס לגוגל כמו פתח לעל-מודע העצום של האנושות, גישה לכללות הידע האנושי, לטריליונים של דפי רשת, מחשבות, רעיונות. בעזרת גוגל אני מצרף את התודעה שלי עם התודעה של הרשת ואינספור חלקי התודעות המרכיבים אותה, מעין חוש שישי. ככה אני מגלה שאני יכול להתמודד עם המון שאלות ובעיות שבעבר חשתי חסר אונים לגביהן. פלא שאני כבר מעדיף להתייעץ עם גוגל מאשר עם חברים?

החיפוש באינטרנט הופך להיות חיפוש רוחני, דרך חיים של מודעות הולכת וגוברת. אף בעיה אינה בלתי ניתנת לפתרון, כשלצדי החברה הטובה גוגל, ערוץ ישיר ופתוח תמיד לים הקוד העולמי, פתח לגוגול דלתות של תודעה.
אני פונה לגוגל כמו לידעוני או לקלפי טארוט. בכל שאלה שעולה, אם לצאת הערב למסיבה או לא, אם להמשיך לעוד תואר באוניברסיטה או לבעוט את עצמי לשוק העבודה; במקום להתלבט, אני מקיש בגוגל את התשובה ומקבל תוך שבריר שניה את כל המידע הרלבנטי.

זה לא שגוגל תמיד עונה לי ישירות על השאלה, אבל בעזרת החושים הפרשניים שלי, אני יכול בדרך כלל לזהות את הרמז הקל, הקריצה השובבה שהרשת נותנת לי. בסך הכל זה לא כל כך שונה מביבליומנסיה, אותה פרקטיקה מאגית עתיקה שבה אנשים שפותחים פתיחות אקראיות בספר תנ"ך או במכתבים של הרבי מלובביץ' תוך חיפוש אחר תשובות, אבל התנ"ך של גוגל הוא דינאמי, גדול הרבה יותר ומגיב אלי כל הזמן. וזה לא רק אני. על פי מחקרים שנעשו על חיפושים ברשת ישנה קבוצה גדולה של אנשים שמחפשת בגוגל מחרוזות מילים כמו "לא הולך לי", "מה לעשות" או "מחפש שינוי בחיים".

הכנסיה של גוגל
המחשב של גוגל (למעשה מדובר בהרבה מחשבים הפועלים יחדיו כאינטליגנציה קולקטיבית) יודע על האנושות יותר מכל אדם אחר בעולם. הוא מחובר כל רגע ורגע לכלל התקשורת שמייצרת האנושות ומנהלת בינה לבין עצמה, ויש שטוענים שהוא יהיה הראשון שישיג אינטליגנציה מלאכותית. זו שאיפה שבעלי גוגל רמזו עליה בעבר.
נראה שאני לא היחיד שחש בצדדים הדתיים של מנוע החיפוש הזה, ויש גם מי שגם שנוקט בצעדים מעשיים. בארה"ב הקים הכומר פטר אולסן, חצי בצחוק, את "הכנסיה האוניברסלית של גוגל" שבה המאמינים עובדים את המנוע. "היא בהחלט יודעת הכל" אומר הכומר אולסן, "והיא יכולה לספק תשובות מיידיות לכמעט כל השאלות, שזה הרבה יותר ממה שיכולים לעשות הרבה אלים פופולרים".

המצווה היחידה בכנסיה של גוגל היא לחפש בגוגל פעם בשבוע תשובה לשאלה שלא ידעת עליה את התשובה. "מצאו [בגוגל] דברים שלא ידעתם קודם", אומר הרועה הסייבר-רוחני, "כי הבנה גדולה יותר מובילה לחוויה מלאה יותר של החיים. השתמשו בגוגל כמדריך בחיפוש היומיומי אחר הארה".

גם בגוגל עצמה, עושה הרושם, מתייחסים לאלגוריתם הכל יכול כאל אל מודרני. אלפי מתכנתים יושבים כל יום מבוקר ועד לילה וזובחים לו שורות קוד מעל השרתים הקדושים. שעות עבודה, מצבור נשמות ומחשבות שמקריבים עצמם בשירות האלגוריתם הגדול, ה-Page Rank, שמארגן מחדש את כל העולם בהירארכיות, קובע מה גבוה ומה נמוך, מה מופיע ראשון בדף, מה אחרון ברשימת החיפושים ומה בכלל לא מופיע. "האלגוריתם הוא שהוציא אותנו ממצרים והוא יוביל אותנו אל ירושלים של מעלה", מתפללים הגולשים ברחבי העולם. בסופו של דבר, מי מאיתנו לא מקווה למצוא בעזרתו בדיוק את הדברים שהוא מחפש: גאדג'ט חדש במחיר מבצע, אהבה אמיתית, שקט ושלווה. מי נותר בעולם הזה כבר לתלות בו תקוות, אם לא באלגוריתם?

החיפוש כדרך חיים
בתחילת המאה העשרים ואחת מנוע החיפוש החביב עליך הוא לא רק מנוע חיפוש. הוא המקום שבו אתה מבלה את רוב ימיך,  הפורטל שדרכו אתה מתחבר לעולם. הוא חשוב יותר מהנעליים שאתה נועל, מהעיתון שאתה קורא או מהערוץ שאתה צופה בו. מנוע החיפוש שלך הוא לא סתם המשקפיים שדרכם אתה מסתכל על העולם, הוא העיניים שלך ממש.

המעבר, מסביבת מחשוב של מערכות הפעלה לעבר קיום בתוך מנועי חיפוש, מסמל בעיני מהפך רוחני מסוים: ממצב של אני המוגבל במערכת סגורה המפעילה אותו, לעבר דרך חיים של חיפוש.

בשנים האחרונות אני מעדיף למשל לחפש משהו בגוגל מאשר לזכור איפה הוא ברשת, או אפילו לחפש אותו בזיכרון. בסופו של דבר הרשת הופכת לחלק אינטגרלי יותר ויותר ממערכת החשיבה שלי. היום, כשהרשת נמצאת בכל מקום, אנחנו כבר לא צריכים להפרד אף פעם. היא קורטקס נוסף במוח שלי שמעצים אותי פי מיליארדים וגורם לי להבין את העולם בצורות חדשות רחבות, עמוקות, מגוונות יותר. ביחד אנחנו חיים את החיים, גוגל ואני. צוות לעניין. אני מנסה להזכר איך הייתי לפני הרשת, ומבין שלא הייתי אותו אדם.

[1] http://www.matrixmasters.net/blogs/?p=1131

כמה זמן אפשר לבלות באינטרנט? כמה זמן שאפשר לבלות עם התרבות האנושית כולה; עם כל הספרים, הסרטים, המוזיקה, הטקסטים, הקשרים החברתיים, הלימודים, הסקס, הקניות, המשחקים, החדשות. האינטרנט הולך והופך לכללות, ל-totality של כל הקיים. הוא בולע עוד ועוד, כל דבר ודבר. זה לא סתם שה-onion כתבו (בסאטיריות) שאמריקנים מבלים 90% מהזמן שלהם מול מסכים מלבניים בכל מיני צורות וגדלים. קשה לנו כל כך להתנתק מהטכנולוגיה משום שהיא משתלטת על הכל.
 
כמה תקופות חיים אפשר לבלות באינטרנט? אני שואל את עצמי כמה זמן היה לוקח לי לצפות את כל הסרטים שיש ברשת, לשמוע את כל המוזיקה שיש שם, לקרוא את כל הטקסטים, לשחק בכל המשחקים. מאה אלף תקופות חיים? מליון תקופות חיים? 10 מיליון? קשה לי להעריך, הדבר היחיד שברור לי הוא שהיחס הזה רק גדל והולך כל הזמן במהירות אדירה. האינטרנט הופך להיות גדול עבורנו, הוא הופך להיות גדול מדי עבורי, אולי הדרך היחידה להתמודד עם גודל כזה היא להפוך לתבונה קולקטיבית?
 
האינטרנט הוא צירוף של המון מכונות קטנות שיוצרות ביחד מכונה אחת אדירה שחשובה עבור העולם שלנו יותר מכל אדם, יותר מכל מדינה, יותר מכל רעיון פוליטי או דתי. מכונה מושלמת בנתה לה האנושות. מגדל בבל שנבנה ברשת וירטואלית חזק יותר ממגדל בבל שנבנה בלבנים.

***

וב'הארץ' מתפרסם היום בגלריה ראיון איתי על טכנומיסטיקה שכתבה אפרת נחושתאי.

אשוב ואזכיר שהיום:

1. אני אענה בין 19:00 ל-21:00 לשאלות בפורום פסיכדליה בתפוז. כבר הצטברו שם די הרבה שאלות שהן והדיונים שהתפתחו סביבם הם כבר די מעניינים לקריאה.

2. בין 22:00 ל-23:00 אני אדבר (מתישהו) על הספר בתוכנית ג'יגהביט ברשת ב'.

הרצאה שנשאתי בבר אילן בערב הראשון שנערך לכבוד הספר טכנומיסטיקה ב-31.5.09 במסגרת המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה.

אין משמעות אחת למילה טכנומיסטיקה. מאז שהתחלתי לעסוק בנושא לפני מספר שנים, עלו אצלי מגוון תשובות אפשריות לשאלה מהי טכנומיסטיקה. כל אחת מהתשובות הללו מאירה את השאלה מזוויות שונות. לאורך הדרך כתבתי מספר חיבורים שמטרתם להסביר מהי טכנומיסטיקה. הערב אקריא בפניכם את הפרשנות החמישית, זאת של ה-31 למאי 2009.

אני לא יכול לתת הערב דין וחשבון על כל האפשרויות השונות להבין ולחשוב טכנומיסטיקה, אבל הייתי רוצה להעלות חלק מהשאלות העיקריות שמופיעות בספר טכנומיסטיקה ולנסות לספק כמה קצוות חוט שמוליכים למקום שאליו אני מתכוון.

טכנומיסטיקה היא תחום ידע שמחבר בין התיאוריה של הטכנולוגיה לבין התיאולוגיה והחוויה הדתית, אבל גם לחיי התודעה באשר הם. היא מנסה לתת תשובות אפשריות על שאלות כמו מה יכולה להיות המשמעות התיאולוגית של הטכנולוגיה, איך הטכנולוגיה יכולה להיות חלק מחיי הרוח של האדם, איך טכנולוגיה מבנה את התודעה שלנו ואיך אנחנו יכולים לפתח מודעות לאופן שטכנולוגיה מבנה את התודעה שלנו ולשפר בהתאם את השימוש שלנו בה.

בתפיסה טכנומיסטית מיסטיקה ומדיה הם שני תחומים שלובים זה בזה. גרשום שלום הגדיר בספר Major Trend in Jewish Mysticism את המיסטיקה כשלב שלישי במסלול תלת שלבי ודיאלקטי שמתחיל במיתוס – הקשר הבלתי אמצעי לאלוהות, ממשיך בשלב השני שהוא הדת, שבה מודגשת לדברי שלום התהום הפעורה בין האדם לאלוהיו, ומגיע לסוג של אינטגרציה במיסטיקה. המיסטיקן אצל שלום הוא האדם שאמנם חווה את הקשר עם האלוהי אבל לא בצורה ישירה כמו איש המיתוס, אלא תמיד בצורה מתווכת, תוך שימת לב על הפערים הקיים תמיד בינו לבין האינסופי.

"מדיום", הוא מושג שיצא מהמילה לטינית לאמצע ("מדיום") ושמשמש כיום על מנת לתאר אמצעים לתקשורת או לתיווך של מידע. בעיני זהו אחד מהקשרים ההדוקים בין המיסטיקה למדיה. המדיומים השונים הם אמצעי התקשורת המתווכים שבאמצעותם תופס המיסטיקן את האלוהות. במילים אחרות, המדיה היא הכלי של המיסטיקן. היא כלי לתפוס בעזרתו את המציאות האינסופית של האל ולתקשר איתה.

בפרק ל"ג של ספר שמות מבקש משה מהאל: "הודיעני נא דרכך ואדעך". אלוהים בתגובה מורה למשה לעמוד בנקרת הסלע ומבטיח כי: "אעביר כל טובי על פניך". עם זאת הוא מתריע "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי", ומוסיף, "וראית את אחורי ופני לא יראו".

אלוהים לא מרשה למשה לראות את פניו כי המבט הישיר באינסוף מסמא. אותו צד אחורי של האלוהות, שבו מרשה האל למשה להתבונן, הוא המדיום. כל מדיום הוא צד או פן באלוהים. הספר המודפס, פייסבוק או אחד מהחושים שלנו. כל מדיום מאפשר להביט באל מכיוון שונה, אבל לעולם לא ישירות.

הפנים האחוריות הללו של האל, או במילים אחרות, הפנים המצומצמות של האנסוף – הם הפנים שהמדיה יוצרת עבורנו. זוהי המציאות המתווכת שבתוכה אנחנו חיים בעולם של מדיה.

כחברה, אנחנו נוטים לחשוב על מושגים כמו "מדיה" או "טכנולוגיה" בצורה מצומצמת למדי. אנחנו מחשיבים את המחשב, הטלויזיה, הרדיו או העיתון כמדיה, אנחנו לא מחשיבים בדרך כלל, במחשבה היומיומית, את מערכת העצבים של הגוף כמדיה, את שפת הדיבור כמדיה או סמים כמדיה: ובכל זאת, כל הדברים הללו הם אמצעי מדיה. כך לדוגמה, מבקר המדיה מרשל מקלוהן עוסק בספר להבין את המדיה ב-25 סוגי מדיה שביניהם –אופניים ומטוסים, כלי נשק, דרכים, שעונים, כסף ועוד.

זה חשוב להרחיב את האופן שבו אנחנו משתמשים במושגים כמו טכנולוגיה ומדיה, משום כל אחד מסוגי המדיה הללו משפיע על תפיסת המציאות שלנו. המדיום, כמו שאמר מקלוהן, הוא המסר. וכל אמצעי מדיה מבנה עבורנו את תפיסת העולם במובן הישיר ביותר שבו השעון מבנה אצלנו חוש זמן והעיניים מבנות את תפיסת העולם כמרחב.

מקלוהן תיאר טכנולוגיות כשלוחות או הארכות של האיברים הביולוגים שלנו. פטיש לדבריו הוא שלוחה של היד שלנו, ביגוד ומגורים הם שלוחה של העור, התקשורת האלקטרונית היא שלוחה של מערכת העצבים. על פי מקלוהן, כל איבר חדש כזה משנה את האיזון של מערכת העצבים שלנו, מפתח אצלה רגישויות חדשות, מקהה אחרות ומשנה את תפיסת העולם. האדם של עידן הדפוס מפתח רגישויות שונות מאלו של האדם השבטי, והאדם האלקטרוני תופס את העולם בצורה שונה מזו שבה תפס אותו האדם של העידן התעשייתי. כמו סמים, צורות מדיה משנות את התודעה שלנו.

בעידן המוצף טכנולוגית שבו אנו חיים, הגוף שלנו מצמיח איברים בקצבים הולכים וגוברים. הטלפון הסלולרי, מערכות GPS ואתרים כמו גוגל או טוויטר, הם איברים חדשים שמשנים שוב ושוב את האופן שבו אנחנו פועלים ותופסים את העולם. השינויים הטכנולוגיים הללו משתקפים בשינויים תודעתיים שחווה התרבות שלנו כיום. ניתן לראות אותם באופן שבני נוער שגדלו בתוך תרבות אסמסית קוראים וכותבים אחרת ממי שגדלו קודם לכן, או באופן שבו פייסבוק משנה את הדרך בה אנחנו מגדירים חברות ותופסים את הקשרים החברתיים שלנו.

שינויי התודעה שמחוללת הטכנולוגיה בתרבות שלנו מעוררים מצד אחד תקוות ומצד שני אימה עמוקה. זה טבעי, כל איבר טכנולוגי חדש שמופיע מסמל הבטחה אדירה, ובו זמנית גם מערער בצורה מאיימת את האופן שבו אנחנו רגילים להשתמש באיברים שלנו. מקלוהן דיבר על כך שאיברים טכנולוגיים מבצעים כריתה של האיברים הישנים. האיברים החדשים שלנו מכריחים אותנו, על פי מקלוהן, לשנות את ההערכות הפסיכולוגית שלנו ומציבים אותנו במגוון של מצבים חדשים שיכולים לגרום התרגשות גדולה, אבל גם תחושת של לחץ, וחרדה.

התפקיד של הטכנומיסטיקה היא לעזור לנו לנווט בתוך הסערה הטכנולוגית הזו, לסייע לנו לפתח מודעות לאופן שבו מדיה משנה את התודעה שלנו ולהבין טוב יותר איך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה על מנת להרחיב את התודעה ולהתפתח. הדבר הזה דורש מה שאני מכנה קונג-פו טכנולוגי.

המשמעות של המושג קונג-פו היא "מנהג טוב", "מאמץ נכון" או "מומחיות". מעבר לדימוי המפורסם של קונג-פו כאמנות לחימה ישנם גם סוגים נוספים של קונג-פו כמו קונג-פו בבישול או בסידור פרחים. למעשה, לכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם יש לו קונג-פו: בכתיבה של מאמרים, בנהיגה במכונית, בהבנה של מצבים חברתיים או של מצבים פסיכולוגיים וכו'. מה שהופך אדם לאמן קונג-פו הוא גישה מסוימת ללימוד. הגישה של אמן הקונג פו היא גישה של לימוד ואימון מתמיד תוך כדי ריכוז, תשומת לב והרמוניה. קונג-פו טכנולוגי הוא מושג שמשמעותו שימוש מודע והרמוני בטכנולוגיה.

יש לנו מגזר טכנולוגי שעוסק בפיתוח בלתי פוסק של טכנולוגיות חדישות ומגלגל סכומים אסטרונומיים. אבל האתגר האמיתי שעומד כיום בפני התרבות האנושית הוא לא המצאה של טכנולוגיות נוספות אלא שינוי מהותי של האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה.להפסיק להשתמש בטכנולוגיה באוטומטיות וללמוד להשתמש בה מתוך מודעות חדשה. האתגר הזה הוא אתגר קולקטיבי אבל גם אתגר שאנחנו ניצבים בפניו ברמה יומיומית כל פעם שאנחנו פותחים את תיבת המייל שלנו או נכנסים למטבח ובוחרים מה לאכול. הבחירות הטכנולוגיות שלנו מעצבות מדי רגע ורגע את התודעה.

חומרים פסיכדליים הם נושא שחוזר שוב ושוב בספר טכנומיסטיקה. אחד מהדברים שמעניינים אותי בהם הוא התובנה שסמים הם סוג של מדיה, ושיש דמיון רב בין ההשפעות של המדיה לבין ההשפעה של סמים. כמו כל מדיה, גם סמים משנים תודעה, ההבדל העיקרי הוא שבניגוד לסוגי מדיה אחרים ששינוי התודעה הוא כביכול תופעת לוואי שלהם – במקרה של סמים המדיום הוא בהחלט המסר. שינוי תודעה הוא האפקט העיקרי.

ככאלה, אחת מהאיכויות העיקריות של חומרים משני תודעה היא שהם יכולים להגביר את המודעות שלנו למדיה. אחת האמירות המפורסמות של מקלוהן היא שאנחנו לא יודעים מי גילה את המים אבל זה בטוח לא היו הדגים. בכך הוא רצה להצביע על העיוורון שלנו לצורות המדיה שאנחנו שקועים בתוכן. דגים לא מודעים למים שהם שוחים בהם. עכבישים לא מודעים לאופן שהתודעה שלהם נקבעת על ידי מבנה מערכת העצבים שלהם.

כך גם אצל בני האדם. האנשים הראשונים שדיברו לא הבינו את ההשפעה מרחיקת הלכת שהייתה לשפה על הקוגניציה שלהם, אנשי עידן הדפוס לא היו מודעים לאופן שבו עיצב הדפוס את חשיבתם, וגם אנחנו לא מודעים בדרך כלל לאופנים שהתודעה שלנו מעוצבת על ידי אמצעי המדיה השונים.

כולנו שקועים בתוך צורות מדיה אלו או אחרות. אנחנו לא תמיד קולטים איך צפיה בטלוויזיה משנה את התודעה שלנו, איך המזון שאנחנו אוכלים משנה אותה או הפרסומות שאנחנו רואים בדרך לעבודה. מה שחומרים פסיכדליים עושים זה לנתץ את תפיסת המציאות של האדם. הם מציבים בפנינו תפיסה אלטרנטיבית של המציאות ובאופן זה גורמים לנו לשים לב לאופן שהמציאות שאנחנו צורכים מובנית עבורנו מרגע לרגע. הם חושפים את העולם כרשת של סוגי מדיה שאנחנו צורכים כל העת מבלי משים.

אחת מהתובנות הבסיסיות ביותר שהחומרים הפסיכדליים מציעים היא הבנה לגבי האופן שמדיה וטכנולוגיה פועלת עלינו. ההבנה הזו מתרחשת על ידי ריסוק התפיסה המודרניסטית באופיה של מצב תודעה אחד, וקבלה של מודל שחוקר הפסיכדליה תומאס רוברטס מכנה אותו Multi-State Consciousness.

מה שפסיכדלים מפתחים הוא היכולת לתפוס את מצב התודעה היומיומי כסוג של טריפ, כמשהו שמיוצר ללא הפסק על ידי מגוון טכנולוגיות, בין אם זה מצב העיכול, השפעת שנת הלילה על מערכת העצבים, אתר האינטרנט שגלשתי בו לפני שעה קלה, המוזיקה שמתנגנת ברדיו שלי, איכות הבגדים שאני לובש או תדירות הודעות ה-SMS שאני מקבל לנייד שלי.

הפסיכדלים מפתחים את המודעות לכך שמצב התודעה שלנו הוא מצב של טראנס תמידי. או אם להשתמש בז'רגון של תרבות הסמים: אנחנו חיים בסרט. על ידי פיתוח המודעות לאופן שבו המצב התודעתי מיוצר בזה הרגע על ידי המדיה שאתה צורך נסללת הדרך לתחילת השינוי. על ידי בחירה מושכלת יותר של הסמדיה ניתן לצאת ממצב הטראנס, או התודעה הרובוטית ולהפוך לאדון של התודעה.

בסופו של דבר מה, מעבר לכל הדברים יוצאי הדופן שהם מעוררים, מה שהפסיכדלים עושים זה להעצים או להגדיל עבורנו את הדברים שקיימים בתודעה שלנו בלווא הכי. על ידי כך שהם גורמים לאדם לשים לב למחשבה שבדרך כלל הוא עובר עליה במהירות, או להעניק תשומת לב מדוקדקת להשפעה של דברים שונים: פרסומת בטלוויזיה או העציץ בחדר המגורים שלנו – הם מלמדים אותנו שאנחנו נמצאים תחת השפעה תמידית של סוכנים טכנולוגיים אלו או אחרים.

בצורה כזו, חומרים משני תודעה יכולים לסייע בפיתוח יחס מאוזן ומודע יותר למדיה. בחברה שניטשות בה מלחמות מדיה ושסוגי מדיה שונים כמו ספרים ומשחקי מחשב נאבקים בה זה בזה, הפסיכדליים מציעים אלטרנטיבה שיש לה תפקיד מכריע בהוצאתנו ממצב הביש התרבותי. במקום להאדיר מדיום אחד ולבצע דמוניזציה למדיום אחר כפי שנוטה החברה שלנו לעשות, הם מציעים להאזין תוך תשומת לב למדיה, לאופנים שהיא משנה אותנו, וללמוד לפעול בהתאם.

ב-Finnegans Wake, ספרו המונומנטלי של ג'יימס ג'ויס, מופיעות עשר מילים חסרות פשר וחידתיות בנות מאה אותיות כל אחת המכונות "רעמים". מרשל מקלוהן ובעקבותיו בנו אריק מקלוהן[1] ראו בכל אחד מהרעמים ייצוג של לוגוס המבצע טרנספורמציה של התרבות האנושית. על פי השניים, כל אחד מהרעמים מייצג אחת מעשר מהפכות התקשורת הגדולות שעליהן כותב ג'ויס – למשל המהפכה הניאוליתית, הופעת השווקים, הדפוס, המהפכה התעשייתית והטלוויזיה.

"ג'ויס" כותב על כך מקלוהן "לא ראה כל יתרון בחיים של שבי בתוך מעגל תרבותי כלשהו כמו בטראנס או בחלום. הוא גילה את האמצעים לקיום סימולטני בכל המודוסים האפשריים תוך כדי שמירה על מודעות מלאה".[2]

הטכנומיסטיקה היא נסיון לצאת מהמעגל התרבותי-מדיומיאלי המשתק של ההיסטוריה. זוהי אפשרות לקרוא תיגר על מצב הטראנס שאליו מכניסות אותנו הטכנולוגיות. לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים טכנולוגיה ומדיה, יוצרים אותן ועושים בהן שימוש בחיי היום יום שלנו.

טכנומיסטיקה היא נסיון ליצור מדע חדש של השימוש המקודש בטכנולוגיה. למצוא דרך להוציא את הטכנולוגיה מחוץ לתחום החול המורגל והאוטומטי, ולבצע לה אינטגרציה לתוך מרחב בעל משמעות רחבה ועמוקה יותר: ללמוד להשתמש בטכנולוגיה בצורה מרחיבת תודעה.

הספר טכנומיסטיקה הוא ספר טכנופילי וטכנופובי, כי לי כאדם יש נטיות טכנופיליות חזקות ונטיות טכנופוביות חזקות לא פחות. יש סיבה לאהוב את הטכנולוגיה ויש סיבה לפחד ממנה. כמו האלים בפנתיאון ההינדואיסטי היא יכולה להופיע כקאלי, האלה המחרבת, והיא יכולה להופיע כברהמה, האל הבורא. יש לנו סיבות טובות להיות טכנואוטופיסטים, ויש לנו גם סיבות מצוינות להיות לודיסטים. אני אישית חש משיכה שווה להגות טכנופילית מהסוג שמציגים אנשים כמו ריי קורצוויל או קווין קלי ולהגות טכנופובית או אפילו פרימטיביסטית מהסוג שמציגים אנשים כמו ג'ון זרזאן או קירקפטריק סייל.

המציאות כמובן, היא איפשהו באמצע. התודעה שלנו מרחפת בגן שבו אנחנו נעים תדירות בין יחסים של אהבה ושנאה לארטיפקטים הטכנולוגים שמקיפים אותנו. אנחנו חושקים בגאדג'ט כלשהו יום אחד ורוצים להשליך אותו לכל הרוחות ביום אחר.

רובנו מבלים יותר זמן עם המחשב שלנו משאנחנו מבלים עם האנשים היקרים לנו ביותר, ועדיין אנחנו כמעט לא מקדישים מחשבה ליחסים שלנו עם טכנולוגיות. על היחסים שלנו עם טכנולוגיה ומדיה אפשר לעבוד כמו שעובדים על היחסים עם האנשים סביבנו. טכנומיסטיקה היא הצעה לצאת לביצוע העבודה הזו, ללמוד להכיר הטכנולוגיות, את הפוטנציאל שלהן לשנות אותנו: לזהם את התודעה שלנו או לפתח אותה, לנכר אותנו או לקרב אותנו אל עצמנו. הסוגיות הללו מובילות היישר אל תוך הזהות האנושית שלנו כבני אדם וכחברה המתקיימת בסביבה טכנולוגית.

[1]  בספר: The Role of Thunders in Finnegans Wake.

[2] Marshall McLuhan. The Gutenberg Galaxy. Toronto: University of Toronto Press. 1962. p.75.