טכנומיסטיקה

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על הקווים הפרימיטיביסטים בחשיבה של טרנס מקנה. מקנה, כידוע, הרבה להתייחס בכתביו ובדבריו ל-Archaic Revival (כשם ספרו מ-1992) או בתרגום לעברית התחייה הארכאית. הנושא של התחייה הארכאית שזור לאורך ההגות של מקנה כחזון אוטופי לחברה שחוזרת לשורשיה הארכאיים שבציידות-לקטות פסיכדלית. כמו הרבה מהרעיונות של מקנה, גם כאן לא מדובר בתוכנית מסודרת, אלא קודם כל בחזון נבואי למודוס קיום אלטרנטיבי של חברה אנושית גלובלית בעלת רגישות סביבתית, אידאלים נשיים וקהילתיים.

 

טרנס מקנה. ליצן פסיכדלי מטורף עם נטיה לומר דברים שהתרבות לא רוצה לשמוע.

אם הייתם פורשים את הזמן שעבר מאז תחילת היקום על פני לוח שנה, המצאת הכתב הייתה מתרחשת עשר שניות לפני חצות של ה-31 בדצמבר. התפיסה של מקנה את ההיסטוריה, בהתאם לכך, היא כתהליך מהיר, מואץ וקצרצר שמתרחש לאורך משהו כמו 10,000 שנה, כהרף עין לעומת טווחי הזמן של האבולוציה, ואשר מסתיים בהשמדה או באוטופיה. תפיסת העולם של מקנה היא תפיסה מעגלית שמתחילה באוטופיה פליאוליתית-פסיכדלית של ציידים לקטים, אוטופיה שמתקלקלת בניאולית, עם הופעת החקלאות והציבליזציה אבל בסופו של דבר משמידה את עצמה או לחלופין מתקנת את עצמה כאשר הקופים, בעזרתן האדיבה של טכנולוגיות פסיכדליות, מתחברים חזרה לאדמה ומשגרים את עצמם לחלל.

בשביל מי שעקב אחרי הבלוג בשבועות האחרונים המחשבות הללו על משהו שהשתבש בהיסטוריה האנושית לפני 10,000 שנה בטח לא זרות. עלייתו של מקנה כהוגה מוכר בתנועה הפסיכדלית התרחשה באמצע שנות השמונים, במקביל לתקופה שבה נכתבו רבים מהטקסטים המכוננים של ההגות האנרכו-פרימיטיבסטית ואף שלא שמעתי אותו מעולם מתייחס לכך בגלוי, אני חושב שניתן לזהות אצל מקנה השפעה ברורה של הרעיונות הפרימיטיבסטים.

את התפתחות הרעיונות הארכאיים אצל מקנה אפשר לראות החל מאמצע שנות השמונים, בנסיון שלו לגבש תשובה לשאלה כיצד יכולה להראות חברה פסיכדלית. המבט הנוסטלגי אל עבר אוטופי הוא פיצ'ר מרכזי של ההגות של מקנה במהלך תקופה זו ובמידה רבה גם בתיאורית הקוף המסומם שאותה הציע בספרו Food of the Gods ושעל פיה צמחים פסיכדלים שיחקו תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. תיאוריה זו, שחוקרים כמו מייקל וינקלמן מבקשים כיום לבסס אותה יותר מבחינה מחקרית, מציבה את ההומינידים הראשונים בסוג של  אוטופיה קדמונית פסיכדלית.

בפודקסט 185 של הסלון הפסיכדלי ניתן לשמוע את מקנה מגולל בקצרה את תולדות סיפורה של האנושות. הוא מתאר, באופן מעניין מאוד, את הופעתה של החקלאות כפונקציה של התפתחות הכישורים הלינגוויסטים דווקא. מקנה מדבר על הנשים כמי שהיו עסוקות בליקוט צמחים ולכן מפתחות מיומנויות טקסונומיות ולינגוויסטיות של זיהוי צמחים. מיומנויות שפתיות אלו שנובעות מהעיסוק בסיווג הצמחים הן שמובילות לבסוף לרעיון החקלאות – תגלית שמקנה, כמו זרזאן, רואה כטעות אדירה.

הדבר הגרוע ביותר בחקלאות, על פי מקנה, הוא שבחיי הפרך של החקלאי אין מקום להתנסויות פסיכדליות. מי שמתנסה בפטריות בלילה לא ירצה לקום מוקדם בבוקר לעבודת הפרך בשדה, והחוויה הפסיכדלית מודרת לעמדה של סוכן המאיים על התרבות. כך הופעת הציבליזציה בעזרת השפה והחקלאות (שמובילות לעודפי ייצור, ואז לסחר, ואז לערים) היא שמובילה על פי מקנה לסופו של גן העדן הפסיכדלי הציידי-לקטי. הטכנולוגיה מופיעה כאן כדמות שקר מפתה שמדיחה את האנושות לדבר רע ששמו עבודה. האדם מוכר את נשמת חייו, את המשחק, את ההתנסות – בחיי העבודה והבטחון המסודרים שמתוכם נוזל ואוזל אט אט הקסם.

אלא שלצד התפיסה של הטכנולוגיה כגורם מסכל שמכחיד את גן העדן הפסיכדלי, היא מופיעה בהגותו של מקנה גם כמשיח אלקטרוני שיגאל לבסוף את האנושות. לצד תיאורית הקוף המסומם, המציגה את הצד הפרימיטיבסטי של מקנה, התיאוריה המפורסמת השניה של מקנה היא תיאורית הנובלטי (Novelty Theory), תיאוריה איזוטרית שזכתה לביקורת רבה ולהשפעה רבה עוד יותר, הטוענת שהזמן מתנהל במחזורים הולכים ומאיצים את עצמם של אירועים בעלי משמעות המתוזמנים בהתאם לאי צ'ינג, ספר התמורות הסיני (למעשה התיאוריה הזו תואמת כמעט לחלוטין את תיאורית הסינגולריות שפותחה באותה תקופה במקביל בחוגים טכנולוגיסטים, חוץ מעניין ספר האי צ'ינג).

מקנה זיהה את המחזורים הללו כמחזורים שמובילים לבסוף לאירוע שמסיים את ההיסטוריה. האירוע הזה, החשוב ביותר אי פעם, הוא זה שעל פי מקנה מהווה את הסיבה. זו נקודה שווה להתעכב עליה, כי תפיסת ההיסטוריה היקומית של מקנה הופכת על ראשה את תמונת העולם המקובלת שמוסר המדע. בעוד המדע מדבר על מפץ גדול שהכל מתחיל ממנו, מקנה לועג בהרצאותיו תדירות לתיאורית המפץ הגדול הטוענת ש"היקום הופיע פתאום, משום מקום, וללא כל סיבה". מקנה הופך את הסדר המקובל וטוען שהגיוני הרבה יותר שמפץ גדול מעין זה מתרחש לא במקום שבו מצב היקום היה פשוט מאוד והדברים קורים בקצב איטי מאוד אלא דווקא בצדה השני של ההיסטוריה, במקום שהיקום מגיע לשיא המורכבות שלו ולקצב הגבוה ביותר. כך ההיסטוריה, על פי מקנה, לא נדחפת עוד על ידי אירוע סינגולרי שבראשיתה (המפץ הגדול) אלא להפך, נמשכת לעבר אירוע סינגולרי מתקרב בסופה – אירוע שאנו כבר נמצאים בתחומי צילו העצום.

מקנה חישב שעל פי האי צ'ינג תאריך האירוע הזה יהיה בדצמבר 2012. וכך הפך שנים לאחר מכן לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם תנועת 2012 אף על פי שלחישוביו המקוריים לא היה כל קשר ללוחות השנה של המאיה אלא, כאמור, דווקא לאי צ'ינג. מועד זה שבקץ הימים מסמל אצלו סוף אוטופי ועתידני לסיפורו של היקום והוא מקושר אצל מקנה לרוב להופעה של טכנולוגיה חדשה מסוג הטכנולוגיות שהוא דן בהן בהרצאותיו: מחשבים, אינטרנט, גרפיקה דיגיטלית, טלפורטציה – או לחלופין להופעתה של ספינת החלל החייזרית האולטימטיבית מה שהוא מכנה Transcendental Object at the end of time.

שתי התורות הללו, תורת הקוף המסומם ותורת הנובלטי מסמנות כאמור שני צדדים קוטביים זה לזה בהגותו של מקנה: הארכאי והעתידני. השניות הזו שבה הטכנולוגיה במקרה אחד מכחידה את גן העדן ובמקרה שני יוצרת אותו מחדש מאפיינת לדעתי את האופנים שפסיכדליה משקפת את המבע הטכנולוגי.

בעיני, ואני כותב כאן מהחוויה שלי ומנסיוני, כי אין ממש מחקרים בנושא, פסיכדלים יוצרים מצד אחד נטיות אנטי-טכנולוגיות ומצד שני נטיות טכנופיליות.

קו אחד שמייצג את החוויה הפסיכדלית הוא הקו שמייצג קשר עמוק אל הארכאיות. זהו הקו שאותו מייצגים סוגי העבודה המסורתיים עם הצמחים הקדושים: פטריות, פיוטה, איוואסקה, סן פדרו ועוד. טקסים שמשלבים עבודה עם יסודות הטבע, נערכים לעיתים מזומנות בטבע, לצידה של אש או לצדו של נחל.

החוויה הפסיכדלית הארכאית היא חוויה של קשר בלתי אמצעי לטבע. היא מגולמת בחזונות על אלפים, פיות ומלכות יער. בהקסמות מול הטבע: מול פרח, פרפר, עץ, מים זורמים. במוזיקה בעל מוטיבים שבטיים. בחזיונות שבהם החניך הפסיכדלי מתגלגל לסוגים שונים של חיות.

החוויה הזו יכולה להוביל לרצון להתנתק מן הטכנולוגיה שנתפסת כקרה, בלתי אנושית, בלתי טבעית, בלתי הרמונית. זהו הדגם של הפסיכונאוט שעוזב את החברה על מנת לגור בקומונה או לנדוד.

אלא שלצד הדגם הזה ישנו דגם נוסף ועתידני של חוויה פסיכדלית. הדגם הזה מציג חזיונות בעלי איכות מד"בית ממש שבהם החוויה הפסיכדלית מופיעה כעולם היפר-טכנולוגי ברזולוציה מועצמת. החוויה הפסיכדלית מופיעה כאן כמסע חללי שמתרחש בתוך הנפש ושבמהלכו החניך הפסיכדלי מוכנס בסודן של תרבויות היפר טכנולוגיות וחייזריות. הקשר עם התרבויות הללו יכול להופיע בצורה של חזיונות ויזואלים ברזולוציה גבוהה או לחלופין כשידורי רדיו הנקלטים מתוך הראש.

החוויה הפסיכדלית המד"בית היא חוויה של עתידנות חייזרית שמבשרת את הופעתן של  טכנולוגיות משיחיות שגואלות את היקום. הפן הטכנולוגי ואף הטכנו-משיחי של החוויה הפסיכדלית מופיע במוזיקת טרנס, בקשר ההדוק שבין חומרים פסיכדלים לאנשים שהובילו את מהפכת המחשבים (כתבתי כתבה נרחבת בנושא הזה שעתידה להתפרסם בקרוב בכתב עת חדש ומהפכני בנושאי טכנולוגיה ותרבות), בכתיבת המד"ב הפסיכדלית המופלאה של פיליפ ק. דיק, וגם בין השאר בקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית (ובסרטים רבים בכלל).

כיצד אפשר לישב בין שני הצדדים הללו, אם בכלל? מקנה מדבר באחת ההרצאות שלו על כך שכשתהיה לנו חברה שאוחזת מצד אחד בידע של המדע והטכנולוגיה המודרנים ומצד שני בידע המקודש של השאמאניזם והחומרים הפסיכדליים – חברה זו תהיה המתקדמת ביותר בהיסטוריה. הדברים של מקנה משקפים לדעתי תפיסה טכנומיסטית שבה הטכנולוגיה המודרנית והזכרית והטכנולוגיה הפסיכדלית הנקבית משולבות זו בזו בזיווג קדוש.

החוויה הפסיכדלי, אם אם אני מבין את מקנה נכון, מעביר את הטכנולוגיה טרנספורמציה והופך אותה למקודשת. היא מוציאה את הידע הטכנולוגי הקיים מהקונטקסט הטכנוקרטי והקר שלו, וממירה אותו לסוגים רך והוליסטי יותר של ידיעה – לחברה שמציבה לצד הידיעה, גם את החוויה. מקנה הוא ארכאיסט, אבל בניגוד לזרזאן הוא מציג חזון ארכאי-עתידני, פרימיטיביסטי וטכנולוגי. חברה שהטבע הוא עבורה ערך ראשון במעלה, ושהטכנולוגיה שלה משוכללת כל כך עד שהיא נטמעת בתוך הטבע באורגניות ומעצימה אותו.

זהו החזון של הג'ונגל הטכנולוגי. החזון של טכנולוגיה ג'ונגלית. זה חזון שעדיין נראה רחוק כרגע, אבל הוא מתקרב. זה חזון ששווה לשאוף אליו.