ביקורת תרבות | טכנומיסטיקה

ארכיון קטגוריה: ביקורת תרבות

הסרט שכל ישראלי חייב לראות

14 במאי 2008 – 16:00

הכתבה התפרסמה היום בערוץ התרבות של אתר NRG

קלוד לנצמן ידוע בעיקר בעבור סרטו בן 9 השעות שואה, אלא שהסרט הראשון של לנצמן היה דווקא הסרט "למה ישראל" שצילם בישראל במהלך 1972 ו-1973. "למה ישראל" הוא סרט צנוע במונחים לנצמנים, רק 3 שעות, אבל שלוש השעות הללו מהוות את אחד המסמכים המרתקים והמרגשים ביותר שנוצרו על החברה ההישראלית לאורך ההיסטוריה, צפיה חובה לכל ישראלי.

למה ישראל. אתם חייבים לראות.

ב"למה ישראל" צפיתי בפעם הראשונה במקרה כששודר בערוצי הלויין ערב אחד בשעת לילה מאוחרת. החוויה הייתה מהפנטת, כמו שיגור בזמן לישראל של 1973, מדינה שונה לחלוטין, ממש לנסוע לחו"ל. כשהגעתי לפריס באוקטובר האחרון שמחתי לגלות שהסרט יצא סוף סוף במהדורת DVD ומיהרתי לרכוש אותה במחיר מופקע. מאז שחזרתי לארץ אני נוהג להקרין אותו בסלון לקבוצות של חברים. התגובה של הצופים היא פחות או יותר אחידה. "זה לא יאומן שזה ישראל" ו"כל ישראלי חייב לראות את הסרט הזה".

הסבא של דימונה
אז מה יש ב"למה ישראל" שהופך אותו לייחודי כל כך? ובכן, נתחיל בזה שאם נולדתם כמוני מתישהו בשנות השבעים, הסרט הזה כנראה יראה לכם כמו דה ז'ה וו למשהו מוכר, לסצינות מהילדות המוקדמת, סצינות של מקום שהיה ואינו עוד – אבל הוא יאפשר לכם לחזור לרגעים הנשכחים ההם של ישראל הישנה.

"למה ישראל" מציג את ישראל של 1973, 25 שנים לאחר הקמתה, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים וההתפכחות שלאחריה – וזו מדינה שונה לחלוטין. היא נראית כמו מדינה עניה אך מתפתחת, משהו בסגנון גרוזיה או אוזבקיסטן. הלבוש של האנשים נראה שונה לחלוטין (רבים מהגברים חובשים מגבעות, הנשים מטפחות) סגנון הדיבור שונה לחלוטין (רך יותר, אגרסיבי ואלים הרבה פחות), השפות שונות לחלוטין (ישראל של 1973 היא מדינה מרובת שפות, עם הרבה גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית וערבית שנשמעות בכל פינה) והערכים ששגורים על הלשון שונים לחלוטין (הרבה ציונות, סוציאליזם, אחווה יהודית ועוד כמה ערכים אחרים ששכחנו כבר על קיומם).

לצפות היום ב"למה ישראל" מעניין לא פחות ואולי אף יותר מלצפות בו בשנה שנוצר. חווית הצפיה בו כיום דומה לעבודת בילוש, כאשר הצופה עסוק בנסיון להתחקות אחר שורשי החוליים שהתפתחו מאז בחברה הישראלית. לנצמן מתחיל את הסרט שלו במיינסטרים של הפסיכוזה הישראלית – תחילה בביקור תלמידים ביד ושם, לאחר מכן בביקור תלמידים במצדה ולבסוף בהשבעת פלוגת צנחנים בכותל המערבי. כאן אנחנו מתוודעים לאומה בחרדת קיום אדירה, אומה המתאוששת מהשמדה המונית, המורכבת מאליטות לוחמות בעלות בעלת מבנה צבאי ספרטני ממש. אומה הנשבעת להגן על עצמה בכל מחיר.

הרבה תקווה היה להם אז. ישראל של 1973 שונה כל כך מהמצב רוח הציני והפסימי הפושה כל כך ברחובותינו כיום. "אין מאבק מעמדות" אומר הפועל אותו מראיין לנצמן בנמל אשדוד, ואילו ח"כ רן כהן הצעיר (אז עוד לא ח"כ) מסביר באנגלית עלגת כי הקיבוץ יוביל את ישראל לכיוון הסוציאליזם. לנצמן הולך כל כך רחוק עם התפיסה האוטופית על ישראל, עד שהוא שואל את השוטרת ברחוב האם לא מוזר לה שהיא צריכה לעצור יהודים, ושואל את האסירים "האם נכון שיהיה בתי סוהר במדינה יהודית?".

אלא שלנצמן הוא יוצר סרטים חכם מאוד. הוא מתחיל את הסרט עם נאראטיב ציוני קלאסי ואז ממשיך כשהוא פורם אותו אט אט, לא על מנת לנתץ אותו חלילה, אלא על מנת לעשות לו מה שקוראים "פרובלמטיזציה". וכך אנחנו רואים לפתע את הפנתרים השחורים מוקפים ילדים נלהבים ומדברים על כך שישראל היא מדינה גזענית, אבל שהם בניגוד לשחורים בארה"ב לא רוצים לצאת נגד הלבנים אלא להשתלב בהם. סצינה אחרי זה אנחנו יושבים עם חבורה של יהודים יקים שמדברים בגאווה על כך שיהדות גרמניה היא האליטה שפיתחה בארץ את החינוך, האוניברסיטאות, הצבא, החקלאות ומה לא.

סצינה אחרת מביאה את סיפורו של צעיר רוסי שמגיע עם משפחתו כציוני נלהב ומבקש לגור בערד, מאחר שהוא רוצה להגיע למקום שעדיין אינו בנוי, שבו יוכל לתרום מעצמו על מנת לבנות ולהבנות. אלא שכשלנצמן חוזר לבקר אותו בביתו החדש בערד חודש מאוחר הצעיר כבר מתעב את ישראל. הוא מתלונן שבעוד שברוסיה קראו לו יהודי, כאן קוראים לו רוסי ומכריז שהבין שישראל היא הרפובליקה ה-16 של ברה"מ: בעוד בברה"מ חייבים לומר "אני שמח להיות רוסי", כאן חייבים לומר "אני שמח שיש לי פספורט ישראל, אני שמח להיות ישראלי".

אלא שלנצמן מאזן את העדות המזעזעת הזו כשהוא מבקר בדימונה של 1973 ונפגש עם "הסבא של דימונה", אחד מהאנשים שהיו ב-36 המשפחות הראשונות שנזרקו ב-1955 באמצע המדבר על מנת להקים את דימונה. הסוכנות היהודית שיקרה להם בנמל חיפה שהם נוסעים לעיר ששמה דימונה, 15 דקות מחיפה. שבע שעות הם נסעו מחיפה ושמונה שעות נוספות חלפו עד שהסכימו לרדת מהמשאיות, באמצע המדבר, בעיר נטושה שנקראו להיות הראשונים ליישבה, ללא מים ואור, שעות ספורות לאחר שירדו מהאוניה. אלא שעכשיו מספר "הסבא של דימונה", לא יחליף את דימונה בעבור שום מקום אחר בעולם, אפילו לא מונאקו שבה ביקר לפני שנה.

תסמונת האי-נורמליות

עזה ב-1973. מתוך למה ישראל.

זה סרט מעניין כל כך כי הוא פורץ דרך ונבואי כל כך לתקופתו. הוא עוסק כבר ב-1973 בתנועת ההתנחלות ובפלסטינים, במאבקים החברתיים ובאפליה העדתית. הוא נותן מבט פנורמי של החברה הישראלית ב-1973 מח"כ רן כהן הצעיר, דרך יגאל ידין ועד אברהם יופה מתנועת ארץ ישראל; מהקיבוצים דרך מאה שערים ועד חברון ותעלת סואץ; מהסלונים של החברה הגבוהה, דרך נמל אשדוד ועד ההפגנות של הפנתרים השחורים; מבתי הספר, דרך האולפנים, נמלי התעופה ועד לבתי הסוהר.

ומעל לסרט כולו מרחפות מילותיו הנבואיות של פרופסור צבי ורבלוסקי, מקים הקתדרה למדעי הדתות באוניברסיטה העברית האומר על נסיונותיה של החברה הישראלית להפוך לחברה נורמלית: "הנורמליזציה לא תהיה נורמליזציה אמיתית במובן הרגיל, משום שהקיום הנורמלי של העם היהודי, המציאות היהודית, היא להיות לא נורמלי. שום נוסחה לנורמליות לא עובדת עבור ישראל ואחרים. ברגע שאנחנו חושבים עצמנו לנורמלים, האי-נורמליות של הקיום היהודי תופיע. יתכן שישנו כח מיסתורי בהיסטוריה היהודית שתמיד מושך אותנו מהנורמליזציה הזו שחשבנו שהושלמה, ומשהו מסיט אותנו ממנה תמיד". כמה נכון, כמה נבואי וכמה טריויאלי.

"למה ישראל" הוקרן בהקרנת הבכורה שלו בניו-יורק ב-7 לאוקטובר 1973, יום לאחר פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים שסימנה את סופה של ישראל התמימה של פעם. קשה לסווג את הסרט הזה כסרט ביקורתי על ישראל או כסרט אוהד בצורה גורפת, הוא יכול לגרום לכם לאהוב את המדינה שלכם, והוא יכול לגרום לכם לתלוש שערות בעצבים ממה שנהיה ממנה. אבל הוא עשוי מהרבה הרבה אהבה למקום הזה, ויש לו המון המון מה ללמד אתכם על המקום הזה שאתם חושבים שאתם מכירים וקוראים לו ישראל.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (8)

אדולף של אוסאמו טצוקה

2 במאי 2008 – 1:14

המאמר התפרסם היום באתר NRG

אמן הקומיקס היפני אוסמו טצוקה שמכונה לעיתים ביפן "אלוהי הקומיקס" נחשב לאומן המנגה (הקומיקס היפני) והאנימה (האנימציה היפנית) החשוב בהיסטוריה. לאורך כ-40 שנה כתב טצוקה כ-80,000 עמודי מנגה ויצר את סדרות האנימציה הנודעות Astro Boy וגם את קימבה האריה הלבן, שכפי שיודע כל אחד ביפן היה מקור ההשראה (שלא לומר הפלגיאט) לסימבה מלך האריות של דיסני.

אחת היצירות המפורסמות של טצוקה שלמרבה הצער לא מוכרת כל כך בארץ היא הקומיקס "אדולף" שאותו כתב טצוקה בשנות השמונים של המאה העשרים. "אדולף" של טצוקה הוא קומיקס היסטורי בחמישה ספרים שמספר את סיפורם של 3 "אדולפים" בעת מלחמת העולם השניה. אחד מהאדולפים הללו הוא אדולף קאופמן, נער גרמני-יפני שנסחף לתוך על ידי האידאולוגיה הנציונאל-סוציאליסטית. השני הוא חברו של קאופמן, אדולף קאמיל, נער יהודי גרמני שחי ביפן ושהופך מעורב בקנוניה בינלאומית שמטרתה לחשוף את זהותו היהודית של האדולף השלישי בסיפור – הוא כמובן אדולף היטלר ימח שמו וזכרו.

כשהיטלר היה יהודי
רגע, אדולף היטלר יהודי? ובכן למרות השמועות העקשות על מוצאו האפלולי של היטלר הדעה הרווחת כיום היא שהיטלר כנראה לא היה יהודי. אבל ה"עובדה" המביכה על היותו של היטלר יהודי עומדת אצל טצוקה במוקד עלילה שבמרכזה מסמך המוכיח את יהדותו של היטלר ושהנאצים מבקשים למנוע את פרסומו.

וכך יש לנו באדולף שלוש דמויות ראשיות. שתיים יהודיות, שתיים יפניות וכולן גרמניות – בכל הצירופים האפשריים כמעט. אין ספק שטצוקה נותן זווית אחרת על השואה, הזווית היפנית… ההסתכלות של טצוקה על שואת העם היהודי באירופה, היא הסתכלות יפנית לגמרי תוך אלמנט של דידקטיות עבור הקורא היפני שאינו מתמצא בהיסטוריה של השואה. החלקים בספר שמנסים לתאר טקסים יהודיים הם פעמים רבות מביכים, משעשעים ובכל מקרה לא מדויקים בעליל (לדוגמה הקטע שאליזה ואדולף קאמיל כורעים ברך על הרצפה בבית הכנסת ומחזיקים ידיהם באדיקות נוצרית למול שתי נרות) אבל עדיין מרגשים.

גם כשטצוקה לא באמת מבין ביהדות, מרגישים את הכוונה הטובה שלו והאנושיות הכובשת של הדמויות שלו הופכת את אדולף לאחד הסיפורים האפיים המרגשים והחודרים ביותר על השואה.

קריקטורות שונאות אחרים
חמשת הספרים של אדולף עוקבים אחר מלחמת העולם השניה כולה ומגוללים במקביל את כרוניקת האירועיים הבינלאומיים של עיתות המלחמה. בזמן שגורלו של אחד האדולפים ידוע מראש עוד לפני תחילת הקריאה, הרי השניים האחרים עוברים תהפוכות גורל אדירות בזמן הסיפור. אדולף הוא סיפור על בני אדם שלכודים בעיתות של מלחמה ע"י כוחות גדולים מהם ומנסים למצוא מקום לאהבה, אמונה ועזרה לזולת בתוך עולם שמתרסק עליהם לרסיסים. המסגרות של התמונות השונות בקומיקס נראות לעיתים כאילו הן סוגרות וכולאות את הגיבורים שלנו בתוך עולם המלחמה המייאש של שנות הארבעים. עולם שלא ניתן להמלט ממנו. העובדה שכולם יודעים מה הסוף של הסיפור הזה רק הופכת אותו למרגש ומרתק יותר.

יש באדולף הכל: יהודים שמקורבים לנאצים וחושבים עד הרגע האחרון שינצלו, ויהודים אחרים שעוזבים את ביתם הבטוח ביפן כדי למלט יהודים מפולין, נאצים אדוקים ונאצים בעל כורחם, דמויות אפלות ודמויות מאירות. זה ספר מותח מאין כמוהו, מרגש וגם עם לא מעט הומור ויותר מכל התראה חדה וברורה כנגד הכח הנורא של לאומנות, קיצוניות ופנאטיות לעוות את נפשו של האדם ולהפוך אותו לקריקטורה שונאת אחרים.

אחד הקטעים החזקים ביותר באדולף הוא הקטע שבו מתוארת האינדוקטרינציה שעובר אדולף קאופמן כשהוא נשלח אל ההיטלר-יוגנד בנסיון להפוך אותו לנאצי פנאט ושונא יהודים. הקטע הזה שחודר אל קרביה של ההוויה הנאצית והאופן שהיא מאיימת להשתלט על האדם חושף את האופן שבו מי שרוצה לשלול מהאחרים את אנושיותם נידון בסופו של דבר שאנושיותו שלו תשלל ממנו.

אף אחד מספריו של אוסאמו טצוקה לא פורסם עד היום בעברית. אפשר לקוות שבעתיד יהיו ספרי אדולף סנונית ראשונה שתבשר את תרגום ספריו האחרים של טצוקה. בכך יזכה לא רק מדף המנגה העברי אלא גם מדף ספרות השואה העברית להעשרה מקורית ולא צפויה.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (4)

המדיום החשוב של זמננו

11 באפריל 2008 – 17:09

כשהיסטוריונים של התרבות ישאלו בעוד הרבה שנים מה הדבר הכי חשוב שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים אני מתערב איתכם שזה לא יהיה משהו בספרות, גם לא בתאטרון, במחול או במוזיקה, גם לא בקולנוע ואפילו לא במשחקי המחשב. הדבר החשוב והמהפכני ביותר שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים היה הקפיצה המטאורית באיכות של סדרות הטלויזיה והמהפך בדמותן של סדרות טלויזיה, מסדרות נוסחתיות בסגנון סטארסקי והאץ', או פרקליטי LA ליצירות מורכבות הפורשות נאראטיבים על פני עונות שלמות.

מי שלא צפה בעשור האחרות בסדרות כמו אלו שיצאו מבית היוצר של חברות הפקה כמו HBO או Showtime כנראה לא יודע על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו מדברים היום על סדרות טלויזיה.
מבקר התרבות האמריקאי סטיבן ג'ונסון מונה בספר שלו Everything Bad Is Good For You שלושה פרמטרים עיקריים שמציגים את רמת המורכבות הגדולה לאין שיעור של הסדרות של העשור האחרון מאלו של העשורים הקודמים.

– מספר העלילות המתנהל במקביל בפרק שהכפיל את עצמו מספר פעמים מאז שנות השבעים

– הוויתור על שימוש ב-Flashing Arrows, אינפורמציה שאמורה להבהיר לצופה את הסיטואציה ולהקל עליו את פענוח הסדרה

– הצורך לעקוב אחר רשתות חברתיות מורכבות יותר ויותר בסדרות העכשוויות (תחשבו על רשתות הקשרים בין הדמויות באוז או הסופראנוז לדוגמה).

אני כותב את כל זה כי השבוע סיימתי לראות את העונה השניה של Dexter והסתובבתי כמה ימים בהרגשה כאילו אני רוצח סדרתי. למי שלא מכיר, Dexter היא סדרה על חייו של רוצח סדרתי המתגורר במיאמי. מה שיפה זה שהסדרה גורמת לך בו זמנית להזדעזע מדקסטר וגם להזדהות איתו ולהבין אותו ולמה הוא עושה את הדברים שהוא עושה. אבל מה שמדהים ביותר הוא שבמשך כמה ימים לא הצלחתי להרדם כל לילה בגלל מחשבות על דקסטר וגם חלמתי עליו בלילה.

אבל זו טעות להכניס את הסדרות של שנות האלפיים לתוך הקטגוריה של טלויזיה. טלויזיה היא מדיום אחד שכבודו במקומו מונח (או לא) ואילו הסדרות שאנחנו רואים היום הן סדרות שטובות במיוחד דווקא ל-DVD. סטיבן ג'ונסון תולה את ההצלחה של הסדרות של תקופתנו בהופעת הטכנולוגיה של ה- DVD וה-TiVO. סוף סוף אנשים יכולים לראות סדרות בלי להחמיץ אף פרק, ואפילו לצפות בפרקים שוב ושוב והדבר הזה מעודד את התסריטאים ליצור יצירות המתאימות לריבוי צפיות, יצירות מורכבות יותר ויותר שיפתו את הצופים לרכוש אותן ב-DVD כדי לצפות בהן שוב ושוב ולגלות בהן עוד ועוד פרטים.

הסדרות של שנות האלפיים נסמכו על הטכנולוגיה החדשה של ה-DVD. זה לא שהסדרות הללו הן טכנולוגיה חדשה בפני עצמה, אבל הן בהחלט מדיום חדש. מדיום שמאפשר לספר סיפורים באורכים של 50-100 שעות וליצור יצירות ודמויות מורכבות יותר משנוצרו אי פעם על המסך. אין פלא שאחרי שצופים בסדרות האלה היצירות של הקולנוע (ובמיוחד הקולנוע העכשווי שמתמקד יותר ויותר בבלוקבאסטרים שמרניים) נראות קצת עבשות וחד מימדיות.

ולכן ההיסטוריונים של העתיד יראו פה את הקפיצה התרבותית המשמעותית ביותר. כי למרות שהן נראות דומה, למראות שצופים גם בהן על גבי טלויזיה אין שום קשר בין הסדרות העכשוויות של רשתות הכבלים לבין הטלויזיה של פעם. מדובר במדיום חדש לחלוטין שפיתח פוטנציאלים חדשים לחלוטין שנעדרים לחלוטין ואפילו הפוכים לעקרונות הטלוויזיונים של פניה למכנה המשותף הנמוך ושל יצירה של חומרים קלים לעיכול. המדיום הצעיר ביותר שיש לנו אינו אם כן משחקי המחשב שבינתיים עדיין מחפשים את דרכם, אלא מדיום שקפץ על פני השטח עם הטכנולוגיות החדשות של ה-DVD וה-TiVO ועבר מיד לייצור יצירות מופת.

בהזדמנות הזאת הייתי רוצה להמליץ על כמה סדרות אהובות עלי מהשנים האחרונות:

Weeds (הדשא של השכן) – הסדרה האולטימטיבית למעשנים. מארי לואיז פרקר בתפקיד האשה החזקה ביותר שראיתי מעודי מנהלת חיים של סוחרת בעשבים הירוקים כדי לשמור על רמת חייה לאחר מותו של בעלה, ובו בזמן מנסה לשמור על משפחתה המתפרקת. המון ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, הפוליטיקה האמריקאית, המדיה האמריקאית, המאבק בסמים ומה לא.

Oz – כבר קצת ישנה, אבל עדיין אחת הסדרות הטובות ביותר שנעשו. אוז שמספרת את הסיפור של Emerald City, המחלקה הנסיונית של טים מקמנוס בכלא אוסוולד לפושעים מסוכנים במיוחד. אוז התחילה ב-1997 והמשיכה שש עונות. בדרך ייצרה ביקורת חסרת תקדים על מערכת המשפט והענישה האמריקאית וגם הצליחה לחבר את העל-טבעי והנשגב לתוך המציאות של בתי הסוהר. יצירת מופת.

Heroes (גיבורים) – רק התחלתי עם זאת, ואניני הטעם אולי יעקמו פה את האף, אבל בעיני זו אחת הסדרות היפות (אם כי מסחרית קצת מדי לטעמי) שמשקפות איזשהו מהפך תודעתי שמתרחש באנושות בימים אלו. ביחד נציל את העולם.

ורק אזהרה קטנה. הסדרות הללו הן באמת אחד הדברים הכי ממכרים שאני נתקלתי בו אי פעם. הן יגרמו לכם להמשיך ולהמשיך ולשכוח מכל שאר הדברים בחיים שלכם למשך כמה זמן שידרש עד שלא ישאר לכם שום דבר לראות. להתחיל בעיתות של זמן פנוי.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (15)

דניאל זמיר והאוונגארד החסידי – משהו לכבוד פסטיבל ג'ון זורן

3 באפריל 2008 – 14:56

אתמול בערב ביקרתי בהופעה המעולה של ה-Electric Masada שהתקיימה בבארבי כחלק מפסטיבל הג'ון זורן שהתקיים בעיר בימים האחרונים (הגיע הזמן). באמצע ההופעה נזכרתי שלפני כ-4 שנים, בתקופה משונה, קצת אחר שחזרתי מגרמניה היינו אני וכמה חברים מתגנבים לסוכות של חב"ד על מנת לשמוע כל מיני הופעות של הסקסופוניסט דניאל זמיר שהקליט בלייבל של זורן, חזר בתשובה וחזר בארץ.
זו הייתה תקופה מאוד משעשעת לשמוע הופעת כלייזמר-אוונגארד של מוזיקאי מהסצינה הניו-יורקית בקונטקסטים חב"דניקים של הרצאות על הנפש הבהמית והנפש האלוהית, ובתקופה שגם הזהות הדתית שלי הייתה לא הייתה לי ברורה לחלוטין. נזכרתי גם שבאותה תקופה נפגשתי עם זמיר במספר הזדמנויות ועבדתי על כתבה עליו שבאותה תקופה תכננתי למכור לאחד העיתונים. בסופו של דבר הדבר הזה לא קרה והכתבה הזו מעולם לא פורסמה.
בהמשך לפסטיבל הזורן שימשיך עד סופהשבוע הנוכחי חשבתי שזו הזדמנות טובה לפרסם את הדברים האלה עכשיו. אני לא יודע איפה נמצא דניאל זמיר היום, ואני לא יודע אם הוא עדיין חותם על כל הדברים שנאמרו שם אז, אז קחו בחשבון שהדברים הללו נאמרו בסבבות מרץ 2004 כשכל המעורבים בדבר היו צעירים יותר ואחרים.

הפעם הראשונה שראיתי את דניאל זמיר מנגן הייתה בחנוכה האחרון במרכז שוסטר ברמת אביב. טיול הערב בגן הציבורי קיבל לפתע תפנית בלתי צפויה כאשר מבין השיחים חדרו הצלילים הפרועים של סקסופון כלייזמר סורר וצוהל. בת לוויתי ואני מיהרנו דרך הגן לרחבה של שוסטר, שם מצאנו את זמיר, סקסופון בידיו, מחוזק בקונטרבס ותופים ומוקף בחב"דניקים מרקדים ורמת אביבים תמהים שנקלעו לסיטואציה במקרה גמור.

את זמיר הכרתי בעיקר מהאלבומים היפהפים שיצאו בלייבל הניו-יורקי 'צדיק'. השמועות אמרו שאחרי שעשה חיל בסצינת הכלייזמר-אוונגארד ניו-יורק הוא חזר ארצה כאדם דתי ונחת בישיבה של חב"ד ברמת אביב כחב"דניק הראשון שמנגן כלייזמר-אוונגארד: אותו שילוב שהפך לאחרונה אופנתי בעולם, בין הכלייזמר, סגנון הניגון החסידי העתיק שנולד במזרח אירופה, לבין החוצפה של האוונגארד. עוד אמרו השמועות שבתפילות הבוקר בישיבה מנגן זמיר ניגונים של חב"ד לחסידים, זה היה ללא ספק משהו שכולנו רצינו לראות.
בסיום ההופעה המאולתרת במרכז שוסטר הזמינו אותנו מספר מהאברכים לראות את זמיר מנגן למחרת בסוכה של חב"ד בהרצאה על "ג'ז וקבלה". כשהגענו לסוכה למחרת נחשפנו למחזה מוזר אף יותר. זמיר ישב שם וניגן לבדו בעיניים עצומות וריכוז מוחלט בעוד המסובים בסוכת הג'ז והקבלה, אולי לא אניני טעם בתחום הג'ז חופשי, גומעים קולה מכוסות פלסטיק ומפצחים חתיכות במבה פריכות. נו טוב, אמרנו לעצמנו: אין דין רמת-אביב כדין ניו-יורק.

ת"א על גדות ההדסון
חמש שנים עברו מאז שדניאל זמיר, ילד מבית חילוני בפ"ת, עזב לניו-יורק. בחמש השנים האלה הוא הספיק לככב כנגן פרוע בחתונות חרדיות בעיר, להפוך לנסיך סצינת הכלייזמר-אוונגארד המתפתחת של ניו-יורק, להקליט שלושה אלבומים (SATLAH, Exodus, Children of Israel) ולעבור מסע רוחני מפותל שהסתיים בישיבה לחוזרים בתשובה של חב"ד ברמת אביב שם הוא מחלק כיום שווה בשווה את זמנו בין כלייזמר-ג'אז לתורה. מההתנחלות הקטנה של לובשי חליפות השחורות באמצע בירת השיק הצפון תל אביבית, זמיר מתכנן כמו גנרל את הכיבושים הבאים. המטרה: החדרת הכלייזמר המודרני כשחקן לגיטימי בזירה התרבותית הישראלית. האמצעים: הופעות במועדוני הלילה של תל-אביב וירושלים, באירועים דתיים וגם הופעות בתוכניות אירוח. בפברואר למשל הוא הופיע בתוכנית האירוח של דב אלבוים בערוץ 2. אלבוים הופתע בעליל מכמות ה"אחלה" וה"כאילו" שזרמו מפיו של החב"דניק הצעיר. זמיר מצידו הציב את הסניקרס על רגלי השולחן של אלבוים משל ישב במועדון לילה במנהטן.

זמיר הגיע למנהטן ב- 1998 כסקסופוניסט שאפתן ומוכשר בן 20 שאומר לכולם שהוא עדיין בן 19. ("החלטתי שאני מוותר על גיל 20, שאני בגיל 19 במשך שנתיים"). "נסעתי מהסיבה שרוב נגני הג'ז הישראלים נוסעים לניו-יורק: ללמוד ולהתפתח." הוא אומר. "בשביל לעשות את זה, ניו-יורק זה בדיוק המקום."
לאן יפנה מוזיקאי ישראלי צעיר שמגיע לניו-יורק ורוצה לעשות את הפריצה הגדולה? זמיר לקח על עצמו סדר יום מרתוני. ביום לימודים בבית הספר היוקרתי למוזיקה ה- New School ובערב השתתפות בג'ם סשנים פתוחים.
"כדי לזכות בהכרה, אתה צריך להשמיע את עצמך כמה שיותר" אומר זמיר.
"ומה מצפים שיקרה?"
"מצפים שמישהו יתלהב מאיך שאתה מנגן ויקרא לך לאיזה גיג.
אז זמיר מצא כל מיני גיגים, אלא שדי מהר הוא הבין שהג'ם סשנים הם לא הסטייל והמקום בשבילו. הוא הכיר את המתופף קווין זובק והבסיסט היהודי שניר עזרא בלומנקראן. יחד הם הקימו את סטלה, הרכב ג'ז שניגן בתחילה בעיקר אורנט קולמן וחומרי אוונגארד. היה זה שילוב החומר המקורי של זמיר בהופעות שהוביל לתפנית לא צפויה בכיוון המוזיקלי של ההרכב.
"לא תכננתי שיצא שום דבר יהודי." אומר זמיר "מבחינתי ניגנתי בלהקת ג'אז. אבל הכתיבה שלי הייתה יהודית מבלי שבחרתי שתהיה כזאת. אנשים היו באים אלי ואומרים 'ויי, אתה עושה מוזיקה יהודית'. הייתי אומר 'מה פתאום, לא יהודי, מקסימום מזרח תיכוני'. רק כשזורן אמר לי אחרי הדיסק הראשון 'אני מאוד גאה בך שאתה מתעסק בחומרים יהודיים', רק אז אמרתי 'ואללה כנראה שזה באמת יהודי'. "

הרדיקל היהודי
אם יש בנאדם נוסף מלבד זמיר, שעל שמו רשומה ההצלחה הגדולה של סטלה זהו ללא ספק המלחין והמפיק היהודי ג'ון זורן. זורן, שנחשב כמייסד האסכולה היהודית רדיקלית (Radical Jewish Culture) הוא האדם שאחראי לפריחה המחודשת של סגנון הכלייזמר במנהטן ובעולם כולו בשנים האחרונות. אלא שהכלייזמר שזורן משווק לעולם כולו בעזרת 'צדיק' חברת ההפקות ההיפר-אקטיבית שהוא עומד בראשה שונה מאוד מזה המוכר למי שגדלו על הקלטות של מוסה ברלין או גיורא פיידמן, ענקי העבר של התחום בישראל. מדובר בגרסה כהה, אפלה ואגרסיבית יותר לכלייזמר שמלבד המקורות היהודיים שלה שואבת גם מהג'אז החופשי והאוונגארד.

צדיקים
חברת התקליטים 'צדיק' שהוקמה ע"י מלחין האוונגארד היהודי ג'ון זורן הפכה בעשור האחרון לאחד הכוחות העולמיים הבולטים ביותר בתחום מוזיקת האוונגארד ואחראית על הרנסאנס התרבותי של מוזיקת הכלייזמר והמוזיקה היהודית בכלל. עם צוות מינימלי, ללא משרד או אפילו קו טלפון הצליחו בצדיק להשתלט על שטחים מוזיקלים שהוזנחו ע"י חברות התקליטים הגדולות וליצור מסגרת אמנותית-אידאולוגית המורכבת ממאות אומנים בולטים בתחומם.
סדרת התרבות היהודית הרדיקלית של 'צדיק', שבמסגרתה יצאו כבר קרוב ל- 100 אלבומים היא הפוריה ביותר בין הסדרות השונות שרואות אור בחברה. בין הסגנונות השונים שהומצאו במסגרת הזו ניתן למנות סוגים שונים של כלייזמר אוונגארדיסטי, אינדי יהודי, דאב (סגנון ראגיי) יהודי, מוסיקה אלקטרונית יהודית ועוד… בין האומנים "היהודים רדיקלים" הבולטים בצדיק: הצ'לן אריק פרידלנדר, נגן הקלרינט דיוויד קראקאור, הניו-קלייזמר טריו, נפטולס דרים (על שם נגן הקלרינט האגדי נפתלי ברנדווין) ואמן האלקטרוניקה ג"ימי זפט.

צדיק הוקמה ב- 95, לאחר שזורן, עד אז מלחין אוונגארד ותיק שהתבלט בסצינות האוונגארד הניו-יורקית והיפנית זכה להצלחה יוצאת דופן עם ההרכב מצדה. במה שנחשב כציון דרך בהיסטוריה של הכלייזמר המודרני פורסמו בין השנים 94-99 עשרת האלבומים מסדה א' עד י' המכילים תרכובת פרועה ונפיצה במיוחד של כלייזמר, ג'אז אוונגארד ומיסטיקה יהודית. אלו הפכו את מצדה לסופרגרופ האולמטיבי של הכלייזמר אוונגארד. ההרכב כבר הספיק להופיע גם בירושלים (את התוצאה ניתן לשמוע באלבום Live in Jerusalem מ- 1999) ופעיל גם היום.

"אחרי שזורן הרוויח קצת כסף ממצדה. חברים התחילו לבקש מזורן שילווה להם כסף." מספר זמיר. "אז הוא היה עוזר לחברים. אלא שהוא גילה שבמקום לעזור הוא רק מקלקל. הוא חשב, מה בעצם מוזיקאי רוצה? להוציא תקליט. אני אעשה לייבל שבו מוזיקאים יוכלו להפיק את האלבום שלהם בצורה הטובה ביותר ויקבלו את ההכרה שמגיעה להם."
וזה מחזיק?
"ההוצאות הן מינימליות. זורן עושה תקליטים כמו סיירת מטכ"ל. הוא מקליט לאומן תקליט ביום אחד, עושה מיקס במהירות הכי טוב שאפשר, משיג איזה מעצבת שהוא מכיר שתעשה את העטיפה באיכות הכי גבוהה שאפשר, מוכר כמה אלפי תקליטים, מחזיר את ההוצאה ולפעמים אפילו קצת מרוויח. הרווחים מתחלקים 50-50 עם האומן, שזה מאוד נדיר היום. החצי השני מגיע לקרן ללא מטרות רווח."
זורן לא עושה מזה כסף? הכל לשם שמיים?
"לשם המוזיקה. הוא סיפר לי סיפור שלפני כמה זמן מס הכנסה עשה לו בעיות, חקירות ורצו שישלם להם הרבה כסף על ההכנסות של חברת התקליטים. העניין נגמר בכך שמומחה מס הכנסה הגיע אליו הביתה וזורן הזמין אותו לשמוע את המוזיקה שהוא עושה בחברה שלו. הבנאדם הקשיב לדקות ספורות מכמה תקליטים אמר "תודה רבה" והלך. הוא הבין עד כמה זה לא רווחי."

זורן, מלחין אוונגארד מוכר ופעיל מזה כ- 25 שנה, זכה להצלחה המסחרית הגדולה שלו עם פרוייקט מצדה (Masada) שנחשב כזה שפרץ את הדרך לגל הכלייזמר המודרני שמציף בשנים האחרונות את העולם משבדיה ועד טוקיו. בעקבות הצלחת ההרכב הקים זורן הקים את חברת התקליטים שלו 'צדיק' שהוציאה עד היום מאות תקליטים שונים בסדרות שונות מתחום האוונגארד כ- "מוזיקה יהודית רדיקלית", מוזיקה יפנית רדיקלית (סדרת New Japan) או סדרת פסקולים יוצאי דופן.

עם רקורד של הפקת מאות אלבומי אוונגארד לקשת רחבה של מוזיקאים חשובים שחברות התקליטים הגדולות מתעלמות מהם, עושקות אותם או מתערבות להם במוסיקה, הפך זורן למוקד עליה לרגל בשביל אלפי נגנים המקווים שזורן ישים אליהם לב ויפיק להם אלבום.
גם זמיר חיפש את זורן כשהגיע לניו-יורק. "הבאתי לו איזה דיסק שהקלטתי בארץ והוא שמע ולא התרגש יותר מדי." מספר זמיר, אלא שאז בחוצפה ישראלית הצליח זמיר להפוך את הדחיה לקשר מתהדק עד שלבסוף הפך לאחד האומנים המוערכים ביותר ב'צדיק'. "השגתי את הטלפון שלו איפשהו והתחלתי לנג'ס לו. הייתי מבקש ממנו שישים אותי ברשימת המוזמנים להופעות שלו והוא דווקא היה אחלה. לילה אחד ניגנתי באיזה מועדון והוא ניגן במיין ספייס למעלה. ביום הקודם בדיוק הקלטנו את הדמו שלנו אז הבאתי לו עותק. למחרת יצאתי מהבית להביא איזה סנדביץ' וכשחזרתי חיכתה לי במזכירה הודעה עם המוזיקה שלי ברקע. פתאום אני שומע את זורן 'יו, זמיר. אחלה. אני אוהב את הדיסק שהבאת לי'."

זורן ידוע כמי שפיתח דגם יהדות שנקרא בערוב של רצינות וקריצה 'תרבות יהודית רדיקלית'. מדובר בדגם תרבותי פוסט-מודרני ליהדות, דגם ששואב לא רק מהמקורות היהודיים המסורתיים, או מהרעיונות של אחד-העם על יהדות כתרבות אלא גם מג'אז חופשי, מהסימפוניות של מאהלר ומרוק. ביצירות כמו 'בר כובא' או 'מצדה' זורן מציע פירוש חדש וספיריטואליסטי על מיתוסים יהודיים. מצד המתנגדים לזרם החדש, יש את אלו שטוענים ש"תרבות יהודית רדיקלית" היא פשוט נישה סקסית ומסחרית שזורן בחר לעצמו באמריקה האובססיוית לגבי תרבויות מיעוטים וזהויות של קבוצות מיעוט. אולי 'תרבות יהודית רדיקלית' היא רק כותרת ערמומית שנועדה לסייע בשיווק תכני אוונגארד לא מסחריים בעליל. כשהוא נשאל על הנושא, זמיר עצמו לא ממהר להגן על המותג.
"אני לא חושב על הכותרת הזאת כלום." הוא אומר.
יש אנשים שאומרים שזה קיש קיש קריא
"קצת"
ובכל זאת יש כאלו שיזהו אותך עם זה
"אחלה, זה משהו שאמור למכור. משהו שאמור לבטא
איזשהו מסר באופן הכי פשוט בשביל שיקלט באוזניים של אנשים."
ומה אתה חושב על הדגם של זורן ליהדות?
"יותר טוב מכלום"

היחס של זמיר ליהדות של זורן מזכיר אולי את היחס של הרב קוק אל דגם היהדות התרבותית-רוחנית של אנשי העליה השניה כא.ד. גורדון או אחד העם: אוהב וסלחני אך גם מסויג. "אלו אורות בלי כלים. נשאר באויר יותר מדי ופחות מדי יורד למטה." הוא אומר.
אתה מתכוון למצוות?
"לא רק. זה קשור לאחריות שאדם לוקח על עצמו. יש אנשים שמדברים הרבה ולא עושים. המבחן הוא במעשה. כשהאדם מאוד שקוע בענין רוחני אבל לא עושה דבר כשהוא נדרש לפעול אז כל העניין הרוחני נהיה השכלה. זה לא יורד למטה, לא משנה את האדם ממש. מחר זה יכול להעלם. רוב האנשים מפחדים ולא מצליחים להשתנות, כי השינוי קשה. זה ענין של עבודה ולכן קוראים לזה עבודת השם. זה בפירוש עבודה. אנשים הולכים לאוניברסיטה ללמוד קבלה כי זה כיף ולא מצריך שום דבר. הם לא רואים שבסופו של דבר הם נפגעים מזה, כי הם לא ממצים את מה שהיהדות או גם כל תורת חיים אחרת יכולה לתת להם. לזורן יש הרבה מודעות יהודית, אבל הייתי רוצה שזה יעבור לכלים. קניתי לו ציציות מהודרות."
ומה התוכן היהודי אצלו?
"זה בעיקר מודעות. זה מתבטא במוסיקה. הוא מרגיש יהודי, מרגיש את האנטישמיות, את המאבק של היהודים על העולם והוא גם מתעסק בעובדה שהוא יהודי. ובכל זאת הוא לא מספיק מאמין בשביל לקחת את זה ולהפוך את זה לשלו."

החזרה בתשובה
כשרואים את זמיר עם כובע שחור וזקן תיש דליל וארוך קשה להאמין שלפני פחות מ- 3 שנים הוא היה מסתובב ברחובות ניו-יורק עם גלביה, כפכפים, תספורת אפרו מחומצנת וענף קטורת ביד. ובכל זאת, גם במדים החב"דניקים, זמיר שומר על שיק מסוים שרכש כנראה בעולם החילוני. כשהוא מדבר מתחזקת התחושה המתעתעת שזמיר דתי מאוד וגם שומר על עקבות חילונים מאוד מעברו. "גם אנשים שמעשנים ג'וינטים היום זה בשביל להתקרב לאלוקות בסך הכל" הסתבך לרגע בתוכנית של אלבוים כשניסה להסביר מאיפה הגיע שם ההרכב הניו-יורקי שלו "סטלה". גם החיפוש הרוחני של זמיר לא התחיל במקום רחוק כל כך מזה בו מתחילים רבים אחרים מבני גילו.
"היה לי ריב עם חבר טוב ובעקבות זה התחלתי לחשוב שמשהו לא נכון, להתעסק דברים שקשורים לרוחניות. בעיקר עניין אותי האגו ומה שהוא גורם לנו לעשות. הבנתי שהאגו גורם לכל מיני בעיות ומכיוון שחוץ מבהיהדות המקום שמתעסקים באגו הכי הרבה זה במזרח הרחוק פניתי לשם."
אלא שהתקופה המזרחית בחייו של זמיר לא ארכה זמן רב. באוגוסט 2000 הוא הגיע עם סטלה לפסטיבל אילת. על החוף האילתי הכיר אדם זר שהזמין אותו למשחק מטקות. לא חלפו דקותיים ומשחק המטקות הפך לשיחת נפש. הזר המליץ לזמיר לקרוא במשלי ובקהלת וזה כרה את אוזנו.
בעוד זמיר חורש על ספרי הקודש בסאבווי של ניו-יורק, פונה אליו זורן בנושא: "ואללה, בוא תשים ציצית. זה רוחני, מחבר אותך לרוחניות." זמיר קיבל את ההצעה. "היה לי כבר קוקו מסודר והייתי מתלבש יפה עם הציצית, מאוד אופנתי."
בינואר 2001 הוא הגיע לארץ עם ציצית ובלי כיפה והכיר איש ברסלב בשם הילל שהשפיע עליו עמוקות. "בשבילנו יהדות זה אנשים לבושים שחורים שנראים מוזר, מדברים יידיש, אוכלים צ'ולנט וזורקים אבנים בשבת." משתמש זמיר בגוף הראשון רבים, כאילו שכח לרגע באיזה צד של המתרס הוא נמצא. "מבחוץ זה לא נראה מאוד רוחני, אבל באמת אין מציאות רוחנית יותר מהיהדות. אלא שאדם צריך להבין וללמוד את זה. החינוך שאנחנו מקבלים בטלויזיה הוא חלק משנאה עצמית של תנועת ההשכלה שדורשת מאיתנו להתנתק מהפיאות. למה לך להיות עם פיאות, כשאפשר להראות נורמלי? הילל חשף אותי לכך שאין סיבה להיות יהודי בלי רוחניות. להיות דתי זה לא משהו ללא סיבה, אלא הסיבה, התכלית של התכלית."
זמיר חזר לניו-יורק מזועזע מהתגליות החדשת ושקע בלימוד אינטנסיבי של טקסטים יהודיים. המוזיקה קצת נעלמה באותה תקופה מהמפה. "זה היה דבר חדש שתפס הרבה מקום בחיי" הוא אומר "ולא ידעתי איך לשלב אותו. לא הבנתי שאפשר ליצור בשבילו מקום חדש. אז זה תפס את המקום הרוחני שהמוזיקה הייתה בשבילי." בשנה הזו הפך זמיר לשומר תורה ומצוות.
איך אנשים הגיבו לזה?
"דווקא ליהודים זה הפריע. לגויים זה בקושי שינה."

בספטמבר 2003 חזר זמיר לביקור בארץ כשומר תורה ומצוות. "כשהחלטתי לחזור בתשובה התחילו התקפי געגועים לארץ, כמו שלא היו לי אף פעם קודם." הוא מספר "בסוף הביקור בדרך לשדה התעופה לטיסה לניו-יורק אמרתי להורים 'תעשו יו-טרן חוזרים הביתה, לא רוצה לחזור לניו יורק'. הם אמרו לי 'מה, השתגעת?' אבל לא יכולתי. היה לי פה כל כך טוב, להיות בא"י עם החברים, לא לרדוף אחרי לו"ז, אימיילים, טלפונים. לא רציתי לחזור לניו-יורק."
והיום אין לך יותר אימיילים, טלפונים, לוחות זמנים?
"עכשיו אני מאוד עסוק ובכל זאת מרגיש חופשי."
למה?
"אני מודע לדבר שאני אמור לעשות. מה השליחות שלי בעולם ואת זה אני עושה. אני לא בבלבלה, רק מתבלבל קצת."

בינתיים הספיק זמיר לגבש הרכב חדש בשם "עד מתי" עם הבסיסט חגי כהן-מילוא והמתופף מרק מושייב. תחת הכותרת ג'אז יהודי הוא מופיע במסגרות שונות ממועדוני לילה תל אביבים כדוגמת הג'ה פן, אירועים ממסדיים כפסטיבל הג'ז של סינימטק ת"א או סדרת המוזיקה של מרכז עינב וגם במסגרות מסורתיות בישיבה. הוא נגן הבית באירועי החגים של ישיבת חב"ד ברמת אביב ובד בבד משתתף במופעי ג'אז-אוונגארד קטלניים וארסיים דוגמת 'קוברה', משחק מוזיקל�
� שבו השתתף זמיר יחד עם מספר מהמוזיקאים הבולטים בישראל כיום.

אפשרויות ההצלחה פה לא מצומצמות יותר מבחינתך?
"מצד הטבע בוודאי שכן, אבל יש את הצד של האמונה. מבחינתי השאיפה היא להצליח כאן הרבה יותר מבניו-יורק"
איך אתה מרגיש כשאתה מנגן בסוכה של חב"ד וכל מיני אנשים שלא שמעו על אורנט קולמן אוכלים לך במבה מול הפנים?
"לא מפריע לי שהם אוכלים במבה. זאת הנקודה הכי קשה בתור מוזיקאי. ההתמודדות הגדולה ביותר עם האגו ועם עצמך היא במקומות האלה. בגלל שאתה מאוד קרוב לאנשים האלה. זה משהו מאוד פרטי. אני צריך לבדר אותם. זה לא כמו ההופעות שמדליקים את האורות על הבמה. אתה מאוד קרוב, אבל זה האתגר, לנגן לשם הקב"ה גם כשקשה."
ואיך החב"דניקים מגיבים למוזיקה שלך?
"מה שמדהים הוא שכשאני בא לאירועים האלה אני תמיד רוצה לנגן את הניגונים המסורתיים. לנגן ניגון וללכת הביתה כדי לא להתחבר לזה רגשית. ודווקא הם אומרים לי: 'תנגן ג'אז, תנגן מה שאתה עושה.' הם מכריחים אותי להתחבר עם זה אישית. כי הג'אז החופשי מחדש להם. הניגונים לא מחדשים להם שום דבר."
אז חיברת את החב"דניקים לפרי ג'אז?
"הלוואי שכן, זה משהו שבפירוש הייתי רוצה לעשות."

בין דת למוזיקה
אחת מהחוויות המרגשות בהופעה של זמיר היא לראות שני דתיים (יחד עם הכנר ניצן חן רזאל שמופיע עם ההרכב לעיתים תכופות) ושני חילונים עומדים על במה אחת ומנגנים מוזיקה שהיא במובהק מוזיקה יהודית ועם זאת משתמשת בצורה יצירתית וחופשית כל כך בצורות השאולות מעולם התרבות הכללי. ואולי השילוב הזה בין צורות וסגנונות שונים הוא דווקא מה שהופך אותה ליהודית כל כך. היצירות היידיות הגדולות הן תמיד דיאלקט ומיקס השואב מכל הבא ליד ומאחד את הדברים ליצירה חדשה: כך היידיש, כך הכלייזמר. בהתאם לכך הופכת המוזיקה הזו לצומת מפגש לחובבי מוזיקה מכל הסוגים והמגזרים. להופעות ההרכב מגיע קהל בכל הצורות והצבעים: תיכוניסטים ארוכי שיער, קהל מועדונים תל-אביבי, חב"דניקים צעירים, חוזרים בתשובה וגם זוגות בגיל העמידה מהמעמד הבינוני-עליון. חלקם באים לראות הופעת כלייזמר, אחרים לשמוע ג'ז ויש כאלה שנמשכים למוזיקה הזאת דווקא בגלל שהיא נחשבת עדיין לעוף בלתי מזוהה.

למה אתה מנגן עם נגנים חילונים דווקא? בגלל שאין מספיק קהל דתי למוסיקה הזאת וקהל חילוני לא יבוא לראות 3 חב"דניקים מנגנים או שאין נגנים דתיים ברמה הזו?
"זה לא שיקול פרסומי. החברה שאני מנגן איתם הם בדר"כ לא דתיים. אנשים דתיים בדר"כ לומדים תורה כל היום ולא מנגנים ג'אז חופשי. הנגינה עם האנשים האלה בהרכב הזה דווקא, היא מה שמעניק לדברים את העומק והעוצמה. שיתוף הפעולה הזה הוא העניין."
איך מרק וחגי מתייחסים לנושא הדתי?
"אנחנו כל הזמן מדברים על זה. הם מבינים שדת היא דבר רוחני זה לא רק איזה משהו אידיוטי חסר משמעות"

האלקטריק מסדה. אתמול בבארבי. כך ראה זאת הפלאפון שלי.

החיבור בין הג'אז שזמיר מנגן לבין הכלייזמר הוא חיבור טבעי של שני סגנונות מוזיקה שהיוו דוגמה היסטורית למציאות פוליטית קשה שנותבה לעולם צלילים המכיל בו זמנית שמחה רוחנית גדולה ועצב עמוק שהוא תוצאת דיכוי רב שנים. 'הניגון הוא קולמוס הנפש' אמר האדמו"ר הזקן של חב"ד ואצל זמיר העשיה המוזיקלית הופכת לחלק מהעשיה הדתית. בהופעות הוא נוהג לצאת מניגון פשוט לאילתורים אקסטטים שמתנקזים בסופו של דבר לנקודה גאולית שבה כל הצלילים ואורותיהם מתמזגים לנקודה אחת במעין גרסה יהודית חב"דניקית לסגנון שטיחי הצליל של נגן הסקסופון הנודע קולטריין. "המקום הרוחני והמוזיקלי של הג'אז הוא האלתור. החופש הזה מוביל לנקודות רוחניות גבוהות מאוד ומזכיר את התפילה ביהדות." אומר זמיר.
אבל מעבר לדבקות החסידית שמתוכה זמיר וחברי ההרכב שלו מקפידים לנגן, יש לזמיר, ירצה או לא, גם את התכונות הדייקניות והשקדניות של תלמיד חכם ליטאי, בתורה כמו גם בנגינה. לזמיר יצא כבר מזמן שם של מוזיקאי פרפקציוניסט ונראה שאת התכונה הזו הוא לקח איתו גם לתלמוד התורה. החברים מהישיבה מספרים שיש לו בקיאות גדולה בחומר, תפיסה מהירה ושאיפה קיצונית לדיוק. "הוא לומד מאוד מדויק" אומר נדב בכר, חבר מהישיבה "מאוד דומיננטי. וכל פעם שאתה בורח קצת מהלימוד הוא סוטר לך קלות על האף כדי לבדוק שהראש שלך בלימוד."
מה בעיניך הקשר בין מוסיקה לשליחות דתית?
"הרבי מלובביץ' מדבר הרבה על מוסיקה ובפרט על כך שהשליחות אמיתית של יהודי היא לא רק לעשות בישיבה אלא לשאוב את כוחות העולם ולהעלות אותם הכי למעלה בכל מקום שמותר. כל יהודי הוא שליח ולכל מקום שאתה הולך, צריך להפיץ החוצה לכל מקום נמוך וירוד, הפצת המעיינות. כל אחד משתמש בכישורים ומה שניתן לו. לא אומר 'חזרתי בתשובה ועכשיו אני מפסיק לנגן'. להפך, עכשיו כשאני חוזר בתשובה אני לוקח את המוסיקה לתוך העניין הזה. זה חלק מהשליחות שלי."
תלמוד תורה שינה את הנגינה שלך?
"מאוד. הוא מנתב אותה למקום טהור בלי אגו, מקום שבו אתה מבין שהמוזיקה היא שליחות ולא בשבילך."

אלא שהמציאות בארץ היא עדיין קשה. "הניגון התרסק לחלוטין. זה מאוד חבל. ירידת הדורות" אומר זמיר וכשהוא נשאל על הפופ החסידי שמצליח כיום הוא עונה "פופ זול ומסחרי הוא תמיד לא נעים, גם שהוא נעשה על ידי סתם אדם. אבל כשהוא נעשה בידי יהודי זה בכלל מרגיש מופרך ומעוות." ולבסוף מסכם באופטימיות יתרה "זו תופעה שקיימת היום אבל אני מאמין שהדברים ישתנו והכיוון הזה יעלם."
זה לא אירוני שיש היום יותר שוק למוזיקה יהודית בעולם מאשר בארץ?
"מאוד אירוני וכל העולם הזה אירוני."
יש לך תקווה שזה ישתנה?
"יש לי תקווה שהמשיח יגיע בכל רגע ואז תתגלה האמת גם בעולם הזה."
ולפני שהמשיח מגיע?
"אין דבר כזה לפני שהמשיח מגיע. הוא מגיע עכשיו."

מאת Ido Hartogsohn | לכתוב תגובה

הקולנוע והתת-מודע

1 באפריל 2008 – 19:47

צפיה מרובה מדי בסרטים הוליוודים מחורבנים מעלה לפעמים מחשבות מעניינות על הקולנוע והתודעה. כיצד יכול להיות שבתרבות רציונליסטית ומטריאליסטית כמו שלנו, העמדה שצורת הבידור האפית העיקרית שלנו ממשיכה לספר לנו שוב ושוב היא העמדה ההפוך בדיוק לזו שהתרבות מעמידה פנים שהיא מאמינה בו.

בתרבות שבה אמונה ב'על-טבעי' היא רעיון מוקצה ומבוזה, שבה מי שטוען שהוא עומד בקשר עם אלוהיות, ישויות או יקומים אחרים נחשב כתמהוני הקולנוע ממשיך לספר לנו בעקשנות שהעיוור הוא היחיד שרואה, שהתמהוני הוא היחיד שמבין.

אפילו אין צורך להזיז את הגלגלים בראש בכלל כמעט. מספיק לחשוב על כמה שוברי קופות מהשנים האחרונות כמו הארי פוטר, יומני נארניה או הספיידרוויק כרוניקלז. שוב ושוב אנחנו נתקלים בילד הזה שמתעקש להאמין במציאות של עולם אחר, של מימדים אחרים של המציאות שתפיסת העולם המטריאליסטית מכחישה אותם. אני לא מרגיש צורך להביא כאן שום דוגמה נוספת בגלל שאני בטוח שהדפוס כל כך מוכר לכל קורא שראה כמה סרטים בחיים שלו. הקולנוע מחנך אותנו להאמין בנס כנגד כל הסיכויים, לחפש את החומר שמאפשר את השליטה בחלל ובזמן (חולית), לפתח ראיית על שתאפשר לנו לראות את העולם האמיתי (ספיידרוויק כרוניקלז) או לתקשר עם יקומים מקבילים (מצפן הזהב).

מה שמעניין כאן הוא שהקולנוע משמש כאופוזיציה עקשת לעקשנות המטריאליסטית של התרבות שלנו. או במילים אחרות, התרבות המטריאליסטית שלנו מתעקשת לייצר קולנוע שהוא צל של כל הערכים שהיא מבקשת להאמין בהם ולקדם אותם. הקולנוע במובן הזה הוא החלום של התרבות, כמו שאני בטוח שכבר העירו לפני.

ומה בכך? אני בטוח שרבים מהקוראים יגידו לעצמם שזו רק דרכם של מפיקים הוליוודים חלקלקים להרוויח עוד כסף. יכול להיות, אבל עדיין אני חושב שיש משהו מעניין בשניות הזו שבין המודע של התרבות לבין התת-מודע העיקש שלה. זה נראה כאילו הקולנוע הוא איזה ערוץ תקשורת דרכו התרבות שלנו צופה בחלקים אחוריים במחסן התודעה שלה.

בטיפול פסיכולוגי יונגיאני קוראים למטופל להעלות את המודעות לצל שלו ולבצע לו אינטגרציה. כיום מדברים בעולם הניו-אייג'י על מחשבה אינטגרלית, מושג שניתן לפרש אותו כנסיון לבצע אינטגרציה לחלקים הללו של הנפש האנושית.

התרבות שלנו מתקיימת היום תוך כדי שהיא משליכה את האי-רציונליות שלה לתוך האמנות. אנחנו יכולים לפטור את הקיום של מציאויות אחרות על ידי זה שאנחנו מאפשרים לילדים בסרטים לגלות אותם. אנחנו חווים את החוויה של המופלא בצורה של Surrogate, בעזרת שכבה מבודדת ובטוחה של צלולויד. אנחנו מבועתים כאשר התוכן הזה חודר לחיים שלנו ומשקיעים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה על מנת לשמור על החזות המהוגנת של המציאות סביבנו, כשאלוהים בוקע דרך החרכים אנחנו מהרים למשוך את הוילון ולהסיט מבטנו למקום אחר. כשזה הופך ליותר מדי, אנחנו הולכים לסרט בקולנוע על מנת להשקיט את החשדות שאולי יש שם משהו מעבר.

אני תוהה מה המשמעות של המשיכה האינסופית הזו אל הנס. האם היא באמת זבל אבולוציוני של המוח, חתיכות מחשבה ארכיטיפיים של חיות שפעם הלכו בעולם שנראה להן מכושף או שישנו נס מסוים שאנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו עליו שוב ושוב, רוקדים סביבו, מביטים עליו בפליאה אבל מפחדים להודות במציאותו.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (4)

מזהה דפוסים – שיחה על פרסום עם אורי ברוכין

27 בפברואר 2008 – 11:12

לאורך הזמן שהבלוג הזה קיים פרסמתי כאן כמה פוסטים שניסו לעסוק בפרסום מזווית קצת אחרת. למרות שבדרך כלל אני אחד שנוטה להביט על תחום הפרסום מזווית שלילית למדי, הוא גם מסקרן אותי מבחינת הפוטנציאלים שגלומים בו.

אחרי הבלאגן שהיה פה בעקבות הראיון הקודם עם אורי ברוכין אני לא אכביר פה בדברים על המרואיין. אציין רק בהקשר זה שהקולקטיב, הבלוג של אורי, ירדן ולוינסקי ואילן גליני, הוא אחד המקומות שהצליחו לגרום לי להביט על תחום הפרסום באופן מורכב יותר מהרגשות השליליים שהוא מגרה בי אוטומטית בדרך כלל ועוררו בי סקרנות אמיתית לגבי איך פרסום עובד ומה שהוא עושה. ההזדמנות לשוחח עם אורי בנושא הייתה מעניינת כי הוא באמת נוטה לחשוב על תחום הפרסום עם עומק תרבותי ואפילו בלשני, וגם משום שיש לו יחס ערכי חידתי ולכן די מסקרן לתחום. השילוב של שני הגורמים האלה הביא לכך שלי אישית היה מעניין, ואני מקווה שיהיה גם לכם.

אני מביא פה את הדברים בעריכה מינימלית, ומלבד השמטות קלות בדיוק כמו השיחה שהתקיימה באותו יום. כשמחפשים 'אורי ברוכין' בגוגל מגיעים לדף שבו כתוב שהוא עובד כיועץ לאסטרגיה שיווקית. מכיוון שמבחינתי, כמו מבחינת רוב הגולשים כנראה התואר הזה מעלה מקסימום כמה אסוציאציות אבל שום הגדרה ברורה, לכן התחלתי את הראיון עם ברוכין בשאלה על העבודה שהוא עושה.

אורי: מה שאני עושה בשבע השנים האחרונות זה ייעוץ מותג, שזה שייך לצד של שיווק, לתקשורת שיווקית וברמות הכי אסטרטגיות וקונספטואליות שיש, אסטרטגית מותג וחווית לקוח.

בשנה האחרונה עבדתי עם בנק בהונגריה. רשת חנויות טלקום ברומניה. חברת פסטה איטלקית. בית ממכר לאמנות הודית עכשווית בהודו. חברת ביטוח ישראלית.

עידו: אז מה זה אומר בת'כלס, ייעוץ מותג?

אורי: בגדול הרעיון הוא לעזור לחברות להבין על איזה נכסים הם יכולים באמת לבנות באופן שיהיה רלבנטי לקהל היעד. אחרי שמזהים את זה ומגדירים אסטרטגית מה זה הדבר הזה, מבינים מה צריך להיות הביטוי שלו בשוק כרגע ואז יש צוות של מעצבים שבעצם מוביל את הדברים האלה ויוצר איזושהי תיבת כלים חזותית כדי לבטא את המוצר.

לכל פרויקט יש תוצרים אחרים. בדרך כלל הפרויקטים בנוים כך שיש שלב אסטרטגי שבו יש מחקר וניתוח, להביא את התובנות ועל פיהן לבנות אסטרטגיה. בשלב השני בעזרת בונים בעזרת האסטרטגיה איזושהי תיבת כלים שהיא כללית ובהמשך מה שקורה הוא שנותנים לנו את ה-Power Application. אז אם מה שחשוב ללקוח הוא עיצוב החנות אז מעצבים לו את החנות, אם זה עיצוב מוצר, אז מעצבים את המוצר, אם זה חברת טיסה אז מעצבים את המטוס חיצונית ופנימית. אבל יש גם לקוחות שאת הטאץ' פוינט הספציפי הם כבר לא עושים איתנו אלא רק בעזרת תיבת הכלים שיצרנו והאסטרטגיה שיצרנו.
אנחנו מדברים פה בעצם על תחום שהוא התחום הכי קונספטואלי אבל גם הכי בתשתית של תקשורת שיווקית.

עידו: זה חברה שלך?

אורי: בגדול אני עצמאי. רוב הזמן שלי מוקדש ל-Brandinstinct שזה הבוטיק מיתוג שאני עובד עבורו. ויש לי גם פרויקטים משלי. מטבע הדברים חלק גדול מהפרויקטים שמגיעים אלי רבים מהם הם בתחום האינטרנט, ויצא לי גם ללוות אותם בתחום הסטארט-אפים.

עידו: זה נשמע עבודה מעניינת.

אורי: אין לי תלונות.

עידו: ואולי גם חשובה. לא מזמן דיברתי באיזה ערב על פרסום וציטטתי שם את מקלוהן שאמר שפרסום זה צורת האמנות החשובה ביותר של המאה העשרים…

אורי: אני ממש לא חושב ככה. אני הרבה יותר מדי אליטיסט כדי אי פעם להסכים.

עידו: אז איפה נמצא השיווק ביחס לתרבות?

אורי: שיווק הוא לא חשוב. אבל הוא מאוד מאוד שימושי. במקום שבו הוא שימושי הוא לפעמים חשוב בקונטקסטים מסוימים. אני אומר את זה כי אני חושב שאמנות זה חשוב ותרבות זה חשוב.

עידו: זו לא נשמעת כמו עמדה שאופיינית לעולם הפרסום.

אורי: טוב זה באמת להיות גיס חמישי.

עידו: אתה מרגיש ככה?

אורי: לפעמים, אבל יעמידו אותי לקיר יחד עם כולם. זה חצי ציטוט ממדריך הטמרפיסט לגלקסיה. המדריך אומר על מנהלי שיווק. "אוסף אידיוטים חסרי תועלת שיהיו הראשונים שיועמדו לקיר שתפרוץ המהפכה" ודרך עותק של המדריך שנפל דרך חור בזמן-חלל הנוסח קצת השתנה והוא אומר: "אוסף אידיוטים חסרי תועלת שהיו הראשונים שהועמדו לקיר כשפרצה המהפכה"

עולם של Pattern Recognition
"החיים שלנו זה לופ דה ז'ה וו בלתי נגמר במהלך מבחן רורשאך" (אורי ברוכין)

עידו: אז באיזה הקשרים שיווק יכול להיות חשוב?

אורי: שיווק הוא נורא נורא פרקטי. ובכל מה שקשור לפעילות סימנים אנושית זה אחד התחומים הכי מרתקים שיש כרגע וזה כנראה מה שמשך אותי. דיברתי עם אחד מהאנשים שלומד בחוג שאני עזבתי את לימודי התואר השני בו והוא אמר לי 'אז מה שאתה עושה בעצם זה applied semiotics' והודיתי לו על זה כי זו הגדרה מאוד מדויקת של מה שאני עושה, ואני לא חולק אותה בדרך כלל עם הלקוחות כי זה עלול להבהיל אותם קצת. אבל אני תמיד נורא נורא התעניינתי, בעיקר בגלל תסביכים אישיים, איך אנשים מייצרים משמעות, איך מיוצרת משמעות.

עידו: זה באמת חשוב ומעניין, רק השאלה איך אתה עושה ומה אתה עושה.

א
ורי: התמזל מזלי, ואני עובד עם סוכנות שבאמת מנסה לדחוף את הלקוחות שלנו ולעשות איתם דברים בגישה אחרת.

קראת את Pattern Recognition? אני קורא את זה עכשיו כי קראתי ציטוט של זה אצל גל מור שהרס אותי. כאילו כמה זמן אני יכול לדחות קריאה של ספר שהוא גם של גיבסון וגם על יועצת מותג שמגיעה ללונדון. אבל אני מזדהה המון עם המון דברים שהוא כותב שם, לטוב ולרע על תחום העיסוק הזה.

גם הציטוט אצל גל מור היה משהו שמאוד שמתחבר להרבה דברים שאני טוען לגבי שיווק וגם כאן כשהיא מדברת על עצמה והיא מתארת את הכשרון שלה כסוג של מחלה, זה משהו שמאוד הזדהיתי איתו.

עידו: איך הגעת לזה? איך נהיים יועץ אסטרטגי?

אורי: תראה, בשיווק פשוט צברתי נסיון וגם לימדתי את עצמי המון וקראתי המון. אני מודה שאין לי credentials אקדמיים בתחום השיווק. אבל בתחום הספציפי שאני מתעסק בו אני חושב שחלק מהכלים שלמדתי דווקא במדעי הרוח הם מאוד מאוד רלבנטיים ודוקא הם הדבר שיותר קשה להשלים בעיני.

שוב, אני מניח שהרבה מנהלי שיווק זוטרים יהיו הרבה יותר טובים ממני בתכנון תקציב. אבל זה לא מה שאני מתעסק איתו. מה שאני מתעסק איתו זה כל הזמן לפענח אין מתמשמעות מערכות סימנים מתחרות בתוך השוק, ואיך אפשר לבנות מחדש את מערכת הסימנים של הלקוח כדי שהיא תתפקד בתוך השוק בצורה האופטימלית.

כשאומרים אופטימלי אז זה כבר מתחבר לעניין של תפיסת עולם, כי אופטימלי מבחינתי זה לאו דווקא מקסימום רווח במינימום מאמץ. מבחינתי חלק מההגדרה של אופטימלי הוא שה-value שאתה משדר ללקוח הוא value אמיתי, הוא לא value שקרי. זה התנהגות עם אחריות חברתית. אז שוב, חס ושלום אני לא טוען שחלק מהעיסוק שלי הוא נעלה, אבל אנחנו כן מנסים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות בסוכנות שאני עובד בה.

המקצועות הכי נעלים בעולם מתחלקים באופן הכי פשוט לשתי קבוצות: יש את אלו שעוזרים לאנשים לחיות, נניח רופאים. ויש את אלה שנותנים להם סיבה לחיות, גם אליהם אני לא שייך: זה סופרים, אמנים ודברים כאלה.

ויש אנשים באחת השורות שהרבה הרבה מאחורי זה, זה אנשים שנורא נורא מסקרן אותם איך כל הדברים האלה שעוזרים לנו לחיות או שנותנים לנו סיבה לחיות – איך ולמה הם עובדים. ובמובן הזה זה נורא מעניין כי זה באמת שאלות שהעסיקו את האדם משחר הציביליזציה, אם לא לפני זה.

זה שאלות נורא מעניינות, ואו שאתה מתעניין בזה או שלא. אבל במובן מסוים האנשים האלה האנשים האלה הם כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין, falling backwards into the future. לפעמים אני חושב שזה באמת אירוני שבכל מיני קונטקסטים נותנים לי את הכתר של מישהו שחוזה טרנדים, בעוד שבעיני עצמי אני בסה"כ מזהה תבניות שקיימות בהווה.

עידו: Pattern recognition

אורי: והציטוט היפה של גל מור* הוא ציטוט שבו הגיבורה אומרת, אין לנו עתיד, לפחות לא עתיד במובן שהיה להורים שלנו או לסבים שלנו. השינויים מהירים מדי, העולם הוא יותר מדי volatile. וכל מה שנשאר לנו הוא Pattern Recognition.

אוף ידעתי שככה תהיה לי השיחה שלך. אלוהים, מה תעשה עם הראיון הזה אחר כך? הבסיס לתפיסת העולם שלי הוא אקזיסטנציאליסטי בעצם. זה מאוד לא כמוך כי אתה טכנומיסטיקן אמיתי. ואני לא מאמין מספיק בטבע האדם בשביל להיות טכנומיסטיקן.

עידו: תאמין בעצמך

אורי: בעצמי אני הכי פחות מאמין. I'm lucky to even be here. זה משפט שרוברטו בניני אמר בנרדפי החוק. בשלב מסוים הם בורחים מהכלא ומסתובבים שם בביצות, ושם יש משל מסוים על המשמעות של השפה. הם מסתובבים בביצות ובשלב מסוים רוברטו בניני אומר בחרדה עמוקה. I've lost my book of English – יש לו מחברת שהוא כל הזמן כותב בה מילים ומשפטים וטום וייטס מסתובב ואומר לו we're lucky to even be here, שזה גם התפיסה שלי.

מעט האור שיש לי, הסיבה היחידה שאני מזהה אותו, זה בגלל שיש כל כך הרבה חושך שהוא יהיה בקונטרסט אליו. קראתי פעם קומיקס שמישהו עשה להרצאות של טימותי לירי ואחת התמונות שנתקעו לי בראש משם זה שרואים בת ים במים הרדודים ורואים שם יצורים חד תאיים והיצורים החד תאיים במים היותר עמוקים אומרים על היצורים החד תאיים במים הפחות עמוקים משהו בסגנון "כל הצעירים האלה האלה שמסתובבים להם במים הרדודים, high on calcium".

אתה יודע שאני קורא בקלפים. בטארוט אני קורא כבר יותר מ-10 שנים, אבל אני יודע גם לקרוא באיי-צ'י וברונים ברמה פחות מעמיקה. אבל זה גם מערכות סימנים מבחינתי. אני לא מאמין בצד המיסטי של זה, התפיסה שלי היא יותר פסיכולוגיסטית.

עידו: שיווק קשור לממטיקה?

אורי: ממטיקה זה קונספט בעיקר של ריצ'רד דוקינס ויש כל מיני אנשים שעושים על זה טייק-אופים. אני לא הייתי קורא למה שאני עושה ממטיקה. יש לזה חלק שמתעסק עם ממטיקה.

עידו: אתה חושב שזה משהו שכדאי לכל אדם שמתעסק בעולם התרבותי/יזמי להטמיע אותו, לקחת אותו?

אורי: שיווק? כן, אני חושב שידע בשיווק זה פשוט מאוד פרקטי. מאוד חשוב לי שלא יצא בראיון הזה שאנחנו עושים מיסטיפיקציה של שיווק. אם כבר אז מה שאני רוצה לעשות זה דהמיסטיפיקציה של שיווק. אנחנו מסתובבים בעולם הזה כאילו פרסום ושיווק זה איזשהו כוח מורכב של ה-power that be שמשפיעים על חיינו בצורה בלתי רגילה. כאשר בעצם הצרכנים כבר לומדים לפרק אותו בעצמם ביעילות הולכת ומתגברת ומהבחינה הזו אני חושב שמה ששווה זה ללמוד את השיווק בשביל לראות שאת כל הרעיונו�
� החשובים והמעניינים של השיווק השיווק לוקח ממקומות אחרים. שיווק זה דיסציפילינה גנבת, אבל היא לוקחת רעיונות מאוד טובים וחזקים מהרבה מאוד דיסציפלינות אחרות.

עידו: זה נשמע די יהודי…

אורי: דיסציפלינות כמו פסיכולוגיה, כמו סוציולוגיהcommunication theory, narrative theory, cultural criticism ומה שיפה בשיווק, אני אישית די נהנה מזה, זה שהוא לוקח את מה שעובד. זה דיסציפלינה סופר פרגמטית בגישה שלה. אז במקום לשקוע בוויכוחים בין הסטרוקטורליזם לבין הדה-קונסטרוקציה אתה פשוט לוקח את מה שעובד מכולם. העניין היפה זה שהכל עובד. זה הכל רעיונות מצוינים שעובדים.

עידו: אז בקטע מסוים זה בסופו של דבר נקודת המיצוי של התרבות, לא? הכל מוביל לשם. שם זה מגיע לפרקטיקה של זה. שם זה מגיע לאינטגרציה. זה מה שמשתמע ממה שאתה אומר.

אורי: אני תמיד אומר beware of gift bearing metaphors. המטאפורה מביאה איזושהי מתנה של משמעות וצריך להזהר מזה שהמשמעות סוגרת אותך בקונספט מסוים. הסיבה שקראנו לקונספציה קונספציה הוא שסוף סוף מצאנו את הדבר שמיד מנער מעצמו כל קונספציה שמנסים לכפות עליו. זה היה מעולה בעינינו. ואז קראנו לניוזלטר הקולקטיב, כי זה בדיוק ההפך ממה שיכול להיות באינטרנט. זה גם משחק מילים עם העניין של to collect, אבל גם אין באינטרנט שום דבר קולקטיבי. יש קולקטיבים, אין הקולקטיב. במובן הזה זה שם אירוני.

עידו: טוב זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. הרבה מהמחלקות הכי יוקרתיות במדעי הרוח הן היום מחלקות רב תחומיות. והרב תחומיות הזו נחשבת עדיין הרבה פעמים אקספרימנטלית, כזאת שעוד לא מצאה את המקום שלה בדיוק. והנה השיווק עושה שימוש רב-תחומי לחלוטין שפשוט עובד. זה מעניין.

אורי: שיווק הוא הצד הרב תחומי של העולם הכלכלי.

עידו: יש קטע בתלמוד, רבי מאיר מצא רימון. תוכו לקח, קליפתו זרק. אז השיווק זורק את הקליפות של הפוליטיקות, כי הוא פשוט לא מתעניין בזה, כי הוא רק מתעניין במה שיעבוד, ולוקח את האמת.

אורי: מה שעובד ומה שהאמת זה שני דברים שונים מאוד. שימושי ואמת זה דברים שונים לחלוטין. וכמובן ששימושי זה משהו שהרבה יותר פשוט להבין.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (12)

שני לינקים שופרא דשופרא

6 בפברואר 2008 – 14:28

זה לא בלוג של לינקים, ולא יהיה בלוג של לינקים, אבל לפעמים רואים דברים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום.

סרט שופרא
אז אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזו בשביל להמליץ כאן בכל לשון של המלצה, על הסרט הקצר (20 דקות) The Story of Stuff. זה לא סרט מצחיק, וזה לא סרט מגניב (טוב נו, אולי), אבל זה סרט שחייבים לראות ואני מתכוון לחיויב במובן המוסרי והכי בסיסי של המילה – כי זה עניין של חיים ומוות.

The Story of Stuff הוא סרט מאלף שמסביר בצורה חדקה ומדויקת מה כל כך מסריח בתרבות הצרכנית שהעולם מכור לה כרגע – משלב ניצול המשאבים, דרך הייצור, דרך הקניונים, דרך הצריכה בבתים והלאה אל פחי הזבל. והוא מסביר את האמת היותר מטרידה מהאמת המטרידה שצריכה זה הרג. אז בבקשה בואו לא נחלק לעצמנו פטורים שלא מגיעים לנו וכל מי שצופה בסרט שיעשה לעצמו אחר כך את חשבון הנפש שלו.

ודרך אגב, אם לא הבהרתי את זה קודם, מעבר לחשיבות הנושא – זה סרט סופר מעניין וכיפי. לראות אותו ולהעביר אותו הלאה בתקווה שמישהו יתעשת לפני שאנחנו צורכים את עצמנו למוות.
(אגב לוקח לו קצת זמן להטען, אבל קחו את הסבלנות, זה שווה את זה).

ותודה לבועז על הלינק.

משחק דשופרא
אין הרבה משחקי מחשב שמערבים אותך רגשית עד כדי בכי. Passage הוא משחק שעשוי לעשות לכם את זה תוך חמש דקות. זה מדהים איך משחק כל כך פשוט ששוקל בערך מגה, נמשך לא יותר מחמש דקות, ונראה כמו משחק ארקייד מ-1980 מנצל את המדיום בצורה גאונית כל כך ומצליח להוציא מהשחקן תגובה ומעורבות רגשית גדולה לאין שיעור ממה שמשיגים משחקים שמפותחים במולטי-מליונים.

Passage הוא דוגמה למה שמשחקי מחשב יכולים להפוך אליו, עם עוד קצת דמיון. הוא מראה לנו את האפשרויות של המדיום הזה ליצור אמנות אמיתית.

אבל במקום שאני אבזבז מילים מיותרות, פשוט תקחו חמש דקות ותשחקו בזה. ואחרי ששחקתם תוכלו לקרוא את ההצהרה שכתב יוצר המשחק באתר שלו שבה הוא מסביר קצת למה הוא התכוון.

פשוט מעורר השראה.

ותודה לרנארד גלוזמן על הלינק.

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (4)

ראיון עם אורי ברוכין

25 בינואר 2008 – 9:49

הראיון התפרסם במקור באתר נענע10

אורי ברוכין הוא אולי המרואיין המושלם. בראיון איתו נדמה לפעמים שהוא משורר והוגה דעות שהתחפש לאיש פרסום. הוא מדבר על עולמות המדיה והאינטרנט בפואטיקה מתומצתת וזורמת השמורה בדרך כלל לגורואים המועטים המסוגלים לסכם תורות סבוכות בשורה וחצי. גם זמן ארוך אחרי שהפלאפון מפסיק להקליט הוא עדיין מנפק אמרות שפר ומכריח אותנו לשלוף את העט ולכתוב. לא בשביל הראיון – פשוט כי זה כל כך יפה.

אבל ברוכין לא ידוע בעולם האינטרנט הישראלי בגלל הפואטיקה שלו. האיש שחי בלונדון כיועץ לאסטרגיה שיווקית משפיע משם על האינטרנט הישראלי לא פחות מהפורטלים הגדולים. ההבדל הוא שהאימפריה שברוכין חולש עליה היא לא אימפריה עסקית שבבעלות אחת ממשפחות ההון, אלא יקום בועט ומצליח של תוכן עצמאי.

המיזמים שברוכין היה ממייסדיהם (יחד עם אילן גליני, וירדן לוינסקי שהוא מתעקש ומדגיש שהוא המייסד האמיתי) – פורטל התרבות הדיגיטלית קונספציה, בלוג הלינקים האיכותי הקולקטיב ואתר הבלוגים היוקרתי רשימות – הם מהמיזמים התרבותיים המוצלחים והמצליחים בהיסטוריה הקצרה של האינטרנט הישראלי.

בארץ שרגילה למיזמים תרבותיים שקמים עם טונות של כוונות טובות ונופלים דקה מאוחר יותר מבלי להשאיר חותם, המיזמים האינטרנטיים-תרבותיים של ברוכין מהווים יוצא דופן. יותר מכך, הם מעידים כמה מעט מהפוטנציאל התרבותי של האינטרנט הישראלי מנוצל כיום.

ישראבלוג כבר יש מאז הקמתה של הבלוגיאדה 'רשימות', שהקים ברוכין במשותף עם ירדן לוינסקי ואילן גליני, הפך האתר לשם נרדף לתרבות איכותית וגם לאליטיזם תרבותי. האתר, שבניגוד לבלוגיאדות אחרות בבלוגוספירה העברית מסנן את הכותבים בו, מכיל כיום כ-300 בלוגים (כ-170 מתוכם פועלים בסדירות) של כמה מאנשי התרבות, העיתונות, האקטיביזם והמדיה הבולטים בישראל. 'רשימות' זוכה לכ-300 אלף משתמשים ייחודיים בחודש. אלו אומנם נתונים חריגים בנוף של אתרי התרבות ברשת, ומעבר לכך כמו שברוכין אומר "זה לא כמה , זה מי". אלא שיחד עם ההצלחה הניכרת לה זכה רשימות בגיוס הכותבים האיכותיים של הרשת ובהבאת קוראים, הגיעו גם ההאשמות על אליטיזם מתבדל.

אורי ברוכין. (צילום: טום בירקט)

ההאשמה הזו נובעת אולי ממשהו שברוכין מזהה אותו כאחד הדברים המרגיזים לטעמו בתרבות הישראלית. "ישראל היא תרבות נורא צעירה וכתוצאה מכך המאבק על הצביון התרבותי הוא הרבה יותר בפרונט. לכן בישראל, בניגוד להרבה ארצות שהן קצת יותר עתיקות ובטוחות בתרבות שלהן, כל בחירה תרבותית שאתה עושה כאינדיבידואל, אז כל מי שאתה בא איתו במגע מרגיש שזה משליך עליו. הרבה פעמים אתה יכול לעשות בחירה. זו הבחירה שלי. זה מה שאני אוהב. עם זה אני רוצה להתעסק. אני לא אומר ששאר הדברים זה לא טוב, אני לא אומר שמה שאני עושה זה יותר טוב. זה פשוט מה שאני אוהב. מה שאני חושב. מה שחשוב לי. אתה לא יכול להגיד את המשפט הזה 'מה שחשוב לי' בלי שיגידו. 'לא. אתה מתכוון מה שחשוב. נקודה'."

זה מה שקרה עם רשימות?
"רשימות הולך במודע נגד בון טון מסוים. הוא הולך נגד חלקים מסוימים של תרבות האינטרנט שאני מאמין בהם מאוד, אבל לא צריך אותם כי כבר היה ישראבלוג ויש פלטפורמות פתוחות. לרשימות יש תפקיד אחר, ריאקציה בשירות המהפכה". שומר הסף "ישראבלוג עשה לשוק הישראלי אפקט פריימינג שבסופו של דבר השתנה,ואני חושב שאנחנו גם היינו חלק מהשינוי",אומר ברוכין על המקום והתפקיד שמילאה רשימות מאז הקמתה. "הפריימינג שישראבלוג עשה זה שבלוג זה ג'ורנאל, יומן אישי, לרוב וידויי במהותו. אנחנו הסתכלנו החוצה ובחו"ל זה אחרת כי בחו"ל הבלוגים התחילו מהאליטה הטכנולוגית והתקשורתית. זה לא דווקא דבר טוב כי הגדולה של הבלוגים זה הדמוקרטיזציה שלהם, אבל מבחינת כל העניין של בלוגים ככח תקשורתי-תרבותי קצת קינאנו במה שראינו בחו"ל".

"באותה תקופה הייתי כל הזמן ממליץ על הטורים של יואב קרני בגלובס. אני עדיין חושב שהוא אחד מהעיתונאים הכי דגולים שנולדו לנו. ביזושהי פעם כאשר נתתי שם הפניה נלהבת:כתבתי שצריך ללמד את הטורים שלו בבית ספר ושזה פשוט פשע שמי שנחשף אליו זה רק הקוראים של גלובס. אני מאמין שגלובס זה עיתון שיותר משהוא נקרא הוא נערם. אז צביקה הבשור שלח לי מייל וכתב לי משהו בסגנון 'תשמע אורי, אם אתם כל כך אוהבים את מה שיואב עושה למה שלא תבנו לו בלוג?"

ומשם זה התחיל?
"מזה התחיל להתגלגל הרעיון: למה לא לבנות לקרנים של העולם בלוג. תראה, היום אני יכול לומר את זה: רשימות הוא מניפולציה מקיוואליסטית על תחום הבלוגים. הוא ריאקציה בשירות המהפכה. מה שרשימות אמר הוא שיש אנשים שכשהם מסתכלים על פלטפורמות הבלוגים בישראל, הם לא מוצאים את עצמם ולא יכולים לראות את עצמם כותבים באינטרנט, וזה מעצבן אותנו. אנחנו רוצים שהם יכתבו באינטרנט, ביי הוק אור ביי קרוק. אז בואו נבנה להם שכונה שתהיה הגיונית מבחינתם".

לפעמים שכונת היוקרה הזו מנקרת לאנשים את העיניים
"אנשים מפספסים את זה המון פעמים, אבל לרשימות אנשים מתקבלים לא לפי הטעם האישי שלי, אלא לפי זה שהם מצהירים על פוקוס ואומרים הנה הרקורד המוכח שלי בפוקוס הזה. אז הם מקבלים אתר ויכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. לפעמים אני מקבל פניות מאנשים נורא מוכשרים אבל זה פשוט לא הפוקוס של רשימות. זה הופך אותנו לעורכים ואני לא רוצה להיות עורך של שום דבר. מה זה הטעם שלי? הטעם שלי לא שווה שום דבר."
אז אתה כמו מכונה?
"אני שומר על החוקים היבשים. אני בסך הכל בודק את התיקים בכניסה".

כמה אחוז מהאנשים שמנסים להכנס לרשימות נכנסים?
"משהו כמו אחד לעשרה. אבל זה בגלל שרוב הפונים לא טורחים בכלל לקרוא את עמודי האודות של האתר ולהבין אם הם מתאימים או לא. אין לי ספק שזה עושה לי רע מאוד לקארמה. אני מאוד מקווה שדברים אחרים שאני עושה משפרים לי את הקארמה."

כמה מהתוכן ברשימות אתה קורא?
"יש כותבי רשימות שאני לא קורא בכלל. יש כאלו שב-RSS ואפילו בעדיפות גבוהה כי אני אוהב לקרוא כל מה שהם כותבים ולקרוא את זה מהר. ויש כאלו שאני קורא מדי פעם. אבל אתה יודע, אי אפשר. רשימות זה כמות תוכן מטורפת. היום את רובם אני לא קורא. מדי פעם אני עוקב. אני אוהב פעם או פעמיים בשבוע להכנס ולפתוח את כל מה שיש באותו רגע בחלון של העדכונים האחרונים ולבדוק מה יש שם".
מה זה עושה לך?
"כשאני קורא דברים יפים זה משמח אותי וכשאני רואה אנשים שמחים זה משמח אותי. יש כל מיני אנשים אצלנו שגילו אותם מחדש כשהם התחילו לכתוב ברשימות. אני מאוד אוהב את זה, והכי אני אוהב לקרוא כשהכותבים עצמם שמחים באתרים שלהם והם כותבים על זה בפוסטים. זה נורא משמח אותי, כי if it's all about love אז איטס אול אבאוט לעשות לאנשים טוב".
כתבת פעם שיש בלוגים שיותר ממלאים את מה שהתכוונתם אליו כשהקמתם את רשימות וכאלו שקצת חוטאים למטרה, למה התכוונת בדיוק?
"תמיד באתרים לא ערוכים יש רעש. אני חושב שברשימות אחוז הרעש [לעומת] סימן הוא יחסית לטובת הסימן לאתר לא ערוך. אנחנו מקבלים אנשים לפי הקונספט שהצגתי לפניך אבל אחרי זה הם עושים מה שהם רוצים. יש אנשים שבשלב מסוים מאבדים כיוון ומתחילים לכתוב על דברים שלא קשורים לרקורד שלהם ואנחנו כבר לא יכולים לעשות הרבה בקשר לזה באותו שלב. בעיני מי שממלאים את המטרה שלשמה רשימות הוקם זה אנשים שרשימות הוא במה ציבורית לעשיה היותר רחבה שלהם".

יזמות תרבותית שוברת את הלב

אבל למרות ההצלחה, גם רשימות ידעה לאחרונה רגעים קשים. באוקטובר 2007 פרסמו מייסדי רשימות פוסט מפתיע ומדאיג עם הכותרת "פרויקט רשימות במשבר- מכתב פתוח לבעלי האתרים ולציבור הקוראים". בפוסט הארוך הסבירו המייסדים כי ההצלחה של האתר ועלויות האחסון והתעבורה המתגברות שהצלחה זו קשורה בה מקשות על המשך תפעולו החינמי של האתר. האינטרנט געש ורגש, אולם כיום כשלושה חודשים מאוחר יותר ברוכין נשמע אופטימי יותר.

"כל מה שאני יכול להגיד זה שהתכנסנו לכיוון של שותף ספציפי, שאנחנו כרגע איתו בתהליך של גיבוש של הסכם. מבחינתנו, לפחות על פניו, בשלב הזה מצאנו את השותף המושלם מבחינת מה שהוא מוכן לתת ומה שהוא רוצה לקבל. היה לנו נורא חשוב לא לפגוע וזה מישהו שבאמת מוכן לתת לרשימות את התנאים שיבטיחו את הקיום ארוך הטווח שלו באופן שמה שמה שהוא מקבל בחזרה לא יפגע באתר בכלל".

יש לך הערכה של הסיכויים?
"אני כל הזמן הייתי אופטימי. גם כשהיינו במשבר, הכי פסימי זה היה 75% לחיוב, ועכשיו אני חושב שאנחנו מעל ל-90% לחיוב."

המשבר של הרשימות הראה כיצד בישראל אפילו פרויקט תרבותי מצליח בעליל כמו רשימות יכול לעמוד בסכנה בגלל בעיות פרוזאיות כמו מיעוט האמצעים ומיעוט זמן. "לכולנו יש קריירות תובעניות, שאנחנו מקווים להמשיך לפתח, ואתגרי פרנסה כמו לאזרחים מן השורה. לכולנו יש מחויבויות בכל מיני תחומים שרק הולכות וגדלות. בשנה האחרונה הבנו אמת כואבת: לא נוכל להמשיך לעמוד לבד בתובעניות של האתר לטווח ארוך", כתבו אז המייסדים.

יש הרבה אנשים שמתים לעשות משהו שיזכה לשבריר מההצלחה שרשימות וקונספציה זכו לה. יש לך עצות בשביל מי שרוצה להיות יזם תרבותי בישראל?
"צ'ארלס שולץ אמר פעם על קומיקס, שזה עוד תחום שאני אוהב ופעילו בוComics will ruin your life and break your heart. זה צריך לזכור, שלהיות יזם תרבותי בישראל will ruin your life and break your heart. זו עבודה נורא קשה ויש בזה כיף גם, אבל זו עבודה נורא קשה ולרוב בבדידות גם".

ואיך אתה בכל זאת מסביר את ההצלחה של הפרויקטים שלכם?
"מה אני אעשה, יש לנו קטע כזה. יש אנשים שפוצחים איתך בשיחה בתור לרופא ומתיידדים איתך בניגוד לרצונך. זה לא מאוד שונה מזה. אנחנו אוהבים דברים מסוימים ואנחנו אוהבים לפעול בתחומים האלה ולהביא את הדברים האלה ולספר עליהם. פשוט יצרנו לעצמנו את המנגנונים לחלוק את האהבה שלנו לדברים האלה".

לונדון היא מאהבת אכזרית

"המשמעות זה שריקה שאנחנו שורקים לעצמנו באפילת הקיום", אורי ברוכין.

אתה רואה עוד מיזמים באופק או שאתה עסוק בלשמר את מה שקיים?
"השנה האחרונה עומדת בסימן שינוי מתכונת שהמטרה שלהם היא קודם כל שנוכל להמשיך עם מה שקיים ולקבל בחזרה את החיים שלנו. אין לי ספק שאז יהיו רעיונות חדשים וחלק מהם נעשה, אבל יש גם טעויות שלא נחזור עליהם. אם דיברת על עצות, למרות שקשה, צריך לחשוב על הטווח הרחוק כמה שיותר אפשר. צריך להבין שדברים שאתה מתחיל להפעיל אותם, קשה מאוד להפסיק להפעיל אותם. אז באינטרנט יש את העניין הזה של דברים שמפעילים את עצמם. אבל גם הדברים שמפעילים את עצמם לא מפעילים את עצמם. זה דורש זמן וזה דורש השקעה ובעיקר בתחומים של תרבות. כשאתה יוצר מיזם תרבותי אתה בא עם אג'נדה. המון פעמים זה לא יכול להיות משהו שהוא לחלוטין פתוח ולחלוטין self-sustaining"

אתה חי בלונדון ופועל נורא בתוך התרבות הישראלית, אין פה סוג של סתירה? לא מעניין אותך לפעול גם בלונדון בתחומים האלה?

"אני חולה עברית ואני חולה על החלקים היותר טובים ויפים של התרבות העברית. אני חושב שהתחיה של התרבות העברית זה פשוט דבר גדול. בסופו של דבר העניין הוא כזה. אני חלק מקהילה של עשיה שהיא עברית במהותה וקשור קשר תרבותי וביוגרפי על גבול הביולוגי עם התרבות העברית. לצד זה מה שמניע אותי בחיים זה סקרנות ואני חושב שככל שנוצרות הזדמנויות לפעילות שם אז אני אהיה פעיל שם. אני לא חושב ששם אי פעם מישהו יעשה מזה כזה עניין, פשוט כי התחום הזה יותר גדול וענקי שם, וזה מצוין מבחינתי. אני חייב לומר לך, אנשים לא יאמינו כי אנשים אומרים, נו אז למה הוא מתראיין, אבל בתכ'לס הצד הציבורי של הפעילות שלי גרם לי יותר צרות וכאב לב מאשר סיפוק"

איזה מין צרות
"אתה יודע, צרות עין, טוקבקים מגעילים וכל מיני דברים כאלה שאתה לא אמור להעלב מהם אבל מעליבים אותך".

אתה אוהב את לונדון?
"תל אביב הייתה מרכז החיים שלי יותר יותר שנים, אבל במצטבר גרתי בלונדון יותר מאשר בתל אביב. אני נורא אוהב את לונדון. זה עיר שהיא נורא מתגמלת למי שהוא סקרן ואוהב תרבות. אני תמיד אומר על לונדון שהיא מאהבת נורא אכזרית. צריך להשקיע בה המון אבל הפידבק הוא מדהים. יש הבדל נורא מהותי בין המקומות שאתה גדל בהם לבין המקומות שאתה בוחר בהם, ואני חושב שהמקומות שאתה בוחר בהם כי הם מייצגים בשבילך משהו הם סוג של זוגיות, וזו זוגיות נורא מורכבת".

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (18)

צובעים את האינטרנט באדום? סתם צביעות

21 בינואר 2008 – 19:04

המאמר התפרסם היום באתר נענע10

באתר דה-מרקר מדווחים היום כי בעקבות יוזמה של חברת אידאולוג'יק כל אתרי האינטרנט הגדולים ישתתפו ביוזמה אינטרנטית שבמסגרתה יהבהב המסך באתרי האינטרנט הגדולים באדום כל פעם שתשמע בשדרות אזעקת צבע אדום.

מטרת היוזמה היא להעלות את המודעות למתרחש בדרום אצל שאר המדינה שחי בהרגשה של עסקים כרגיל. המיזם כולו הולך בעקבות יוזמה שהתקיימה ביולי האחרון ושבמסגרתה סגרו 100 אתרים גדולים את פעילותם לרגל יום השנה לחטיפת של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

יוזמה מזיקה לאינטרנט הישראלי
לפני שניגש לגוש העניין עצמו צריך להגיד כמה דברים. נפילת קסאמים כדבר שבשגרה בשדרות וביישובי עוטפי עזה היא דבר בלתי מקובל לחלוטין. אם אחוז אחד מהקסאמים שנופלים בשדרות היה נופל בתל אביב, בירושלים או במקום אחר שלמקבלי ההחלטות בארץ הזאת עדיין אכפת ממנו במידה מסוימת כבר היו מזדעזעים פה אמות הסיפים, ומקבלי ההחלטות היו נוקטים בכל פעולה אפשרית על מנת לשנות מיידית את המצב ולהפסיק את ההתעללות בתושבים.

עצם העובדה שהקסאמים ממשיכים לפול והמדינה אינה מציעה בינתיים לתושבים שום פתרון אמיתי ושום אופק קיומי היא תעודת עניות למדינת ישראל וליחס המחפיר שלה לתושביה. המדינה לא נותנת לתושבים בשדרות פתרון מלבד לשבת ולספוג קסאמים. יש בהחלט משהו מרגיז בעובדה שאנחנו שחיים בשאר חלקי ישראל ממשיכים בחיינו כרגיל, ומבחינת תושבי שדרות תחושת העלבון הזו בוודאי חדה עוד הרבה יותר.

היוזמה החדשה בהחלט תתרום להעלאת המודעות למתרחש בשדרות אצל שאר תושבי ישראל. ומהבחינה הזו זו יוזמה מוצדקת ומבורכת, אבל רק מהבחינה הזו. מכל בחינה אחרת היא מטופשת, לאומנית ומזיקה לאינטרנט הישראלי.

למה לטפל בבעיות, בואו נציק לגולשים
בישראל הקפיטליסטית והאובר-פטריוטית של שנות האלפיים כל אמצעי תקשורת נחשב כמועמד מיידי להלאמה בהתאם לכל גחמה של יועץ יחסי ציבור. לקברניטי החברה שלנו לא מספיק שהם מלחיצים אותנו במהדורות החדשות בטלויזיה, הם רוצים לחדור גם לתוך המחשב שלנו. גם מי שמבקש להתרחק לתוך המחוזות הוירטואלי חייב לדעתם לסבול את העולם האמיתי והרקוב שהם מנהלים.

הגולש הישראלי אינו יכול כמו גולש נורמלי בכל מקום אחר בעולם לחזור הביתה בערב, להתיישב מול המחשב ולקרוא בנחת באתר זה או אחר. הגולש הישראלי הוא גולש פוליטי ולכן הוא צריך לשאת את עוולות וסבלות מדינת ישראל על גבו במהלך הגלישה. לכן הוא יצטרך לספוג צפצופים, הבהובים אדומים ושאר הצקות על מנת להוכיח את הזדהותו עם המטרה הגדולה.

לפי ההגיון של היוזמה החדשה הסבל הקטן שכל אחד מאיתנו יסבול במהלך הגלישה יהא אות לכך שאנחנו מזדהים עם תושבי שדרות. בשם הפטריוטיות באות קבוצות ובמקום לנקוט בפעולה ממשית שתדרוש מהם מאמץ כנה ואמיתי יותר הן מתמקדות בהמצאת מכשולי גלישה שיציקו ויכבידו על גולשי ישראל התמימים. באמת קשה לחשוב על אקטיביזם פוליטי מסוג ירוד ונלוז יותר. מה השלב הבא, סריות של פופ-אפים עם תמונות של גלעד שליט?

ומה אחר כך? אולי נוסיף סדרת רעידות במסך כל כמה דקות לכבוד חסרי הבית שקופאים בחורף? ואולי כמה דקות של ערבול העברית ברשת עברית לזכר ההתעללות בעובדים הזרים בישראל? והחשכה של חצי מסך למען המשפחות הרעבות? – יש כל כך הרבה סבל בישראל, במקום לטפל בו פשוט הרבה יותר להציק לגולשים.

את מי זה משרת?
כדאי לשים לב גם ממי מגיע המין החדש הזה של אקטיביזם פוליטי. חברת אידאולוג'יק היא חברת אינטראקטיב, כלומר חברת פרסום באינטרנט. כשעובדי אידאולוג'יק לא עסוקים בהגנה על תושבי שדרות על ידי הצקה לשאר גולשי המדינה הם יוצרים מסעות פרסום אינטרנטיים לחברות כמו אינטרנט זהב, קוקה-קולה ואורנג'. זו אגב אותה חברת פרסום שמייסדיה מנהלים בימים אלו מגעים למכור את חציה על פי שווי של 136 מליון שקל והיוזמה המחוכמת החדשה שלהם בטח לא מפריעה לדיוני התמחור שהם עסוקים בהם כרגע.

העובדה שהנושאים האקטואלים שעל הפרק נרקחים במשרדי פרסום הם ללא ספק סימן מדאיג בשביל הדמוקרטיה הישראלית ועוד דוגמה להפרטה של הפטריוטיות במדינת ישראל. כאן סמלי במיוחד שם החברה הרלבנטית. 'אידאולוג'יק', שמה של החברה הוא הטיה אמריקאית אופנתית למילה 'אידאולוגי', שרומז שבימינו גם אידאולוגיה היא עניין של פרסום, שיווק ובראנדינג.

לרוע המזל מנהלי האתרים השונים בארץ נעמדים כהרגלם בשורה מתוחה במטרה להפגין את אותה הפטריוטיות שהם מדמיינים שנדרשת מהם כמנהלים של אמצעי תקשורת בישראל. בישראל המקרתיסטית של שנת 2008 כל בעל אתר שיסרב לשתף פעולה עם יוזמה פטריוטית מסתכן בכך שיואשם בחוסר פטריוטיות. החברה היחידה ששמרה על שפיות היא חברת גוגל שלמרבה המזל עדיין מעריכה יותר את חופש הבחירה של משתמשיה ולא משכירה את עצמה לכל תעלול יחסי ציבור הדורש מאמצעי התקשורת לעמוד דום.

אז לפני שאתם מוחאים כפיים ליוזמה של אידאולוג'יק, תחשבו כמה תוכן אמיתי יש בה, למי היא עוזרת ואת מי היא באמת משרתת? את תושבי שדרות או את בעלי אידאולוג'יק?

מאת Ido Hartogsohn | תגובות (17)

הבלוגוספירה האיראנית והבלוגוספירה ישראלית: בדרך לשלום

18 בינואר 2008 – 16:55

ב-25 בדצמבר 2007 קיים מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט את הכנס השלישי ללוחמת המידע הממוחשב באוניברסיטת תל אביב. הנושא המרכזי היה איראן: היחס לאינטרנט באיראן, ההאקרים האיראנים וגם סצינת הבלוגים הפורחת של השכנה הפרסית.

אלא שבאיראן שמו לב לעניין הישראלי באינטרנט האיראני. חמישה ימים מאוחר יותר, ב-30 בדצמבר, התפרסמה באתר האיראני Khedmat, המקורב לנשיא לשעבר חתאמי, ידיעה שכותרתה "התעניינות מיוחדת של הציונים בנושא האינטרנט באיראן".

"'האינטרנט באיראן והבטיו השונים' הוא נושא של ועידה שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב בפלסטין הכבושה", נכתב בידיעה. "בוועידה זו דנו המשתתפים בתפקיד האינטרנט היום בחברה ובלוחמת האינטרנט. מקומם של הבלוגים באיראן, מקומו של האינטרנט במוסיקת הראפ ויצירת סוגים נוספים של מוסיקה וקבוצות באיראן המחקות את תרבות המערב היו בין הנושאים הנוספים שעניינו את הציונים בכל הנוגע לאינטרנט באיראן".

עוד המשיכו הכותבים והוסיפו כי "מומחים ציונים" "מתחו בוועידה זו ביקורת על הגבלת הנגישות לחלק מאתרי האינטרנט באיראן".

למאמר המלא על הבלוגוספירה האיראנית והקשרים לבלוגוספירה הישראלית בנענע10