טכנומיסטיקה

הכתבה התפרסמה היום בערוץ התרבות של אתר NRG

קלוד לנצמן ידוע בעיקר בעבור סרטו בן 9 השעות שואה, אלא שהסרט הראשון של לנצמן היה דווקא הסרט "למה ישראל" שצילם בישראל במהלך 1972 ו-1973. "למה ישראל" הוא סרט צנוע במונחים לנצמנים, רק 3 שעות, אבל שלוש השעות הללו מהוות את אחד המסמכים המרתקים והמרגשים ביותר שנוצרו על החברה ההישראלית לאורך ההיסטוריה, צפיה חובה לכל ישראלי.

 

למה ישראל. אתם חייבים לראות.

ב"למה ישראל" צפיתי בפעם הראשונה במקרה כששודר בערוצי הלויין ערב אחד בשעת לילה מאוחרת. החוויה הייתה מהפנטת, כמו שיגור בזמן לישראל של 1973, מדינה שונה לחלוטין, ממש לנסוע לחו"ל. כשהגעתי לפריס באוקטובר האחרון שמחתי לגלות שהסרט יצא סוף סוף במהדורת DVD ומיהרתי לרכוש אותה במחיר מופקע. מאז שחזרתי לארץ אני נוהג להקרין אותו בסלון לקבוצות של חברים. התגובה של הצופים היא פחות או יותר אחידה. "זה לא יאומן שזה ישראל" ו"כל ישראלי חייב לראות את הסרט הזה".

הסבא של דימונה
אז מה יש ב"למה ישראל" שהופך אותו לייחודי כל כך? ובכן, נתחיל בזה שאם נולדתם כמוני מתישהו בשנות השבעים, הסרט הזה כנראה יראה לכם כמו דה ז'ה וו למשהו מוכר, לסצינות מהילדות המוקדמת, סצינות של מקום שהיה ואינו עוד – אבל הוא יאפשר לכם לחזור לרגעים הנשכחים ההם של ישראל הישנה.

"למה ישראל" מציג את ישראל של 1973, 25 שנים לאחר הקמתה, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים וההתפכחות שלאחריה – וזו מדינה שונה לחלוטין. היא נראית כמו מדינה עניה אך מתפתחת, משהו בסגנון גרוזיה או אוזבקיסטן. הלבוש של האנשים נראה שונה לחלוטין (רבים מהגברים חובשים מגבעות, הנשים מטפחות) סגנון הדיבור שונה לחלוטין (רך יותר, אגרסיבי ואלים הרבה פחות), השפות שונות לחלוטין (ישראל של 1973 היא מדינה מרובת שפות, עם הרבה גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית וערבית שנשמעות בכל פינה) והערכים ששגורים על הלשון שונים לחלוטין (הרבה ציונות, סוציאליזם, אחווה יהודית ועוד כמה ערכים אחרים ששכחנו כבר על קיומם).

לצפות היום ב"למה ישראל" מעניין לא פחות ואולי אף יותר מלצפות בו בשנה שנוצר. חווית הצפיה בו כיום דומה לעבודת בילוש, כאשר הצופה עסוק בנסיון להתחקות אחר שורשי החוליים שהתפתחו מאז בחברה הישראלית. לנצמן מתחיל את הסרט שלו במיינסטרים של הפסיכוזה הישראלית – תחילה בביקור תלמידים ביד ושם, לאחר מכן בביקור תלמידים במצדה ולבסוף בהשבעת פלוגת צנחנים בכותל המערבי. כאן אנחנו מתוודעים לאומה בחרדת קיום אדירה, אומה המתאוששת מהשמדה המונית, המורכבת מאליטות לוחמות בעלות בעלת מבנה צבאי ספרטני ממש. אומה הנשבעת להגן על עצמה בכל מחיר.

הרבה תקווה היה להם אז. ישראל של 1973 שונה כל כך מהמצב רוח הציני והפסימי הפושה כל כך ברחובותינו כיום. "אין מאבק מעמדות" אומר הפועל אותו מראיין לנצמן בנמל אשדוד, ואילו ח"כ רן כהן הצעיר (אז עוד לא ח"כ) מסביר באנגלית עלגת כי הקיבוץ יוביל את ישראל לכיוון הסוציאליזם. לנצמן הולך כל כך רחוק עם התפיסה האוטופית על ישראל, עד שהוא שואל את השוטרת ברחוב האם לא מוזר לה שהיא צריכה לעצור יהודים, ושואל את האסירים "האם נכון שיהיה בתי סוהר במדינה יהודית?".

אלא שלנצמן הוא יוצר סרטים חכם מאוד. הוא מתחיל את הסרט עם נאראטיב ציוני קלאסי ואז ממשיך כשהוא פורם אותו אט אט, לא על מנת לנתץ אותו חלילה, אלא על מנת לעשות לו מה שקוראים "פרובלמטיזציה". וכך אנחנו רואים לפתע את הפנתרים השחורים מוקפים ילדים נלהבים ומדברים על כך שישראל היא מדינה גזענית, אבל שהם בניגוד לשחורים בארה"ב לא רוצים לצאת נגד הלבנים אלא להשתלב בהם. סצינה אחרי זה אנחנו יושבים עם חבורה של יהודים יקים שמדברים בגאווה על כך שיהדות גרמניה היא האליטה שפיתחה בארץ את החינוך, האוניברסיטאות, הצבא, החקלאות ומה לא.

סצינה אחרת מביאה את סיפורו של צעיר רוסי שמגיע עם משפחתו כציוני נלהב ומבקש לגור בערד, מאחר שהוא רוצה להגיע למקום שעדיין אינו בנוי, שבו יוכל לתרום מעצמו על מנת לבנות ולהבנות. אלא שכשלנצמן חוזר לבקר אותו בביתו החדש בערד חודש מאוחר הצעיר כבר מתעב את ישראל. הוא מתלונן שבעוד שברוסיה קראו לו יהודי, כאן קוראים לו רוסי ומכריז שהבין שישראל היא הרפובליקה ה-16 של ברה"מ: בעוד בברה"מ חייבים לומר "אני שמח להיות רוסי", כאן חייבים לומר "אני שמח שיש לי פספורט ישראל, אני שמח להיות ישראלי".

אלא שלנצמן מאזן את העדות המזעזעת הזו כשהוא מבקר בדימונה של 1973 ונפגש עם "הסבא של דימונה", אחד מהאנשים שהיו ב-36 המשפחות הראשונות שנזרקו ב-1955 באמצע המדבר על מנת להקים את דימונה. הסוכנות היהודית שיקרה להם בנמל חיפה שהם נוסעים לעיר ששמה דימונה, 15 דקות מחיפה. שבע שעות הם נסעו מחיפה ושמונה שעות נוספות חלפו עד שהסכימו לרדת מהמשאיות, באמצע המדבר, בעיר נטושה שנקראו להיות הראשונים ליישבה, ללא מים ואור, שעות ספורות לאחר שירדו מהאוניה. אלא שעכשיו מספר "הסבא של דימונה", לא יחליף את דימונה בעבור שום מקום אחר בעולם, אפילו לא מונאקו שבה ביקר לפני שנה.

תסמונת האי-נורמליות

 

עזה ב-1973. מתוך למה ישראל.

זה סרט מעניין כל כך כי הוא פורץ דרך ונבואי כל כך לתקופתו. הוא עוסק כבר ב-1973 בתנועת ההתנחלות ובפלסטינים, במאבקים החברתיים ובאפליה העדתית. הוא נותן מבט פנורמי של החברה הישראלית ב-1973 מח"כ רן כהן הצעיר, דרך יגאל ידין ועד אברהם יופה מתנועת ארץ ישראל; מהקיבוצים דרך מאה שערים ועד חברון ותעלת סואץ; מהסלונים של החברה הגבוהה, דרך נמל אשדוד ועד ההפגנות של הפנתרים השחורים; מבתי הספר, דרך האולפנים, נמלי התעופה ועד לבתי הסוהר.

ומעל לסרט כולו מרחפות מילותיו הנבואיות של פרופסור צבי ורבלוסקי, מקים הקתדרה למדעי הדתות באוניברסיטה העברית האומר על נסיונותיה של החברה הישראלית להפוך לחברה נורמלית: "הנורמליזציה לא תהיה נורמליזציה אמיתית במובן הרגיל, משום שהקיום הנורמלי של העם היהודי, המציאות היהודית, היא להיות לא נורמלי. שום נוסחה לנורמליות לא עובדת עבור ישראל ואחרים. ברגע שאנחנו חושבים עצמנו לנורמלים, האי-נורמליות של הקיום היהודי תופיע. יתכן שישנו כח מיסתורי בהיסטוריה היהודית שתמיד מושך אותנו מהנורמליזציה הזו שחשבנו שהושלמה, ומשהו מסיט אותנו ממנה תמיד". כמה נכון, כמה נבואי וכמה טריויאלי.

"למה ישראל" הוקרן בהקרנת הבכורה שלו בניו-יורק ב-7 לאוקטובר 1973, יום לאחר פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים שסימנה את סופה של ישראל התמימה של פעם. קשה לסווג את הסרט הזה כסרט ביקורתי על ישראל או כסרט אוהד בצורה גורפת, הוא יכול לגרום לכם לאהוב את המדינה שלכם, והוא יכול לגרום לכם לתלוש שערות בעצבים ממה שנהיה ממנה. אבל הוא עשוי מהרבה הרבה אהבה למקום הזה, ויש לו המון המון מה ללמד אתכם על המקום הזה שאתם חושבים שאתם מכירים וקוראים לו ישראל.