הפוסט התחיל בכמה מחשבות על הקשר בין אורבניזציה לאתאיזם
קודם כל ולפני הכל צריך להיות ברור שיש פה את העצים והצמחים ושבזכותם כולנו חיים. כולנו – כל שאר צורות החיים על הכוכב הזה – טפילים שמתקיימים עליהם וזה נחמד מאוד, אבל כל מה שאנחנו עושים זכאי להתקיים רק כל עוד אנחנו לא מפריעים להם.
כל מיני אנשים שחיים בקוביות ועובדים בכל מיני עבודות משרדיות מכריזים על מותו של אלוהים. השבוע שמעתי מרצה שלי בבר אילן אומר שעד המאה ה-19 לא היו לנו אתאיסטים במובן שיש לנו היום. זה הקיום האורבני הרחק מהטבע שמאפשר לאנשים להפוך לאתאיסטים. כשאנשים חיים במנותק מהעצים והצמחים שמאפשרים את הקיום שלנו הם מתחיל לחוש מנותקים ומחוסרי שורשים בעולם ואז הם מתחילים לשאול שאלות כמו 'האם יש אלוהים'.
בגלל הסביבה האורבנית אנשים חשים מנותקים מהמציאות היקומית. הם רחוקים ממחזור הפעימה של הכוכב. אבל לו הם היו קרובים אליו הם היו זוכרים את מקור הפעימה הבלתי נגמר של הטבע. כשאתה בטבע אין שאלות כאלה – האדם פשוט רואה שהכל סביבו חי, שפלא הבריאה נמשך כל רגע ורגע.
העתיד הרוחני של המין האנושי קשור בקשר הדוק עם הטבע והעולם יכול להיות שייך לאדם ולצאצאיו רק אם התעשיה שלו תעבוד בהרמוניה שלמה עם הטבע. אנו זקוקים לטרנספורמציה שלמה לתעשיה ירוקה לחלוטין. זהו הג'ונגל הטכנולוגי.
והמשיך ברפלקסיה עצמית על טבעה של המחשבה (שלי)
אז עכשיו אני מתעניין בטבע? אני לא מבין איך מצפים שאני אתמקד במשהו אחד ואחקור רק אותו. החיים כל כך מעניינים ורק מציעים עוד ועוד. זה לא מפסיק להתפתח, עוד ועוד תעלומות, עוד ועוד שפע, עוד ועוד אספקטים, עוד ועוד מראות של מורכבות שמוסיפה להחשף וללבוש צדדים נוספים ומפתיעים כמו סיפור שנפרש עוד ועוד לעומק ולצדדים.
אבל החברה שלנו דורשת ממך להתמקד בדבר אחד, בין אם זה אקדמית או מקצועית. זו תמיד הייתה הבעיה שלי. איך להשאר במקום אחד. יש אנשים שקל להם להתחיל להתעניין במרקסיזם או באקולוגיה או בטכנולוגיה או ביהדות ולהמשיך לחשוב על זה עד סוף ימיהם. אצלי הכל פועל בפאזות מחזוריות שאני שולט עליהן בערך כמו שהירח שולט על זריחתו וגריעתו.
ביום ראשון השבוע הוקרן בסינימטק הסרט 'אובססיה' של אוהד מילשטיין שאני מופיע בו כאחד מהמרואינים. "האובססיה" שלי (אני לא קורא לזה אובססיה, אבל זה מופיע כך במסגרת הסרט ואני מכבד את זה) הוצגה כאובססיה לידע, לרעיונות, ליצירה או משהו בסגנון.
באותו יום התפרסמה גם במגזין של מעריב כתבה על הסרט שהתראיינתי בשבילה (ושהדברים שמופיעים בה בשמי קוצרו להחריד, נדחסו יחדיו והפכו בדרך למעין פרודיה עצמית). אבל היה עוד משהו חשוב בשיחה ההיא. כשדיברתי עם הכתבת ותיארתי בפניה קצת את המסלול האינטלקטואלי/רגשי/רוחני שעברתי בתריסר השנים האחרונות מתחומי המוזיקה, הקולנוע והספרות לעבר תחום היהדות, הניו-אייג', הטכנולוגיה והפסיכדליה הבנתי פתאום שגם העניין העכשווי שלי בפסיכדליה הוא לא סוף פסוק. אני זוכר תקופה לפני שנתיים שחשבתי שהדברים היחיד שיעניין אותי עד סוף ימי יהיה טכנולוגיה (כמו שחשבתי בעבר על דברים אחרים). כעת אני חושב שאולי גם התחום הזה של פסיכדליה שנראה כיום כל כך אינסופי ומגרה למחשבה הוא רק עוד שלב בצמיחה הזו של העצמי במסגרת הקיום.
אבל לאן אתה צומח?
ובו זמנית היה בזה מצד אחד משהו מרגיע, מעין חזרה של הפרספקטיבה. מה שלא סיפרתי בסרט של מילשטיין היה על הטלטלות האדירות שחווה אדם שתחומי העניין שלו נודדים בחדות מדי מספר חודשים/שנים. במובן מסוים זה קצת כמו לחיות עוד ועוד גלגולים, עוד ועוד סדרות של חיים בתור בן אדם חדש שוב ושוב. עברתי כל כך הרבה עולמות, עם כל כך הרבה פרספקטיבות ואני נולד שוב ושוב מחדש אבל תמיד מגיע הרגע שבו הדברים כולם נטרפים ומופיעה פרספקטיבה חדשה ומפתיעה לחלוטין על הדברים.
טריפים רעיוניים
יש משהו משכר במובן הבסיסי ביותר שיש בטריפים הרעיוניים האלה. אולי חלק מהגישה הליברלית שלי לחומרים פסיכואקטיבים שונים ומכך שאין לי בעיה להשוות אותם לתופעות אחרות וכביכול שונות לגמרי פחות (כמו מדיה או עמים או תודעות של חיות או אפילו שפעת) נובעת מכך שאני חווה ספרים ורעיונות כ-intoxication ברמה הבסיסית ביותר שיש, כסוג של טריפים. אני זוכר רגעים שבהם אני קורא בספרי תיאוריה והלב שלי דופק והולם כאילו הוא עומד להתפקע עוד רגע מהעוצמות הרגשיות שהרעיונות על הדף משחררים אצלי בלב ובמוח.
רעיונות משכרים אותי. זה מה שלא אמרתי למילשטיין בסרט. לא בגלל שלא רציתי לשתף פעולה, אלא כי לא חשבתי אז לעומק של התופעה הזו. רעיונות ולא חומרים אלו או אחרים שלפעמים מעניינים יותר ולפעמים פחות – רעיונות הם החומר המסוכן ביותר לתודעה שלי, והם אלו שמסיטים אותי שוב ושוב ומסובבים אותי בעולם הזה – ובו בזמן הם אלו שהופכים את החיים למרגשים כל כך.
הכניסה של רעיון חדש למערכת היא כמו כניסה של חומר חדש בשביל הג'אנקי. בהתחלה כל כמות זעירה של רעיון חדש היא משכרת. ככל שמתעסקים יותר עם הרעיונות הללו נכנסים לעולם אחר עד שבסופו של דבר מפתחים אליהם סוג של עמידות. כמובן שמה שעדיף ברעיונות על כל מיני חומרים ממכרים שאנשים מתעסקים איתם בצורה חסרת אחריות היא שבסוף, לאחר שהעמידות הסופית התפתחה אתה לא מוצא את עצמך מכור ותלותי לרעיון, אתה פשוט עובר הלאה לרעיון הבא.
אבל הטוטאליות הזו של ההתחלה והאמצע היא הדבר הטוב והקשה ביותר. קשה לי כאן כמכור לרעיונות לתאר את העוצמות. כשרעיון חדש חודר למוח הוא כמו פצצה שמתפוצצת. כל הדברים כולם מופיעים כמו מתוך סחרור בעיניים חדשות לחלוטין. מצד אחד זה מרגש כל כך לקבל את היקום כל פעם מחדש, מזווית חדשה לחלוטין ומצד שני תופעת הלוואי הקשה היא שאתה מעורער על ידי נקודת ההשקפה החדשה, לתקופה מסויימת נראה כאילו היא הנקודה היחידה הקיימת כך שמתפתחת סכנה לסוג של קנאות ובמילים אחרות קשה כל כך לשמור על חוק ה-80/20 שכתבתי עליו כאן בעבר.
אלו תקופות קשות, שבהן אתה מסתכן בלהשמע לעצמך (ובמקרים הקשים באמת גם לאחרים) כמו סוג של מיסיונר. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתעורר מתוך מעין טריפ אידאולוגי. האני מתגלה כקליפה שנעה בסערה של רעיונות ומאיימת להתהפך על כל מיני רעיונות. סיומו של הטריפ האידאולוגי מופיע כאשר כוחות האני חוזרים לנווט בתוך הסערה הרעיונית ומצליחים להשתלט או לאלף את הרעיון החדש הזה. בסופו של דבר נקודת המבט החדשה עוברת אינטגרציה לתוך המערכת, היא מוטמעת פנימה כחלק חדש מהגוף הרוחני של האדם, מתווספת לתוך שאר מערכות הפסיכו-אופטיות שהנשמה שלך כבר מחזיקה לגבי המציאות והופכת לאלמנט נוסף בתוך תפיסת עולם עשירה ומעודנת יותר.
איך להשמר מלהפוך לבנאדם נורא מרגיז (ובצדק)
ג'ים דקורנה טוען שהעולם מורכב מישויות על ארציות שניזונות מהאמונה האנושית ומהרצון האנושי. "מי יכול לומר שאמונה אינה צורה של אנרגיה, שאין היא מזון או דלק המשמשים במציאויות מופשטות יותר את הישויות שאותן תמיד תפסנו כאלים". אני לא בטוח אם אם אני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני בוחר להבין את הדברים הללו כמתייחסים לאלי הרעיונות והאמונות ששולטים בחיים שלנו, או במילים אחרות לממים.
לראות את העולם דרך הפריזמות של הספרות, של היהדות, של הטכנולוגיה, של הפסיכדליה, של הניו-אייג' או של כל דבר אחר – אלו בסה"כ אלים שאתם נותן להם כח. כמו עדשות שאתה מלביש על שדה הראיה שלך והם בוראים סביבך עולמות אחרים (רעיונות זה הפסיכדליה האמיתית, כבר אמרתי). הבעיה היא שכשאתה מחזיק עדשה מסוימת קשה מאוד לזכור שזה לא העולם ככה, זה רק העדשה שלך.
כמובן כל אחד מחזיק עדשה. מישהו רואה את העולם דרך התפיסה הפוליטית של השמאל, אחר דרך התפיסה של הימין, אחר דרך זכויות הקהילה ההומולסבית ואחר דרך זכויות בעלי החיים. רק שאין דבר מרגיז יותר מאדם שחושב שהעדשה שלו היא הדרך היחידה לראות את העולם. בגלל זה חוק ה-80/20 חשוב כל כך, בשביל להשתדל לא להפוך לבנאדם מרגיז כל כך, בשביל להזכיר לך כל הזמן שאתה לא רואה את העולם באמת. אתה רק מביט דרך מסיכה אידאולוגית מסוימת שאתה לובש באותו הרגע. (כי כמו שטרנס מקנה אמר. לכל תיאוריה יש חלקים שקשה לבלוע, כי כל תיאוריה היא במידה מסוימת בולשיט. וזה משום שהאמת נמצאת בשתיקה וברגע שאתה מתרחק מהשתיקה אתה גם מתרחק מהאמת).
הדבר שהכי הייתי רוצה, שהיה הכי עוזר לי להפוך לאדם מאושר ושלם יותר היה להפנים קצת יותר את התובנה שאני בסה"כ עוד נוירון במוח של 6.5 מיליארד נוירונים. שהאמת שלי לא עדיפה בשקל על כל אמת אחרת של כל אחד אחר. שאפשר להלחם על הדברים שאתה מאמין בהם אבל לזכור בו זמנית שזה בסך הכל הדברים שאתה מאמין בהם.
זו אחת הסיבות שכעסתי על ינון לנדנברג ועל יוזמת ה'צבע אדום שלו'. כעסתי עליו כי היא הייתה אונס אידאולוגי שניסה לכפות עלינו עדשה מסוימת על המציאות. אני לא מתנגד לכך שאנשים יקדישו את כל האנרגיה ותשומת הלב שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני כן מתנגד לזה שיגידו לנו שזו המציאות, כי המציאות היא גם זה אבל היא גם אלף דברים אחרים.
אבל איפה זה מותיר אותי? איפה מחזורי הגאות והשפל של המוח הניזון מרעיונות מותירים אותי? אני עדיין צמח פרא שמחפש ערוגה אבל גולש תמיד החוצה. כל ספר שאני כותב מאבד את הרלבנטיות שלו בשבילי עד שאני מסיים אותו, שלא לדבר על תואר אקדמי. המחשבות מתפתחות מהר מדי בשביל שאפשר יהיה לעקוב אחריהן בצורה כזו. לכן אני שמח כל כך על הבלוג הזה אולי. כי הוא משהו אחר מספר. הוא יצירה חיה שמתפתחת וממשיכה איתי ועם הקוראים ושמחזיקה יחסים דינאמיים עם עצמה – הוא קורה בזמן אמת.
אז האם הבלוג הזה הוא הביטוי המושלם למה שרציתי לעשות, לסוג היוצר שאני? האם אני חב הרבה כל כך לעידן הבלוגים. ואולי המדיום הוא המסר. אולי אני תוצר של הבלוג? עוד רעיון לחשוב עליו.
עכשיו אני עוזב, אבל לא את האינטרנט. היום בלילה אני יוצא לגרמניה, לסיבוב שני. שבע שנים אחרי שעזבתי אותה (חייתי שנתיים וחצי בקלן בשנים 2001-2003) אני יוצא להעביר את הקיץ בברלין ולהמשיך משם למסע לגילוי מחודש של עצמי, תוך כדי שאני עובד על הספר השני שלי.
טכנומיסטיקה 