טכנומיסטיקה

פייסבוק, אגו, גאולה

טיים אאוט מקדיש את הגיליון השבועי שלו לתופעת הפייסבוק, עם כמה וכמה כתבות מעניינות בנושא. אייל דץ ראיין אותי בנושא לצורך הכתבה הראשית בנושא. להלן התשובות שלי:

בעמוד 124 בספרך הגדרת את פייסבוק כ"כלכלה של תשומת לב". כתבת כי המכנה המשותף והקבוע לכל הדברים שעושים בפייסבוק זהו הדימוי העצמי העצמי של הגולש. הצגת את פייסבוק כדבר עגום. הייתי שמח לשמוע מעט הרחבה על הדברים שכתבת בגנות פייסבוק בעמוד 124.

כבני אדם יש לרובנו המכריע צורך מכריע באישורים על כך שאוהבים אותנו, אנחנו צריכים כל הזמן את הסימנים הללו שמישהו ער לקיומנו, שמישהו חושב עלינו, שמישהו אהב או רק שם לב למשהו שעשינו, כתבנו או צילמנו, זניח ככל שיהיה. עבורנו, כיצורים הזקוקים לתחושת אישור תמידי הבעת תשומת הלב הזו היא מעין אישוש לכך שאנחנו קיימים, אמיתיים, נושמים.
בעבר היו מנגנוני ההיזון הללו איטיים מאוד במושגים של היום: הקצב של המערכות הטכנולוגיות כמו מכתבים, או המערכות החברתיות שבכפר או בעיר הפרה-מודרנית הזינו את הנפש תוך הפסקות ממושכות יותר.
בשניםה אחרונות יישומי רשת כמו המייל, טוקבקים, בלוגים ורשתות חברתיות מאפשרים הזנה תמידית של התאווה האנושית בתשומת לב. אני מפרסם פוסט בבלוג וזוכה תוך שעה ל-5 או 20 תגובות, אני פותח את המייל אחרי שיצאתי לכמה שעות מהבית ומייד מחכות לי כמה הודעות שמיועדות רק לי. הדברים הללו הופכים מקור לריגוש גובר, שמחזק עוד יותר את הצורך שלנו באישוש מתמיד של הזהות שלנו על ידי אחר – ולכן ההתמכרות לבדיקת תיבת המייל או התגובות לפוסט שכתבתי.
פייסבוק מביא את הטרנד הזה לשיא. על ידי ריבוי היישומים שלו, ועל ידי הרישות המסועף שהוא יוצר, שבו האדם חושף כל הזמן עוד ועוד מעצמו. הארכיטקטורה הפייסבוקית בנויה על מנת לאפשר לי לקבל מקסימום טוקבקים על כל דבר שאני עושה: על תמונה מהיום בבוקר, על התוכניות שלי לאחה"צ ועל התחומים שמעניינים אותי.

חשוב לציין שבפייסבוק לא עושים – בפייסבוק מדווחים. אני לא הולך למסיבה בפייסבוק, אני מדווח על כך ברשימת האירועים שלי או מעלה תמונה משם. אני לא שומע מוזיקה, אני מדווח על כך בשורת הסטטוס שלי. בפייסבוק לא מבלים אלא מדווחים על איך שאנחנו מבלים (שזה גם סוג של בילוי), בפייסבוק לא הווים אלא מדווחים על מה שהווים (שזה גם סוג של הוויה). הפעילויות בפייסבוק הן אולי גם סוג של עשיה אבל הן קודם כל סוג של הצהרה שמכוונת להציג את התדמית שאותה אני מעוניין לחשוף בפני העולם. כמובן שכל זה לא היה עובד, אם לא היה לנו את היצר המציצני שמעודד אותנו לשים לב גם למה שאחרים עושים ולהשוות את עצמנו אליהם.
מה שפייסבוק יוצרת הוא בסופו של דבר את ההיפר-קישוריות שמאפשרת לנו בקצב הולך וגובר לדווח ולקבל בחזרה דיווחים מאחרים על מה שאנחנו עושים, על מה שאנחנו חושבים, על מה שאחרים עושים ועל מה שאחרים חושבים על מה שאנחנו עושים. בתוך המציאות המנוכרת שבה אנחנו חיים, שבה אנשים מעבירים את רוב חייהם מול מסכים מלבניים וזוהרים, לדבר הזה יש ערך רב. האדם הוא חיה חברתית והמסרונים הקטנים הללו שנשלחים ברשת, מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו חייים, שאנחנו חלק ממשהו, שאנחנו לא בודדים מאחורי מסך מחשב.
זה כיף, זה יכול להיות בלתי מזיק, אבל צריך להיישיר עיניים לעובדה שחלק גדול מהפעילות הזאת מושתתת קודם כל על האגו שלנו ועל הצורך להזין אותו, ובמקרים רבים הוא יכול להפוך לממאיר – כלומר לסוג של התמכרות שמתבטאת בצורך לבדוק שוב ושוב את ההודעות שאולי השאירו לי בפייסבוק או במקום אחר, וחוסר יכולת להתנתק מהן. ההתמכרות הזאת הופכת לדבר שכיח יותר ויותר בימינו.

כמו כן הייתי שמח לשמוע מה לדעתך הם הצדדים החיובים של פייסבוק (במידה ויש כאלו) הקסים אותי התיאור של דה שארדן. האם אתה באמת חושב שהרשתות החברתיות יממשו את החזון שלו?

פייסבוק הוא דגם לחברה אנושית חדשה. הוא בורא עולם חדש שלמרות מחלות הילדות שלו מבצע (עדיין באופן ראשוני, סבלנות) כל מיני דברים שצורות הארגון הישנות יכלו רק לחלום עליהם. הוא מארגן את החברה מחדש לפי דפוסים חדשים שאינם מבוססים על גבולות גיאוגרפיים אלא על קישורים אלקטרוניים, הוא מאפשר לאנשים שלא הכירו זה את זה להתאגד יחד למען מטרות, או תחת תחומי עניין. הוא מאפשר לאנשים לשמור על קשר עם אנשים מתקופות חיים קודמות. הוא הופך למפה המהימנה ביותר אי פעם של האנושות והקשרים שקיימים בתוכה: חברתית, רעיונית, אסתטית וכו'. בסופו של דבר, ככל שאנחנו הולכים ומתרשתים, המפה הזו הולכת והופכת יותר חשובה, עד שהיא הופכת לחלק מהנוף – ובוראת אנושות חדשה "פייסבוקית". וכאן נכנס דה-שארדן. האינטרנט הביא לתודעה שלנו את הלינק, ופייסבוק הוא המיצוי המשוכלל ביותר עד כה של הלינק: רשת לינקים חסרת תקדים בין אנשים, רעיונות, מחשבות, אירועים ועוד. האם הרשתות החברתיות יממש את החזון של דה שארדן לרישות האנושות כולה לכדי סופר-אורגניזם בעל תודעה אחת? זה יהיה מופרך מדי אם אומר שכן, אבל הן בהחלט שלב אחד ומאוד חשוב בדרך לשם.

9 באוקטובר 2009 – 12:17 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (12)

רולטת מייל

כל פעם שפותחים את המייל אחרי תקופה של ניתוק זה מתרחש.
הציפיה הזו שמתעוררת בלב, ואיתה יחדיו החרדה.

המייל, שליח האלים, מוריד אלינו בשורות מעננים של שבבים.
כל פתיחה במייל היא קצת כמו פתיחה בקלפים.

מי יודע מה מצפה לך שם?
הצעת עבודה חדשה, הצהרת אהבה נרגשת, מכתב מדכא מפקיד נרגן או סתם הודעה מאכזבת.

הכל אפשרי כשפותחים את המייל. לטוב ולרע.

היו חזקים, והחזיקו חזק – כי לתוך ארץ הבלתי נודע אנחנו נכנסים.
לארץ של מכתבים ובשורות, של כל מה שקרה בזמן שהייתם בעולם האחר – ההוא שאופליין. ההוא שנדמה שאינו לידכם, אבל כל הזמן הוא אופף אתכם, וכשתקישו את הססמה הנכונה, ססאמי הפתחי, הוא מוכן ומזומן לזנק עליכם חסר סבלנות ולהציף אתכם בכל מה שקרה בינתיים, ואתם רק לא ידעתם.

חבר שלי פרנקל אומר שלצד כל הודעה במייל צריך להציב איזה אייקון קטן עם אגודל שמבשר אם היא חיובית, שלילית או ניטראלית. אגודל למעלה, אגודל למטה, הצידה, או באלכסון לשני הצדדים. ואולי עוד אגודל כללי שמציין את ממוצע ושקלול כל ההודעות החדשות כולן.

בימים שמקבלים הרבה אגודלים מורמים כאלה מתחשק לפצוח בשיר. היום מאיר והאימייל הוא כמו אלת מזל שמביאה קרני שמחה לחיים. אבל לפעמים כשפותחים מייל מתפרצות היישר לתודעה, כמו רכבות שועטות, רצף בשורות רעות שמדכאות אותך עד עפר וגורמות לך להצטער שאי פעם פתחת חשבון.

אנשים, הזהרו לכם כשאתם פותחים את המייל.
אל תפתחו בו בקלות דעת, פן יענישו אתכם האלים.
חשוב להיות בתודעה צלולה כל פעם שפותחים במייל.
להתפלל יפה לאלוהים, שיעניק לנו הרבה פרחים ומזל ולא גורל אכזר.

25 בספטמבר 2009 – 9:49 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (3)

סיכום עשור

זהו, הרגע הנחשק ביותר של כל עשור מתקרב. הגיע הזמן לסכם, להוסיף עוד עשר שנים לרפרטואר התרבותי של האנושות. סיכומי שנה מעצם טבעם נוטים להיות מוגבלים. שנה היא זמן קצר מדי (עדיין) על מנת להבחין באופן מובהק במגמות שמחוללות את התרבות. עשור הוא פרק זמן נוח יותר שמאפשר לפחות התחלה של פרספקטיבה על מה שעברנו. וכך אחרי שנים של וויכוחים על, What it’s about, ממרומי שנת 2009, אפשר להתחיל לסכם את העשור הראשון של שנות האלפיים.

אפשר לומר כל מיני דברים על שנות האלפיים. אפשר לשאול אם הן התחילו ב-11 בספטמבר 2001 והאם הן נגמרו בבחירת אובמה? אפשר לדבר על הסטייל האפל והפסימי שהיה להן – אבל הפוסט הזה בכלל התחיל מרצון לצאת ולראות סרט, הייאוש מול ההיצע הדל בבתי הקולנוע והדיון שהתעורר עם גדי בשאלה האם הקולנוע כבר מת, כמו שהבטיחו לנו כולם בשנות התשעים, וכנראה כבר הרבה קודם – או שזה רק אפקט פאטה מורגנה. אז לא, הגענו למסקנה, שעדיין לא חסרים במאים שעושים סרטים מעולים. אבל סרט מיינסטרים טוב או סרט טוב שמגיע למיינסטרים, ובכן מאלה רואים פחות ופחות.

הקולנוע לא מת. קולנוע המיינסטרים מת. והוא לא נקבר לבד אלא בקבר אחים עם מוזיקת המיינסטרים, וספרות המיינסטרים. וכן, יש גם המון מוזיקאים מבריקים מכל הז'אנרים שממשיכים לפעול. אבל מה שעובר בזרם המרכזי של MTV ותחנות הרדיו רוב הזמן פשוט לא מעניין, לא מבריק, לא מקורי. בקולנוע כמו במוזיקה, הכל רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים ותחושה מחריפה של דלות רעיונית. קשה לחשוב על תנועה תרבותית אחת ומשכנעת בסגנון נניח הגל החדש בקולנוע או הגראנג' במוזיקה, שעלו בעשור הזה.

האם זו הבשורה התרבותית המרכזית של שנות האלפיים?: העובדה שהגענו רחוק כל כך בחור הארנב של הסימולקרה, שתרבות המיינסטרים על כלל ענפיה קורסת לתוך עצמה וכל מה שנשאר הם נסיונות חיוורים לבשל מחדש את הסגנונות התרבותיים שנרקחו כבר במהלך ההיסטוריה?

כשאמנות הופכת לעסק, היא מפסיקה לציית לחוקי ההשראה ומתחילה לציית לחוקים של חברות הביטוח. הקפיטליזם ינק את הסיכון כי ככל שהתקציבים גדלו היה פחות ופחות לקחת סיכון ויותר ויותר פיתוי לעשות משהו זהה למה שנעשה קודם.

עכשיו בשנת 2009 חייבים להתעמת עם העובדה שהעשור הזה לא הוליד ולו אייקון אחד בסדר גודל של אלביס בשנות החמישים, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון בשנות השישים, דיוויד בואי או פינק פלויד בשנות השבעים, מייקל ג'קסון ומדונה בשנות השמונים או אפילו קורט קוביין ואקסל רוז בשנות התשעים. האייקונים הגדולים של זמננו ממשיכים להיות אייקונים משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים שעוד מושכים איכשהו את העגלה. קשה לי לחשוב על אייקון אחד בעולם המוזיקה שאפילו מתקרב לדומיננטיות של האומנים שמניתי כאן בשנות האלפיים. היו כאלה שהבריקו לרגע, לשנה שנתיים, לאלבום או שניים, אבל אף אחד לא התמיד לאורך כל העשור והותיר רושם בל ימחה. אם הייתם מכריחים אותי הייתי בוחר בבריטני ספירס, אבל למרות מעלתה הרבה של מרת ספירס, אם זה כל מה שיש למיינסטרים להציע…

חלק מהסיבה שאין אייקונים ענקיים היא שבשביל לטפח אייקון צריך מסתורין. אבל בעולם התקשורת של ימינו, שבו כל סלבריטי שיוצא לפוש בחוף נתפס בשלל תצלומים לא מחמיאים והופך מועמד לפרשנויות בלתי פוסקות על הקף איבריו, אין מקום להילה. בעולם המחולן של תקשורת האינסטנט, אין מקום לאיקונות שיעוררו תחושת יראה אמיתית של מפגש עם קדושת פופ גדולה מהחיים.

הבשורה התרבותית של שנות האלפיים

אז האם זו הבשורה התרבותית של שנות האלפיים? יתכן שזו אחת מהבשורות הללו, אבל יש בשורה אחרת, נגטיבית פחות וחשובה עוד יותר בעיני. בעוד התוכן שעובר במיינסטרים הולך ומתרוקן, הצינורות הולכים והופכים משמעותיים יותר ויותר. זה מחזיר אותי ל-Interface Culture ספרו הראשון של חביבי סטיבן ג'ונסון מ-1997, בו טען כי צורת האמנות החשובה והמשפיעה ביותר של זמננו היא זו של הממשק. ג'ונסון שמצהיר כי בעיניו ממשקים הם צורת אמנות המשקפת את התרבות כמו רומנים של דיקנס, סרט של וולס או בנין של רם קולהאס, טוען בספרו כי ממשקים, צורות היצירה החדשות הללו של תקופתנו, יוצרים אינטגרציה בין תפקידו של הטכנאי לתפקיד האמן.

זה היה לפני קצת יותר מעשור. ג'ונסון התייחס בספרו בין השאר לדסקטופ, לחלונות וללינקים וחזה שהממשק ילך ויהפוך מרכזי בתרבות שלנו ככל שיחלוף הזמן. כשמסתכלים על שנות האלפיים בפרספקטיבה של עשור, נדמה שהדברים שכתב ב-1997 הפכו רלבנטים עוד יותר. האירועים התרבותיים החשובים ביותר של שנות האלפיים לא היו ז'אנר ספרותי חדש או גל חדש של יוצרי קולנוע – האירועים החשובים הללו היו הופעות של ממשקים חדשים כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, מייספייס, פליקר, בלוגים, טוויטר ועוד. הממשקים הללו שינו לחלוטין את איך שאנחנו מחפשים מידע, צורכים מדיה, מבטאים עצמנו, מתקשרים עם האנשים סביבנו וגם הביאו ליצירת סגנונות מדיה חדשים – הנשלטים לחלוטין על ידי האגרגטורים. גוגל, יוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היו האירועים המרכזיים שריגשו אותנו בעשור הראשון של המאה ה-21, שהציתו את הדמיון התרבותי – שגרמו לאנשים לחלום על תקופה חדשה, גם אם התקוות הללו נשברו על שרטון המציאות המוכרת.

זאת הבשורה התרבותית של העשור הראשון של המאה ה-21. לא התוכן – הצינורות. המדיום הולך ותופס את מקומו של המסר.

(מבוסס על שיחה עם גדי. תודה גדי)

***

ובבלוג של מפלגת הגאולה עלה פוסט חדש

13 בספטמבר 2009 – 9:44 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (11)

פסיכונאוטים

אהבתי. Psychonauts, סרט הונגרי דל תקציב וכבר די ישן (2006) שצפיתי בו היום הוא כנראה הסרט המוצלח ביותר שראיתי אי פעם על חומרים פסיכדליים. המלצתי פה בעבר על סרטים מושקעים כמו From Peyote to LSD ו-Entheogens: Awakening the Divine Within שנותנים מבוא מרשים לתחום הפסיכדליה ומשולבים בראיונות עם מומחים. Psychonauts, לעומתם הוא סרט צנוע מאוד בן 41 דקות שהופק בסיוע MAPS, הארגון שעושה מאז 1986 עבודת קודש בקידום מחקר והסברה פסיכדלית. חוץ משימוש בציטוטים של דמויות כמו אפלטון, בלייק, פיליפ ק. דיק והנרי תורו', אין בו ממש אנשים מפורסמים. מה שכן יש בו זה ראיונות עם 9 פסיכונאוטים הונגרים שמספרים על חוויית השימוש שלהם בחומרים פסיכדליים והדעות שלהם בנושא.

המשתמשים הללו הם לא פרופסורים או מומחים בעלי שם, הם פשוט פסיכונאוטים מנוסים ומשתמשים אינטיליגנטיים שמדברים מנסיונם בצורה שקולה על נושאים כמו האפשרויות שחומרים פסיכדליים מציעים, הסכנות הגלומות בהם, היחס של החברה אליהם, מבנה המציאות, הכשל במבנה התרבותי של החברה המודרנית והקשר בין פסיכדליה לדתיות או לנסיון לחיות חיים בעלי משמעות.

מה שיפה בסרט הזה הוא שבלי לגייס אף מומחה ובלי לנסות לטפס לעולמות אחרים שאינם מובנים לצופים הוא מצליח ללכת על קו דק ולהתעמת עם השאלות הגדולות שפסיכדלים מעלים (מה ש-From Peyote to LSD לא עושה) מבלי להתלהם (מה ש-Entheogen עושה יותר מדי) ועם הרבה סקרנות אינטלקטואלית ורוחנית אמיתית. בסופו של דבר הסרט הזה עושה את העבודה הטובה ביותר שאני ראיתי עד היום בסרט, בלהסביר מהו שימוש אחראי, שקול ואינטיליגנטי בחומרים פסיכדליים.

ממליץ בכל לשון של המלצה. ניתן לצפות כאן.

ותודה לרע על הלינק.

6 בספטמבר 2009 – 18:55 קטגוריות: פסיכדליה | תגובות (1)

בוקר

בוקר, דירה חדשה, בפלורנטין. חיים חדשים. הרבה זמן לא התחשק לי לכתוב לבלוג. הרבה זמן הרגשתי שאני רוצה להתרחק מהכתיבה. לא ברור מה גורם את זה. אולי הרצון להכנס פנימה. אולי רצון לעצור את התנועה ולנוח. אולי הרצון להפסיק לדבר כדי לחזור מאוחר יותר לשפה מתוך מקום חדש.

בוקר זה זמן טוב לכתוב. הרבה מהטקסטים הטובים יותר שכתבתי נכתבו מיד על הבוקר, לפני שאכלתי משהו, לפני שהספקתי לקרוא מיילים, לצחצח שיניים או לשים מוזיקה.

בבוקר יש משהו טהור. משהו זך ומזוקק. מין רגישות לכל צליל, מראה ומחשבה. רגישות שהולכת וקהה ככל שהיום עובר ושהצלילים, המראות והמחשבות עטים בשעטה על דלתות התודעה שלנו. יש משהו בתחושה הזאת של הבוקר שמזכיר לי את התחושה שמופיעה לאחר חוויה פסיכדלית: של יכולת מוגברת להתנהג בצורה טבעית, נינוחה ופשוטה. של קשר יותר ישיר לתחושה ולהוויה. זה מזכיר לי את התיאוריות שגורסות שכשאנחנו ישנים משתחרר לנו DMT (אחד מהחומרים הפסיכדליים החזקים ביותר) בתוך המח. כולנו עוברים כל לילה טריפ ארוך שאנחנו מתעוררים ממנו בבוקר בלי לזכור כלום. אולי זה מסביר למה הבוקר מרגיש כמו ה- Aftermath של חוויה פסיכדלית.

המכוניות ברחוב החדש שלי אוהבות לצפור. אני מנסה להקשיב לנהגים הצופרים מבלי לשפוט, בלי להתרגז, מתוך השלמה שקטה, מתוך הבנה מקבלת של המצוקה הנפשית שהם כנראה חשים כשהם צופרים. מנסה לשמוע את הצפירות שממלאות את חלל האוויר כציוצים של ציפורים. אבל אט אט הצפירות הללו בוקעות את החלל הקדוש שיצרה השינה בתוכי. הן קוראות לתוכי "תתעורר!", ומתריסות נגדי שאקפוץ קפיצת ראש לתוך היום החדש.

עוד מעט אפסיק לכתוב ואתחיל את היום. ובינתיים הנה לינק שהעביר לי אסי לוידאו מופלא של הפוליטיקאי ואמן המדיה היפני טוימה קויצ'י. קויצ'י (המתואר כאן בקליפ כאקטיביסט אנטי-ממסדי שמאלי קיצוני) רץ בבחירות של 2007 לראשות עיריית טוקיו במסגרת מפלגה שהיא הצהרה אמנותית כמו גם פוליטית, מה שכמובן הזכיר לי את מפלגת הגאולה, ונאום הבחירות שלו הוא פשוט מבריק.

1 בספטמבר 2009 – 10:57 קטגוריות: חיים | תגובות (5)

ההיפים והצ'יפים

מה הקשר בין מהפכת תרבות הנגד והפסיכדליה של שנות השישים לעולם המחשבים ולאינטרנט? מאמר שנכתב במקור עבור הכלכליסט, הוכרז כבלתי שמיש, שוכתב ושופץ עבור מצית, ולבסוף רואה כאן עכשיו אור לראשונה.

"תשכחו ממהמחאה נגד המלחמה, מוודסטוק ואפילו מהשיער ארוך. המורשת האמיתית של הסיקסטיז היא מהפיכת המחשבים", כתב היזם סטיוארט ברנד במגזין טיים ב-1995. הדברים של ברנד, אחת הדמויות הבולטות בתרבות הנגד של שנות השישים שהפך מאוחר יותר לאחד המבשרים העיקריים של מהפכת המידע משקפים את אחד הסיפורים המרתקים של עולם המחשבים, הקשר בין העולם הדיגיטלי למהפכה התרבותית של הסיקסטיז.

היפים עם פרח בשיער הארוך הם לא הדבר הראשון שעולה בראש בהקשר של התרבות היזמית של עמק הסיליקון אבל כנראה שזה לא ממש מקרה שמולדת הצ'יפים ומולדת ההיפים שוכנות שתיהן בקליפורניה, זו לצד זו בעמק הסיליקון ובסן פרנסיסקו. הסיפור של מהפכת המחשבים שהתרחשה בעמק הסיליקון בשנות השמונים והתשעים קשור באופן אינטימי במגמות שהתרחשו במחוזותיה הלומי הסמים של סן פרנסיסקו שנים קודם לכן, בשנות השישים.

המחשב זה ה-LSD של עולם העסקים

התפיסה של המחשב האישי כסמל לאינדיבידואליות וכלי לביטוי עצמי ולתקשורת נראית היום עם YouTube, בלוגים ורשתות חברתיות כמשהו מובן מאליו. בסיפור הזה, ששגור על הפה של רבים ממי שהלכו שבי בעקבות הרשת והווב 2.0, היווה המחשב האישי החלק הראשון במהפכה דיגיטלית שלקחה את הכח מהמוסדות הגדולים ושמה אותו על שולחנו של המשתמש הבודד.

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בנרטיב הדיגיטלי הזה מופיע המחשב כסוג של אביר טכנולוגי, סמל להעצמה אישית ופיתוח יצירתי. אלא שזה לא תמיד היה ככה. בתחילת שנות השישים, כאשר המחשב האישי עוד לא היה אפילו חלום ומחשבים היו מפלצות ענק ששכנו בחדרים מיוחדים של קואופרטיבים ומוסדות ממשלתיים, היו המחשבים סמל בעיקר לתרבות ריכוזית ובירוקרטית של הממסד הצבאי-תעשייתי. ב-1964, בשיא המאבק של תנועת זכויות האזרח האמריקאית הפגינו סטודנטים בברקלי כשהם תולים על צווארם כרטיסיות למחשבים כמוחים על כך שבמערכת הבירוקרטית האוניברסיטאית הם לא הרבה "מכרטיס ניקוב של IBM" כמילותיו של פעיל זכויות האזרח מריו סאביו. בשביל פעילי זכויות האזרח של אותה התקופה, רגע לפני מהפכת שנות השישים, היו מחשבים סמל לדיכוי הממסדי שמבקש לצקת את כולנו לתוך אותן תבניות טכנוקרטיות שאותן ייצגו כרטיסי הניקוב של המחשבים.

אלא שעבור קבוצות קטנות של אמנים, היפים וחוקרי תודעה פסיכדלים נשאה בחובה תרבות המחשוב המתפתחת גרעין מהפכני. קבוצות אמנים טכנו-טרייבאליסטיות כמו USCO האמינו שהשילוב הנפיץ של סמים, מיסטיקה וטכנולוגיה הוא העתיד של המין האנושי. הארועים שארגנו USCO כבר באמצע שנות השישים קיבצו בין טכנופילים ופרוטו-האקרים של התקופה לבין ניאו-פגאנים ומחפשי הארה לסוגיהם השונים. הפרקטיקות של החבורות הללו הייתה אלקטרונית ומיסטית במפגיע. "פסטיבל הטריפים" שארגנו USCO ב-1966 בצוותא עם חבורותו של הסופר חובב הפסיכדליה קן קיזי ועם להקת הגרייטפול דד הייתה דוגמה קלאסית להתרחשויות מהסוג הזה. המשתתפים באירוע התנסו בסמים פסיכדלים כשהם עטופים בגירויים אלקטרונים שנוצרו על ידי מערכות סטריאו, אורות סטרבוסקופים, רשמקולים ומערכות הקלטה שהיו מפוזרות במקום, וטלויזיות במעגל סגור ששקפו לרקדנים את עצמם.

המסיבות הפסיכו-אלקטרוניות של USCO היו תחילת הדרך של תהליך שמוביל היישר ללבו של עמק הסיליקון של ימינו. סטיוארט ברנד, אחד החברים הבולטים בחבורת USCO, הקים בשנת 1968 את המגזין ה-Whole Earth Catalog, ששנים מאוחר יותר יציין אותו מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס כאחת מההשפעות הגדולות של חייו ויכנה "גוגל בצורה של ספר, 35 שנה לפני גוגל".

המחשב שיחבר אתכם לטבע. פרסומת למחשב Altair מאמצע שנות השבעים.

קשה להפריז בחשיבות התרבותית של ה-Whole Earth Catalog. הקטלוג היה מעין מונטאז' המורכב ממודעות של טכנולוגיות להעצמה אישית, אביזרים ביזארים ורעיונות רדיקליים. בתקופה שבה מבקר המדיה מרשל מקלוהן קרא למחשב "ה-LSD של עולם העסקים" הרעיון המהפכני שהקטלוג הציג היה שהטכנולוגיות החדשניות שמוצגות בו יתנו לאדם כלים ליצור מחדש את החברה ואת עצמו בדגמים אלטרנטיבים, גמישים, יצירתיים וחכמים יותר. חלקו הגדול של הקטלוג היה מורכב אמנם ממודעות פרסומיות אבל בימים ההם של לפני eBay היה זה בלתי אפשרי להזמין את רוב המוצרים שהקטלוג פרסם. אנשים קראו בקטלוג לא בשביל לקנות את המוצרים שהוצגו בו אלא בשביל ללמוד מהם. בין דפי הקטלוג אפשר היה למצוא ז'קטים אינדיאנים מעור לצד מחשבים אישיים קדמוניים ודיונים המתנהלים בין היפים החיים בקומונות טבעיות לבין חוקרים מתעשיית הטכנולוגיה. אף אחד לא יכל להצליח לפענח ממש את ההיגיון שהניע את המגזין אבל הקישורים שיצר הקטלוג בין תיאוריה קיברנטית לבין מידע להשרדות בשטח עבור אלפי הקומונות שנפוצו באותה תקופה בארה"ב נראה היה רלבנטי בצורה משונה כלשהי. בשביל מליוני האמריקאים הצעירים שעברו לחיות בקומונות הפך הקטלוג למעין רשת חברתית שקשרה בין כוחות שוליים חברתיים, אקולוגים וטכנולוגיים של התקופה. בסך הכל שש חוברות חצי-שנתיות ותשע תוספות התפרסמו לקטלוג בין 1968 ל-1971 אבל אלו נמכרו מסביב לארה"ב ב-2.5 מליון עותקים והשפעתם הייתה מהפכנית.

בין קוראי המגזין היו גם אנשים כמו אלן קיי ואחרים חלק מצוות הפיתוח של Xerox PARC, אותה חברה שתפתח את הממשק הגרפי החלוצי ושממנה תגנוב מאוחר יותר אפל את הממשק הגרפי שלה (שאותו גנבה אחר כך מיקרוסופט למערכת ההפעלה "חלונות"). עבור האנשים הללו שפיתחו את האבא והאמא של כל הממשקים הגרפים הקיימים היום היווה המגזין השראה לאופן שבו ניתן לארגן מידע בצורה שמעבר למבנים הלינארים הישנים. עבור רבים מאלו שהחלו להתפכח מהחלום של שנות השישים היה הממשק החדש סמל לכך שלא חייבים לעזוב את החברה התעשייתית, אפשר לשנות אותה בדרכים יצירתיות.

ההאקרים הם ההיפים החדשים

סטיוארט בראנד. מייסד ה-Whole Earth Catalogue, ואולי הדוגמה המובהקת ביותר לקשר בין תרבות הנגד לתרבות הקיברנטית.

כשהסתיימו שנות השישים המהפכה התרבותית דהתה אבל מהפכת המחשבים רק תפסה תאוצה. "הסמים לא השתפרו, אבל המחשבים המשיכו להשתפר כל הזמן" אמר על כך בראנד שנים לאחר מכן. וכך בשנת 1972 כבר כתב בראנד למגזין הרולינג סטון כי "המחשבים עומדים להגיע אל העם וזה חדשות טובות, אולי הטובות ביותר מאז הסמים הפסיכדלים". מחשבים, הכריז בראנד, הם ה-LSD החדש.

"עבור סטיוארט בראנד ואנשי תרבות הנגד של אזור המפרץ מחשבים היו כלים לשינוי תודעתי – באופן דומה למה ש-LSD, סטריאו ותצוגות תאורה היו בשנות השישים. כאשר בשנות השבעים תרבות הנגד החלה לדשדש מחשבים כבר הפכו לקטנים יחסית. לכן הם יכלו לשמש ככלים לשינוי 'אינדיבידואליסטי'" אומר פרופסור פרד טרנר מאוניברסיטת סטנפורד כותב הספר From Counterculture to Cyberculture שמתמקד בבראנד ובקווים המחברים בין תרבות הנגד של שנות השישים ותרבות המחשבים של ימינו.

"בו זמנית, גם אנשי המחשבים אימצו לחיקם את אנשי תרבות הנגד לשעבר" אומר טרנר "עבור הרבה אנשי מחשבים שסבלו בשנות השישים מסטיגמה של אאוטסיידרים, יורמים וגיקים, האפשרות להיות משויכים עם גיבורי התרבות של שנות השישים הייתה מפתה מאוד. שנות השישים אולי דהו כבר, אבל אנשים כמו בראנד עדיין היו מאוד קוליים".

המשיכה ההדדית הזו בין שתי התרבויות היא זו שהובילה כעשור מאוחר יותר לאירועים כגון ועידות ההאקרים שארגן ברנאד יחדיו עם קווין קלי, פליט שנות שישים אחר, שהיה מהכותבים הקבועים בקטלוג והפך מאוחר יותר לעורך המייסד של מגזין Wired. בעזרת וועידות ההאקרים רצו בראנד וקלי לבדוק אם ההאקרים עשויים להוות עבור שנות השמונים את אותו האוונגארד התרבותי שאנשי הקומונות ההיפיות ניסו להיות עבור ארה"ב של שנות השישים. ועידת ההאקרים הראשונה שהתרחשה ב-1984 הפגישה לראשונה בין בראנד, קלי ופליטים נוספים משנות השישים לבין כ-150 האקרים שביניהם נמצאו מייסדי אפל סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק, מנהיג תנועת התוכנה החופשית ריצ'רד סטולמן וממציא ההייפרטקסט טד נלסון שהכריז בועידה בהתרגשות: "זהו הוודסטוק של אליטת המחשבים".

במפגש הראשוני הזה התברר לבוגרי שנות השישים שההאקרים, המורדים החדשים של העולם הדיגיטלי הם ממשיכי דרכם של ההיפים. ההאקרים של שנות השמונים היו עבור פליטי שנות השישים התגלמות של עקרונות האידאל ההיפי של יצירה דהצנטרליסטית שבה הפקטור הקובע הוא היצירתיות האינדיבידואליסטית ולא סמכות בירוקרטית. בראנד נתן לאבחנה הזו תוקף רשמי כשקרא להאקרים קבוצת האינטלקטואלים המעניינת והאפקטיבית ביותר מאז מייסדי האומה האמריקאית. ההאקרים היו הראשונים שהצליחו לקחת טכנולוגיה מהממסד ולשחרר אותה ובכך הפכה התנועה השקטה ביותר בין תרבויות הנגד של שנות השישים למקורית ולחזקה מכולן. האתיקה ההאקרית שהתפרסמה לראשונה באותה השנה בספרו של סטיבן לוי, אחת מכותבי הקטלוג, הייתה מעין גלגול מחודש של עקרונות תרבות הנגד של שנות השישים. בין עקרונותיה: גישה חופשית למחשבים, חופש המידע, התנגדות לסמכות וקידום הדה צנטרליזציה.

החליפות הכהות יורדות לנהר

לאורך שנות השמונים המשיך הרומן בין ההיפים לשעבר לתעשיית המחשבים ולבש פנים חדשות ומפתיעות. כאשר מהפכת המחשבים ורשתות המחשבים החלה להרעיד את המבנים של הכלכלה הישנה והאנשים בחליפות הכהות מחברות הענק החלו לחפש תשובות מסוג שונה, היו שם בראנד וחבריו על מנת לתת מענה לצרכים העסקיים החדשים.

הפורום שהקימו לצורך זה, ה-Global Business Network, חשף את המנהלים הבכירים בחברות ההיי-טק הגדולות מ-AT&T ו-IBM ועד למטה הכוחות המשולבים ומשרד ההגנה האמריקאי לרעיונות לא שגרתיים שיצאו מתוך תרבות הנגד בעזרת ספרים, הרצאות ואמצעים נוספים. בכירי מדד ה-S&P500 יצאו עם אקולוגים למסעות ראפטינג ארוכים בניו-מקסיקו שבהן בחנו את אקולוגיה של נהר הריו שאמה וניסו להבין בעזרתו את האקולוגיה של הכלכלה החדשה ומבוססת המחשבים. הבכירים יצאו מהמסעות אחוזי התרגשות עזה, כמעט אקסטטית, כשהם משווים בין אסטרטגיות ההשרדות של הצמחים המקומיים לבין אלו בהן צריכים לנקוט קואופרורטיבים בכלכלה החדשה ובין הדרכים שהפרחים באיזור מושכים אליהן את יונק הדבש לטכניקות שבהן עושה שימוש הפרסום בן ימינו. התורות האקולוגיות שהעסיקו את ההיפים בשנות השישים הפכו עתה לבסיס של הכלכלה החדשה.

היפים לשעבר היו באותה התקופה גם חלוצים בתחום רשתות המחשבים. בעיני פליטי שנות השישים כמו ג'ון פרי בארלו רשתות אלקטרוניות היו איזור הספר החדש, מעין קומונות וירטואליות, והאנשים שהצטרפו אליהן היו המתיישבים החלוצים של העידן הדיגיטלי. בארלו שכתב מאוחר יותר ב-1996 את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס" היה באותה תקופה אחד החברים המשפיעים ב- WELL(World Earth 'Lectronic Link), קהילה מקוונת שהקימו בראנד וחבריו ב-1985 ושנחשבת לאחת הקהילות המשפיעות ביותר בתולדות המרחב הווירטואלי.

בימים הראשונים של ה-WELL, כשאיש עוד לא ידע מה זה קהילה אלקטרונית ומפעילי המערכת לא ידעו איך למצוא משתמשים לרשת אלקטרונית שאף אחד לא יודע מה עושים בה הפכו מעריצי הלקה הפסיכדלית הגרייטפול דד למשתמשים הראשונים של מערכת ה- WELL. השיחות הבלתי נגמרות שקיימו הדד-הדס על הלהקה האהובה עליהם בפורומים של ה-WELL היוו את מקור ההכנסות העיקרי של ה-WELL בשנים הראשונות לקיומה ויצרו את הבסיס הראשוני שאפשר ל-WELL להפוך לקהילה המקוונת המצליחה הראשונה בהיסטוריה.

ה-WELL יצרה שוב את העירוב בין קהילות של טכנופילים, אנשי תרבות נגד ועיתונאים שהיה מוכר מימי הקטלוג אבל היה לה עוד ייחוד שהבדיל אותה משאר המתחרים שלה בתקופה ההיא כמו Compuserve, Prodigy או ה-General Electric GEnie. בניגוד לרוב הקהילות המקוונות של התקופה שהתבססו על תוכן המוכתב מלמעלה, ה-WELL לא ראתה את רשתות המחשבים כמדיום לשידור חד כיווני של אינפורמציה אלא לפיתוח שיחות רב כיווניות בין משתמשים. ובניגוד ליוזמות המסחריות ההן כאן הזכויות לתכנים שהעלו המשתמשים היו שייכים למשתמש ולא לאיזשהו תאגיד.

קהילת תרבות הנגד שהפעילה את ה-WELL התפתחה בסופו של דבר לקהילה שהקימה ב-1993 את Wired, מגזין המחשבים המפורסם ששימש ככרוז מהפכת האינטרנט של שנות התשעים. ב-Wired הסינתזה בין בין תרבות הנגד לבין התרבות הדיגיטלית המתעוררת כבר הגיעה לכלל שלמות. האינטרנט היה המשיח התרבותי ומחשבים אישיים היו הכלים שיאפשרו את השחרור הקולקטיבי, ממש כמו בימים ההם של הקטלוג בשנות השישים.

המרחב הסייברדלי

עוד טכנולוגית מחשבים שרגשה מאוד את פליטי שנות השישים באותה תקופה הייתה טכנולוגית המציאות המדומה שכבשה בסערה את הפנטזיות הטכנולוגיות של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בעיני הקהילה הפסיכדלית של אותה התקופה הייתה אמורה המציאות המדומה להפוך לכלי המושיע שיוביל את המהפכה הפסיכדלית המיוחלת. איך זה קשור? ובכן, על פי רבים מההוגים הפסיכדלים עולם המידע המורכב מחוויה מנטלית טהורה ללא כל גבולות פיזיים הוא מקבילה די מדויקת לחווית הסמים הפסיכדלים. אחרי הכל גם טכנולוגיות של מציאות המדומה וגם סמים פסיכדליים מבקשים לסלול את הדרך למציאויות אלטרנטיביות.

ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה טען באותה תקופה כי "מחשבים וסמים הם שניהם כלים להרחבת התודעה, הם פשוט מרחיבים חלקים שונים בתודעה". בעיני מקנה המחשבים הם כח זכרי של רציונאליות בעוד הסמים הם כח נשי ומיסטי וחיבור שני הכוחות הללו יחדיו ירחיב את התודעה האנושית לרמות חדשות. הממשק הגרפי התפתח לטענת מקנה מתוך החוויה הפסיכדלית שבה מידע נמסר למתבונן בעזרות הזיות גרפיות. מקנה וחבריו אף נבאו באותה תקופה שהכח היצירתי שמשחררים הסמים הפסיכדלים יוביל לכך שהאומות שירצו להוביל את העולם העסקי בעידן המחשבים יאלצו להתיר את השימוש בסמים פסיכדלים על מנת לאפשר לעובדים שלהן להוביל את התעשיה.

בעמק הסיליקון ובאיזורים אחרים בעולם נפלו טענות מסוג זה על אוזניים כרויות. תעשיית המחשבים ובעיקר תעשיית הגרפיקה ותת-תרבויות כמו סצינת הדמו או סצינת המשחקים היו ידועות מאז ומעולם באהדה שלהן לחומרים מרחיבי תודעה. מארק פשה אחד מחלוצי המציאות המדומה וממציא שפת ה-VRML קיבל למשל את ההשראה ליצירת טכנולוגיית המציאות המדומה מטריפ LSD חזק במיוחד. אין פלא אם כך שבסוף שנות השמונים חברת התוכנה Autodesk בחרה בנביא הפסיכדליה טימותי לירי בשביל לפרסם את מוצריה.

מאמין באפקטט הפסיכדלי של הטכנולוגיה. לורנזו האגרטי מהסלון הפסיכדלי.

"קיים קשר עמוק בין הקהילה הפסיכדלית לקהילת המחשבים" אומר לורנזו האגרטי, כותב הספר The Spirit of the Internet שבוחן את הקשרים בין תרבות המחשבים לעולם הרוחניות והפסיכדליה. האגרטי שמארח באתר שלו את סדרת הפודקסטים הסלון הפסיכדלי מזכיר שם תכופות את מושג החלל סייברדלי – מושג שמציין את העניין שלו בשילוב בין החלל הקיברנטי והחלל הפסיכדלי. "כפי שכימיקלים פסיכדלים מהווים פורטל לחלל ההתעוררות רוחנית, כך גם החלל הסייברדלי" הוא אומר.

בספרו משווה האגרטי בין הרשת לחומר פסיכואקטיבי. לדבריו "ברגע שתוכל להעלות גרסה דיגיטלית של חומר פסיכואקטיבי מסוים לתוך מחשב ולהכנס לטריפ בלי לקחת את החומר עצמו תוכל לראות את ההגשמה של טכנולוגיית המציאות המדומה". האגרטי עוקב בעניין רב אחר הנסיונות של אנשי הקהילה הסייברדלית לפתח מחשבים ותוכנות שינסו לחקות את החוויה הפסיכדלית. לדוגמה משקפי וידאו שיציירו על העולם שכבה נוספת של גרפיקה ויצרו אצל מי שלובש אותם את האשליה כאילו הוא נמצא בטריפ. "הדמיון בין משחקי מחשב אינטראקטיבים לבין חוויות פסיכדליות עמוקות הוא משמעותי מאוד. בסופו של דבר לא תהיה ביניהם הפרדה" הוא טוען.

תיקון עולם בסגנון גוגל

בשנים האחרונות עם ההזדקנות דור המהפכה של שנות השישים וההתמסחרות הגוברת של הרשת נדמה שהשפעת המהפכנים של שנות השישים מתחילה לסגת. עם זאת מוקדם עדיין להספיד אותם. סטיוארט בראנד אמנם חגג לאחרונה את יום הולדתו השבעים אבל הוא ממשיך להוביל יחד עם קווין קלי את קרן ה-Long Now שבין חבריה נמצאות דמויות כמו עורך Wired כריס אנדרסון, ג'ימי ויילס מייסד וויקיפדיה ומפתח משחקי המחשב וויל רייט.

נדמה שחלק מהאידאלים של דור הראשונים של הרשת עברו לממשיכי הדרך וניתן לגלות אותם במידה זו או אחרת במיזמים כמו וויקיפדיה, ברוח של אתרי שיתוף הקבצים ואפילו בחברות הגדולות של עולם הטכנולוגיה. הגוגל דודל הראשון, אחרי הכל, היה זה שבו הציבו לארי פייג' וסרגיי ברין את דמותו של ה-Burning Man בתוך הלוגו של גוגל על מנת להודיע למשתמשים על כך שיצאו לחפש עצמם בפסטיבל ה-Burning Man, פסטיבל תרבות הנגד והפסיכדליה הנחשב ביותר של זמננו. וכשגוגל חשפה בינואר 2008 את המיזם הפילנתרופי google.org שבעזרתו היא מבקשת לתקן עולם, היא שמה בראשו את לארי בריליאנט, אקס-היפי שהיה בעבר הרופא של הגרייטפול דד, אותה להקה שניגנה בפסטיבלי הטריפים המקוריים של שנות השישים.

לדעתו של טרנר עולם המחשבים היה נראה שונה לחלוטין ללא הקשר שלו לתרבות הנגד. "הדגש ששמים היום על רשתות חברתיות הוא מאוד ברוח שנות השישים – אחרי הכל ההיפים החלו ליצור רשתות חברתיות רופפות בדיוק על מנת לארגן את החיים שלהם סביב תקשורת ותודעה – ולא בירוקרטיה".

איך היה נראה עולם המחשבים בלי ההשפעה ההיפית?
"דמיין לעצמך את עולם המחשבים במושגים של העולמות הצבאיים-הכלכליים שבתוכם הוא פותח, העולם של בקרת הטילים של המלחמה הקרה וחברות ביטוח גדולות. המחשב אולי היה הופך לקטן יותר אבל האם הוא היה הופך לכלי התרבותי העשיר שאליו הוא התפתח? האם אפל היו מצליחים להביא את המחשב האישי לבתי הספר באמריקה לולא היו מציגים אותו מראש ככלי שיחסל את הבירוקרטיה וישחרר את החשיבה האינדיבידואלית? אני בספק".

אז החשיבות של ההיפים הייתה ביצירת הדימוי החדש של המחשב?
"אני חושב שאנחנו נוטים לייחס את ההשפעה התרבותית האדירה שהייתה למחשבים לחומרה ולתוכנה שלהם. מחשבים בהחלט רבי עוצמה במובנים האלה, אבל חלק מהכח שלנו קשור גם בחיים שלהם כסמלים – וזה מה שבראנד וחבריו שינו".

23 באוגוסט 2009 – 8:21 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

מסיבת השקה לספר טכנומיסטיקה במוצ"ש הקרוב

התודעה עולה על גדותיה!

מסיבת השקה לספר טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי

חוגגים את ההתפתחות הטכנולוגית של 10,000 השנה האחרונות בערב ההשקה לספר טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי מאת עידו הרטוגזון ב"חללית", רחוב הירקון 70 תל אביב.
שבת ה-15 לאוגוסט, שעה 19:30

בתוכנית:
12 כדורים משני תודעה (וחוקיים לגמרי) יחולקו לתריסר המגיעים הראשונים

פאנל טכנולוגיה ותודעה בהשתתפות דר' יואב בן דב, כרמל וייסמן ועידו הרטוגזון, ובהנחיית יונתן לוי.

נאום היסטורי-היסטרי על מצב הטכנולוגיה והתודעה

תרגילים להרחבת המודעות למדיה

מסיבה מקפיצה, שמחה, פותחת לבבות וראשים עם מוזיקה פסיכדלית, אלקטרונית ופאנקית:
יואל רון – מומחה למוזיקה פסיכדלית
DJ Schoolmaster
DJ אינסוף (עוף החול)
DJ ROSS (דגן ואלד)

לצפיה באיכות גבוהה

13 באוגוסט 2009 – 14:00 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (6)

כפר ועיר

המסע מההרים של קדיתא (שם שהיתי בשבוע האחרון) לתוך הציבילזציה הוא כמו מסע בין איזור תודעה אחד, זה של הטבע, לאיזור תודעה אחר, זה של העיר. תחילה נעלם הנוף ההררי והמיוער ובמקומו מופיעים איזורים שטוחים ושדופי שדות. החיות המשוטטות בשדות נעלמות גם הן ואנחנו נעלמים לתוך הכבישים המהירים ההולכים ומתרחבים ונשטפים במכוניות. כשמתקרבים עוד למרכז מופיעים אחד לאחר השני שלטי החוצות ועליהם מתנוססים, כמו חבורת השדים השולטים בשאול שמותיהם המפורשים של המותגים: סלקום, קוקה קולה, ביטוח ישיר. לבסוף גולש האוטובוס לתוכה של תל אביב, לשורות הבניינים הצפופות ולכבישים המלאים בנהגים מצפצפים. בדרך בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום גם התודעה שלי שקודם נראתה כמו שדה מוריק, מתחילה בדרך כלל להדמות לכביש פקוק.

הבטן מתכווצת בחרדה. קשה לחזור אל העיר, היא כמו מתקפת בליץ על החושים. כל פעם שאני עושה את המסע הזה, מהבית נטול החשמל שעל הגבעות, לתוך קרביה של העיר, אני נתקף בתחושות גופניות ונפשיות מעיקות.

דנה מסבירה לי את הבעיה בציביליזציה
"למה זה צריך להיות ככה?" שואלת אותי דנה, כשאנחנו עדיין בקדיתא "יכולה להיות עיר בלי כבישים ובלי פרסומות ועם הרבה טבע, אבל בערים שלנו הטבע עלוב ומסורס, כלוא במשבצות קטנות. לצאת החוצה מהבית זה כמו איום להוויה. בשביל לצאת מהבית בעיר צריך לפתח עור של פיל."

וזה מה שאנחנו עושים בעיר.
מרוב צלילים אנחנו מפסיקים לשמוע
מרוב בלאגן בעיניים אנחנו מפסיקים לראות
מרוב דריכות לקראת גירוי הבא, אנחנו מפסיקים לנשום
מרוב אמצעי הגנה כמו דיור ומיזוג אנחנו מפסיקים לחוש את העולם שסביבנו.

דנה מתעניינת בהבדל בין MP3 ל-iPod. אני מסביר לה, ואז ממשיך ומסביר לה את ההבדל בין iPod Video לבין סתם iPod. ובין iPod Touch לבין הקודמים ובין כל אלה ל-iPhone.
כל האמצעים שבעולם למלא את התודעה שלכם בהתקפה של גירויים. כל אחד יותר משוכלל מהשני, ובת'כלס אין צורך אפילו באחד מהם.

"גם כשהפלאפון יצא אנשים התמרדו נגדו" אומרת לי דנה "הם אמרו: מה אנחנו לא יכולים לחכות שישיגו אותנו בטלפון? מה כל כך חשוב? גם ככה אנחנו רוב היום ליד הטלפון. אנשים לא רצו שזה יכנס להם לתוך שעות הפנאי אבל אחרי שהם התחילו להשתמש בזה הם גילו שזה הכרחי וזה השתלט להם על החיים".

"מה זה אומר לך?" אני שואל.

"הטכנולוגיה הזו שמשתלטת לאנשים על החיים היא כמו וירוס. זה כמו עם פייסבוק, בהתחלה תמיד הרבה מתנגדים ולאט לאט הזיהום מתפשט ויותר ויותר אנשים מצטרפים והכוח שלהם מתגבר, ואז נותרת קבוצה אחרונה של מתנגדים וגם ההתנגדות שלהם קורסת בסוף."

"ואיך זה קשור לחוסר הסיפוק?"

"אנשים בחוץ מייצרים עבור עצמם כל הזמן עוד ועוד צרכים שקשה יותר ויותר לספק אותם. זו ההתמכרות לצורך."

שירו לציביליזציה שיר חדש
כמה ימים עברו מאז. אני באוטובוס מצפת לתל אביב. רציתי להתנתק מהציביליזציה אבל לא קיבלתי עדיין היתר משמיים. יש עדיין כמה דברים שאני צריך לפתור בעיר הזאת, בעולם הזה העשוי בטון ופלדה. אני חוזר לעיר כמו אסיר המושב לתאו, אבל בלבי יש שיר חדש. אני מביט בבניינים האפורים הללו, בנהגים העצבנים בתוך המכוניות התקועות – אבל אני זוכר, יש אנשים טובים בעיר הזאת. אנשים שאני אוהב. ואני זוכר שגם העיר הזאת, היא סוג של טבע, טבע שגדלתי מתוכו, טבע שאני משתייך אליו, ושלמרות חוסר השלמות הכל כך מכאיב שלו, הוא סוג של דשן שהצמיח מתוכו את האנשים שאני אוהב. חזרתי, עיר.

10 באוגוסט 2009 – 17:20 קטגוריות: טכנופוביה | תגובות (7)

תשליך לספר טכנומיסטיקה

אומרים שלאחר סיום כתיבתו של ספר מרגישים לפעמים תחושה של ריקנות. אולי העדרה של המטרה הגדולה הזו שהנחתה קודם את החיים מנכיחה את מה שנותר כאן ועכשיו. אולי הכאן ועכשיו הזה הוא ריק.

שלושה חודשים אחרי שסיימתי לכתוב את הספר טכנומיסטיקה, אני לא מרגיש ריקנות. להפך, אני חש שממשיכים לגעוש בי עוד ועוד דברים, דברים שממשיכים את הספר טכנומיסטיקה, דברים שלוקחים אותו למקומות חדשים, דברים שסותרים כביכול חלקים מתוכו.

זה לא תמיד פשוט. החודש מאז שהספר "טכנומיסטיקה" יצא לחנויות היה אחד המרגשים בחיי, בין השאר בגלל שפתאום כל מיני אנשים קראו במרוכז דברים שמעסיקים אותי מזה שנים ושינו את צורות החשיבה שלי לגמרי. הרגשתי זכות אדירה לשתף אנשים בדברים שריגשו והלהיבו אותי ולראות פתאום עוד אנשים נרגשים ונלהבים מאותם הדברים. זו הייתה חוויה מופלאה.

ובו בזמן, כל פעם שאני פוגש אנשים שקוראים בספר אני גם מרגיש את כח ההומיאוסטאזיס, את הצורך של אנשים לראות בי דגם חי של הספר טכנומיסטיקה, המייצג את העמדות המובעות בו. אותו הדבר קורה בצורה קיצונית עוד יותר בראיון בתקשורת כשמראיינים מנסים לתאר בקצרה מה אתה "טוען". כל הדברים הללו משמשים כסוכנים ממשטרים לתודעה, בדומה לתהליך האינטרפלאציה שאלתוסר כותב עליו, הם מבקשים לייצר ממך סובייקט שגבולותיו מוכתבים על ידי אידאולוגיה, בבמקרה הזה על ידי הדברים שנכתבו בספר.

אני מאוד שמח בספר טכנומיסטיקה. אני גאה בו, אני חושב שהוא מכיל דברים חשובים ואם לא כתבתי את זה כאן עד היום, אני בהחלט ממליץ לקרוא אותו. אבל אני בהחלט לא רוצה להיות מוגבל על ידו במה שאני חושב, אומר וכותב.

מי שקרא פה בחודשים האחרונים אולי שם לב שמאחורי הקלעים התרחשה לה אצלי בתודעה סערה. הסערה הזו בלטה במיוחד בחודש שבו פרסמתי כאן שורת כתבות על אנטי-ציביליזציה, אבל היא המשיכה לגעוש גם אחר כך עמוק אצלי.

והרי החדשות: בכל גילוי הלב, אני מוכרח להודות שלמרות הנטיות הטכנו-אוטופיסטיות שהרבה אנשים מגלים בספר טכנומיסטיקה, אני מוצא את עצמי ניצב בפני אתגרים שהולכים והופכים קשים יותר מצדה של הציביליזציה. למעשה כרגע אני נמצא על צומת דרכים שבה אני מתלבט בין חיים במעבה העיר לבין מעבר לבית בלי חשמל בטבע. יש משהו באפשרות השניה שנוגד הרבה דברים שעשיתי בחיים שלי, אבל כל פעם שאני מתנסה בה אני נאלץ להודות שהיא יוצרת בי אפקט ריפוי שקשה לי לחוש כמותו בתוך העיר והטכנולוגיה, ושהיא מעוררת בי ספקות בשאלה: עד כמה, אם בכלל, אני זקוק לכל הטכנולוגיה הזו בשביל להיות מאושר?

האם זה סותר את הספר טכנומיסטיקה? כן ולא. זה סותר כנראה את התפיסה הפשטנית יותר שלו, כספר טכנואוטופיסטי, כספר שנוטה בחלקים מסוימים שלו לצאת בשירי הלל לגוגל, לרשת ולאיברים טכנולוגיים אחרים שהפכו לחלק מהגוף הסייבורגי שלנו. מצד שני מה שקורה עכשיו לתודעה שלי הוא המשך ישיר של הדברים שקרו לי בעבודה ובכתיבה של טכנומיסטיקה. הוא המשך של המודעות המתפתחת לאופנים שמדיה וטכנולוגיה משפיעות עלי. אני מרגיש את הקריאה של היער להכנס לתוכו, ואני יודע שאם לא אענה לה מיד הרי שאענה לה בקרוב, אבל אני גם יודע שבסופו של דבר, אחרי שארד חזרה מהעצים, אצטרך לתת לעצמי עדיין דין וחשבון בשאלה איך היער הארכאי הזה מתפקד בתוך ג'ונגל טכנולוגי.

זהו, אמרתי את זה. אני חייב להודות שכל העניין הזה של לאייש עמדה אידאולוגית מתחיל להתיש אותי. אני יכול להחזיק עמדה אידאולוגית במשך תקופה של אולי כמה חודשים אבל לא יותר. איך אפשר? העולם כל כך עשיר בפרטים ובהבנות שהראיה חייבת כל הזמן להתפתח, להתרשת להתמודד מול עוד ועוד מקרים שמאתגרים את מה שחשבת שאתה יודע – ותמיד יהיו.

זהו אני, מתנער כאן באופן פומבי מהספר טכנומיסטיקה ומהצורך לייצג אותו. אני ממשיך הלאה, לכל מקום שיקחו אותי המחשבות. אלוהים, תן למחשבות להיות חופשיות תמיד. הדבר הגרוע ביותר זה להיות במשטרת מחשבות שיצרת לעצמך.

ועוד כמה הודעות

בשעה טובה עלה האתר של הספר טכנומיסטיקה, בעיצובו היפהפה של תומר ליכטש מקונצפצ.

וזו גם הזדמנות טובה להזכיר שמסיבת ההשקה של הספר טכנומיסטיקה תתקיים בעוד שבועיים ביום שבת ה-15 לאוגוסט ותכלול פאנל בנושא טכנולוגיה ותודעה עם דר' יואב בן דב, כרמל וייסמן ועבדכם; מסיבה עם מוזיקה פסיכדלית ואלקטרונית משובחת; תרגילי תודעה וכדורים משני תודעה מסתוריים (וחוקיים לגמרי) שיחולקו לתריסר המבקרים הראשונים. פרטים נוספים כאן.

2 באוגוסט 2009 – 11:13 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (9)

ראיון דמיוני עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch

אתמול בלילה קראתי בשירותים טור שכתבה ב-2.7.09 דפנה מאור במגזין דה-מרקר על מייקל ג'קסון והזדעזעתי קשות מהדברים. הדברים שכתבה מאור זעזעו אותי כי הם בלטו באכזריות שלהם, ששופטת את מייקל ג'קסון על תהליך ההתדרדרות שלו. להלן ציטוטים נבחרים.

"ג'קסון פירק לנוכח עיני העולם הנדהם נער שחור עור ושמח ובנה מחדש את החתיכות המפורקות לדמות מפלץ אומלל, רדוף ביעותים והאשמות, סהרורי ומתמוסס בפרצוף", "ג'קסון לא ראוי להימצא בפנתיאון עם הנדריקס, ג'ופלין או מוריסון, לא רק כי לא טרח לפנות את הבמה בגיל 27, לפני שנתיב ההרס העצמי – ואולי גם ההרס שזרע בחיי אחרים – נהפך למפלצתי כל כך. למרות הקול הרך שלו והניסיון העצוב להיאחז בנעוריו הנעלמים הוא לא עורר את תחושת ההזדהות ולעיתים החמלה שעוררו ג'ניס ג'ופלין וקארן קרפנטר בשעתן." "ג'קסון הוציא שם רע אפילו לחמו המנוח לשעבר, אלוויס, שהיה דוגמה קלסית לאליל שהסתאב, השמין והכזיב, אולם עד יומו האחרון המשיך לעבוד במרץ, גם אם מרץ זה נגזר מסמים.", "ג'קסון, בסופו של דבר, היה מוסיקאי ואמן פופ שכשרונו הגדול דעך, שחי חיים גועליים למדי ואומללים בוודאי, ומת, אולי, מפני שקרנות השקעה פרטית רצו לפרק ולבנות אותו מחדש עוד פעם אחת, אבל מהחלקים שלו כבר לא נשאר מה להרכיב."

יש כמובן אמת בדבריה של מאור, אבל יש משהו באכזריות שבה הם נאמרו שזעזע אותי. מייקל ג'קסון עבר דברים נוראיים, כל מי שעיניו בראשו יכול לראות, אבל האופן שבו מאור מאשימה את ג'קסון על הכיוון שלקחו חייו, ועל מצבו הנפשי בעשורים האחרונים, תוך שימוש בשמות תואר כמו "מגעיל" "מפלצתי" ו"מפלץ" הצליח לערער אפילו אותי כקורא.

"הסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם" אני רוצה לצטט את עצמי מהפוסט שכתבתי כאן על בריטני ספירס. כמו ספירס, מה שהפך את ג'קסון למרתק כל כך היה האופן שבה הוא שימש תמונת מראה מעוותת של תרבות המדיה הקפיטליסטית. מאור משווה את ג'קסון להנדריקס או מוריסון ומוצאת אותו חסר. אבל הנדריקס ומוריסון היו תוצר של תרבות אחרת, התרבות של שנות השישים. בעולם הסימולקרי של שנות האלפיים, הסלבריטאיות היא לא יותר מאות אזהרה לגבי הסכנות הטמונות בתרבות המדיה. מייקל ג'קסון ובריטני ספירס, הינם סוג של נביאים שמהווים בחייהם דוגמה נבואית למה שצפוי לחברה שלנו אם תמשיך ללכת באותה הדרך.

כל זה החזיר אותי לראיון שרציתי לפרסם כאן בבלוג לאחר מותו של ג'קסון ושכחתי. זה ראיון דמיוני שערכתי עם מייקל ג'קסון על בקבוק יין מתישהו ב-2003, כשעדיין הייתי בגרמניה. הראיון הזה שפורסם בבמה חדשה הולך לכאורה בדרכה של מאור, ואני מתאר לעצמי שחלק יחשבו שהוא אכזרי ומציג את מייקל ג'קסון כמפלץ, אבל אני חושב (שש שנים פלוס לאחר שנכתב) שהוא מציג את מייקל ג'קסון כתמרור אזהרה אנושי וכדמות טרגית שמלמדת אותנו על מצבו הקיומי של האדם.

ראיון עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch

'מייקל ג'קסון מוסר שהוא ההוויה כשלעצמה והוא מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך התפרקות מואץ.' ג'קסון מביט בכותרת בעיתון ללא הנד עפעף.

ש: מייקל, ספר לנו, מיהו מייקל ג'קסון, מה עובר לו בראש?
מייקל: האם אני רובוט? האם אני בובה? אני שואל את עצמי את השאלות האלה מדי יום. מה אני? למה האף שלי מתפרק? למה העור שלי נהיה לבן? רק לשם יש פתרונות, ישתבח שמו.
ש: מייקל, איך הרגשת כאשר האף שלך התחיל להתפרק?
מייקל: האף שלי? אני הרי נראה כמו חיה מפוחדת.
ש: ולמה אנסת את הילדים האלה?
מייקל: לא אנסתי, כמה פעמים צריך להסביר לך, הם באו אלי כי הם רוצים לישון איתי במיטה, ישתבח שמו. הם מפחדים.

ש: ממה?
מייקל: אתה לא מפחד לפעמים?
ש: לפעמים.
מייקל: גם אני מפחד. אנחנו עוזרים אחד לשני, הילדים ואני. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם.
ש: מייקל, ספר לנו על הפעם הראשונה שהבנת שהאף שלך מתפרק.
מייקל: קראת פעם גוגול? הוא מספר על בנאדם שהאף שלו עוזב אותו, מתלבש כרב-פקיד ומתחיל לטייל בעיר ולתפוס בחורות.
ש: מה אתה סח?
מייקל: גוגול. סופר רוסי. כשקראתי את גוגול, אמרתי לעצמי – זה רעיון עצום. אף שעוזב את הבנאדם. לא תיארתי לעצמי אפילו… אני נראה לך כמו חיה מפוחדת? כמו שימפנזה? אני מפוחד מאוד. אני לא יודע לאן לפנות.
ש: האף שלך היה פעם רחב ובריא. למה הוא התכווץ?
מייקל: אתה שואל את עצמך? אני שואל את עצמי! איך אתה חושב שאני מרגיש עם זה? וזה שאני נהיה כל הזמן יותר בהיר, זה לא נראה לך מטריד?
ש: באמת אמרת את הדברים שמיוחסים לך בעיתון?
מייקל: בוודאי שאמרתי. אתה חושב שהעיתונים משקרים? אני כלוא בגוף פלסטיק ונמצא בתהליך התפרקות מואץ, אני ההוויה כשלעצמה, אני מסמל את כל הדברים הנוראים ביקום.
ש: זה נורא, מה שאתה אומר. אתה באמת חושב ככה?
מייקל: בחיים השמחה קצרה וחולפת והעצב חזק ונשאר.
ש: זה נורא מה שאתה אומר. מתי הבנת את זה?
מייקל: עוד לפני שהאף התחיל לנשור לי. כשיצא האלבום BAD ומכרתי 25 מיליון עותקים הבנתי שאני אף פעם לא אחזור למכירות של Thriller. הבנתי שנשארתי בעולם על תקן חיקוי.
ש: יש לך בת ממשפחת פרסלי. האם היא מעדיפה לחיות בנרבלנד או בגרייסלנד?
מייקל: מה אתה מעדיף למות בגיל 40 עם לב של בן 80 או שינשור לך האף? אני לא חושב שזו שאלה שמישהו יכול לענות עליה בשביל מישהו אחר. גם אלביס וגם אני לקחנו איזה טריפ לצד האחר. כדי
לדעת איזה טריפ יותר מוטרף הנערה צריכה לנסות בעצמה.
ש: אתה חושש לשפיות דעתה של הנערה?
מייקל: החיים נוראיים. לאדם לא נותר מוצא. אני דחוק לפינה. יש לי מסר אחד לקוראי הראיון. אל תנסו להצליח, אל תנסו לנצח – הדברים הללו הם רק כמו קריאת תיגר על השם, יתברך שמו. ואז הוא בא ומוריד אותך לדרגת עפר ואפר.
ש: אתה חושב שאלוהים עשה אותך לדוגמה?
מייקל: בהחלט כן, למען יראו ויראו.
ש: זה דבר נורא מה שאתה אומר.
מייקל: זה דבר נורא להיות מייקל ג'קסון.
ש: אתה מרגיש בודד?
מייקל: טוב שלא שאלת אם יש לי שתי רגליים, תודה לאל.
ש: ומי מנחם אותך?
מייקל: האמת שאף אחד. רק הילדים. לפעמים. כשהם לא מטרידים אותי מינית.
ש: אתה טוען שהילדים מטרידים אותך מינית?
מייקל: לא כולם, רק חלק.
ש: מה זאת אומרת?
מייקל: עדיף שלא תדע.
ש: ומה עם זכות הציבור לדעת?
מייקל: אני עצוב, אתה לא רואה את זה? אתה לא תעזור לי? תעזור לי בבקשה, תעזור לי להחלץ מהגוף שלי. תעזור לי להחלץ. אני קורס, האף שלי הפך מחור שחור לננס לבן. עכשיו הם באים לקחת אותי, הם שמים לי אזיקים על הידיים.
ש: ואז אתה מרגיש מושפל?
מייקל: הכל, כל זה, הכל השפלה. הבר מצוות שאורי גלר סחב אותי אליהן היו סיוט והשפלה.
ש: אתה חושב שהעיתונות יכולה לעזור לך בצורה כלשהי?
מייקל: פגוש את העיתונות, הם לא עוזרים בכלום. אבל מי כבר עזר לי. כולם שותים לי מהורידים. שותים מהורידים של השימפנזה יתברך שמו.
ש: מה בעצם אתה רוצה לומר לעולם?
מייקל: אני אחזור על מה שכבר מסרתי בעבר, ולא אחדול מגרסתי זו, כי אין מה לחדש. אני ההוויה כשלעצמה, מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך
התפרקות מואץ.