טכנומיסטיקה

המסע מההרים של קדיתא (שם שהיתי בשבוע האחרון) לתוך הציבילזציה הוא כמו מסע בין איזור תודעה אחד, זה של הטבע, לאיזור תודעה אחר, זה של העיר. תחילה נעלם הנוף ההררי והמיוער ובמקומו מופיעים איזורים שטוחים ושדופי שדות. החיות המשוטטות בשדות נעלמות גם הן ואנחנו נעלמים לתוך הכבישים המהירים ההולכים ומתרחבים ונשטפים במכוניות. כשמתקרבים עוד למרכז מופיעים אחד לאחר השני שלטי החוצות ועליהם מתנוססים, כמו חבורת השדים השולטים בשאול שמותיהם המפורשים של המותגים: סלקום, קוקה קולה, ביטוח ישיר. לבסוף גולש האוטובוס לתוכה של תל אביב, לשורות הבניינים הצפופות ולכבישים המלאים בנהגים מצפצפים. בדרך בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום גם התודעה שלי שקודם נראתה כמו שדה מוריק, מתחילה בדרך כלל להדמות לכביש פקוק.

הבטן מתכווצת בחרדה. קשה לחזור אל העיר, היא כמו מתקפת בליץ על החושים. כל פעם שאני עושה את המסע הזה, מהבית נטול החשמל שעל הגבעות, לתוך קרביה של העיר, אני נתקף בתחושות גופניות ונפשיות מעיקות.

דנה מסבירה לי את הבעיה בציביליזציה
"למה זה צריך להיות ככה?" שואלת אותי דנה, כשאנחנו עדיין בקדיתא "יכולה להיות עיר בלי כבישים ובלי פרסומות ועם הרבה טבע, אבל בערים שלנו הטבע עלוב ומסורס, כלוא במשבצות קטנות. לצאת החוצה מהבית זה כמו איום להוויה. בשביל לצאת מהבית בעיר צריך לפתח עור של פיל."

וזה מה שאנחנו עושים בעיר.
מרוב צלילים אנחנו מפסיקים לשמוע
מרוב בלאגן בעיניים אנחנו מפסיקים לראות
מרוב דריכות לקראת גירוי הבא, אנחנו מפסיקים לנשום
מרוב אמצעי הגנה כמו דיור ומיזוג אנחנו מפסיקים לחוש את העולם שסביבנו.

דנה מתעניינת בהבדל בין MP3 ל-iPod. אני מסביר לה, ואז ממשיך ומסביר לה את ההבדל בין iPod Video לבין סתם iPod. ובין iPod Touch לבין הקודמים ובין כל אלה ל-iPhone.
כל האמצעים שבעולם למלא את התודעה שלכם בהתקפה של גירויים. כל אחד יותר משוכלל מהשני, ובת'כלס אין צורך אפילו באחד מהם.

"גם כשהפלאפון יצא אנשים התמרדו נגדו" אומרת לי דנה "הם אמרו: מה אנחנו לא יכולים לחכות שישיגו אותנו בטלפון? מה כל כך חשוב? גם ככה אנחנו רוב היום ליד הטלפון. אנשים לא רצו שזה יכנס להם לתוך שעות הפנאי אבל אחרי שהם התחילו להשתמש בזה הם גילו שזה הכרחי וזה השתלט להם על החיים".

"מה זה אומר לך?" אני שואל.

"הטכנולוגיה הזו שמשתלטת לאנשים על החיים היא כמו וירוס. זה כמו עם פייסבוק, בהתחלה תמיד הרבה מתנגדים ולאט לאט הזיהום מתפשט ויותר ויותר אנשים מצטרפים והכוח שלהם מתגבר, ואז נותרת קבוצה אחרונה של מתנגדים וגם ההתנגדות שלהם קורסת בסוף."

"ואיך זה קשור לחוסר הסיפוק?"

"אנשים בחוץ מייצרים עבור עצמם כל הזמן עוד ועוד צרכים שקשה יותר ויותר לספק אותם. זו ההתמכרות לצורך."

שירו לציביליזציה שיר חדש
כמה ימים עברו מאז. אני באוטובוס מצפת לתל אביב. רציתי להתנתק מהציביליזציה אבל לא קיבלתי עדיין היתר משמיים. יש עדיין כמה דברים שאני צריך לפתור בעיר הזאת, בעולם הזה העשוי בטון ופלדה. אני חוזר לעיר כמו אסיר המושב לתאו, אבל בלבי יש שיר חדש. אני מביט בבניינים האפורים הללו, בנהגים העצבנים בתוך המכוניות התקועות – אבל אני זוכר, יש אנשים טובים בעיר הזאת. אנשים שאני אוהב. ואני זוכר שגם העיר הזאת, היא סוג של טבע, טבע שגדלתי מתוכו, טבע שאני משתייך אליו, ושלמרות חוסר השלמות הכל כך מכאיב שלו, הוא סוג של דשן שהצמיח מתוכו את האנשים שאני אוהב. חזרתי, עיר.