טכנומיסטיקה

על אבידן העתידן – לכבוד 14 שנה למותו

המאמר פורםה היום באתר וואלה כחלק מפרויקט מיוחד לכבוד 14 שנה למותו של דוד אבידן

לא הרבה מהיוצרים הקאנוניים והנחשבים של הספרות העברית שלחו ידם במדע בדיוני. התרבות הישראלית שהתהוותה במדינת ישראל לאחר הקמתה הייתה עסוקה מדי במולדת, בדת ובלאום, בשביל להקדיש תשומת לב לעולמות חייזריים.

"שדר מן העתיד", סרט המד"ב של דוד אבידן מ-1981, הוא אחד מסרטי המד"ב היחידים שנוצרו בארץ וללא ספק אחד הסרטים הישראלים היומרניים והביזארים בתולדות הקולנוע הישראלי. אבידן, שהיה גם המשורר הישראלי הפסיכדלי הראשון (ספרו מסעלסד נכתב תחת השפעת טריפ לסד), הפיק בסרט זה יצירה עתידנית-תודעתית ייחודית בכל קנה מידה.

הסרט מספר על נוסע בזמן שמגיע משנת 3005 לשנת 1985, מעט לאחר שישראל מכריזה בגלוי על כוחה הגרעיני, עם מסר מן העתיד. "כל המלחמות פרצו מאוחר מדי" הוא מכריז וקורא לאנושות לפתוח במלחמה טוטאלית אשר תטהר את העולם. על מנת לשכנע את האנושות הוא משכפל את עצמו לשבעה עותקים זהים, משבש את תפקוד כלי התקשורת, מבצע הדגמות טלפתיות בעזרת גאדג'טים טלפאתיים מגבירי תודעה המתחברים לגולגולת ואפילו מדגים סקס טלפאתי.

אבל הדבר המפליא ביותר ב"שדר מן העתיד" הוא העובדה שמדובר בסוג של אוטוביוגרפיה. אבידן עצמו היה לטענתו חייזר. השהות שלו בישראל הייתה סוג של נחיתת אונס שאלצה אותו להסתגל למקום שאותו כינה "ארץ האפשרויות המוגבלות".

יותר מכל דבר אחר, הייתה החייזרות של אבידן, חייזרות תרבותית. הוא החזיק בידו יסוד יקומי מופלא שאותו כינה "אבידיניום" וממנו בקעה שירתו. הטכנולוגיה החייזרית שלו הייתה טכנולוגיה לשונית. "משורר היא מילה מגוחכת" כתב "אם שואלים אותי מה אני עושה אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום". עבור תייר תודעה טרנס ממדי מסוגו של אבידן שירה הייתה הדבר הנפלא ביותר "שניתן לעשות לבד לבד / בראש פתוח ובעשר אצבעות". עם עשר האצבעות הללו, כפי שנהג לומר, ניתן לשלוט ביקום כולו.

מדע בדיוני כפרקטיקה רוחנית

וזה מה שהוא עשה. אבידן היה תחנת שידור טרנסגלאקטית שפעלה לאורך מחציתה השניה של המאה העשרים מתוך ישראל, קלטה ושדרה תשדורות מוצפנות. הוצאת "המאה השלושים" שלו, שם שנועד לרמז על מקורם של החומרים הטרנסגלקטיים שיצר, הייתה מפעל גרנדיוזי לפרסום של תשדורות שנתקבלו אצלו מלוויני הריגול שפרש ברחבי היקום התודעתי (ושחלקן פורסמו בספרו: תשדורות מלווין ריגול).

עבור המשורר העתידני הזה הייתה השפה טכנולוגית המסע האולטימטיבית לתור בעזרתה את החלל הפנימי. מעין חללית פנים-יקומית שמסוגלת לקחת אותנו לכל חור שחור ביקום התודעה. "מילים יודעות הרבה יותר ממה שאתה יודע או אי פעם תדע עליהם" הוא טען. אולי בגלל כך שמור היה למשוררים, מהנדסי המילה, מעמד שליטי היקום בקוסמולוגיה האבידנית. "אנחנו קובעים את מנגנוני ההבנה שלך" כתב על המשוררים "מכוננים את מנגנוני הקלט-פלט". "הגלקסיה הסמנטית" שעליה הוא הכותב היא המקום שממנו מתחילה המציאות ושממנו ניתן לבצע ניסים "מדע בדיוניים". באור זה אפשר גם להבין את דבריו של אבידן בראיון למנחם בן כי השירה היא "חיל האוויר" ו"הלווינים".

יש אנשים שעבורם מדע בדיוני הוא חלליות מתפוצצות ובגדי צלופן. עבור אבידן מדע בדיוני הוא משהו שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לעשות, על ידי חדירה ליקום הפנימי של השפה, שילוח לוויני ריגול של תודעה ויציאה למסע אינטרגלאקטי בנבכי ההוויה. הסיבה שהמדע הבדיוני של אבידן הוא מהפכני כל כך היא משום שבתפיסת המדע הבדיוני שלו אתה החייזר. המדע הבדיוני הזה אינו סיפור על עולמות "בדיוניים" אלא פרקטיקה פילוסופית יומיומית שמלמדת את האדם לראות את העולם כמו חייזר. לא לקבל שום מילה בגלקסיה הסמנטית ככוכב בית, אלא לתור את היקום הלשוני והתודעתי עוד ועוד בחיפושים אחר שדרים מן העתיד.

10 במאי 2009 – 15:45 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (7)

פרווה חמה! חוזרת

הפעם הראשונה שעליתי על הבמה עם פרווה חמה! הייתה ביום ההולדת ה-20 שלי. זה היה ביוני 1998, לפני קצת יותר מעשור, במועדון הבארבי הישן-הישן באיזור של בית האופרה. ליאור פרנקל, המייסד, הגיטריסט והמלחין המחונן של פרווה חמה הזמין אותי לבמה לכבוד יום ההולדת שלי וביקשתי שם כמה דברים טובים בשביל העשור הקרוב בחיי. רובם התגשמו.

פרווה חמה! היו אז החברים החדשים והמגניבים שלי. הייתה להם דירה ענקית בתל אביב (אני שרתתי בצבא וגרתי אצל ההורים), הם היו עושים ג'ם סשנים ארוכים בבית, מפרסמים ברחוב מודעות על כך שפתחו בית ספר ללימוד אמנויות הג'דיי ועושים הופעות מופרעות במועדונים בעיר.

הפגנה נגד מצעד האהבה. 1999.

מתישהו ב-1999 פרנקל סיפר לי שהוא רוצה לעשות משהו נגד מצעד האהבה. זו הייתה אחת השנים הראשונות של מצעד האהבה אבל פרנקל כבר החליט שהמיזם הזה הוא בעצם כיסוי לסוג של העמדת פנים מזויפת וממוסחרת שאין דבר בינה לבין האהבה הטהורה. הוא ביקש ממני לכתוב משהו וכמה שבועות אחר כך יצאנו לגינת שינקין כמה שעות לפני תחילת המצעד ביום שישי בצהריים. זה היה שיא החום ואני הייתי לבוש במעיל עבה, חבוש כובע צמר ומשקפיים צהובות ענקיות שהצבא סיפק לי כשהגשתי בקשה למשקפיים צבאיות. בזמן שעשיתי כמה סיבובים ברחוב ומשכתי קצת תשומת לב, החברים מפרווה חמה שהוציאו את הסלון שלהם לרחוב התחילו לנגן. מה שקרה שם אחר כך היה סוג של מופע רחוב מוזר שבו נשאתי, בליווי הלהקה, נאומים חוצבי להבות כנגד מצעד האהבה, בעוד חברים אחרים בהרכב מתפרעים ללא רסן כשהם מחופשים לכוכבי ערוץ הילדים. בהמשך ההופעה עוד החלפתי לבוש פעמיים (באיזשהו שלב הקונספט התחלף לילד דתי שעולה לתורה ושר שיר בשם "שוק הבשר" כנגד שוק הבשר התל אביבי וכמה דקות אחרי זה נשארתי בתחתונים בלבד והתחלתי לרוץ ולפזז במעלה רחוב שינקין, כשאני מלווה במבטיהם התמהים, הלעיתים משועשעים והלעיתים מזועזעים של העוברים ושבים). אני חושב שזה היה מופע הרחוב הראשון של פרווה חמה.

בשנים אחרי זה פרווה חמה המשיכה להתקיים ולשגשג. היא הופיעה בין 1998 ל-2006 במועדונים כמו הבארבי, הג'ה פן, הלוגוס, הקראוס ואחרים תוך כדי שהיא מצייתת להיגיון גאות ושפל קבוע: כל פעם שההופעות היו מתמלאות מדי פרנקל היה מחליט לפרק את העסק על מנת להתחיל אחר כך עוד פעם מהתחלה.

ליאור פרנקל בהופעה. מתישהו בסוף שנות התשעים.

קשה להגדיר את פרווה חמה כהרכב מוזיקלי. אני, שרוב שנות קיומה של הלהקה הייתי בעיקר צופה ומעודד של הלהקה, אהבתי תמיד להגדיר את הפרווה כסינדיקט. מלבד הרכב של 5-7 נגנים ווירטואוזים שניגנו את הקטעים של פרנקל (שילוב ייחודי של פראנק זאפה, רוק, ג'ז, מוזיקה מודרנית, מינימליזם ועוד) היא הייתה מורכבת מחבורה של עוד 5-7 אמנים, שחקנים, משוררים ורקדנים או יותר נכון אנשים מוכשרים שאהבו להרים ביחד סטים להופעות, לכתוב קטעים, להעלות אותם ולזעזע או להדהים את הקהל (תלוי מי שאלת).

הבסיס של הסינדיקט היה חברות וכיף, התוצרת שלו היה מבול שוטף וספונטני של יצירות אמנות מכל מיני סוגים. חלקן טפשיות, חלקן מוזרות, חלקן מפתיעות, חלקן לא מפסיקות להדהים אותי עד היום כשאני מביט בהן בהקלטות וידאו מהתקופה.

הופעה בנחלת בנימין. מתישהו בסוף התשעים או תחילת האלפיים.

הבסיס היה בדירה במאז"ה 12, משכנם הקבוע של פרנקל, נדב בכר (הגיטריסט השני של ההרכב שבינתיים חזר בתשובה וחבר היום בהרכב הקלייזמר "א גרויסע מציאה"), בן הנדלר (הבסיסט שמאז ניגן עם ברי סחרוף, תומר יוסף ובאלקן ביט בוקס וגם הפך למפיק מוזיקלי מצליח) וחבר הסינדיקט טל פולקמן. היינו שורצים שם שעות וחיים את הפרווה כסגנון חיים שהפרקטיקה שלו הייתה יצירה. מכאן יצאנו לכל מיני מצעדי רחוב מופרעים (אחד מאלו שזכורים לטוב היה מצעד מפלצות שעשו את הדרך מהדירה ועד לים תוך שהם סופרים את מספר הצעדים. המצעד נקטע על ידי המשטרה ונגמר כ-100 מטר לתוך הים התיכון. אחרים כללו הופעות של ריקוד ונגינה, לפעמים מחופשות, במדרחוב של נחלת, או בשינקין). במאז"ה 12 גם תכננו את ההופעות של הפרווה שנראו כל פעם שונה לחלוטין בהתאם לדברים שהעסיקו באותה תקופה את חברי הסינדיקט. הופעה אחת עסקה באלקטרומגנטיות, אחרת בצמיחה אישית ושיקום נפשי ואחרת בסוף המילניום וסיכום 1,000 השנה האחרונות. בהופעה אחת הופצצה הבמה בכמה ארגזי ירקות, בשניה נופצו מכשירים אלקטרוניים על הבמה, באחרת נוסרו גפיהם של כוכבי ערוץ הילדים של אותה התקופה ועוד הופעה הוקדשה לניסוי ייחודי שכלל ריסוק ומעיכה של כמה עשרות טובות של עגבניות (אחת לאחר השניה) על פרצופו של הסולן שגיא שטרית בעוד חבורת אנשים בחליפות מנהלת רישום מדוקדק של השפעת העגבניות על הפרצוף, על המצב רוח ועל ה"סטלה". (אני כנראה עושה כאן סמטוכה מכל מיני דברים שקרו לאורך השנים בהופעות, ויסלחו לי מי שהיו שם וזוכרים את הדברים טוב יותר מהזכרון האוטוביוגרפי המחורר שלי).

אני עצמי הייתי משתתף בהופעות של הפרווה בעיקר (אבל לא רק) כזמר בשני קטעים קבועים: "שוק הבשר", אותו שיר ששרתי בהפגנה ההיא ב-1999 ובשיר "רק מחשבה ללא אכזבה". מתישהו ב-2005 או ב-2006 צילמנו את הקליפ הראשון של הפרווה לשיר הרפתקה בחלל, שבו השתתפתי כשחקן.

במוצאי שבת הקרובה פרווה חמה תופיע הופעה ראשונה במועדון הקומפורט בפלורנטין, לאחר שלוש שנים של הפסקה בהופעות . בהופעת האיחוד תשתתף גם יעל קראוס (פאניק אנסמבל) שהייתה הזמרת של ההרכב בשנים הראשונות. מומלץ למי שראה ואהב בסיבובים הקודמים ולכל למי שרוצה לראות הופעה מטורפת עם מוזיקה מיוחדת. כניסה 50 ש"ח כולל צ'ייסר.

נ.ב.

כתבה שכתבתי ב-2003 בניוזלטר של נענע על הפרווה, ללא גילוי נאות…

8 במאי 2009 – 16:11 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (4)

איך ליצור במינימום השקעה את אתר הפודקסטים הטוב ביותר ברשת העברית

פודקסטים הם בעיני אחת התגליות הגדולות ביותר של האינטרנט. יותר מיוטיוב, פייסבוק או טוויטר, פודקסטים שינו את האופן שאני חי וחושב. הנוכחות שלהם בחיים שלי בשנים האחרונות שמה אותם במקום שהוא שני בהשפעתו רק לספרים. זה די מדהים אותי כי זהו מדיום חדש שלא עבר עדיין לגמרי למיינסטרים וגם לא זוכה להמון תשומת לב כמו כמה מדיומים אחרים שצצו בשנים האחרונות.

היתרון הענק של פודקסטים, אני חושב, הוא שהם לא דורשים זמן פנוי. בניגוד לאתרים אחרים ברשת שצריך להיות אקטיבי בהם (למי יש זמן?) פודקסטים לא מתחרים על הזמן הפנוי שלכם אלא מתממשקים למקומות שהיו קודם לכן ריקים לחלוטין ומאפשרים לנצל אותם בצורות חדשות. אפשר לנהוג במכונית או להיות תקוע בפקק ולהעביר את הזמן בצורה מופלאה עם איזה פודקסט מרתק. עם אוזניות אלחוטיות אפשר לשמוע פודקסטים כשרוחצים כלים, עושים כביסה או מבשלים.

פודקסטים יכולים לשנות לחלוטין את המפה האינטלקטואלית בראש. כל הספרים האלה שנראים נורא מעניינים, אבל שלא נראה שנגיע אליהם בזמן הקרוב – פודקסט מהווה דרך להתרשם מהם התרשמות מהירה וקולעת עם הרצאות שמוסרות את הרעיון העיקרי בצורה כריזמטית. ההצלחה שלהם לעשות את זה בצורה אפקטיבית ומהנה מדהימה אותי בגלל שכל החיים שלי שנאתי לשבת בכיתה ולהאזין להרצאות. הרצאות הן בעיני דרך שהיא ברוב המקרים מיותרת, איטית, בלתי יעילה ומתסכלת להעביר מידע מאדם למשנהו, לפחות עבור אנשים כמוני שיש להם נטיה ברורה למילה הכתובה. אבל פודקסטים עוקפים את המחסום הזה שמונע ממני ללמוד מהרצאות שבעל פה. למרבה העניין, דווקא הירידה ברזולוצית האינפורמציה (כלומר השימוש באודיו בלבד) היא שהופכת אותם ליעילים יותר. גיליתי שלעיתים קרובות האפשרות לצפות בדובר מסיחה דעתי והופכת את ההרצאה לחוויה סטטית משעממת. כאשר כל מה שקיים הוא הקול הדובר, וכאשר מאזינים לו תוך כדי ביצוע מטלות אחרות ההאזנה נוטה להיות מעניינת בהרבה ואז גם קל הרבה יותר לשמור על הריכוז.

ויש סיבה נוספת כמובן לכך שהפודקסטים מעלים את רף האיכות להרצאות בכמה רמות. אם עד לפני האינטרנט היינו מוגבלים להרצאות של אותם אנשים מקריים שנמצאים בעיר שלנו או באוניברסיטה שלנו הרי שהפודקסטים הופכים את הזירה האינטלקטואלית של ההרצאות לזירה בינלאומית. ההבדל בין ההרצאות שזמינות בדרך כלל לקהל הרחב לבין אלו שניתן למצוא ברחבי הרשת הוא כמו בין בית"ר ירושלים לצ'לסי או בין הליגה הלאומית בכדורסל ל-NBA. בשנתיים האחרונות התחלתי להעריץ את היכולת של כל מיני אנשים מבריקים למסור את הרעיונות המבריקים שלהם בצורה מבריקה שהופכת אותם למבריקים עוד יותר. אנשים כמו וויל רייט, בארי שוורץ, טרנס מקנה, ניאל פרגוסון, פול הוקן, קווין קלי לימדו אותי איך נשמעים דובר והרצאה שאוחזים בתשומת הלב שלך מהרגע הראשון ומהפנטים אותה עד הרגע האחרון. מהבחינה הזו פודקסטים הם גם האזנה חובה לכל מי שרוצה להשתפר כמרצה ודובר.

הבעיה העיקרית בצמיחת דפוסי ההאזנה לפודקסטים בארץ היא כמובן שכל הפודקסטים שאני מדבר עליהם הם באנגלית. אמנם היו במהלך השנים כל מיני נסיונות מעניינים ליצור פודקסטים קבועים ואיכותיים כמו אלו של גיקים או מופע השוליים של זיו קיטארו אבל אין באינטרנט אתר שמרכז הרצאות או תוכניות של האנשים המעניינים ביותר בישראל מאתגר קרת לפרופ' דניאל כהנמן, מד"ר בועז הוס ועד שלמה זנד.

חשבתי על זה כשנקלעתי לאתר של גלי צה"ל וגיליתי לגמרי במקרה את לוח ההרצאות של האוניברסיטה המשודרת. המסמך הזה מכיל רשימה של כ-300 קורסים (כל קורס מורכב מכ-14 שיעורים) בסגנון אקדמי-פופולרי המיועד לקהל הרחב. הקורסים הללו שודרו בגלי צה"ל מ-1977 ועד היום ועל בסיס חלקם נוצרו הספרים הפופולריים של האוניברסיטה המשודרת, אולי היוזמה המוצלחת ביותר בתולדות הנסיון להנחיל את הידע האקדמי לקהל הרחב בישראל. בין המרצים שמופיעים בתוכניות ניתן למצוא אנשים כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ', פרופ' מיכאל הרסגור, ד"ר שלמה בידרמן, יגאל תומרקין, פרופ' יובל נאמן, פרופ' משה אידל, הרב עדין שטיינזלץ, ד"ר יואב בן דב ורבים אחרים.

כרגע ניתן להאזין באתר גל"צ רק להרצאות שעלו לאתר בשבועות האחרונים אבל תארו לכם שגל"צ הייתה מעלה את כל ההקלטות הללו, אלפי שעות הרצאות של מיטב המרצים בישראל, לתוך הרשת. זה לא בלתי אפשרי. ראשית כל, אם גל"צ אכן מחזיקה בזכויות להקלטות, כפי שאני מניח, הרי שמדובר ברכוש ציבורי ובכך היא תממש סוף סוף את המנדט שלה ושל סדרת האוניברסיטה המשודרת להפיץ השכלה לקהל הרחב (ובעלות מינימלית עבור הקהל). שנית, בארגון הסובל מעודף כח אדם כמו צה"ל, כל מה שידרש כדי להוציא לפועל את החזון הזה הוא לקחת כמה חיילים משועממים ולהקצות להם כמה מחשבים למשך מספר חודשים. הרווח שיפיקו הרשת העברית והתרבות העברית מהעלאתן של אלפי הרצאות של טובי המוחות האקדמיים בהארץ יהיה בלתי ניתן לתיאור. זה יהיה, בלי ספק, אתר שישנה לחלוטין את מפת הפודקסטים ברשת העברית ויהפוך את ההפצה של השכלה וידע למשהו נח וזמין הרבה יותר – לתפארת מדינת ישראל.

אם למישהו יש קשרים בגל"צ הוא יותר ממוזמן לגלגל את הרעיון לכיוונם.

ובינתיים, עבור מי שלא רוצה לחכות, כמה אתרי פודקסטים שאני אוהב במיוחד:

העכשיו הארוך – פודקסטים של ההוגים המובילים על הפלנטה

הסלון הפסיכדלי – פודקסטים מעולים בנושאי פסיכדליה וכל מה שנושק לה (כלומר הכל)

Econ-Talk – פודקסטים מעניינים בנושאי כלכלה

Gnostic Media – אתר פודקסטים פסיכדלי שגילו לי עליו רק בימים האחרונים אבל נראה מעולה

אשמח לקבל המלצות נוספות.

28 באפריל 2009 – 9:37 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (13)

הסוד של התפילה: פניה אישית לבחורי הישיבות

העניין בכתיבה הוא לא רק לכתוב את הדברים, יש עניין של לכתוב כל אות ואות וכל מילה ומילה בכוונה מלאה. וכשכותבים כך, כותבים בדבקות, הכתיבה זוכה לאיכות חדשה.

קל וחומר בתפילה, שיש לה ערך קודם כל רק אם המילים עוברות בתודעה. זוהי האמנות של התפילה. לחשוב על כל מילה, לא להתרגל למילים של התפילה אלא להעביר אותן בתודעה שוב ושוב, להבין אותן שוב ושוב, להפוך אותן לחלק ממך שוב ושוב וכך לרפא את התודעה מחשבה אחר מחשבה.

פעם, בתקופה שניסיתי לחזור בתשובה הלכתי לישיבות במטרה ללמוד את הדרך היהודית לעבוד את השם ושאלתי את חבר שלי שלום מחב"ד איך עלי להתכוון כשאני מתפלל. הוא הסביר לי שיש כל מיני רמות בתפילה, חלקן סבוכות ואיזוטריות כמו תורת הכוונות הקבלית וחלקן פועלות ברמות אחרות של פרשנות. אבל רמת הכוונה הפשוטה והקשה ביותר לביצוע, כך אמר לי אז, היא הכוונה הפשוטה ביותר. לומר ברוך אתה השם אלוקינו, ולהרגיש שאתה ניצב כאן מול השם ומדבר אליו. להתכוון. פשוט להתכוון.

וזה הסוד של התפילה, וזה הסוד של הדיבור, וזה הסוד של הכתיבה. להתכוון. וכשאומרים, כותבים, מתפללים בכוונה מלאה, אז אין גבול למקום שהתפילה, הכתיבה והדיבור יכולים להשיג.

בחורי הישיבות, כשאתם עומדים בבית הכנסת ומתפללים
אנא מכם, זכרו להתכוון לכל מילה ולהבין כל מילה שאתם אומרים.
כי העניין בתפילה הוא לא רק לומר את המילים
אלא להעביר כל מילה ומילה, כל משפט ומשפט, כל כוונה וכוונה במחשבה
אברכים יקרים, עם ישראל באמת בידיכם.
אם רק תשתמשו במילים שניתנו לכם בכל עוצמת הכח.

25 באפריל 2009 – 19:52 קטגוריות: מיסטיקה | תגובות (4)

גר בארץ נוכריה והמד"ב הפסיכדלי

רוברט היינלין טען שספרו גר בארץ נוכריה אינו ספר מד"ב. ואכן הספר הזה, שנכלל בדרך כלל בספרות המד"ב הינו אולי ספר מיסטי לא פחות מדתי. הנטייה המיסטית של ספרות המדע הבדיוני היא דבר שניתן לגלותו אצל סופרים נוספים כגון פיליפ ק. דיק (למשל בואליס) פרנק הרברט (בחולית) או ארתור סי קלארק (קץ הילדות). התייחסות לקשר הזה בין המדע בדיוני לבין המיסטי והמאגי ניתן למצוא בכך שספרות המד"ב מקובצת לעיתים קרובות יחדיו עם ספרות הפנטזיה ושביצירות מסוימות מאפיינים של השתיים הינם בלתי מובחנים ממש. בכך מוצאת לה הדגמה אמירתו של ארתור סי. קלארק שלא ניתן להבחין בין טכנולוגיה מפותחת מספיק לבין קסם.

גר בארץ נוכריה מספר על ואלנטין סמית', אמריקאי שגדל על פני מאדים ושרכש שם את הידע האיזוטרי של התרבות המאדימית. בהגיעו לכדור הארץ, סמית' מפיץ את תורות המאדים לקבוצות של תלמידים ומלמד אותם את האמנות העתיקה של שתיית המים או "לגרוק" (To Grok) מילה שמשמעותה בשפה המאדימית של היינלין "לשתות". גריקה, אמנות שתיית המים המשותפת מאפשרת להם לבצע שיתוף תודעה טלפאתי, להשיג יכולות טלקינזיס, לפתח תודעה קיבוצית בקבוצה ועוד מיומנויות רבות אחרות. ברומן של היינלין מי ששותים מים יחדיו הופכים לאחי מיים, קשר רוחני מהמעלה הגבוהה ביותר. המילה לגרוק, אגב, הפכה כבר מאז ספרו של היינלין למטבע לשון השגור אצל אוהדי מד"ב, היפים והאקרים ואף נכנס למילון אוקספורד האנגלי.

הגעתי לספר של היינלין לאחר כשקראתי עליו לראשונה בספר המופלא The Electric Kool-Aid Acid Tests של הסופר טום וולף. וולף שמתאר בספרו מ-1968 בזמן אמת את סיפורו של הגיבור הפסיכדלי הפרוטו-היפי קן קיזי מספר שכל מי שהצטרף לחבורתו של לירי נדרש לקרוא את ספר המדע הבדיוני הזה. מעניין לציין שבעוד החבורה הפסיכדלית של החוף המערבי (לירי ושות') ניסתה להבין את החוויה הפסיכדלית בעזרת שימוש בתורות המזרח, בחבורתו של קיזי ספרות החניכה הפסיכדלית הייתה מורכבת בעיקר מספרי מד"ב (שני הספרים האחרים שזכו לפופולריות רבה היו קץ לילדות של ארתור סי. קלארק והספר More than Human של תיאודור סטורגיאון). מעניין גם לציין שבשנות השבעים לירי עצמו ביצע מהפך, נטש את המושגים המזרחיים והחל גם הוא לחשוב בעזרת קונספטים מד"בים כמו קולוניות חלל, רשתות מידע ועוד.

התחלתי לקרוא את ספרו של היינלין מתוך סקרנות ורצון להתחקות אחר הלך הרוח של הקבוצה של קיזי באמצע שנות השישים. לא מיד הבנתי למה קיזי החשיב כל כך את הספר הזה, אבל ההקשרים בין תרבות התודעה המאדימית שואלנטין סמית' מנחיל לבני כדור הארץ לבין מהפכת תרבות הנגד של שנות השישים, והמהפכה הפסיכדלית בפרט הלכו והפכו ברורים ב-200 העמודים האחרונים של הרומן.

השנה הייתה 1961, שנתיים לאחר ספרו לוחמי החלל (הסרט גברים בחלל) שהואשם בנטיות פשיסטיות בולטות, כשהיינלין כתב את הספר האולטרה-ליברטיאני הזה, מה שמוכיח בעיני שלהיינלין יש לפחות תכונה אחת של סופרים גדולים, הנכונות לכתוב היישר ממקורות ההשראה הספרותית ולחקור את כל האפשרויות של היקום הספרותי מבלי להכפיף עצמם לשום סוג של אידאולוגיה.

בדומה לתרבויות הנגד שהתפתחו בשנים שלאחר מכן ברחבי ארה"ב גיבורי גר בארץ נוכריה יוצרים חברה חדשה וקהילתית המבוססת על אהבה חופשית (גם חד-מינית), ביטולו של הרכוש, חזרה לטבעיות (הקשישים מפסיקים לצבוע שערם, הרופאים יוצאים כנגד הרפואה המערבית) ומשתמשים בברכות שלום בסגנון "את הוא האלוהים" ו"אתה הוא האלוהים". כמו התנועה הפסיכדלית ותנועות תרבות הנגד האחרות של שנות השישים גם הם נרדפים על ידי חברה פוריטנית שלא מוכנה לקבל את סגנון החיים שלהם. בקטע נבואי ממש, מייסד איש המאדים סמית' במהלך הרומן שורה כנסיות עם שמות כגון "כנסיית כל העולמות" ו"מקדש הפירמידה הגדולה", מתוך נסיון למצוא מקלט לדרכו הרוחנית תחת האצטלה המוכרת של "כנסיה". הכנסיות הללו מגורשות ונרדפות זו לאחר זו באופן דומה לזה שנרדפו הכנסיות השונות שניסה טימותי לירי להקים במהלך שנות השישים בנסיון להגן על הדרך הרוחנית הפסיכדלית מפני זרועות הממסד. עם זאת, כמו אצל לירי והחלוצים הפסיכדלים האחרים של הסיקטיז, מה שסמית' מבקש למסור אינו דת.

"זו אינה אמונה. הדיסציפלינה היא פשוט שיטה של פעילות יעילה בכל דבר" (עמ' 407 בתרגום העברי) אומר סמית'. האמירה הזו מקבילה להבדל בין בין מושג האמונה הדתי לבין הפרקטיקה הפסיכדלית שהיא פרקטיקה של חוויה. כמו פסיכדליה, שתיית מים היא דיסציפלינה שניתן ללמוד את השימוש הנכון בה. על ידי השימוש בדיסציפלינה הקדושה אחי המים של החבורה זוכים לכוחות על שמשנים את חייהם, מה שמזכיר גם כן את החוויה הפסיכדלית. גם הפרנקסטרים של קיזי ראו את עצמם כגיבורי על שכל אחד ואחד מהם ניחן בכח מיוחד משלו שבא לידי ביטוי בעזרת החוויה הפסיכדלית.

חברי קהילת המים יוצרים בעזרת השימוש בדיסציפלינה הזו חברה אוטופית בינם לבין עצמם, אולם הם נרדפים על ידי קהילות צרות אופקים ותקשורת קפיטליסטית עויינת ותאבת דם. סופו של הספר מותיר מקום למחשבה שגם אם המהפכה התודעתית מושחתת על ידי ציבור פנאטי ותקשורת עוינת, הרי שאם הטכניקה שלה יעילה מספיק היא תשרוד, תתגבר ועוד תגיח מחדש בבוא הימים.

וולף כותב על הקשר בין חבורתו של קיזי לספרו של היינלין: "זה מופלא. זה כאילו שהיינלין והפרנקסטרים היו קשורים יחדיו בקשר בלתי סיבתי נסתר." (137) (תרגום שלי) ואכן גר בארץ נוכריה היה כבר אז באמצע שנות השישים ספר נבואי בעיני קן קיזי, עוד לפני שהעלילה של הסיקסטיז הגיעה לסיומה העגום. הספר של היינלין נקרא עד היום כספר נבואי במובן האמיתי ביותר של המילה. למרבה העניין, היינלין כתב את הספר בניגוד להרגלו רק כעשר שנים לאחר שהגה לראשונה את עלילתו. לדברי היינלין הוא חיכה שהנורמות החברתיות ישתנו ויאפשרו לספר להתקבל. לדבריו הוא ראה לדבריו את השינוי החברתי הזה קורה לנגד עיניו במהלך שנות החמישים, והוא צדק. הספר שיצא ב-1961, זכה לפרס הוגו של אותה השנ
ה והפך לאחד מספרי הקאלט של ההיפים. גם כיום זהו אחד מספרי המד"ב הקלאסיים והמומלצים ביותר לכל מי שרוצה להבין לעומק את האתוס של שנות השישים.

22 באפריל 2009 – 11:07 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (8)

סינכרוניסיטיז ביום השואה

הספר "אנטי גיבורים" שעל כתיבתו שקדתי בתקופה שחייתי בגרמניה (2001-2003) היה מורכב ממספר נובלות שעסקו בקומפלקס היהודי-אירופאי, בקומפלקס היהודי-גרמני ובקומפלקס הישראלי-גרמני. שתיים מהנובלות הללו עסקות באירועים סינכרוניים הקשורים לשואה. אחד מהם הושפע מאותו אירוע פרטי-מיתולוגי שארע לי ב-13 באפריל 2001, בחוויה הפסיכדלית הראשונה שלי, כשאכלתי פטריות פסילוסיבין קובנזיס באמסטרדם. אותו הלילה חזרתי 63 שנה אחורה ל-1938, רגע לפני המלחמה. הייתי יהודי וידעתי את העתיד. וידעתי שהסוף קרב. ונמלטתי מהנאצים בסמטאות אמסטרדם. לא זכרתי את השפות האנגלית והגרמנית, בקושי ידעתי מי אני. ידעתי רק שאני יהודי. כשהטלתי את מימי בסמטה אפלה ראיתי שהיהדות שלי טבועה בבשר שלי. שמישהו קבע אותה שם עוד לפני שידעתי מי אני. שההסטוריה נכתבה מראש. נשלחתי לאמסטרדם של 2001 ותרתי את הרחובות של עולם קודר צבוע בצבעי מט שנשלט על ידי הנאצים ושבו אני הניצול היהודי האחרון. שנים לאחר אותו הלילה גיליתי שב-1943, באותן סמטאות ממש שבהן נמלטתי אני מהנאצים נתפס 58 שנה קודם לכן קורט, דודו של אבי, בראציה של הנאצים ונשלח למחנה ריכוז שבו מצא את מותו.

הערב, לכבוד יום השואה, החלטנו בבית לצפות סוף סוף ב"שואה" של קלוד לנצמן. לפתע באמצע הערב הרהרתי בכך שמחר אני אני מתחיל תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית של תרגום הביוגרפיה של הרמן גרינג. לאחר חודשים שציפיתי להתחיל את העבודה על התרגום באופן רציני, מועד תחילת העבודה על הביוגרפיה של הנאצי מספר אחת נקבע ליום השואה דווקא. מקרה?

ה- Reichsparteitagsgelände בוועידת המפלגה הנאצית 1934

קצת אחרי חצות בערך, כשנכנסתי למיטה עם PiKHAL נשמע לפתע צלצול. זה היה א' חבר מאוד טוב שלי מהתקופה בגרמניה שגם חי בארץ תקופה קצרה לפני שנים מספר. לא דיברנו כבר מספר חודשים והוא לא ידע שהיום זה יום השואה, אבל הוא התקשר כי היה לו פתאום חשוב לספר לי שהייתה לו לאחרונה שיחה עם סבתא שלו ושפתאום הוא גילה שבניגוד לכל מה שאמרו לו כל השנים, סבא רבא שלו היה נאצי גדול. יותר מסתם נאצי גדול, הוא היה אחראי על ביצוע הבניה של הרייכספרטייטאגסגלנדה (Reichsparteitagsgelände) אותו מגרש מסדרים גיגאנטי בנירנברג שבו התקיימו המפגשים השנתיים של המפלגה הנאצית ושתועד בסרט הנאצי נצחון הרצון של לני ריפנשטאל.

אחרי שדיברנו על הקשר המשפחתי הנאצי שלו במשך כשעה הוא שאל אותי מה אני חושב על זה. אמרתי לו שזה משנה הכל ולא משנה כלום. זה משנה את כל הקונטקסט של ההכרות שלנו, אבל זה לא משנה כלום ביחסים בינינו בת'כלס. וזה גם נתן לי תקווה, שאם אנחנו מדברים היום ואין בלבי דבר עליו, אולי יום אחד בעתיד גם ישראלים ופלסטינים ידעו לשכוח ולסלוח על הדברים שקורים פה היום.

אני לא יודע למה זה יצא שאני מתחיל לתרגם את הביוגרפיה של הנאצי מספר 1 דווקא ביום השואה. אני לא יודע למה א' התקשר אלי לספר לי פתאום ביום השואה שגילה שסבא רבא שלו היה נאצי. מקרים כאלה קורים כנראה בחיים וגם מקרים מופלאים הרבה יותר.

עכשיו כשהספר מוכן סוף סוף, החודשים הקרובים יעסקו בתרגום הביוגרפיה של גרינג ובכתיבת הצעת המחקר שלי על אלכסנדר שולגין. קשה לחשוב על שני טיפוסים שונים יותר, בעיני לפחות. בקהילה הפסיכדלית אוהבים להזכיר שה-LSD התגלה באותה השנה כמו פצצת האטום ולרמוז שבכך נשמר האיזון הקוסמי בין ארוס לתנטוס, בין כח היצירה לכח המוות. נראה לאן עבודה יומיומית עם האיש שרצח מליונים והאיש שהקדיש את חייו לפיתוח חומרים להרחבת התודעה תוביל אותי.

***

שנה שעברה פרסמתי כאן שני טקסטים ליום השואה, ואני אמליץ עליהם בהזדמנות זו למי שלא קרא:

על אדולף הקומיקס-שואה של אבי המנגה אוסאמו טצוקה

על צופן אדמע, סיפור התרפיה הפסיכדלית של ק. צטניק בעזרת LSD ושרפאה אותו מאימות השואה.

21 באפריל 2009 – 2:05 קטגוריות: טכנומיסטיקה | פרסם תגובה

טכנומיסטיקה: הספר

בשעה טובה ומוצלחת, אני שמח לבשר שספר הביכורים שלי "טכנומיסטיקה" יתפרסם בסוף החודש הבא (מאי 2009) בהוצאת מדף. הרגע הזה בא אחרי חקירה ארוכה שנמשכת כבר מספר שנים, ועבודה אינטנסיבית במיוחד בתשעת החודשים האחרונים. בקיצור, זה רגע מרגש ומשחרר.

הספר טכנומיסטיקה עוסק ברבים מהנושאים שכתבתי עליהם כאן בבלוג בזווית מקיפה יותר ותוך פיתוח מעמיק יותר של הרעיונות. בין השאר מדובר בשאלות כמו איך משפיעים על התודעה שלנו טכנולוגיות ממוחשבות ואמצעי התקשורת המודרנים? איך אפשר להגיע לאיזון ולהתפתח רוחנית בסביבה טכנולוגית? ובשלל עניינים חביבים אחרים שקשורים לנושא כמו חומרים פסיכדלים, מערכות עצבים, משחקי מחשב, אקטיביזם, הגוף, השבטיות החדשה ועוד.

חלק מסוים (כרבע בערך) מהספר מבוסס על קטעים שהתפרסמו בעבר בבלוג, וזו גם הזדמנות מצוינת להודות לכל מי שקרא את הבלוג הזה בשנתיים האחרונות ולכל מי שגם לקח את הזמן להגיב. אני יודע שהספר הזה לעולם לא היה נכתב לולא הבלוג "טכנומיסטיקה" וכל מה שקרה לי בו בשנתיים האחרונות, באינטראקציות עם קוראים ובדרייב שהוא נתן לי לכתוב וליצור. אז תודה.

ואם אני כבר מודה, עכשיו זו גם הזדמנות לבקש את עזרתם של קוראי הבלוג בשני נושאים שאני עדיין מתלבט בהם. הראשון הוא תת הכותרת של הספר. השני הוא הכריכה.

תת כותרת
השם של הספר הוא טכנומיסטיקה. תת הכותרת לעומת זאת, עדיין לא סגורה. ניסיתי כל מיני אפשרויות בכל מיני וריאציות. לכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות שלא אפרט כאן כדי לא להטות את הדיון מראש לאופציה מסוימת.

מכיוון שאני מנסה כבר חודשים ולא מצליח להגיע להחלטה. חשבתי שאולי למי מהקוראים יהיה רעיון טוב יותר. הנה 9 אפשרויות לשמות לספר טכנומיסטיקה. אתם מוזמנים לכתוב מה אתם הכי אוהבים ותרגישו חופשי גם לכתוב מה אתם הכי פחות אוהבים ולנמק למה אהבתם ולמה לא אהבתם. (פקטור חשוב ב"אהבה" בהקשר הזה, הוא משהו שיגרום לכם לקחת את הספר לידיים שלכם בחנות).

האפשרויות

1. טכנומיסטיקה: רוחניות בעידן המדיה
2. טכנומיסטיקה: הרוח בעידן המדיה
3. טכנומיסטיקה: העולם כמדיה
4. טכנומיסטיקה: מדריך לתודעה בעידן הטכנולוגי
5. טכנומיסטיקה: אלוהים בעולם של מדיה
6. טכנומיסטיקה: מדיה, תודעה, אלוהים
7. טכנומיסטיקה: התעוררות התודעה בג'ונגל הטכנולוגי
8. טכנומיסטיקה: הרוח שבטכנולוגיה
9. טכנומיסטיקה: רוחניות דיגיטלית

10. תודעה בעידן המדיה/הטכנולוגי

אני פתוח להצעות נוספות…

כריכה
כאן, תודה לאל יש לי פחות התלבטויות. האיור של הספר, שאותו יצרה המאיירת הדר סגל הוא יפהפה בעיני. יש עדיין כמה אפשרויות שונות לעיצוב הכריכה. ואשמח לשמוע את דעתכם גם פה.

* כאמור, לא להתייחס לתת כותרת הזמנית שמופיעה על הכריכה (ראה הסעיף הקודם).

אפשרות 1

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 2

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 3

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אפשרות 4

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

אמשיך לעדכן בכל הפרטים שנוגעים לספר לקראת מועד היציאה שלו. חג שמח.

עדכון (16/4) – גרסה חמישית

בגלל שאני עדיין חושב שיש משהו מאוד נכון בשחור, ניסיתי, בהתאם לעצתו של גרפיקאי, להוריד חלק מהשמיים האדומים שבתמונה המקורית. וגם לקצץ מהשחור שמופיע למעלה בגרסה שלוש.

התוצאה מחזירה (לעומת גרסה 4) את המכובדות של השחור, ובאותו הזמן מבטלת את תחושת העיוות שהייתה בגרסה 3. אני חושב שיתכן שזוהי הפשרה הנכונה בין גרסאות 3 ל-4.

אשמח לפידבקים.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

עדכון 17/4

ואם לא די בכל האפשרויות הללו הנה עוד כמה כדי להוסיף עוד שמן למדורה.

גרסה 6

בהתאם להצעתו של אסף חתכתי את הלמטה של התמונה ושמרתי על הפרופורציות. מעבר לזה שחלק מהדמויות נחתכות באמצע, לטעמי זה גם די חבל על מה שאבד.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

גרסה 7

משחק עם העיצוב של גרסה 1 – בהתאם למה שהציע המגיב אחדעשר הגדלתי את התמונה במסגרת. מוריד קצת מהריחוק האקדמי של גרסה 1.

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

גרסה 8

גרסה שיצר טל פולקמן, לדבריו על פי הצעה של אחד המגיבים. מאוד יפה, מאוד פסיכדלי. כנראה יותר מדי 🙂

לצפיה בתמונה באיכות גבוהה יותר

14 באפריל 2009 – 12:37 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (57)

מדיה וזכרון ילדות 2

כבר כתבתי כאן בעבר על כך שאני צלם די כפייתי. בשנה ממוצעת אני נוטה לצלם בסלולארי שלי כ-3,000 תמונות שמתעדות רגעים שונים ביום יום שלי. מרגעי שיא אקסטטיים, המשך בפגישות עם חברים ושיעורים באוניברסיטה ועד להמתנה בתור במס הכנסה.

כפי שההייפרטקסט באינטרנט שינה את האופן שאני מבין קריאה והבלוג שינה את האופן שבו אני מבין כתיבה, כך הצילום הדיגיטלי שינה את האופן שבו אני מבין צילום. אם פעם השתמשתי בצילום על מנת להנציח את המופלא, הרי היום הוא משמש אותי כדי לתעד את היומיומי.

צילומים של אנשים שפגשתי ברחוב בדרך לסידורים בעיר, של הגשם שתפס אותי בדרך למסיבה, של שלט שעברתי לידו ומשך את תשומת ליבי, משמשים אותי על מנת לשמר את החיים שלי בצורה ויזואלית, כפי שיומן אישי מאפשר לי לשמר אותם בצורה ספרותית.

וזה עובד. לא מזמן בשיחה עם חברים נזכרנו בהדלקת נרות חנוכה שקיימנו לפני שלוש שנים ברמת גן. יכולנו לזכור את כל מי שהיה שם ואפילו כמה מההערות שנזרקו רגע לפני הדלקת הנרות. כשקלטנו שאנחנו זוכרים את הפרטים האלה רק בזכות העובדה שרגע הזה צולם ושצפינו בו מאז מספר פעמים, חשבתי פתאום שאולי צפיה חוזרת ונשנית באלבומי התמונות והוידאו הדיגיטליים שלך אינה בזבוז של זמן, אולי היא סוג של אימון לזכרון.

צילום סדרתי הוא אולי תופעה נדירה יחסית אצל בני גילי, אבל היא נפוצה הרבה יותר, עושה רושם, אצל ילדים ובני נוער שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי. איך היא משנה את הזכרון שלהם? זכרונות ילדות נוטים להעלם מהזכרון שלנו במהלך ההתבגרות. רובנו לא זוכרים מהשנים הראשונות של חיינו יותר מכמה רגעים מעומעמים וכך היה הדבר כנראה משחר הימים. אבל בשנים האחרונות משנות מצלמות דיגיטליות גם את חוק עתיק זה.

נגה, בת של חברים שלנו היא בת שנתיים והמח שלה לא שונה כל כך ממוחות של ילדים אחרים בהיסטוריה האנושית, אבל לנגה יש עשרות שעות של חומר וידאו דיגיטלי שמתעד את הרגעים בחייה ואחד הבילויים החביבים עליה הוא לצפות בו שוב ושוב. כשהיא רואה את עצמה על המרקע היא מזהה את עצמה מיידית במילים "הנה נגה". היא כבר יודעת מה קורה בוידאו הזה. האם נגה תזכור את הילדות שלה בצורה מלאה ועשירה יותר משזכרו אותה ילדים בעבר?

בזכות אלבום התמונות המשפחתי אני זוכר סיטואציות ספציפיות מהילדות שלי. קטעי וידאו דיגיטליים מעלים עוד יותר את הרזולוציה הרגשית של הזכרון ומרחיבים אותו לעוד ועוד סיטואציות ביום יום. הזכרון האנושי הופך להיות ישות המשתרגת בינות ענפים סינפטיים לשבבים של זכרון אלקטרוני.

מדיה וזכרון ילדות 1

10 באפריל 2009 – 16:20 קטגוריות: טכנומיסטיקה | תגובות (13)

האח הגדול הפסיכדלי והאסכטולוגי (מילות סיכום אחרונות בהחלט)

1. כמה דברים שהבנתי על האח הגדול בימים ב-4 הימים שחלפו מאז שהסתיים
ארבעה ימים עברו, ואני משתקם לאיטי מחווית הצפיה באח הגדול. בימים האחרונים הרגשתי שהחוויה הזו, על כל הריגוש שהיה כרוך בה, הותירה בי שריטות תודעתיות כואבות ומזוהמות הדורשות ריפוי.
וחשבתי לעצמי שאני לא ארצה לחזור לצפות בתוכנית הזו בקרוב
כי זה היה בשבילי מספיק גועל נפש עבור חצי מאה
אבל בו זמנית
אני לא מצטער שעשיתי את זה.
חודש האח הגדול היה חוויה המזכירה חוויה של דיבוק.
דיבוק שחודר לתוכך ומשתלט לך על המחשבות, השפה, הדמיון, הערכים, הדימויים.
אבל אני לא מצטער על אף טריפ שלקחתי
ולכן אני לא מצטער גם על האח הגדול
מכל טריפ רע אני למד
ולמדתי הרבה מהצפיה באח הגדול
למדתי שיחסים בין בני אדם הם דבר כל כך מורכב
ושסטיבן ג'ונסון צדק – מבחינה אבולוציונית תוכניות ריאליטי מפתחות אינטיליגנציות רגשיות מורכבות מאוד. כאלו שמאפשרות לנו לתרגל את כישורי קריאת הסימנים החברתית שלנו ואת יכולתנו להבין אנשים אחרים.
הבנתי שתוכניות ריאליטי מסוגו של האח הגדול באמת מציגות סוג של מראה רבת רזולוציה לעולם, מראה המתארת אספקטים מסוימים של העולם שלנו באיכות היי-דפינישן שקשה לייצר כמותה בתוכניות מתוסרטות
והבנתי גם שהמראה הזו היא בו בזמן, כתוצאה מהמניפולציות שהתוכניות הללו מפעילות, עיוות מוחלט של המציאות
הבנתי שאין כמעט גבול למקום שבו הטלוויזיה תביא אנשים
ושמי שמדבר על כך שיום אחד עוד נראה התאבדות בשידור חי (אם זה לא קרה עד עכשיו), צודקים בהחלט
נדהמתי
פשוט נדהמתי
כשגיליתי גדולה אנושית אצל דודי מליץ
ולמדתי לאהוב אותו
בגלל שהוא הביט לפניו של האחר אפילו כשזה היה קשה לו.
זה הזכיר לי קצת את החוויה שלי כצופה (בלי להעמיד פנים שלא נהניתי. נהניתי המון)
יש לי חבר שכששמע שאני צופה באח הגדול האשים אותי ואמר לי לפנים שזו פורנוגרפיה.
אני מודה לו על זה. כי הוא חבר אמיתי.
אולי הדבר הכי מדהים הוא שאיך שכולם מסוגלים לצפות בזה עם הפיות שלהם פעורים, בזמן שמאכילים אותנו בלשון הרע.
המון המון לשון הרע.
ורק בגלל שמשדרים את זה בפריים טיים בערוץ 2
ושכולם רואים את זה באמצע הסלון בטלוויזיה כאילו זה הדבר הכי טבעי
אף אחד לא תופס עד כמה זה פורנוגרפיה
וכן, אחרי שעברתי בתואר הראשון קורס שלם אצל עמליה זיו על פורנוגרפיה באוניברסיטת תל אביב בבחינה של תפיסות שונות של השאלה מהי פורנוגרפיה, סוף סוף השבוע הבנתי בדיוק מה זה פורנוגרפיה. זה כל דבר שנועד לשלח את יצריך.

2. הזווית הפסיכדלית
המשועשעות של מנחם בתחילת העונה של האח הגדול, בשלב שעוד הביט על הדברים במבט מוקסם ולפני שהפך להיות attached לרגשות השליליים שלו, במשועשעות הזו היה בעיני משהו פסיכדלי. ואני לא יכול לשכוח את זה שהוא היחיד מתוכם שעבר חניכה פסיכדלית, ככל הידוע לנו (למרות שלא הייתי מתפלא אם יש ביניהם עוד כאלה שאיננו יודעים עליהם)
משהו בשעשוע שלו מכל ההתרחשויות בבית האח הגדול, מהמבט הזה שראה כל סיטואציה כחלק מקומדיה קוסמית מופלאה ומקסימה – מצאתי זאת מאוד פסיכדלי. (ואני לא מתכוון בכך להקל ראש ולו במעט בחומרת השיפוטיות המוגזמת שלו ולשון הרע שבה הוא נקט במהלך החודש בבית האח הגדול, למותר לציין)

3. המבנה האסכטולוגי של האח הגדול
אני חייב לחזור עוד פעם לבחירה של דודי מליץ כי היא רגשה אותי נורא. היא הראתה שבתוך המבנה המעוות ומרבה הריבים והשנאה של האח הגדול יש גם נקודות אור. על מנת להבהיר למי שלא צפה באח הגדול: דודי מליץ הגיע לאח הגדול על תקן החבר לשעבר של מיה בוסקילה. הוא היחיד שהצהיר מהרגע הראשון שהמטרה שלו בהגעה לווילה לא הייתה כדי לעשות איזה משהו דגול (לעומת מנחם שאמר שהוא רוצה להעביר מסרים לאומה) או עלאק מעמיק אלא לקדם את העסק שלו, כנות שמצאה חן בעיני מהרגע הראשון. גם מתי שרוב יושבי הבית פנו נגד מנחם והחרימו אותו, הוא סרב להצטרף לעליהום קבוצתי על איזשהו אדם, ולא משנה מה הוא עשה. וגם כשמנחם פנה לפתע נגדו והעליב אותו בצורה קשה בשבוע האחרון של הסדרה הוא עדיין היה היחיד שסרב שלאורך כל הדרך להחרים את מנחם (אפילו קורין סרבה לילה אחד לישון עם מנחם). הסיפור של דודי מליץ היה מבחינתי סיפור של כח רוחני, של אדם ששולח את עצמו לגוב האריות ומצליח בניגוד לכל הסיכויים לשמור עד כמה שניתן על צלם האנוש שלו. בעיני הוא סוגל של גיבור המתגבר על ייצרו. המחויבות שלו ליחס לאחר ולהמנעות מזדון הייתה מרגשת, מרהיבה ומעוררת (למרות שכמובן גם לו היו כמה נפילות).
וזה מביא אותי לשפרה קורנפלד, הזוכה של העונה הראשונה של האח הגדול. לא צפיתי בעונה ההיא, אבל עכשיו כשמישהו סיפר על כך שבעונה הראשונה שפרה קשטה את בית האח הגדול וגינתו קצת הצטערתי שלא הכרתי את שפרה. ביכולת של שפרה (שוב אני כותב רק ממה ששמעתי) להיות באמצע כל הגהנום של האח הגדול ובו בזמן ליצור, לסרוג, לקשט, להביע רגשות בפומבי (למשל בכך שהודתה שהתאהבה באחד המשתתפים האחרים לסדרה) ולפזר סביבה את האור – רק המחשבה על כל זה גרמה לי כבר לחוש רגש כבוד בסיסי ועמוק אליה.
אולי זה מקרה, אבל שמעתי רבים שהעירו על כך שבצורה דומה לאיך שאירע הדבר בעונה הראשונה של האח הגדול התרחש בתכנית תהליך כדלהלן (שאולי חוזר בתוכניות ריאליטי בכלל. כאמור, הידע שלי בנושא דל מכדי שאוכל לתמך את ההיפותיזות שלי בדוגמאות מספקות)
:

1. מעיפים את כל הסתמיים, מי שאינם מתלכלכים ומי משחקים את תפקיד ה"מוסריים", מצביעים שוב ושוב עבור מי שיוצרים עניין בעזרת יצירת מלחמות מלוכלכות (יוסי בובליל, מנחם בן, דן מנו). זהו עקרון הדין.

2. בסופו של דבר, ברגע האחרון, נבהלים מהמפלצת שיצרנו. מבינים שאנחנו רוצים משהו אחר. ובוחרים בדמות חיובית (שפרה, דודי). (עקרון החסד)

המבנה הזה שתיארתי מזכיר לי את המבנה של ההיסטוריה. הקב"ה נותן לרשעים בעולם הזה, ואז בסופו של דבר כשמגיעים לשמיים, ניתן לצדיקים כחלקם. או אם להסתכל על זה באופן אחר. אנחנו בוחרים בתאוות הצבע החזירית ובמלחמה שוב ושוב ושוב. אבל בסופו של דבר, כשיגיע הסיבוב האחרון, אנחנו נבין שזה לא מה שאנחנו רוצים ואז, כך טוען הסיפור האסכטולוגי, אנחנו נבצע את הבחירה הגאולית באמת ובאני הגבוה.

4. ומשהו על זה שאין לשפרה קורנפלד ודודי מליץ ערכים בויקיפדיה העברית – בושה שאין ערך בויקיפדיה על שפרה קורנפלד ועל דודי מליץ. השנאה של ויקיפדיה העברית לתרבות פופולרית וההתעקשות שלה להחזיק באמות מידה מדומינות על הירארכיות תרבותיות של גבוה ונמוך מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה לצנזר פריטי מידע בסיסיים על תרבות הטלוויזיה והמדיה של זמננו. הלזאת יקרא אנציקלופדיה חופשית?

כתבות אחרות שהתפרסמו בטכנומיסטיקה בעבר על האח הגדול:

האח הגדול והפסיכואקטיבי

האמת לפנים

האב הגדול

תזכורת אחרונה: מחר אני אדבר על שימושי הלסד בשנות השישים והלסד כטכנולוגיה סוגסטיבילית במושב על ההשלכות הפילוסופיות והסוציולוגיות של חומרים פסיכואקטיבים בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים.

פרטים נוספים כאן

4 באפריל 2009 – 11:05 קטגוריות: ביקורת תרבות | תגובות (17)

האב הגדול / מאת אורי בן עזרא

נכתב על ידי חברי אורי בן עזרא אמש לאחר צפיה בפרק של האח הגדול ובסרט גנוז , הסרט על חודשי כהונתו האחרונים של אולמרט.

האב הגדול
לא, אהוד אולמרט הוא לא האח הגדול, ולהפתעתי הוא גם לא האחות הקטנה. אהוד אולמרט אנושי ליברלי ורודף שלום. הוא צודק, הוא מרגיז, הוא סחבק, הוא אמיר פיי גוטמן, הוא מנחם בן, וגרוע מכל הוא קורין אלאל.יש אנשים שיכולים לאהוב אותו אפילו. יש אנשים שאוהבים את גיא לובלצ'יק. ההדחה ששודרה היום היתה מרגשת במיוחד.