מדיה וזכרון ילדות 2

כבר כתבתי כאן בעבר על כך שאני צלם די כפייתי. בשנה ממוצעת אני נוטה לצלם בסלולארי שלי כ-3,000 תמונות שמתעדות רגעים שונים ביום יום שלי. מרגעי שיא אקסטטיים, המשך בפגישות עם חברים ושיעורים באוניברסיטה ועד להמתנה בתור במס הכנסה.

כפי שההייפרטקסט באינטרנט שינה את האופן שאני מבין קריאה והבלוג שינה את האופן שבו אני מבין כתיבה, כך הצילום הדיגיטלי שינה את האופן שבו אני מבין צילום. אם פעם השתמשתי בצילום על מנת להנציח את המופלא, הרי היום הוא משמש אותי כדי לתעד את היומיומי.

צילומים של אנשים שפגשתי ברחוב בדרך לסידורים בעיר, של הגשם שתפס אותי בדרך למסיבה, של שלט שעברתי לידו ומשך את תשומת ליבי, משמשים אותי על מנת לשמר את החיים שלי בצורה ויזואלית, כפי שיומן אישי מאפשר לי לשמר אותם בצורה ספרותית.

וזה עובד. לא מזמן בשיחה עם חברים נזכרנו בהדלקת נרות חנוכה שקיימנו לפני שלוש שנים ברמת גן. יכולנו לזכור את כל מי שהיה שם ואפילו כמה מההערות שנזרקו רגע לפני הדלקת הנרות. כשקלטנו שאנחנו זוכרים את הפרטים האלה רק בזכות העובדה שרגע הזה צולם ושצפינו בו מאז מספר פעמים, חשבתי פתאום שאולי צפיה חוזרת ונשנית באלבומי התמונות והוידאו הדיגיטליים שלך אינה בזבוז של זמן, אולי היא סוג של אימון לזכרון.

צילום סדרתי הוא אולי תופעה נדירה יחסית אצל בני גילי, אבל היא נפוצה הרבה יותר, עושה רושם, אצל ילדים ובני נוער שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי. איך היא משנה את הזכרון שלהם? זכרונות ילדות נוטים להעלם מהזכרון שלנו במהלך ההתבגרות. רובנו לא זוכרים מהשנים הראשונות של חיינו יותר מכמה רגעים מעומעמים וכך היה הדבר כנראה משחר הימים. אבל בשנים האחרונות משנות מצלמות דיגיטליות גם את חוק עתיק זה.

נגה, בת של חברים שלנו היא בת שנתיים והמח שלה לא שונה כל כך ממוחות של ילדים אחרים בהיסטוריה האנושית, אבל לנגה יש עשרות שעות של חומר וידאו דיגיטלי שמתעד את הרגעים בחייה ואחד הבילויים החביבים עליה הוא לצפות בו שוב ושוב. כשהיא רואה את עצמה על המרקע היא מזהה את עצמה מיידית במילים "הנה נגה". היא כבר יודעת מה קורה בוידאו הזה. האם נגה תזכור את הילדות שלה בצורה מלאה ועשירה יותר משזכרו אותה ילדים בעבר?

בזכות אלבום התמונות המשפחתי אני זוכר סיטואציות ספציפיות מהילדות שלי. קטעי וידאו דיגיטליים מעלים עוד יותר את הרזולוציה הרגשית של הזכרון ומרחיבים אותו לעוד ועוד סיטואציות ביום יום. הזכרון האנושי הופך להיות ישות המשתרגת בינות ענפים סינפטיים לשבבים של זכרון אלקטרוני.

מדיה וזכרון ילדות 1

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 10 באפריל 2009 at 18:22

    מעניין אם כבר נעשו מחקרים בנושא. חיפוש מהיר בסקולר לא העלה דבר.

  • עמית  On 10 באפריל 2009 at 20:43

    ומעוררות מחשבה. ובהחלט מעלות הרבה שאלות מחקר ושאלות פרקטיות שונות. נפלא.

    אבל זה מעלה אצלי גם את השאלה מה הוא תפקיד של השכחה. הרי אמנם חלק מהשכחה הוא באמת בעיה של עומס – כי אי אפשר לזכור הכל (באמת? פתאום אני לא בטוח). אבל חלק מהשכחה הוא אסטרטגיה של המוח. ללא שכחה, ללא היכולת להטמין את זכרונות הילדות בעבר או אפילו את זכרונות האתמול – קשה להתקדם. קשה ליצור דברים חדשים כשנעוצים כל כך עמוק בזכרונות העבר.

    אז אולי עודף היוטיוב והצילום הדיגיטלי הזמין יאיט, במצטבר את קצב השינוי של חיינו (זה טוב? זה רע?)

  • עומר נ.  On 11 באפריל 2009 at 17:35

    אני שיחזרתי וירטואלית את הטיול שלי
    בדרום מערב ארה"ב שעשיתי לפני שבע שנים
    החדש של "street view" בעזרת
    google maps
    הסתובבתי בכל מיני עיירות שזכרתי מהטיול ועברתי אפילו ליד המסעדות שאני זוכר שאכלתי בהם, חניוני דרך ותחנות דלק שעצרתי בהם כל זאת בעודי שומע מוזיקת קאנטרי ברדיו אינטרנט על המחשב וממש נכנסתי לאווירה של הטיול ,עלו בי זכרונות יותר חזקים מאשר בעיון באלבום תמונות בגלל האפשרות לראות הכל בפנורמה של 360 מעלות שנותנת תחושה מציאותית מאוד.
    (כמובן שהמשכתי גם לכמה מקומות שפספסתי בטיול ומשם גיחה לאלסקה, אירלנד ויפן סתם בלי קשר (:

    זה גם מגניב לשוטט וירטואלית ברחובות ולהציץ לחצרות של אנשים שגרים בצד השני של העולם
    אבל זה כבר לנושא אחר

  • עידו  On 11 באפריל 2009 at 18:19

    אדיר לגמרי

    עשית לי חשק לנסות את בעצמי

    טיול בחו"ל למעוטי יכולת

    🙂

  • ז'ניה  On 12 באפריל 2009 at 12:16

    מעניין איזו השפעה תהיה לכך שנגה תזכור את הילדות המוקדמת שלה לא מנקודת מבטה אלא מנקודת מבטם של הצלמים.

  • עידו  On 12 באפריל 2009 at 14:18

    🙂

    מעניין באמת

    כבר קורה לנו עם אלבומי תמונות

  • עומר נ.  On 12 באפריל 2009 at 17:59

    כן הא זה ממש טיול למעוטי יכולת.
    ,תנסה להתחקות אחרי לוקיישנים של סרטים
    , להסתובב בין בתי המפורסמים בבברלי הילס, לטייל בשכונות הפרברים של טוקיו ולהרגיש כמו בתוך סרט אנימה או סתם להזרק על כביש נידח באמריקה ולדמיין שאתה תופס טרמפים אל העיר הגדולה
    סתם כמה דוגמאות ככה….

  • עידו  On 13 באפריל 2009 at 10:08

    מעולה!

    זה הולך להיות הטיול שלי בפסח הזה.

    אדווח…

  • רשף  On 13 באפריל 2009 at 13:00

    הלוואי שיותר ויותר אנשים היו מתעסקים בהווה ובעתיד, במקום לבחוש בעבר.

    הרי לא אחת בני אדם מתרפקים על זכרונות העבר הטובים, במה שנראה כהנגדה למצבם העגום בהווה, חזקת: "לא טוב לי עכשיו, אז אזכר בזמנים בהם היה טוב".
    בעיקרו של דבר זו אוננות, שכשלעצמה אין בה כל רע, אלא אם כן היא הופכת לחזות הכל, ריגוש נעים שמסרס את האדם מלנסות ולשפר את מצבו הנוכחי.

    אם מדובר בזכרונות רעים – על אחת כמה וכמה.

    אני עדיין מעדיף לתעד את המופלא ובמקרים רבים – גם את זה לא…

  • זנבון  On 13 באפריל 2009 at 15:34

    הזכרון בונה את המציאות שלנו והוא לא יותר ריגוש נעים מאשר פנטזיות על העתיד או ניתוק מעבר ועתיד והתרכזות בהווה בלבד.
    הזכרון בונה את השפה שלנו, את האישיות שלנו, את הסביבה שלנו, את כל המציאות שלנו
    להיות בהווה ולהתכוון על העתיד – הן מעלות גדולות גם כן
    לשכוח הכל – זאת חכמה רבה
    ואחר כך להזכר בכל – זו מצווה גדולה
    לתעד את המופלא – זה לתעד את החיים שלך
    הזכרון הוא בסיס יציב ומחזק למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים
    אז בבקשה, קצת כבוד לזכרון

    תודה

  • אליושה  On 15 באפריל 2009 at 11:27

    אפשר לא תבינו, מה שאגיד לכם, משום שלעיתים קרובות מדבר אני בצורה מאד לא-מובנת, ואף על-פי כן תשמרו את הדברים בזכרונכם, ואחרי-כן, בזמן מן הזמנים, תסכימו לדברי.
    אין דבר נעלה, וחזק, ובריא, ומועיל לחיים בעתיד, כמו איזה זכר-דבר טוב, וביחוד אם הוא מורשת הילדות, מבית ההורים. מדברים הרבה על החינוך שלנו, בעוד שאיזה זכרון נפלא וקדוש כזה, השמור בלב מימי הילדות, הוא, אולי, החינוך הטוב ביותר. אם יאסוף אדם ויקח אתו לחיים זכרונות רבים כאלה, הרי נושע האדם לכל ימיו. אך אם גם רק זכרון טוב אחד יישאר בלבנו אתנו, הרי גם זה עשוי להיות לנו באחד הימים לישועה. אולי אף ניעשה רעים אחרי-כן, ואף לא יהא בכוחנו לעמוד ולא להיגרר למעשה רע, נלעג לדמעותיהם של בני-אדם ולאותם האנשים, האומרים "רצוני לסבול בעד כל האנושות", – ואולי גם נתקלס בזדון באנשים האלה. ואף על-פי כן, אם נהיה רעים ככל שנהיה, – ישמרנו האלוהים מזה – בכל זאת, משנעלה בזכרוננו, את זכרון הילדות היקר, הרי אף האדם האכזר ביותר בינינו , אף הלגלגני ביותר, אם ניעשה כאלה, לא ימלאהו לבו, בכל זאת, להלעיג בתוך-תוכו על עצמו, על כי היה טוב ויפה בשעה ההיא אז! יתר-על-כן, אפשר שדווקא זיכרון זה בלבד ימנעהו מן הרע הגדול, והוא ישיב אל לבו ויאמר: "כן, טוב הייתי אז, אמיץ וישר". ואף אם יצטחק בינו לבין עצמו, אין דבר, לעיתים קרובות יצחק אדם על הטוב והנאה. אין זה אלא מתוך קלות-דעת בלבד; אולם הריני מבטיחכם, רבותי, כי לאחר שיצטחק, מיד גם יאמר בלבו: "לא. רע הדבר מצידי, שהצטחקתי, כי על כגון זה אסור לצחוק!"
    דבר זה אני אומר, למקרה שניעשה רעים, חלילה. אבל למה זה ניעשה רעים, לא כן, רבותי? נהיה-נא, ראשית ובראש וראשונה, טובים, אחרי-כן ישרים, ואחרי-כן, אל-נא נשכח נא לעולם איש את רעהו. דבר זה אני חוזר ואומר. אל-נא תיראו את החיים! מה טובים הם החיים, אם אתה עושה משהו טוב וישר!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: