מדיה וזיכרון ילדות 1

אתמול בלילה כשישבתי אצל חבר הסתכלנו ביוטיוב על הפתיחות של תוכניות ילדים מתחילת שנות השמונים. היו שם המון מאלה ומה שבלט במיוחד היה כמות הטלויזיה שאנחנו בתור ילדים ספגנו בתחילת שנות השמונים. במשך יותר מחצי שעה ראינו עוד ועוד עשרות סרטוני פתיחה לתוכניות טלויזיה שאת רובן שכחתי לחלוטין עד אתמול אבל צפיה בסרטון הפתיחה שלהם העלתה שטף בלתי צפוי של רגשות, תחושות וזכרונות מתקופת הילדות.  לפי החישוב שלי היו שם עשרות רבות של תוכניות מהקטקטים והדרדסים, לנעלולים, לדובוני אכפת לי, ודביבוני היער הירוק, עמיקו וגברת פלפלת, הרובוטריקים וכח המחץ, טאו טאו, בלי סודות, שוטרים וגנבים, החתול שמיל והרשימה רק נמשכת. בכל אחת מהתוכניות הללו צפינו צפינו עשרות רבות של שעות ויחד היו גלומות שם בטח שנתיים מהחיים שלי.

 

הוא גדול. החתול שמיל.

מה שהדהים אותי היה שהזכרונות שהכילו את התוכניות הללו חיו בתוכי אבל לא היו סיכוי שהייתי מגיע אליהן בלי העובדה שהן היו זמינות לי בעזרת יוטיוב. הזכרון של התוכניות הללו היה סמוי לחלוטין והוא התעורר בעזרת אותה החייאה שהתרחשה עם קטעי הוידאו המוכרים. זה גרם לי לחשוב כמה זכרונות יש בתוכי מהילדות שלעולם לא יתעוררו פשוט בגלל שהם לא מתועדים בשום מקום. הזכרונות שלי נעלמים למקום אחר, מלבד אלו שקשורים במדיה.

בשנים האחרונות אני מצלם בין 3000 ל-5000 תמונות בשנה עם המצלמה הסלולרית שלי. זה ממוצע מכובד של 10-15 תמונות ליום. התמונות הללו שאני מצלם לאורך היום כל פעם שיש שם חוויה שהייתי רוצה לשמור איתי לעתיד משמשות לי כתחליף ליומן, כזה שאני מכין לעצמי בזמן שהיום מתרחש ושמכיל סוג אינפורמציה שונה לחלוטין מיומן טקסט (הרבה אינפורמציה ויזואלית, אנרגטית ואינפורמציה בין אישית מוצפנת כמו שפת גוף. מעט אינפורמציה נאראטיבית או כזו שקשורה בעולם הפנימי). אני מצלם את התמונות הללו כדי שאוכל להזכר בעתיד בחיים שלי וכבר היום הם משמרים אצלי בחיים זכרונות מלפני חצי עשור שהיו נעלמים כנראה מזמן אם לא היו לי את התמונות הללו שיחיו אותן שוב ושוב.

מדיות וזכרון היו תמיד מעורבים זה בזה. מערכת העצבים שלנו היא מדיה לשמירת זכרונות. המצאת הכתב הייתה קשורה בראש ובראשונה בצורך לזכור: רשימות, אירועים, הירארכיות. כיום מדיות אלקטרוניות כמו מצלמות דיגיטליות, אתרי וידאו ורשתות חברתיות מהוות את המצודות של הזכרון שלנו. הן מבצרות את הזכרונות שפעם היו אצורים במערכת העצבים שלנו. הנוכחות שלהן והמבט שלהן קובעות מה נזכור ומה יעלם מהזכרון שלנו. מה שבמדיה שמור ומה שמחוץ לה נעלם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז  On 30 באוקטובר 2008 at 13:03

    זה נכון שהמדיה מאפשרת לעורר זכרונות, אבל יש בה גם צד הרסני. אם פעם הייתי סומך על עצמי שאזכור כל מני דברים, היום אני סומך על גוגל… נוצרת פה תלות מאוד כבדה בין המדיה והזיכרון.

  • עידו  On 30 באוקטובר 2008 at 13:10

    כן, כן, גוגל כמובן.
    היא פחות משמשת אותנו לזכור דברים מתוך החיים שלנו, אבל כן, אנשים סומכים על גוגל (וויקיפדיה) שיזכרו בשבילם דברים.
    אני לא בטוח שזה רע. אחד מהמרצים שלי בבר אילן דיבר על זכרון שימושי שזה זכרון שהוא לא זכרון של הטקסט עצמו אלא הזכרון של איפה נמצאים הדברים הנכונים. כמובן שכשלא נאלצים לזכור את הטקסט עצמו והפרטים הקטנים שלו גם הזכרון מתרחב, כלומר אפשר להרחיב אותו לכל מיני מקומות ולהגמיש אותו ואז אפשר לעשות איתו דברים מעניינים.

    אבל המחיר. כן הוא כבד. ודברים הולכים לאיבוד.

    טוב, לפחות יש לנו עדיין את תלמידי הישיבות.

  • בעז  On 30 באוקטובר 2008 at 14:20

    גם התעוד של החיים הפרטיים שלנו הוא משהו שלא רק תורם לזיכרון. לזיכרון העצבי יש הגיון משלו שהוא לא תמיד ברור, ישנם דברים שזוכרים יותר ויש כאלו שפחות וישנם זמנים שבהן עולה וצף לו זיכרון נשכח ללא שאפשר יהיה להסביר מה הטריגר שלו. התעוד העודף של החיים עושה מן פעולה של השתלטות של הזיכרון וכמו קובע מה נחוץ לזכור ומה לא, וגם היכולת של זיכרון לצוף פתאום נחלשת

  • תוכניות ילדים  On 21 באוגוסט 2011 at 8:44

    כן אבל רק אצל חלקנו, אני למשל לא נוהג להשתמש הרבה במצלמה אלא פשוט לזכור זה תלוי בכל אחד בנפרד אני מניח

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: