כשרופא השיניים הוא סאדיסט

פרק נוסף בסדרה המסבירה למה גראס הוא האיום מספר אחת למין האנושי.

 

והפעם, מה עושה רופא שיניים בריו דה ז'נירו כאשר מגיע אליו פציינט ומוותר על הגז צחוק כי הוא כבר "בא מסודר מהבית"

מהציביליזציה למדבר ובחזרה

שלושה ימים אחרי שחזרתי משבוע של ריינבואו גאת'רינג במדבר אני עדיין מתקשה לחזור לחיקה של הציביליזציה. ששה ימים ישבתי באוהל במדבר והספקתי לשכוח שיש עולם בחוץ. הבורסה עלתה ונפלה, אבל שביל החלב זהר בשמיים כל יום באותה השעה.

אני מתייחס לגאת'רינגס האלה כהזדמנות לבצע התערבויות כירורגיות בדי.אנ.איי האורבני שלי ולאפשר לו לעבור התמרות עונתיות שיגלו לי, ולו פעם או פעמיים בשנה, את איש הטבע ששוכן בתוכי. התוצאה היא לא פחות מרדיקלית. מתוך הניתוק הטכנולוגי המוחלט והחיבור המחודש לצורות החיים העתיקות ולמודוס קיום ניאו-שבטי מופיעות צורות חדשות וחופשיות יותר של אינטראקציה עם בני אדם, וישות חדשה חופשית יותר, יצירתית יותר, שרויה בעכשיו ולא באתמול או במחר.

השעבוד הציביליזטורי

כל הזמן הזה שהייתי בגאת'רינג במדבר קראתי בספרו "וולדן: החיים ביער" של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מי שנמנה על זרם הטרנסנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה התשע עשרה, זרם שיכול להזכיר לפעמים את הביטניקים או ההיפים של המאה העשרים. וולדן מתאר שנתיים חודשיים ויומיים מתוך הזמן שחי תורו לבדו ביער תוך נסיון להשיג קיום חופשי ועצמאי מהציביליזציה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החברה האנושית.

גם בנוף השונה כל כך של המדבר, המילים של וולדן מהדהדות בעוצמה ומאירות באור מעורר ספקות את הקיום שאנחנו מנהלים כאן בציביליזציה. וכך הוא כותב:

"אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני-אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל-החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. למעשה, הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית; אין הוא יכול להרשות לעצמו קיום יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא. כיצד יוכל לשים לב לבערותו – דבר הדרוש כל כך להתפתחותו – שעה שניטל עליו לנצל את ידיעותיו לעיתים כה תכופות". [וולדן, עמ' 49. כל הקטעים לקוחים מתרגומו של ראובן אבינועם בהוצאת מוסד ביאליק].

וולדן מקונן על מצבו של האדם המודרני שמכלה את חייו בניסיון לספק לעצמו קיום עקר של נוחות תוך שהוא מזניח את חובותיו לעצמו. "תמיד אתם ניצבין על הגבולין – מתאמצים להכנס בעסקי מקח-וממכר ומנסים להיחלץ מן החובות […] עודכם חיים ומתים ונקברים בגלל נחושת זו של הזולת [הכסף]; פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל" [שם, עמ' 50].

אני יכול להזדהות טוב מדי עם הדברים האלה. בחודש לפני היציאה לטבע הוצאתי כ-14 שעות בעבודה דחופה מדי יום מתוך מאמץ להספיק הכל כדי שאוכל לחלץ את עצמי לשבוע בודד בטבע. כשהגעתי לשם, מתוך הפרספקטיבה של הטבע, נראו כל הימים הללו של עבודה עמוסה ומתישה כמעט הזויים בשיגיוניותם. במדבר מאבד הזמן המכאני הציביליזטורי מההיגיון שלו. שעה יותר או פחות, יום יותר או פחות, חודש יותר או פחות – כל אלה הם חסרי משמעות. המדבר ממשיך במסלולו, ואם אתה חי בתוכו אתה פשוט חי בתוכו, מנותק מכל תכתיב של זמן. לא לפי שעון ולא לפי לוח שנה. זה כל כך טוב ונכון שלפתע כל ההיגיון המואץ של "למהר" שמרתך את החברה הציביליזטורית שלנו נראה כמשוגה ורעות רוח.

כ-150 שנה לפני על הנוחות של ארנה קזין, מציע וולדן כי החטא הקדמון של החיים הציבליזטורים הוא שהם משעבדים אותנו לחיי עמל שמטרתם לשמר קיום של נוחות אשר כופה על חושינו ונפשנו ניוון.

"רובם של המותרות והרבה מנוחויות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם, אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמונים – הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים – נמנים על סוג בני-אדם שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה איש עשיר מהם" [שם. עמ' 55].

תורו מקונן על כך שאנו מעבירים את רוב ימינו בעבודה על מנת לשלם את השכירות או המשכנתא ושאר החשבונות הנלווים אליהם. הוא עצמו בנה לעצמו צריף שסיפק את צרכיו בעשירית המחיר לזה שעלה בית בנוי בתקופתו ויכל להקדיש עצמו להתפתחותו הפנימית. כדוגמה חיובית הוא נותן את האינדיאנים שאת בתי המגורים שלהם (שבז'רגון של ימינו היינו מכנים אותם אקולוגיים) היו מקימים ביום אחד או שניים לכל היותר ואשר בקהילותיהם היה כל אחד בעליו של בית משלו וזאת לעומת החברה "המתקדמת" שבה עבור השכירות "משלמים מס שיש בו כדי לקנות כפר שלם של ויגוואמים אינדיאנים, אבל עתה הוא רק מסייע להם להישאר בעוניים כל ימי חייהם" [שם, עמ' 69].

השעבוד שלנו לתנאי המגורים המודרנים אינו רק כלכלי. וולדן מציע כי מוטב היה לנפשו של האדם לו השקיע זה פחות ביצירת תנאים נוחים ובטוחים לחלוטין והותיר מקום נרחב יותר להבל נשימתו של הטבע. הקיום המבודד פוגע על פי וולדן ישירות במקורות חיותה של המנטליות האנושית. "אין אנו יודעים טעם חיים תחת כיפת השמיים, וחיינו הם חיי-בית – והדבר משתמע לפנים רבות יותר משנדמה לנו. רב המרחק מן האח אל השדה. מה טוב אילו בילינו מרבית ימינו ולילותינו ללא חיץ כלשהו בינינו לבין צבא השמים, אילו לא הרבה המשורר לשיר מתחת לקורת הגג, ואילו לא התגורר שם הקדוש זמן כה ממושך. אין דרכה של ציפור-כנף לתת קולה בשיר כשהיא במערה: אף היונה אינה שומרת על תמותה בתוך שובך" [שם, עמ' 67].

הטכנולוגיה מסביב, הטבע בלב

רחוקה מלנחם, החזרה לציביליזציה מעלה ביתר שאת את טענותיו של תורו. עם החזרה אל חשבונות החשמל, הארנונה והגז מתעוררת השאלה: מדוע אנו מוציאים את מיטב ימינו בעבודה על מנת לספק את צרכי הנוחיות הטריוויאלים הללו, בעת שבוויתור על כמה מהמותרות שאליהן אנו משועבדים יכולנו לחיות חיים קרובים יותר לטבע, לאנשים הקרובים אלינו ולעצמנו? האם הקיום ההוא שתורו מדבר עליו ושחוויתי בשבוע הזה שוב לרגע חטוף הוא אפשרי? האם הוא מייצג אוטופיה שהייתה פה וששכחנו מקיומה או אוטופיה שלעולם לא הייתה יכולה להתממש?

כשחזרתי הביתה וגיליתי 50 מיילים בתיבה שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שבימים האלה בכלל לא הפריע לי שאני לא מקבל שום מייל. ואם זה ככה, למה אני צריך בכלל תיבת מייל. כשהסלולרי שלי חזר לצלצל שאלתי את עצמי למה יש לי בעצם טלפון סלולרי ולמה אני משועבד לו ולצורך לענות לו ולקולות שבוקעים מתוכו כמו צוות של אחים גדולים. שם הסתדרתי לא פחות טוב בלעדיו ולא הרגשתי בחסרונו ולו לרגע.

כשחוזרים משם, אולי קצת כמו מי שחוטפים דכאון פוסט-הודו כשהם חוזרים מהמזרח, קשה להזכר למה בעצם אנחנו נמצאים במרוץ הזה, מה קושר אותנו למקום הזה. זה לוקח כמה ימים. אבל אז זה חוזר לאט לאט. ה-attachment אל העיר. עכשיו מנסים לחזור ברוח קרב חדשה לקונג-פו הזה של החיים, כאן בציביליזציה, עם הטכנולוגיה מסביב והטבע בלב.

מאנצ'יס – הזווית המדעית

באתר של יס-וואלה עלה הפרק השלישי והפסיכוטי בסדרת "למה אסור לעשן גראס" שאני עושה יחד עם אורי בן עזרא לכבוד העונה החדשה של הסדרה "העשב של השכן".

 

בפרק הנוכחי אני משחק את דמותו של המדען האיטלקי לואיג'יו גאלילוטי המסביר בהתלהבות על ההשפעות משנות התודעה של הטטרההידרוקנבינול, הלא הוא החומר הפעיל בגראס, וגם די נכנס לעניין בעצמו…

 

כאן

עוד מחזור של הלילה התרבותי

לאחרונה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו קיצוני במיוחד לעולם לא אהיה מסוגל לקרוא את Finnegans Wake של ג'יימס ג'ויס.
 
קריאה בספרים של ג'ויס הייתה (לפחות בתקופה שתרבות גבוהה עוד נחשבה) מעין תו תקן תרבותי. כמתבגר וחייל שקדתי (לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית) על דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס. האחרון, שכשמכינים את רשימת הספרים הגדולים הוא כנראה המקבילה הספרותית של האזרח קיין (אחח, לו רק היה קל לצלוח אותו כפי שקל לצפות באזרח קיין), היה בשבילי לפני קצת יותר מעשור אתגר לא קטן. אני לא כל כך זוכר מה קרה שם, אבל אני זוכר שזה היה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה ואפילו הצלחתי להנות לסירוגין.
 
אבל Finnegans Wake, זה תמיד היה נראה לי יותר מדי בשביל מישהו שאפילו לא משתגע על ג'ויס. אמנם יש לי כבוד לתרבות אבל נדמה ש-Finnegans Wake שכבר שמעתי שטענו לגביו שאולי 5 אנשים ברחבי העולם מסוגלים להבין אותו, הוא שאלת הקיטבג התרבותית האולטימטיבית.
 
תחושת ההחמצה על כך שאני מפספס את הספר שרבים כל כך טוענים שהוא מגדולות יצירות המופת של הספרות העולמית כמובן הדהדה בי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי נעשה את זה. מה שהוסיף לדבר הזה הוא שרבים כל כך מההוגים שמעסיקים אותי כל כך כמו מרשל מקלוהן, טרנס מקנה, טימותי לירי ורוברט אנטון ווילסון מתייחסים לג'ויס ובמיוחד ל-Finnengans Wake בפירוט ובהערצה גדולים כל כך ביצירות שלהם. (מקלוהן לדוגמה משבץ ציטוטים מ-Finnegans Wake לאורך כל ספרו War and Peace in the global village).
 
הקריאה החוזרת ונשנית בכתביהם של הענקים הללו והיחס המרתק שלהם לג'ויס גרם לי לנסות לנחש שוב ושוב, מה הם רואים בו שאני לא רואה, למה הוא כל כך סתום בעיני וכל כך ענק בעיניהם?
 
אלא שהשבוע ירדה עלי באחת שתי תובנות: הראשונה היא שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake והשניה לגבי למה מקלוהן, מקנה ואנטון ווילסון אוהבים אותו כל כך. ראשית כל שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake. מכיוון שכדי לקרוא את הספר הזה צריך ידע אדיר כל כך באנגלית (וגם בשפות נוספות, שלא לדבר על הרפרנסים התרבותיים שהספר הזה מניח שקיים אצל הקורא שלו) שנראה שלצפות ממישהו שאנגלית אינה שפת האם שלו אפילו לנסות לקרוא אותו גובל בהתעללות.
 
ולמה אני אומר ש-Finnegans Wake הוא ספר חשוב למרות שלא צלחתי אפילו עמוד מלא מתוכו ותוך הסתמכות בעיקר על ציטוטים ומתוכו ודברים שנאמרים עליו. טוב, קודם כל חייבים לומר שהרושם הזה הוא מפוקפק לא פחות אם לא יותר מכל רושם של מבקר על יצירה שלא צלח אותה. ובכל זאת אני אאזור אומץ ואומר כאן דעתי כמשקיף מהצד בעניין שהידע שלי בו הוא שטחי עד לא קיים.
 
כצופה מהצד  נראה שהסיבה שמקלוהן, לירי, אנטון ווילסון ומקנה כל כך אהבו את ג'ויס היא קודם כל בגלל שסגנון זרם התודעה שלו הוא חקירה ספרותית של תחום חקר התודעה שמקלוהן ומקנה היו מרותקים כל כך בחקירתו, מי באמצעי הביקורת הטכנולוגית, מי בעזרת טכניקות שינוי תודעה כמו מדיטציה ו-NLP ומי בעזרת צמחים משני תודעה.
 
אלמנט נוסף הוא השפה של ג'ויס. השפה של ג'ויס שמבוססת על מה שוויקיפדיה מכנים "משחקי מילים רב מימדיים" מתכתבת באופן מדויק עם בדיוק מה שעושים לדברי מקנה ה-Mind Transforming Elf Machines במימדים הפסיכדלים של ה-DMT. למקנה יש איזה קטע יפה שבו הוא מדבר על משחקי המילים והפרדוקסים של המימד הפסיכדלי. מקנה מספר שם על שבהם היצורים שאותם הוא מכנה ה- Mind Transforming Elf Machines מופיעים לפניו ומציגים לפניו את מאחורי הקלעים של התודעה, את המכונות של החשיבה והשפה תוך שהם מבצעים תרגילי התעמלות מדהימים של המחשבה. הם מבצעים גימנסטיקה של סמנטיקה, פליפ-פלופים של סינטקס סינסתטי ויוצרים משחקי מילים ופרדוקסים בארבעה, חמישה או שישה מימדים. דברים שגורמים למי שחווה אותם לתחושה שלו היה ניתן להוריד אותם מהמרחב הפסיכדלי חזרה אל האדמה העולם היה משתנה מן היסוד מעתה והלאה שכן לכולם היה ברור שזה עשה את הדבר, היה הדבר, התחיל את הדבר, סיים את הדבר, סובב של הדבר, זה הדבר. או במילים אחרות, כמו שמקנה מודה בעצמו בסוף המונולוג הנלהב-משועשע שלו: צריך היה להיות שם כדי להבין.
 
כשאני מנסה לקרוא את ג'ויס אני מקבל את התחושה שהשפה שהוא כותב בה, גמישה כל כך, אקרובטית לשונית, שמרתכת מילים ומחשבות בצורות חדשות שמבצעות מהפכה בעולם התודעתי – היא היא ההיפר שפה הפסיכדלית של הפטריות. ההבדל היחיד הוא שג'ויס, עד כמה שידוע לי, עשה את הכתיבה שלו בלי סמים.
 
ויש עוד משהו אחרון שקושר בין ההוגים המופלאים האלה. וזו האמונה בחזרה הנצחית של ההיסטוריה. Finnegnas Wake שעוסק בלילה של דבלין על עולמות החלום שלו מעלה שוב ושוב את תימת מחזוריות ההיסטוריה האנושית והחזרה אל השבטיות. לעומת יוליסס שתיאר את היום הדבלינאי (יום=תרבות) מאכלסים את Finnegans Wake, המתאר את תודעתו של אדם ישן, יצירי הלילה (לילה=שבטיות). המחזוריות הזו שבין שבטיות לתרבות וחזרה לשבטיות היא אחד הרעיונות המובילים בהגות של מקלוהן, שבעמ' 82 של War and Peace in the Global Village חוזה שהטכנולוגיה האלקטרונית החדשה תחזיר ברברס את פעולת המכאניזציה והטקסטואליזציה של הטכנולוגיה המכאנית. משהו שנדמה שאנחנו רואים אותו היום כאשר כלים אלקטרוניים מכחידים שוב את התודעה הגוטנברגית, כ-500 שנה לאחר היווצרותה, כ-100 שנה לאחר שהגיעה לשיאה בסוף המאה התשע עשרה.
 
המעגל הנצחי בין התרבותי לשבטי הוא גם הנושא המרכזי של The Archaic Revival, ספרו
חשוב ביותר של מקנה לטעמי, שבו הוא צופה את עתידה של החברה האנושית בתרבות שתאחד את הטכנולוגיה האלקטרונית יחד עם חזרה של צורות החשיבה והחוויה השבטיות שאותן הוא מזהה עם הצמחים הפסיכדלים.
 
תומר פרסיקו פרסם השבוע בבלוג שלו את הראיון שערכתי איתו כחלק מהכתבה שלי בחיים אחרים על 2012. אבל כחלק מהגוג ומגוג הכלכלי שמתרחש היום בעולם מפקיעת הכלכלות העולמיות שמעלימה כרגע מהעין את משבר האנרגיה העולמי, אבל לא תעלים את המציאות של ציביליזציה שמכלה את עצמה במהירות מבהילה היו כמה אנשים שאמרו לי ש-2012 זה קצת רחוק מדי… נחזיק מעמד עד אז? תורת השמיטות מספרת לנו שהעולם נברא מחדש כל 7 שנים, הבורסה פוקעת כל 7 שנים, נכנסים לעוד מחזור של לילה תרבותי. 

למי אני לא סולח

משהו ליום כיפור

כולנו קופים – משהו לכבוד יום החיות הבינלאומי

לכבוד יום החיות הבינלאומי  שמתקיים היום כדאי להזכיר לעצמנו שוב את זה שאנחנו בעצמנו חיות. העובדה שאנחנו נוטים לשכוח את זה ולראות את העולם התרבותי שלנו כנפרד מעולם החי היא אחד החטאים הקדמונים של המין האנושי אשר מוביל אותו באלפי השנים האחרונות אט אט בנתיב לאסון אדיר.
 
כמה וכמה דתות התבססו על הפרדה בין עולם החי הנחות לבין עולמו "הנעלה" של האדם או כפי שקוראים לזה בחב"ד הנפש הבהמית והנפש האלוקית. השמרנות הדתית הזו מובילה לעיתים לזלזול בחי. ובאמת, אין הרבה דברים דוחים יותר בעיני ממי שאומרים בזלזול והתנשאות "אולי סבא שלך קוף, אבל לא שלי" כמו שאמרו להאקסלי מתנגדיו של דרווין במאה התשע עשרה. הנטיה הזו של בני אדם להדגיש את עליונותם על ידי זלזול בבעלי החיים היא לטעמי אחת הפעילויות הנמוכות יותר של החיה האנושית.

אבל חוסר היכולת שלנו כקופים עם מח גדול להכיר בזה שאנחנו בעצם קופים עם מח גדול היה לאורך ההיסטוריה אחראי גם לכמהן יצירות שעשו שימוש בנכות הקוגניטיבית הזו כדי ליצור אפקטים יצירתיים מעניינים ומשעשעים למדי.
 
שתי דוגמאות מופתיות ומומלצות מאוד הן כמובן סדרת הסרטים עולם הקופים (במיוחד הראשון) וגם הספר קופים דגולים מאת הסופר הנפלא וויל סלף. שניהם עוסקים בעולם שבו מתהפכים התפקידים. הקופים הם השולטים ואילו בני האדם נחשבים כקופים. היפוך התפקידים הפשוט הזה יוצר שינוי תודעה מעניין למדי.
 
אם היינו באמת מבינים שאנחנו קופים, איך זה היה משנה את החברה שלנו ואותנו כבני אדם?
 
לרוברט אנטון ווילסון יש קטע מאלף ברומן Schrödingers Cat שעוסק בנושא הזה בדיוק ושהייתי  רוצה להביא כאן:
 

"רוב הפרימאטים [קופים גבוהים] המבויתים של הכוכב טרה לא ידעו שהם פרימאטים. הם חשבו שהם משהו נפרד ו"נעלה" משאר הכוכב.

אפילו הטור של בני בנדיקט "עוד חודש אחד" היה מבוסס על האשליה הזו. בני למעשה קרא את דרווין פעם אחת בקולג' לפני הרבה שנים ושמע על מדעים כמו אתולוגיה ואקולוגיה אבל העובדות של האבולוציה מעולם לא הותירו עליו את חותמן. הוא מעולם לא חשב על עצמו כפרימאט. הוא מעולם לא הבין שחבריו ושותפיו הינם פרימאטים. ומעל לכל, הוא מעולם לא הבין שזכרי האלפא של המדינה היו מנהיגים טיפוסיים של חבורות פרימאטים. כתוצאה מחוסר היכולת הזה לראות את הברור מאליו היה בני  נחרד ומזועזע באופן קבוע מהתנהגותו שלו, מהתנהגות חבריו ושותפיו ובמיוחד מהתנהגות זכרי האלפא של הקבוצה. מכיוון שהוא לא ידע שמדובר בהתנהגות פרימאטית טיפוסית זה פשוט נראה לו נורא.
 
מאחר שמידה רבה של התנהגות פרימאטית נחשבה פשוט נוראית, רוב הפרימאטים המבויתים בילו את רוב זמנם בנסיון להסתיר את מה שהם עושים. חלק מהפרימאטים נתפסו על ידי פרימאטים אחרים. כל הפרימאטים חיו בפחד שמא יתפסו. אלו שנתפסו נקראו חארות שלא שווים כלום."

הקטע הזה מזכיר לי קצת את היחס של החברה שלנו למיניות…
 
והנה עוד קטע וידאו משנה תודעה שעושה את העבודה, בלהעביר את המסר. כדאי לראות עד הסוף כי הוא אחד הקטעים הטובים באמת ביוטיוב:
 

 

ועוד משהו לגבי חיות שהעציב אותי השבוע. אשתי שמתנדבת בצער בעלי חיים הביאה אלינו גור חתולים לשבוע מרתק שבסופו של דבר קרע לי את הלב. אבל מה שהכי הרג אותי היה כשהיא אמרה שהיא חשבה על זה ש"אם היו מוציאים לשוק רובוט שיהיה כמו החתול הזה עם התנהגות משוכללת וחמודה כל כך כמו החתול הזה, אנשים היו נגנבים לגמרי, חוטפים את זה ועוד משלמים על זה המון כסף. אבל הצרה שלה [של החתולה] היא שהיא אמיתית, ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותה ויש עשרות כמוה במכלאות של צער בעלי חיים".
 
זה הזכיר לי איזה רומן אפוקליפטי של פיליפ ק. דיק.

גם אני הייתי רוצה להצביע לדב חנין

לרוע המזל מחירי השכירות הגבוהים בתל אביב כבר הספיקו להבריח אותי שנה שעברה לגבעתיים המנמנמת. למרות זאת, כמעריץ ותיק ומבקר תדיר בעיר הלבנה, זה לא מונע ממני לתפקד כסוג של מעודדת עבור כל מצביעי דב חנין בתל אביב. אני מקפיד לתחקר כל אחד ואחד מחברי תושבי תל אביב לגבי תוכניותיהם ליום הבחירות ולהפעיל לחץ פסיכולוגי לא מתון בכלל להצביע לחנין. מכיוון שרוב האנשים לא מתווכחים איתי על כך שחנין הוא בחור מצוין ויוצא דופן בפוליטיקה המקומית, אלא על  הביקור במשרד הפנים בשביל לשנות את הכתובת, האיום הנורמלי שלי הוא שאני אסרב מעתה לנהל כל שיחה בנושאים פוליטיים עם מי שמתעצל לנקוט את הפעולה הקטנה הזו על מנת לתרום לנושאים שבהם הוא תומך כל השנה.

 

 
בראש השנה קראתי את ספרו של חנין גלובליזציה שיצא שנה שעברה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. הספר של חנין הוא מבוא קצר (117 עמ') ומצוין לתהליכי העומק שעוברים היום על העולם: המשבר האקולוגי, הפערים החברתיים המתרחבים, עריצות התאגידים, הקשר בין מקוורלד לג'יהאד ועד החשיבה המתעוררת לפיתוח בר קיימא. למרות שהספר היה קצת חד צדדי מדי לטעמי בכמה נקודות, הוא סוקר את השאלות הגדולות שעל הפרק בצורה מקיפה, בהירה, חדה ומשכנעת ואני בהחלט ממליץ עליו לכל מי שרוצה להתעורר לאלפבית של מה שקורה בעולם שלנו כיום או סתם לעשות קצת סדר בראש.
 
אבל הקטע המדהים באמת בכל הסיפור הזה הוא לקרוא ספר שכתב פוליטיקאי ישראלי שנוגע בנקודות החשובות בלי לזייף, לטייח או לכבס. רוב שאר הפוליטיקאים הישראלים בכלל לא שמעו על הבעיות כי הם תקועים מדי בפוליטיקת היצרים הנמוכים המקומית. חנין, לעומתם, מנתח את המצב ברצינות ויסודיות. וחשוב מכל, רואים שזה באמת אכפת לו.

 

 
ההתרשמות שלי היא שכמה וכמה רמות איכות מבדילות בין מר חנין לבין רובם המכריע של הפוליטיקאים המקומיים. במילים אחרות, לתושבי תל אביב-יפו יש מזל שיש להם בכלל מועמד כזה לראשות העיר. ההזדמנות שתהיה לתושבי תל אביב-יפו להצביע לחנין היא אחד מהרגעים הנדירים הללו בדמוקרטיה של תחילת המאה ה-21 שבו יש הזדמנות להצביע למישהו לא סתם כי הוא הרע במיעוטו, אלא כי הוא באמת מלהיב וטוב.
 
אז אחרי הדברים הנלהבים הללו, הרשו לי להצטרף לבלוגרים למען דב חנין  (חלק מהיוזמה המבורכת והמשובחת של איך הופכים דב ראש עיר) ולהביע את תמיכתי במועמדותו של חנין לראשות העיריה. הבחירות הקרובות יהיו אולי ההזדמנות האחרונה להציל את תל אביב מגורל הפיכתה לעיר של עשירים וברוני נדל"ן שממנה נדחקים הצעירים, העניים וכל השאר. באופן די פלאי יש לנו הזדמנות להצביע עבור מועמד שבאמת שווה ללכת בשבילו לקלפי, כזה שיכול להפוך את העיר הזאת לפנינה אמיתית.
 
קראו את הפניה של דב חנין לתושבי העיר
 
הנה הלינק שמסביר איך להעביר את הכתובת לתל אביב

 
ונקנח בכמה בדיחות דב חנין נבחרות מהאתר דב חנין בחור על הכיפאק
דב חנין פרש לי מגבת על החוף
דב חנין העביר את הלאה את הקורות חיים שלי
דב חנין הרים את הכיסא שלי בחתונה
דב חנין הרים את ראשי מעל האסלה כשהקאתי
דב חנין הוריד את מושב האסלה לאחר שסיים
 
ויש עוד כאן

המאסטר האינטרגלאקטי אלבר בריה (יוצר היה היה)

היקום כולו מרכין ראשו, הטקסט פורסם לראשונה ב-28 לספטמבר 2008 בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י

המאסטר האינטרגלאקטי אלבר ברייה, מייסדה של חברת האנימציה פרוסידיס, ידוע בישראל בעיקר כמי שיצר את הסדרה הבלתי נשכחת היה היה -האדם (או כפי שהייתה ידועה בארץ, וכפי שנכנה אותן כאן ברוב המקרים, פשוט היה היה) ששודרה בשנות השמונים בטלויזיה החינוכית והייתה להיט ענק אצל הילדים.

מי לא זוכר את הגמד הג'ינג'י והמעצבן שתמיד נטפל לחלשים והזקן החכם עם הזקן הלבן שמוביל את האנושות מעידן לעידן. היה היה היה פרויקט אנימציה אדיר במימדי הימים ההם שלצורך הוצאתו אל הפועל התאחדו מגוון חברות הפקה מצרפת, קנדה, איטליה, שוויץ, בלגיה, הולנד, נורבגיה, שבדיה וספרד ובטח שכחנו עוד כמה. אבל מעבר להיותה אחת להיותה אחת הסדרות המאוירות המצליחות ביותר של תקופתה, היה היה הייתה גם אחת מהסדרות הנבואיות, החכמות והרגישות בהיסטוריה של האנימציה לילדים.

אלבר ברייה היוצר שכתב, ביים וקריין את הסדרה הוא אדם שרואה את המטרה שלו ב"לגרום לילדים שלנו לרצות לדעת, בגירוי הסקרנות שלהם". ביצירה שלו מבקש ברייה "להתייחס אליהם [לילדים] כבני אדם בזכות עצמם, שמבינים הרבה יותר ממה שהיו רוצים המבוגרים להאמין." סדרת היה היה של ברייה היא הבית ספר המאויר שיצר ברייה לילדי הדור הבא.

כולנו אחד
קליפ הפתיחה המפורסם של היה היה סיכם בסרטון מסחרר של 90 שניות, לצלילי העוגב של הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, את ההיסטוריה הקוסמית מהמפץ הגדול ועד סופו של כדור הארץ. היומרה של היה היה לספר בסדרת טלויזיה את החיים מראשיתם ועד סופם הייתה חסרת תקדים. היא מובילה את הסדרה דרך עידנים ועל רקע של אנספור התפתחויות היסטוריות טכנולוגיות, חברתיות, תרבותיות, כלכליות ודתיות.

אבל היה היה – האדם, רק מתחפשת לסדרת היסטוריה. היה היה – האדם, כשמה כן היא, עוסקת במשהו גדול הרבה יותר: באדם. ההיסטוריון האנגלי גיבון אמר במאה ה-18 כי ה"ההיסטוריה היא לא הרבה יותר מדברי הפשעים, העוולות והאסונות שעולל המין האנושי". ישעיהו לייבוביץ' ענה לו כמאתים שנה מאוחר יותר שההיסטוריה היא אמנם גם דברי הפשעים העוולות והאסונות שעולל המין האנושי אבל היא גם דברי המאבק הנמשך בפשעים, בעוולות ובאסונות הללו. היה היה מספרת את הסיפור העתיק הזה של ההיסטוריה האנושית, הסיפור על המאבק הנמשך של כוחות הטוב והקדמה נגד כוחות האגו והאלימות בנסיון ליצור עולם טוב וצודק יותר.

הטוב והרע מופיעים במהלך הסדרה שוב ושוב ברגעים שונים בסיפורה של האנושות כאשר הם מיוצגים תמיד על ידי אותן דמויות ארכיטיפיות. בצד אחד נמצאים הזקן החכם עם הזקן הלבן שמשמש (בפרקים שונים) כראש שבט, מנהיג דתי, יועץ למלך וממציא, לצדו פייר הצעיר הסקרן האמיץ וטוב הלב, חברו הענקי ושאר בני משפחתם. החבורה הזו שמופיעה שוב ושוב בחלקים שונים בהיסטוריה פועלת למען הקדמה ולמען שלום ושגשוג לאנושות. מולם פועלים תמיד כוחות אפלים המיוצגים על ידי הגמד הג'ינג'י והבוס הזוממים תמיד לשלוט ולהכפיף את מרותם על אחרים על ידי אלימות. שתי הקבוצות היריבות הללו שזורות לאורך היה היה מימי הקופים ועד שנת 2150 שבה מסתיימת הסדרה.

השימוש באותן דמויות על מנת לגלם אישים מכל חלקי ההיסטוריה מעניק להיסטוריה סוג של המשכיות, הוא מעלה את המחשבה שאפשר למצוא חוט מקשר בין האנשים של העת העתיקה, לאנשי ימי הביניים, אנשי הרנסנס והאנשים היום – איזושהי שאיפה המשותפת לאנושות כולה ומאחדת אותה. קליפ הפתיחה של התוכנית מציג את התפיסה בצורה הבהירה ביותר כשהוא מראה את פייר וחברו הענקי עוברים מבלי להשתנות דרך תקופות שונות בהיסטוריה כשלבושם וסביבתם הטכנולוגית מתפתחים במהירות בהתאם לתקופה. המסר ברור: פייר הוא האדם באשר הוא, בכל רגע בהיסטוריה. פייר הוא כל כל אחד שהיה צריך להיוולד בכל זמן שהוא למציאות היסטורית נתונה ולהלחם במסגרתה על זכותו להתקיים בכבוד.

הסאבטקסט של הבחירה של ברייה לספר את ההיסטוריה עם אנסמבל מצומצם של דמויות הוא שכל בני האדם הם אחד, שכולנו נאבקים ביחד מאז שחר הימים כנגד הרעות והפורענויות מתוך נסיון לברוא עולם שיהיה טוב וצודק יותר. בהתאם לאידאולוגיה הזו הציג הסגיר הבלתי נשכח של פרקי הסדרה את הגיבורים שלנו כשהם חגים מרחפים מסביב לכדור הארץ ומחזיקים ידיים באחווה קוסמית.

סופה של האנושות
הפתיח והסגיר של היה היה מתייחסים שניהם לפרק האחרון המונומנטלי והנבואי שלה. מי שזוכר את קליפ הפתיחה של היה היה זוכר בוודאי שלאחר שחלף במהירות את ההיסטוריה כולה, מהפירמידות ועד המטוס, מסתיים הקליפ כאשר הגיבורים שלנו נמלטים מכדור הארץ בחללית והכוכב מתפוצץ בעקבות מלחמה גרעינית.

לאורך היה היה מהווה הדיבור על הקדמה ועל ההמצאות טכנולוגיות החדשות מוטיב חוזר. אחד האפקטים הבולטים של הצפיה בסדרה הוא התחושה של צפיה בהתקדמותה ההולכת ונמשכת של האנושות. היה היה עוקבת אחר עשרות אם לא מאות של דוגמאות להתפתחותה הטכנולוגית של האנושות מהאש והאוכף ועד המכונית והטלויזיה. הקדמה היא בהיה היה האידאולוגיה של הטובים, של הזקן החכם שרוצה לבנות ולהבנות, בעוד ההתנגדות לקדמה היא לרוב מנת חלקם של צרי העין.

כל זה משתנה בפרק הסיום הפסימי. בערך באותה תקופה שהמאסטר האינטרגלאקטי גודפרי רג'יו יצר את הסרט הירוק המונומנטלי שלו קויאניסקאצי, העמיד גם ברייה בפרק האחרון של סדרת הילדים היה היה כתב אישום מפורט כנגד החברה הצרכנית, זיהום הסביבה והפוליטיקאים המטומטמים והמושחתים.

אמרנו כבר שברייה מאמין בלומר לילדים את האמת בפרצוף? בפרק האחרון הוא מספר לילדים בבית  שהבעיה של האנושות היא שלמרות שפיתחה כלי נשק עתידניים יש לה עדיין מנטליות של אדם קדמון. בעתיד שמצייר ברייה לאנושות בפרק האחרון ממשיכה האנושות להתרבות תוך כשהיא מכפילה את עצמה מדי 30 שנה (ברייה חוזה שבשנת 2010 יהיו בעולם 7 מיליארד בני אדם, נכון ל-2008 יש כ-6.95 מיליארד), וזאת משום שהפוליטיקאים שיודעים שמספרים גדולים הם כח אוהבים יותר את הכח יותר מדי בשביל לחשוב על האינטרס הגלובלי.

הסכסוך הגדול מגיע עוד כמה עשרות שנים בעתיד כשכמות הפסולת בעולם הופכת גדולה מדי ובני האדם מנסים לדחוף את הזבל שלהם אחד למדינתו של השני מה שמוביל בסופו של דבר למלחמה גרעינית. האנושות כולה מושמדת והיחידים ששורדים את האסון הם גיבורינו הטובים שנמלטים מבעוד מועד לחלל, שם הם מקימים מושבה אקולוגית המבוססת על כח סולארי וממתינים לטיהורו של כדור הארץ מזיהום על מנת לחזור אליו בעתיד. את כל זה חוזה ברייה, שימו לב, כבר ב-1979.

רק כדקה לסיום הפרק מופיע הטוויסט העלילתי שמגלה שהעתיד הקודר שהוצג לנו היה חלק מהרצאה שהעביר מורה לתלמידיו בכיתה בקריאה להאבק עבור עתיד עולמנו. הדמויות המוכרות לנו מהסדרה מופיעות כתלמידים בכיתה. זה היו הם כל הזמן. כל הדמויות משיעור ההיסטוריה היו אנחנו, אותם אנשים שהתגלגלו שוב ושוב בצורות שונות, אותן נטיות אנושיות כל כך. ועכשיו זה אנחנו, הצופים ב�
�ם על המסך. כי אחרי שההיסטוריה הסתיימה הגענו להווה ושם אין אף אחד אחר חוץ מאיתנו. אנחנו הם אלה שצריכים להמשיך להאבק את אותו מאבק גנוסטי נצחי של הטוב נגד הרע ולהבטיח את המשכם של החיים.

החיים
היה היה –האדם, הייתה רק הראשונה בסדרה של עונות היה היה שיצרה פרוסידיס לאורך העשורים הבאים ושהתבססו על אותו אנסמבל הדמויות שהופיע לראשונה בהיה היה –האדם. בסדרות שהופיעו בשנים שלאחר מכן היו היה היה – החלל, היה היה – אמריקה, היה היה – ממציאים והיה היה – מגלי ארצות. הסדרות הללו אמנם לא הגיעו לטלויזיה הישראלית אבל אחת העונות האחרות של היה היה כן הגיעה לכאן בסוף שנות השמונים ווזכתה גם היא להצלחה לא מבוטלת אצל הילדים. הכוונה היא כמובן לסדרה "החיים".

לומר שהחיים היא סדרה על הביולוגיה של גוף האדם זה כמו לומר שמלחמה ושלום זה על רוסיה. מעבר לכל מה שסדרות טיפוסיות על ביולוגיה יודעות להציע, החיים הייתה גם סדרה פילוסופית בעלת רובד רוחני מובהק. השילוב בין סדרה מדעית לבין תפיסות רוחניות עשוי אולי להשמע מפוקפק, אבל בשביל ברייה שהציג בהיה היה בלי שום בעיה היסטוריה שבה מופיע המפץ הגדול לצד מעמד הר סיני, שילובים אינטגרלים כאלה באים בטבעיות רבה.

החיים הייתה סדרה ביולוגית עם גוון רוחני מובהק. כמו היה היה –האדם, גם הפתיח של החיים מתחיל במפץ גדול, בגבר ואישה ערומים שמתאחדים זה עם זה ויוצרים כדור שמשחרר הבזק של אור שממנו מתחיל הכל – אור החיים. שיר הפתיחה של החיים נפתח במילים "אלו החיים, שבזכותם אנו קיימים" קורא לחגוג את פלא החיים ומכריז ללא בושה ש"הרמוניה מחברת אותנו".

החיים היא סדרה שנתנה לתאי הדם האדומים ושאר צורות החיים המיקרוסקופיות של הגוף פנים ואופי. בפרקים של הסדרה כשכדוריות הדם הולכות עם פחמן דו חמצני כבד על הגב הן מדוכאות כמו בתקופות הקשות בחיים, וכשהן לוקחות את החמצן הקליל הן בהיי כמו אנשים בתקופות הטובות. הכל בא לסמל שגם שהחיים בתוך הגוף אינם משהו זר ומוזר, אלא קרובים מאוד אלינו.

באופן מעניין בחר ברייה לצייר את הגוף האנושי דווקא בדימויים מעולם הטכנולוגיה והמדע הבדיוני. הדמויות בהחיים משייטות בתוך העורקים של הגוף בעזרת חלליות ומגנות על הגוף האנושי מאויבים בעזרת כלי נשק מתוחכמים. אלא שהגוף דווקא לא מצויר בהחיים בצבעים אוטופים. לאורך הסדרה ניתן לשמוע לא מעט פעמים שגם פלא החיים דורש הרבה הקרבה. על המסך מופיעים עובדים שחורים בדמותן של כדוריות דם אדומות שמתקדמות באיטיות בטורים ארוכים שמזכירים פקקי תנועה, פיגועי טרור שמבצעים חיידקים זורעים הרס המוני, וגם שוטרים בעלי גוון פאשיסטי מופיעים ומפזרים את ההתקהלות שלאחר הפיגועים בקריאות רמות "המשיכו בדרככם", ו"שום דבר לא קרה". ממש מדינת משטרה.

ברייה אומר לנו שגם בשביל צורות החיים המיקרוסופיות שחיות בתוכנו החיים לאו דווקא קלים. אבל הם ממשיכים, כי חייבים להמשיך את החיים. באחת מהקטעים הבלתי נשכחים בהחיים הולכים יחדיו שני תאי דם אדומים ומדברים על המוות. "נמאס לי כבר, כל הזמן עד המוות לעבוד ולעבוד 365 ימים בשנה" אומר הראשון. "אני מצטער לאכזב אותך ידידי, אבל 365 יום זה תקופת חיים ארוכה מאוד בשביל אחד כמונו" עונה לו חברו הזקן. "רובנו נמות הרבה קודם".

כמו היה היה -האדם גם החיים חוגגת לא מושלמות מדומה של האנושות או של החיים אלא את האוניברסליות והאחדות של החיים, אותו ניצוץ חיות שחוזר שוב ושוב ברמות שונות מורידי גופנו ועד האנשים שמניעים את ההיסטוריה, אותו ניצוץ חיות שבעבורו שווה להאבק.

והעונה החדשה בדרך
הסדרה היה היה על 6 העונות שלה היא טלויזיה חינוכית במיטבה, כזו שמעבירה את הידע ההיסטורי בצורה מרתקת, תוך מסירה של שפע של פרטים היסטוריים אבל המנעות מדקדקנות מייגעת. הייתי מעז לומר ש-156 הפרקים שמרכיבים את ששת העונות של היה היה מתחרים בחינוך ההיסטורי והתרבותי שמעניקה מערכת החינוך שלנו. הם מעניקים אינפורמציה מדויקת באופן מפתיע, ומי שצופה בהם ישמע על טולסטוי ודוסטוייבסקי, יכיר ממציאים כמו ארכימדס ואיינשטיין ויעשה את כל זה מתוך סקרנות אמיתית ומתוך תחושת הרלבנטיות של הדברים האלה. יותר מזה הוא גם יקבל מסר רוחני שמייצר מכל הידע הזה משמעות ששווה לחיות בעבורה.

היה היה -האדם יצאה לאחרונה ב-DVD בגרסתה העברית המיתולוגית עם הקריינות המופלאה של בני הנדל (והמוזיקה המשובחת של מישל לגרנד ויסואו סוגייאמה). צפיה חוזרת בה מגלה שגם היום היא עדיין יכולה ללמד אותנו מגוון של דברים על ההיסטוריה, על המין האנושי ועל הקוסמוס.

אלבר ברייה כבר קשיש היום. לאחרונה הוא הודיע שהוא עובד על עונה נוספת של היה היה, כזו שתעסוק באתגר האקולוגי העומד כיום בפני המין האנושי. זו תהיה העונה השביעית של היה היה ו-30 שנה אחרי, נראה שברייה סוגר את המעגל שהתחיל בתחזית האיימים שהציג בסיומה של העונה הראשונה של היה היה. נקווה שהפעם יקשיבו לו.

ותודה לעמית קגיאן על הסיוע שהגיש בהכנת הכתבה באבחנות וההארות החשובות שלו בנוגע לסדרה החיים.

הגיאומטריה המקודשת של שומרי המסך

הדבר הכי קרוב שיש לנו בטכנולוגיה היומיומית שלנו למכונות אמניות הם שומרי מסך. שומרי מסך כמו אלה שמופיעים בנגני מדיה כמו ה-Windows Media Player, ה- Winamp וכמו שומרי מסך חופשיים אחרים שמסתובבים ברשת הן האמניות הרובוטיות המצליחות ביותר עד היום.
 
מליארדים של אנשים ברחבי העולם אוהבים לצפות באמנות האלגוריתמית של האמניות הממוחשבות הללו וגם אני עוקב כמעריץ אחר התפתחות אמנות שומרי המסך כבר שנים, מאז גרסת ה-Battery של שומר המסך של ה-Windows Media Player. אני עדיין זוכר כמה מרהיבה נראתה לי האמנות הזו בתחילת שנות האלפיים, ואני מתפלא כל פעם מחדש כשאני צופה בה כיום ורואה כמו היא התיישנה תוך שנים מעטות עד שהפכה ללא הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה. בדיוק כמו שהיית מצפה מאמנות רובוטית המצייתת לחוק מור, שומרי המסך הופכים משנה לשנה לאפקטיבים ומרשימים פי כמה. זוהי ההבטחה שגלומה בשילוב של אמנות יחד עם חוק מור – אמנות שמכפילה את האיכות שלה מדי 18 חודשים. 
 

ה-Battery, של הווינדוז מדיה פלייר. הפסיק להרשים.

שומרי מסך הם סוג חדש של אמנות. הם שילוב של עבודה של אמנים אנושיים (שכותבים את האלגוריתמים שמפעילים את התוכנות הללו) עם מכונות אמניות, חתיכות קוד ותוכנה שמוציאות אל הפועל את החזון הגדול. בשילוב הזה בין מה שתוכנן מראש לבין החופש המסוים לתוכנה לפרשנות אנחנו רואים את הקשר שבין היצירה כפי שהכרנו אותה לבין יצירה רנדומלית.
 
זהו עידן היצירה הרנדומלית. מלחינים שעובדים עם מחשבים מוזיקאים כמו גיל ויינברג או ליאור פרנקל מאמנים רובוטים שינגנו איתם ויאתגרו את ההנחות האנושיות שלהם לגבי מוזיקה. הפנטזיות האחרונות על אוטר (Author) נעלמות למול היצירה של מלחינים ואנימטורים ממוחשבים שיוצרים עבורנו מוזיקה ואנימציה מבוססת אלגוריתמים.
 
אבל העובדה שיצירות מהסוג של שומרי מסך חומקות מהאופן מהאופן שבו אנחנו מבינים אמנות ששורשה בסובייקט אנושי, אין משמעותה שהן נטולות משמעות. דווקא הרנדומליות מעניקה לשומרי המסך הללו איכות מעין קוסמית של גיאומטריה מקודשת.
 
כשצופים בשומרי המסך האלה רואה עולם שאין לו אישיות במובן המוכר לנו, אך יש לו תכונה שבהעדר מילה טובה יותר אכנה אותה "קוסמית" של צמיחה והתפתחות מתמדת שמחקה פלירומה של מבנים מולקולרים, מתמטיים ופרקטליים של היקום שלנו. הצפיה בשומרי המסך הללו היא כמו צפיה במעשה בראשית שקורה כל רגע. ההתהוות הבלתי נפסקת של הצורות על פני המסך היא נסיון לחקות את עושר הצורות האינסופי שממנו בנויים החיים האלה.
 
זהו גם הצד הפסיכדלי (כלומר, מגלה התודעה) בשומרי מסך – אלו טכנולוגיות שמבקשות ליצור עבורנו מחדש את המורכבות הפרקטלית האינסופית של המציאות הזו תוך כדי חיקוי כמה שיותר מדויק של אנספור האפקטים שפועלים בתוכה בו זמנית כל רגע, הצורות שמתחלפות זו לתוך זו, נשברות זו על זו ויוצרות מבנים חדשים ובלתי צפויים – המבנה שממנו מורכב היקום הזה והחיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
 
המבנה של הדברים הללו הוא חיקוי, עד הרמה המולקולרית של המבנה האבולוציוני (לא במובן הצר יותר של אבולוציה ביולוגית, פשוט במובן של התפתחות נמשכת) שמאיץ את היקום הזה הלאה כל רגע. הסקרינסייבר מדמה את הצורות הפנימיות של החיים, את ההתהוות, את התנועה.
 
אם לנסות לעבד את המשמעות הקוגניטיבית או התודעתית של שומרי מסך, ניתן לומר שהחשיבות הגדולה שלהם היא בכך שהם מציגים את המציאות שלנו על כל המורכבות שלה במליוני פיקסלים שנעים כל רגע על המסך ואינם חדלים רגע מלשנות צורה וצבע. הוויות אחדותיות ומתפרקות שמתחלפות זו בזו בזרימה בלתי נפסקת. ככל שהסקרינסייבר עושה את זה בצורה מתוחכמת יותר, תוך כדי הצגה של יותר אלמנטים וכוחות שפועלים בו זמנית, כך הוא נחשב טוב יותר, נאמן יותר לדינאמיקה היקומית של הכאוס, של המורכבות האינסופית.
  
האם יש דימוי טוב יותר מזה לחיים האלה? אבל לא. אין זה דימוי. המשמעות הגדולה של שומר המסך היא בנסיון שלא לחקות את המציאות, אלא לברוא מציאות חלופית, בלתי סמלית, יקום מקביל. בדיוק כמו המציאות לא ניתן לצמצם את הפיקסלים המופשטים שבשומר המסך לכדי אובייקטים ולפרק אותם למרכיבים בעלי שם. הכל זורם, המסמן והמסומן הם אחד. כמו אצל דלז אין מטאפורות, אלו מכונות שמתממשקות אחת לתוך השניה.
 
אבל זו לא רנדומליות מוחלטת. בעצם המודל שממנו הן יצוקות מזכיר לנו שומר המסך סוג של דגם שמשלב בין הדגמים המונותאיסטים העתיקים ביותר לגבי האלוהות, לגבי הדגמים השפינוציסטים פנתאיסטים (ובלוא הכי ניו-אייג'ים) יותר. מצד אחד נמצא לו אלוהים המופשט לחלוטין הלוא הוא שם הוי"ה והאל הפנתאיסטי שעליו דיבר שפינוזה. זהו האל הרנדומלי של הסקרינסייבר. ומהצד השני נמצא "אלוהים", האל המכוון, זה שבסיסו באלגוריתם הכתוב באותיות אש שחורה על אש לבנה. זהו האל המונותאיסטי של ההשגחה והרצון האישי. הברהמאן והאטמן. האטמן והברהמאן.

 

מתוך שומר המסך Electric Sheep

ואם כבר שומרי מסך. אני רוצה להמליץ כאן על שומר המסך Electric Sheep שנקרא על שם הספר Do Androids dream of Electric Sheep של פיליפ ק. דיק, שזה כבר טוב. העקרון של שומר המסך הזה הוא שהוא מבוסס על העקרון של מחשוב מבוזר, כלומר הקליפים שהם מורכב שומר המסך הזה מחושבים על ידי המחשבים ששומר המסך הותקן עליהם בזמני המנוחה שלהם. הטוויסט היפה בשם של שומר המסך הזה הוא ששומרי המסך האלה הוא החלומות שחולמים האנדרואידים (המחשבים) כשהם ישנים (כלומר כשהם במצב מנוחה).
 
כל מודול שומר מסך נקרא "כבשה", וכל מי ששומר המסך מותקן לו על המחשב יכול להצביע בעבור כבשים אהובות עליו ונגד כבשים פחות חביבות עליו כך שה"מאגר הגנטי" של הכבשים הולך ומשתכלל בתהליך של ברירה גנטית ממוחשבת שמתבצע בעזרת המשתמשים.
 
חוץ מזה שזה רעיון יפה זה גם שומר המסך הכי יפה שאני מכיר היום. ותודה לישראל לוין שגילה לי עליו.
 
נ.ב.
יש בהחלט קשר הדוק ומרתק בין סוגי הצורות הפרקטליות שנגלות כשעוצמים את העיניים במהלך טריפ פסיכדלי לבין אלו שמופיעים על שומר המסך. ההבדל העיקרי הוא אני חושב שבטריפ הפסיכדלי, כנראה בגלל שהוא יוצא מהדמיון שלך יש הרגשה שאתה בתוך זה, שאתה יכול ממש לחוות את זה, שזה חלק ממך. בניגוד לשומרי מסך שברוב המקרים התחושה כשמסתכלים עליהם היא כמו מבט על סרט. תרגיל נחמד שאפשר להתאמן עליו זה להביט על שומר המסך ולהתאמן בלחוות אותו ממש. להכניס את התודעה לתוך התמונה ולדמיין שאתם בפנים, שזהו באמת שדה הראיה שלכם, שאתם בעולם ההוא באמת.

למה אסור לעשן גראס

כשיס פנו אלי בהצעה להרתם ולעשות משהו לכבוד העונה החדשה של העשב של השכן באמת שמחתי כי אני משוגע על הסדרה הזו ואני מעריץ גדול של מארי לואיז-פארקר שננסי בוטווין, הדמות שהיא מגלמת בסדרה, היא בעיני אחת מהדמויות הנשיות הכי חזקות שראיתי אי פעם על המסך. מיד הצעתי כבמאי את חברי הטוב אורי בן עזרא שבעבר שחקתי בכמה מהסרטים הקצרים והמופרעים למדי שלו, ושהיה מעורב גם בצילום ובעריכה של האינטרגלאקטיק.
 
אני לא שחקן מקצועי וזו חוויה די מפחידה ומטריפה לעשות את כל הדבר הזה. מדי פעם אני מרגיש שאני באיזה תוכנית ריאליטי, אבל הריאליטי הזה זה המציאות. בכל מקרה, אנחנו נעשה 7 פרקים שיציגו  סיבות שונות למה לא לעשן גראס, והמבין יבין. אני קצת לא מאמין שאני חלק ממערך הקידום של תוכנית טלויזיה אבל במקרה הזה אני יכול לומר שהיי, זו תוכנית ממש טובה שאני אוהד שרוף שלה.
 
בפרק הראשון שמופיע כאן אני משחק את דמותו של אינטלקטואל גרמני שאינו מאמין שסמים יכולים לשנות את התודעה.