מהציביליזציה למדבר ובחזרה

שלושה ימים אחרי שחזרתי משבוע של ריינבואו גאת'רינג במדבר אני עדיין מתקשה לחזור לחיקה של הציביליזציה. ששה ימים ישבתי באוהל במדבר והספקתי לשכוח שיש עולם בחוץ. הבורסה עלתה ונפלה, אבל שביל החלב זהר בשמיים כל יום באותה השעה.

אני מתייחס לגאת'רינגס האלה כהזדמנות לבצע התערבויות כירורגיות בדי.אנ.איי האורבני שלי ולאפשר לו לעבור התמרות עונתיות שיגלו לי, ולו פעם או פעמיים בשנה, את איש הטבע ששוכן בתוכי. התוצאה היא לא פחות מרדיקלית. מתוך הניתוק הטכנולוגי המוחלט והחיבור המחודש לצורות החיים העתיקות ולמודוס קיום ניאו-שבטי מופיעות צורות חדשות וחופשיות יותר של אינטראקציה עם בני אדם, וישות חדשה חופשית יותר, יצירתית יותר, שרויה בעכשיו ולא באתמול או במחר.

השעבוד הציביליזטורי

כל הזמן הזה שהייתי בגאת'רינג במדבר קראתי בספרו "וולדן: החיים ביער" של הסופר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו, מי שנמנה על זרם הטרנסנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה התשע עשרה, זרם שיכול להזכיר לפעמים את הביטניקים או ההיפים של המאה העשרים. וולדן מתאר שנתיים חודשיים ויומיים מתוך הזמן שחי תורו לבדו ביער תוך נסיון להשיג קיום חופשי ועצמאי מהציביליזציה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החברה האנושית.

גם בנוף השונה כל כך של המדבר, המילים של וולדן מהדהדות בעוצמה ומאירות באור מעורר ספקות את הקיום שאנחנו מנהלים כאן בציביליזציה. וכך הוא כותב:

"אף בארץ זו, החופשית פחות או יותר, נתונים רוב בני-אדם, מתוך בערות ומשוגה, לדאגות החיים המדומות ולקשיי עמל-החיים המיותר, עד שאין הם מסוגלים עוד לקטוף את הענוגים שבפירות החיים. מעמל יתר נסתרבלו אצבעותיהם והן מרבות לרעוד. למעשה, הרי אין לו לאיש העמל שעה פנויה בכל יום כדי לחתור אל השלמות האמיתית; אין הוא יכול להרשות לעצמו קיום יחסים שבין אדם לחברו, מפחד פן ירד על ידי כך ערך יגיעו בשוק. אין לו שהות אלא להיות מכונה ותו לא. כיצד יוכל לשים לב לבערותו – דבר הדרוש כל כך להתפתחותו – שעה שניטל עליו לנצל את ידיעותיו לעיתים כה תכופות". [וולדן, עמ' 49. כל הקטעים לקוחים מתרגומו של ראובן אבינועם בהוצאת מוסד ביאליק].

וולדן מקונן על מצבו של האדם המודרני שמכלה את חייו בניסיון לספק לעצמו קיום עקר של נוחות תוך שהוא מזניח את חובותיו לעצמו. "תמיד אתם ניצבין על הגבולין – מתאמצים להכנס בעסקי מקח-וממכר ומנסים להיחלץ מן החובות […] עודכם חיים ומתים ונקברים בגלל נחושת זו של הזולת [הכסף]; פיכם אינו פוסק מלהבטיח לשלם, לשלם מחר, ובעצם יום ההבטחה אתם יוצאים מן העולם כפושטי רגל" [שם, עמ' 50].

אני יכול להזדהות טוב מדי עם הדברים האלה. בחודש לפני היציאה לטבע הוצאתי כ-14 שעות בעבודה דחופה מדי יום מתוך מאמץ להספיק הכל כדי שאוכל לחלץ את עצמי לשבוע בודד בטבע. כשהגעתי לשם, מתוך הפרספקטיבה של הטבע, נראו כל הימים הללו של עבודה עמוסה ומתישה כמעט הזויים בשיגיוניותם. במדבר מאבד הזמן המכאני הציביליזטורי מההיגיון שלו. שעה יותר או פחות, יום יותר או פחות, חודש יותר או פחות – כל אלה הם חסרי משמעות. המדבר ממשיך במסלולו, ואם אתה חי בתוכו אתה פשוט חי בתוכו, מנותק מכל תכתיב של זמן. לא לפי שעון ולא לפי לוח שנה. זה כל כך טוב ונכון שלפתע כל ההיגיון המואץ של "למהר" שמרתך את החברה הציביליזטורית שלנו נראה כמשוגה ורעות רוח.

כ-150 שנה לפני על הנוחות של ארנה קזין, מציע וולדן כי החטא הקדמון של החיים הציבליזטורים הוא שהם משעבדים אותנו לחיי עמל שמטרתם לשמר קיום של נוחות אשר כופה על חושינו ונפשנו ניוון.

"רובם של המותרות והרבה מנוחויות החיים, כפי שהם קרויים בפי הבריות, לא זו בלבד שאינם מסוג הדברים שאין להתקיים בלעדיהם, אלא הם גורמים לעיכובה המוחלט של התעלות האדם. אשר למותרות ולנוחיות, הרי החכמים נהגו תמיד לחיות חיים פשוטים וצנועים יותר מן העניים. הפילוסופים הקדמונים – הסינים, ההינדוסטנים, הפרסים והיוונים – נמנים על סוג בני-אדם שמבחינת העושר החיצוני לא היה איש עני מהם, ואילו מבחינת העושר הפנימי לא היה איש עשיר מהם" [שם. עמ' 55].

תורו מקונן על כך שאנו מעבירים את רוב ימינו בעבודה על מנת לשלם את השכירות או המשכנתא ושאר החשבונות הנלווים אליהם. הוא עצמו בנה לעצמו צריף שסיפק את צרכיו בעשירית המחיר לזה שעלה בית בנוי בתקופתו ויכל להקדיש עצמו להתפתחותו הפנימית. כדוגמה חיובית הוא נותן את האינדיאנים שאת בתי המגורים שלהם (שבז'רגון של ימינו היינו מכנים אותם אקולוגיים) היו מקימים ביום אחד או שניים לכל היותר ואשר בקהילותיהם היה כל אחד בעליו של בית משלו וזאת לעומת החברה "המתקדמת" שבה עבור השכירות "משלמים מס שיש בו כדי לקנות כפר שלם של ויגוואמים אינדיאנים, אבל עתה הוא רק מסייע להם להישאר בעוניים כל ימי חייהם" [שם, עמ' 69].

השעבוד שלנו לתנאי המגורים המודרנים אינו רק כלכלי. וולדן מציע כי מוטב היה לנפשו של האדם לו השקיע זה פחות ביצירת תנאים נוחים ובטוחים לחלוטין והותיר מקום נרחב יותר להבל נשימתו של הטבע. הקיום המבודד פוגע על פי וולדן ישירות במקורות חיותה של המנטליות האנושית. "אין אנו יודעים טעם חיים תחת כיפת השמיים, וחיינו הם חיי-בית – והדבר משתמע לפנים רבות יותר משנדמה לנו. רב המרחק מן האח אל השדה. מה טוב אילו בילינו מרבית ימינו ולילותינו ללא חיץ כלשהו בינינו לבין צבא השמים, אילו לא הרבה המשורר לשיר מתחת לקורת הגג, ואילו לא התגורר שם הקדוש זמן כה ממושך. אין דרכה של ציפור-כנף לתת קולה בשיר כשהיא במערה: אף היונה אינה שומרת על תמותה בתוך שובך" [שם, עמ' 67].

הטכנולוגיה מסביב, הטבע בלב

רחוקה מלנחם, החזרה לציביליזציה מעלה ביתר שאת את טענותיו של תורו. עם החזרה אל חשבונות החשמל, הארנונה והגז מתעוררת השאלה: מדוע אנו מוציאים את מיטב ימינו בעבודה על מנת לספק את צרכי הנוחיות הטריוויאלים הללו, בעת שבוויתור על כמה מהמותרות שאליהן אנו משועבדים יכולנו לחיות חיים קרובים יותר לטבע, לאנשים הקרובים אלינו ולעצמנו? האם הקיום ההוא שתורו מדבר עליו ושחוויתי בשבוע הזה שוב לרגע חטוף הוא אפשרי? האם הוא מייצג אוטופיה שהייתה פה וששכחנו מקיומה או אוטופיה שלעולם לא הייתה יכולה להתממש?

כשחזרתי הביתה וגיליתי 50 מיילים בתיבה שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שבימים האלה בכלל לא הפריע לי שאני לא מקבל שום מייל. ואם זה ככה, למה אני צריך בכלל תיבת מייל. כשהסלולרי שלי חזר לצלצל שאלתי את עצמי למה יש לי בעצם טלפון סלולרי ולמה אני משועבד לו ולצורך לענות לו ולקולות שבוקעים מתוכו כמו צוות של אחים גדולים. שם הסתדרתי לא פחות טוב בלעדיו ולא הרגשתי בחסרונו ולו לרגע.

כשחוזרים משם, אולי קצת כמו מי שחוטפים דכאון פוסט-הודו כשהם חוזרים מהמזרח, קשה להזכר למה בעצם אנחנו נמצאים במרוץ הזה, מה קושר אותנו למקום הזה. זה לוקח כמה ימים. אבל אז זה חוזר לאט לאט. ה-attachment אל העיר. עכשיו מנסים לחזור ברוח קרב חדשה לקונג-פו הזה של החיים, כאן בציביליזציה, עם הטכנולוגיה מסביב והטבע בלב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  On 25 באוקטובר 2008 at 15:07

    בגלל שהשעבוד הוא לא כזה גדול ולא עוהדים כ"כ הרבה שעות, רובנו לא עובדים 14 שעות ביום וגם שאנחנו עושים את זה אנחנו מוצאים זמן לעצמנו ולדברים שחשובים לנו וגם שכשגרים בטבע צריך לעבוד הרבה כדי לדאוג למגורים ולאספקה
    בגלל מערכת הרפואה והפחד להזדקק לה עבורנו או עבור ילדנו, וכן, בגלל תוחלת החיים המוגדלת שהיא מעניקה
    בגלל שבטבע קר ולפעמים סובלים מרעב
    בגלל דרכי התפתחות והתעלות אחרות שהצביליזציה מציעה לנו כמו ספרים, סרטים, ועוד
    בגלל שהטלפון שלנו שמצלמל והקולות שבוקעים ממנו הם קולות של אנשים שאנחנו אוהבים והטלפון מאפשר לנו לדבר איתם ולארגן פגישות איתם
    בגלל שהחיים בריינבואו הם לא באמת חיים מנותקים מצביליזציה אלא פרקטיקה שמאפשרת לחוות את הטבע בתוך הציבליזציה תוך כדי רכשית מזון בכסף בישובים סמוכים.
    החיים בריינבואו הם חיי נוחות.
    כל זאת ועוד סיבות אחרות שבלעדיהן כל הדיון היה מיותר, למעשה, היינו כבר מפסיקים לדבר על לעבור לטבע ועושים את זה

  • עידו  On 26 באוקטובר 2008 at 10:02

    כרגיל יש משהו בדבריך. וכמובן שלא אכחיש שיש הרבה נוחות בציביליזציה.
    השיקול הוא כמובן מורכב. ובכל זאת, לטעמי אנחנו כן עובדים יותר מדי. (קראתי שבימי הביניים נהגו האיכרים לעבוד 120-150 יום בשנה. ואנחנו עם כל הדיבור על תרבות הפנאי עובדים יותר ויותר).
    ולגבי הרעב, הקור, המחלות והעבודה הקשה – אני חושב, אבל חייב להודות שאין לי ידע מספיק בנושא, שבהרבה מהחברות הקדומות (לדוגמה אלה של הפליאוליתי העליון) חיו חיים רגועים למדי. תוחלת החיים כמובן הייתה נמוכה יותר והיה נוח פחות, אבל לטענתי דווקא משום שהנוחות הייתה נמוכה יותר היה איזשהו תוכן עודף לחיים, משהו שהפך אותם ראויים יותר למחיה.

    כמובן כל זה זה פרספקטיבה אישית שלי וגם הידע שלי מוגבל בעיקר לקריאה וחוויות בלתי אותנטיות בעליל. ועם זאת, אני שואל את עצמי האם אנחנו באמת בחזית ההיסטוריה? האם ב-2008 יותר טוב מב-1960 יותר טוב מב-1700 יותר טוב מב-1200 יותר טוב מב10,000 לפנה"ס.

    לרוב אני נוטה להשיב לעצמי כן. לא תמיד.

    עידו

  • עמית  On 26 באוקטובר 2008 at 12:05

    כרגיל יש משהו בדבריך.
    אני, אגב, לא טענתי שב 2008 יותר טוב מאשר באיזה שהיא תקופה אחרת בהיסטוריה אלא התייחסתי לציבליזציה ב 2008 לעומת הטבע ב 2008 ולשיקולים לגור בכל אחת מהסביבות
    ובכל השאלה של איך להגדיר "יותר טוב" או "חיים טובים" היא בכלל לא פשוטה בשבילי ולא ברור לי בכלל איך למדוד אותה, במיוחד כשמתייחסים לאוכלוסיה שלמה ולא לאדם בודד, למרות שגם לגבי אדם בודד זו לא שאלה טריביאלית.

    מה שאותי מעניין זה איך כדאי לחיות את החיים שלי כיום, אם יש טעם לעזוב את הציבליזציה ולעבור לגור בהרים עם גינת ירקות וחיות. לא ברור לי איפה יש יותר עבודה ואיפה יש נוחות והאם עבודה הולכת יחד עם נוחות או שמנוגדת לנוחות

    בנוסף, סחתיין לכל האיכרים שעבדו 120 יום בשנה. נשמע ממש כיף

  • עידו  On 26 באוקטובר 2008 at 13:22

    העניין הזה שאמרת על עבודה שהולכת עם נוחות או מנוגדת אליה מעלה אצלי מחשבה נוספת שעולה אצלי שוב ושוב.

    באופן מסתורי כשנמצאים שם בטבע, גם הדברים שלא נוחים מקבלים משמעות שגורמת לעבודה שם להיות שונה איכותית מזו שאליה אנחנו רגילים כאן בציביליזציה.

    במילים אחרות. בתוך המציאות שלנו הדברים שאנחנו כדי להתקיים: לנסוע לאנשהו, להכין אוכל, לבצע עבודה מסוימת הם כולם מעין דרך שאנו מקיימים לצורך משהו, על מנת שיתקיים. הם מטלות חסרות עניין שאנחנו מקיימים על מנת להגיע לשעות הפנאי.

    לעומת זאת במציאות של הטבע, כל הדברים הללו תנועה בשטח, הכנת מזון עבודה – הופכים כולם לממלאים ומספקים בזכות עצמם. הם לא מטלות בדרך לפנאי, הם חלק מחיים שיש בהם סיפוק בפני עצמם.

    וכך למרות שבשני המקומות עובדים במקום אחד העבודה מנכרת ומנוכרת ובמקום שני היא ארוגה בתוך החיים ומהווה חוויה עמוקה בזכות עצמה.

    שוב, ייתכן שזה רק תחושה שלי. וייתכן שמה שזה אומר זה בעיקר שאנחנו (ואם זה רק אני, אז אני) צריכים לעשות את הדברים באופן שונה בציביליזציה. איך לשמור על התחושה הזו שכשעושים דברים באמת עושים אותם, ועושים אותם מתוך שמחה, כמו שזה קורה שם בטבע.

    עידו

  • עמית  On 26 באוקטובר 2008 at 13:34

    אני גם חושב שזה מה שצריך לעשות בציבילזציה ואני לא רואה סיבה ממשית שעבודה בציבליזציה תהיה שונה מעבודה בשדה מבחינת עומק החוויה. לאחת יש חיבור עמוק לאדמה ובשנייה חיבור למציאות מיסטית טכנולוגית עם אפשרויות לאזן בביקורים בטבע.
    אני לא לגמרי רואה את הסיבה לקרוא למטלות בעולם אחד חסרות ערך ולעולם שני ממלאים ומספקים.

    אני גם מרגיש צורך לחזור על ההבדל שאני רואה בין חיים עצמאיים בטבע לבין חיים במקומות נהדרים כמו הריינבואו, ששם מי שרוצה עובד ומי שרוצה לא, יש כל מיני אנשים שדואגים לארגון, ובעיקר רוכשים את המזון בכסף שהרווחנו בעבודה בציבליזציה.
    זה במיוחד, כשנוסעים לשם לטיול של שבוע-חודש כדי לנפוש ולפגוש אנשים מעניינים.
    כלומר יש הבדל בין קמפינג לבין חיים בפרא

  • שמ  On 27 באוקטובר 2008 at 17:38

    איזה כיף לקרוא שיחה כזאת בטוקבקים…
    עלו לי כמה מחשבות, חלקם פשוט הזכרות במחשבות שעלו לי כבר פעם 🙂 אחת מהם היא כזאת שגם באה אחרי שבוע בריינבו שהיה לפני שנתיים-שלוש, חשבתי על למה בעצם לא להפוך משהו כזה לקבוע…
    הריינבו בתור חוויה וקונטרה למה שקורה במציאות הנוכחית הוא מטורף, טוב, עמוק, שונה. אבל הוא נשען חזק על הציויליזציה, על המוני אנשים שעבדו בשדות ובמפעלים ולא משנה איפה כדי שיהיה לנו חיטה וקמח ועדשים וחומוס ושעועיות ועגבניות שאנשים בריינבו קונים מהספקים. האנשים האלה עבדו קשה בשביל זה, עבודה לא קלה, אמנם בטבע אבל טבע מתורבת ומלא כימיקלים 🙂

    ודבר שני, שנראה לי שעצם התפיסה שלנו של מה זה לחיות בטבע נתפסת כפי שהיא נתפסת רק בגלל שהתרגלנו כבר למשהו אחר. ממש כמו שאחרי שימוש קבוע בסמים, עצם ההעדרות של הסם יוצר אצלך טריפ חדש ומטורף.

  • י  On 27 באוקטובר 2008 at 18:19

    אני מתנצל מראש שאני לא מתווכח אלא רק משבח. ניסחת היטב דברים נכונים גם במאמר וגם בתגובה שלך לגבי ערך העבודה שאנחנו עושים.
    האמת היא שאפילו גרמת לי למצוקה קלה כי אני מתכוון לכתוב פוסט ברוח דומה ועכשיו אני צריך להשתדל לא לחזור על אותם הדברים.

    הערה אחת. התשובה לשאלה למה בכל זאת אמחנו בוחרים בציוויליזציה. בגלל שרותי הרפואה, תוחלת החיים, והוודאות היחסית שגם מחר בבוקר נהיה בחיים. למרות שאולי זה מייצר חיים ארוכים אך מדוללים, זה כח שקשה לוותר עליו.

  • עידו  On 27 באוקטובר 2008 at 18:52

    גם אני חושב הרבה פעמים למה לא להפוך את זה לקבוע.
    בריינבואו פגשתי בחורה גרמניה בת חמישים ומשהו שחיה בתוך העולם הקונבנציונלי עד גיל 50 ובחמש שנים האחרונות עברה לחיות בריינבואו ופורחת יותר מאי פעם, מה שבא לומר שזה לא בלתי אפשרי.

    הריינבואו באמת נסמך על העולם החיצוני, אבל אולי אפשר לעשות גם ריינבואו שלא יסתמך על העולם החיצוני. פשוט להתקיים בקיום שבטי כולל החקלאות וכולל הכל.

    אבל מה שהכי מעניין הוא מה שאמרת על איך שהתפיסה של לחיות בטבע נקבעת מזה שאנחנו כבר לא שם כמו שלהיות סחי יכול ברגעים נכונים להיות כמו סוג של היי. לא הייתי פוסל את זה בכלל.

  • י  On 28 באוקטובר 2008 at 0:32

    היות וראיתי שקפצת לבקר, הנה קישור לפוסט ישן אבל רלוונטי
    בעיקר לנושא המלאכות הבסיסיות

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=538749&blogcode=9583308

  • שמ  On 28 באוקטובר 2008 at 11:51

    האמת שאחרי שכתבתי את זה חשבתי שזה גם מתחבר למשהו שלך שכתבת פעם, על לטייל במדינות אחרות שזה כמו סמים, ושבסוף (אם אני לא טועה) היתה מעין מסקנה שמה שבאמת משנה זה הנוכחות של הרגע, וכל שינוי או טקס או סם או מחשבה או תפילה או כוונה או ביקור בתרבות אחרות עם ריחות אחרים יכולים לעורר מן נוכחות כזאת.
    איזו מתנה זאת 🙂

    ולגבי משהו סטייל ריינבו אבל שיהיה אוטרקי – הלואי והיה דבר כזה.. השאלה למה אין (או שלפחות אני לא יודע על כזה) – למה בסוף אם זה עובד אז זה נראה כמו קיבוץ עם נהלים וחיטוטים ואחריות ומחויבות והמון עבודה במקרה אחד, או בסוף עם השענות חזקה על הקפיטליזם – משהו שרחוק מלהיות אוטרקי.

    ואני אסיים בשורה מתפילה –

    טייק מי דאון טו דה פרדייז סיטי וור דה גראס איז גרין אנד דה גירלס אר פריטי.

  • עידו  On 28 באוקטובר 2008 at 12:06

    כן הפוסט ההוא "עמים הם סמים" באמת הגיע בסוף למסקנה שציינת. אנחנו כל הזמן מוקפים בשינויים פסיכואקטיבים.

    והאמת היא שיש כפר ריינבואו שמתקיים רוב השנה בספרד, אבל שמעתי עליו דברים לא כל כך טובים…
    תחמושת נוספת למי שבאים לרפות את הידיים.

    http://www.beneficiofamily.com/

  • שמ  On 28 באוקטובר 2008 at 12:26

    מה שמעת עליו ?

    וסתם חשבתי שאולי יעניין אותך משהו שכתבנו

    http://www.tapuz.co.il/Communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=8299&msgid=31654454

  • עידו  On 28 באוקטובר 2008 at 12:49

    אכן מעניין מאוד.

    לגבי בנפיסיו. סתם, שמעתי שעושים שם הירואין אבל באמת שאני לא יודע על זה כלום.

  • רוני  On 28 באוקטובר 2008 at 19:52

    הזכות לעצלות של פול לפארג ואתה מסודר 😉

  • קפיצי  On 29 באוקטובר 2008 at 7:05

    זה נכון גם לחיים בטבע ידידי

  • שי  On 5 בנובמבר 2008 at 14:42

    קודם כל תודה על הציטוטים של תורו, בעקבות הפוסט אני ללא ספק אקרא את 'וולדן'
    כמו שאני רואה את זה דעותיו של תורו ושלך מאוד יפות וטהורות, ובמידת מה גם תמימות. רצון רבים הוא שכך נוכל לחיות, אך יש לכך מכשולים רבים. ראשית אירועים כמו הריינבואו או טיול ארוך למזרח אינם מייצגים, שהרי אנו יוצאים אליהם מצויידים בכסף שהושג בעמל רב, ובמהלכם אנו למעשה נופשים, ואין עלינו לקיים עצמנו.
    אך יתרה מכך יש להתחשב בכך שרוב האנושות הינה בהמה רפה, שרוצה לעבוד את ה-8:00-16:00 שלה, לקטר על כך ולחזור בערב לארוחה חמה ולספה אל מול ערוץ 2/10/כדורגל. אלו שמחפשים את הטבע התרבות או אפילו את הצורך בספר /סרט שגורם ךך לחשוב מעט מעבר לבעיות היומיום הינם מועטים.
    ולסיום- מאז ימיו של תורו אוכלוסיית צפון אמריקה הכפילה את עצמה למעלה מפי 10, נשאלת השאלה האם העולם יכול לתמוך בכמויות האוכלוסיה שקיימות כיום בצורת חיים בסיסית יותר (ללא תשתיות מסודרות, שלטון מרכזי וכו'). שהרי חזרה לצורת חיים פשוטה יותר מצריכה חזרה לחיים בשבטיות שמונה מאות עד אלפים ולא מטרופולין של מיליונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: