ואפשר להתרכז בטוב
-
על עידו הרטוגזון
-
רסס לבלוג זה
-
פרויקטים נוספים שלי
המדיום החשוב של זמננו
כשהיסטוריונים של התרבות ישאלו בעוד הרבה שנים מה הדבר הכי חשוב שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים אני מתערב איתכם שזה לא יהיה משהו בספרות, גם לא בתאטרון, במחול או במוזיקה, גם לא בקולנוע ואפילו לא במשחקי המחשב. הדבר החשוב והמהפכני ביותר שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים היה הקפיצה המטאורית באיכות של סדרות הטלויזיה והמהפך בדמותן של סדרות טלויזיה, מסדרות נוסחתיות בסגנון סטארסקי והאץ', או פרקליטי LA ליצירות מורכבות הפורשות נאראטיבים על פני עונות שלמות.
מי שלא צפה בעשור האחרות בסדרות כמו אלו שיצאו מבית היוצר של חברות הפקה כמו HBO או Showtime כנראה לא יודע על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו מדברים היום על סדרות טלויזיה.
מבקר התרבות האמריקאי סטיבן ג'ונסון מונה בספר שלו Everything Bad Is Good For You שלושה פרמטרים עיקריים שמציגים את רמת המורכבות הגדולה לאין שיעור של הסדרות של העשור האחרון מאלו של העשורים הקודמים.
– מספר העלילות המתנהל במקביל בפרק שהכפיל את עצמו מספר פעמים מאז שנות השבעים
– הוויתור על שימוש ב-Flashing Arrows, אינפורמציה שאמורה להבהיר לצופה את הסיטואציה ולהקל עליו את פענוח הסדרה
– הצורך לעקוב אחר רשתות חברתיות מורכבות יותר ויותר בסדרות העכשוויות (תחשבו על רשתות הקשרים בין הדמויות באוז או הסופראנוז לדוגמה).
אני כותב את כל זה כי השבוע סיימתי לראות את העונה השניה של Dexter והסתובבתי כמה ימים בהרגשה כאילו אני רוצח סדרתי. למי שלא מכיר, Dexter היא סדרה על חייו של רוצח סדרתי המתגורר במיאמי. מה שיפה זה שהסדרה גורמת לך בו זמנית להזדעזע מדקסטר וגם להזדהות איתו ולהבין אותו ולמה הוא עושה את הדברים שהוא עושה. אבל מה שמדהים ביותר הוא שבמשך כמה ימים לא הצלחתי להרדם כל לילה בגלל מחשבות על דקסטר וגם חלמתי עליו בלילה.
אבל זו טעות להכניס את הסדרות של שנות האלפיים לתוך הקטגוריה של טלויזיה. טלויזיה היא מדיום אחד שכבודו במקומו מונח (או לא) ואילו הסדרות שאנחנו רואים היום הן סדרות שטובות במיוחד דווקא ל-DVD. סטיבן ג'ונסון תולה את ההצלחה של הסדרות של תקופתנו בהופעת הטכנולוגיה של ה- DVD וה-TiVO. סוף סוף אנשים יכולים לראות סדרות בלי להחמיץ אף פרק, ואפילו לצפות בפרקים שוב ושוב והדבר הזה מעודד את התסריטאים ליצור יצירות המתאימות לריבוי צפיות, יצירות מורכבות יותר ויותר שיפתו את הצופים לרכוש אותן ב-DVD כדי לצפות בהן שוב ושוב ולגלות בהן עוד ועוד פרטים.
הסדרות של שנות האלפיים נסמכו על הטכנולוגיה החדשה של ה-DVD. זה לא שהסדרות הללו הן טכנולוגיה חדשה בפני עצמה, אבל הן בהחלט מדיום חדש. מדיום שמאפשר לספר סיפורים באורכים של 50-100 שעות וליצור יצירות ודמויות מורכבות יותר משנוצרו אי פעם על המסך. אין פלא שאחרי שצופים בסדרות האלה היצירות של הקולנוע (ובמיוחד הקולנוע העכשווי שמתמקד יותר ויותר בבלוקבאסטרים שמרניים) נראות קצת עבשות וחד מימדיות.
ולכן ההיסטוריונים של העתיד יראו פה את הקפיצה התרבותית המשמעותית ביותר. כי למרות שהן נראות דומה, למראות שצופים גם בהן על גבי טלויזיה אין שום קשר בין הסדרות העכשוויות של רשתות הכבלים לבין הטלויזיה של פעם. מדובר במדיום חדש לחלוטין שפיתח פוטנציאלים חדשים לחלוטין שנעדרים לחלוטין ואפילו הפוכים לעקרונות הטלוויזיונים של פניה למכנה המשותף הנמוך ושל יצירה של חומרים קלים לעיכול. המדיום הצעיר ביותר שיש לנו אינו אם כן משחקי המחשב שבינתיים עדיין מחפשים את דרכם, אלא מדיום שקפץ על פני השטח עם הטכנולוגיות החדשות של ה-DVD וה-TiVO ועבר מיד לייצור יצירות מופת.
בהזדמנות הזאת הייתי רוצה להמליץ על כמה סדרות אהובות עלי מהשנים האחרונות:
Weeds (הדשא של השכן) – הסדרה האולטימטיבית למעשנים. מארי לואיז פרקר בתפקיד האשה החזקה ביותר שראיתי מעודי מנהלת חיים של סוחרת בעשבים הירוקים כדי לשמור על רמת חייה לאחר מותו של בעלה, ובו בזמן מנסה לשמור על משפחתה המתפרקת. המון ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, הפוליטיקה האמריקאית, המדיה האמריקאית, המאבק בסמים ומה לא.
Oz – כבר קצת ישנה, אבל עדיין אחת הסדרות הטובות ביותר שנעשו. אוז שמספרת את הסיפור של Emerald City, המחלקה הנסיונית של טים מקמנוס בכלא אוסוולד לפושעים מסוכנים במיוחד. אוז התחילה ב-1997 והמשיכה שש עונות. בדרך ייצרה ביקורת חסרת תקדים על מערכת המשפט והענישה האמריקאית וגם הצליחה לחבר את העל-טבעי והנשגב לתוך המציאות של בתי הסוהר. יצירת מופת.
Heroes (גיבורים) – רק התחלתי עם זאת, ואניני הטעם אולי יעקמו פה את האף, אבל בעיני זו אחת הסדרות היפות (אם כי מסחרית קצת מדי לטעמי) שמשקפות איזשהו מהפך תודעתי שמתרחש באנושות בימים אלו. ביחד נציל את העולם.
ורק אזהרה קטנה. הסדרות הללו הן באמת אחד הדברים הכי ממכרים שאני נתקלתי בו אי פעם. הן יגרמו לכם להמשיך ולהמשיך ולשכוח מכל שאר הדברים בחיים שלכם למשך כמה זמן שידרש עד שלא ישאר לכם שום דבר לראות. להתחיל בעיתות של זמן פנוי.
התפוצצות רעיונית
הפוסט התחיל בכמה מחשבות על הקשר בין אורבניזציה לאתאיזם
קודם כל ולפני הכל צריך להיות ברור שיש פה את העצים והצמחים ושבזכותם כולנו חיים. כולנו – כל שאר צורות החיים על הכוכב הזה – טפילים שמתקיימים עליהם וזה נחמד מאוד, אבל כל מה שאנחנו עושים זכאי להתקיים רק כל עוד אנחנו לא מפריעים להם.
כל מיני אנשים שחיים בקוביות ועובדים בכל מיני עבודות משרדיות מכריזים על מותו של אלוהים. השבוע שמעתי מרצה שלי בבר אילן אומר שעד המאה ה-19 לא היו לנו אתאיסטים במובן שיש לנו היום. זה הקיום האורבני הרחק מהטבע שמאפשר לאנשים להפוך לאתאיסטים. כשאנשים חיים במנותק מהעצים והצמחים שמאפשרים את הקיום שלנו הם מתחיל לחוש מנותקים ומחוסרי שורשים בעולם ואז הם מתחילים לשאול שאלות כמו 'האם יש אלוהים'.
בגלל הסביבה האורבנית אנשים חשים מנותקים מהמציאות היקומית. הם רחוקים ממחזור הפעימה של הכוכב. אבל לו הם היו קרובים אליו הם היו זוכרים את מקור הפעימה הבלתי נגמר של הטבע. כשאתה בטבע אין שאלות כאלה – האדם פשוט רואה שהכל סביבו חי, שפלא הבריאה נמשך כל רגע ורגע.
העתיד הרוחני של המין האנושי קשור בקשר הדוק עם הטבע והעולם יכול להיות שייך לאדם ולצאצאיו רק אם התעשיה שלו תעבוד בהרמוניה שלמה עם הטבע. אנו זקוקים לטרנספורמציה שלמה לתעשיה ירוקה לחלוטין. זהו הג'ונגל הטכנולוגי.
והמשיך ברפלקסיה עצמית על טבעה של המחשבה (שלי)
אז עכשיו אני מתעניין בטבע? אני לא מבין איך מצפים שאני אתמקד במשהו אחד ואחקור רק אותו. החיים כל כך מעניינים ורק מציעים עוד ועוד. זה לא מפסיק להתפתח, עוד ועוד תעלומות, עוד ועוד שפע, עוד ועוד אספקטים, עוד ועוד מראות של מורכבות שמוסיפה להחשף וללבוש צדדים נוספים ומפתיעים כמו סיפור שנפרש עוד ועוד לעומק ולצדדים.
אבל החברה שלנו דורשת ממך להתמקד בדבר אחד, בין אם זה אקדמית או מקצועית. זו תמיד הייתה הבעיה שלי. איך להשאר במקום אחד. יש אנשים שקל להם להתחיל להתעניין במרקסיזם או באקולוגיה או בטכנולוגיה או ביהדות ולהמשיך לחשוב על זה עד סוף ימיהם. אצלי הכל פועל בפאזות מחזוריות שאני שולט עליהן בערך כמו שהירח שולט על זריחתו וגריעתו.
ביום ראשון השבוע הוקרן בסינימטק הסרט 'אובססיה' של אוהד מילשטיין שאני מופיע בו כאחד מהמרואינים. "האובססיה" שלי (אני לא קורא לזה אובססיה, אבל זה מופיע כך במסגרת הסרט ואני מכבד את זה) הוצגה כאובססיה לידע, לרעיונות, ליצירה או משהו בסגנון.
באותו יום התפרסמה גם במגזין של מעריב כתבה על הסרט שהתראיינתי בשבילה (ושהדברים שמופיעים בה בשמי קוצרו להחריד, נדחסו יחדיו והפכו בדרך למעין פרודיה עצמית). אבל היה עוד משהו חשוב בשיחה ההיא. כשדיברתי עם הכתבת ותיארתי בפניה קצת את המסלול האינטלקטואלי/רגשי/רוחני שעברתי בתריסר השנים האחרונות מתחומי המוזיקה, הקולנוע והספרות לעבר תחום היהדות, הניו-אייג', הטכנולוגיה והפסיכדליה הבנתי פתאום שגם העניין העכשווי שלי בפסיכדליה הוא לא סוף פסוק. אני זוכר תקופה לפני שנתיים שחשבתי שהדברים היחיד שיעניין אותי עד סוף ימי יהיה טכנולוגיה (כמו שחשבתי בעבר על דברים אחרים). כעת אני חושב שאולי גם התחום הזה של פסיכדליה שנראה כיום כל כך אינסופי ומגרה למחשבה הוא רק עוד שלב בצמיחה הזו של העצמי במסגרת הקיום.
אבל לאן אתה צומח?
ובו זמנית היה בזה מצד אחד משהו מרגיע, מעין חזרה של הפרספקטיבה. מה שלא סיפרתי בסרט של מילשטיין היה על הטלטלות האדירות שחווה אדם שתחומי העניין שלו נודדים בחדות מדי מספר חודשים/שנים. במובן מסוים זה קצת כמו לחיות עוד ועוד גלגולים, עוד ועוד סדרות של חיים בתור בן אדם חדש שוב ושוב. עברתי כל כך הרבה עולמות, עם כל כך הרבה פרספקטיבות ואני נולד שוב ושוב מחדש אבל תמיד מגיע הרגע שבו הדברים כולם נטרפים ומופיעה פרספקטיבה חדשה ומפתיעה לחלוטין על הדברים.
טריפים רעיוניים
יש משהו משכר במובן הבסיסי ביותר שיש בטריפים הרעיוניים האלה. אולי חלק מהגישה הליברלית שלי לחומרים פסיכואקטיבים שונים ומכך שאין לי בעיה להשוות אותם לתופעות אחרות וכביכול שונות לגמרי פחות (כמו מדיה או עמים או תודעות של חיות או אפילו שפעת) נובעת מכך שאני חווה ספרים ורעיונות כ-intoxication ברמה הבסיסית ביותר שיש, כסוג של טריפים. אני זוכר רגעים שבהם אני קורא בספרי תיאוריה והלב שלי דופק והולם כאילו הוא עומד להתפקע עוד רגע מהעוצמות הרגשיות שהרעיונות על הדף משחררים אצלי בלב ובמוח.
רעיונות משכרים אותי. זה מה שלא אמרתי למילשטיין בסרט. לא בגלל שלא רציתי לשתף פעולה, אלא כי לא חשבתי אז לעומק של התופעה הזו. רעיונות ולא חומרים אלו או אחרים שלפעמים מעניינים יותר ולפעמים פחות – רעיונות הם החומר המסוכן ביותר לתודעה שלי, והם אלו שמסיטים אותי שוב ושוב ומסובבים אותי בעולם הזה – ובו בזמן הם אלו שהופכים את החיים למרגשים כל כך.
הכניסה של רעיון חדש למערכת היא כמו כניסה של חומר חדש בשביל הג'אנקי. בהתחלה כל כמות זעירה של רעיון חדש היא משכרת. ככל שמתעסקים יותר עם הרעיונות הללו נכנסים לעולם אחר עד שבסופו של דבר מפתחים אליהם סוג של עמידות. כמובן שמה שעדיף ברעיונות על כל מיני חומרים ממכרים שאנשים מתעסקים איתם בצורה חסרת אחריות היא שבסוף, לאחר שהעמידות הסופית התפתחה אתה לא מוצא את עצמך מכור ותלותי לרעיון, אתה פשוט עובר הלאה לרעיון הבא.
אבל הטוטאליות הזו של ההתחלה והאמצע היא הדבר הטוב והקשה ביותר. קשה לי כאן כמכור לרעיונות לתאר את העוצמות. כשרעיון חדש חודר למוח הוא כמו פצצה שמתפוצצת. כל הדברים כולם מופיעים כמו מתוך סחרור בעיניים חדשות לחלוטין. מצד אחד זה מרגש כל כך לקבל את היקום כל פעם מחדש, מזווית חדשה לחלוטין ומצד שני תופעת הלוואי הקשה היא שאתה מעורער על ידי נקודת ההשקפה החדשה, לתקופה מסויימת נראה כאילו היא הנקודה היחידה הקיימת כך שמתפתחת סכנה לסוג של קנאות ובמילים אחרות קשה כל כך לשמור על חוק ה-80/20 שכתבתי עליו כאן בעבר.
אלו תקופות קשות, שבהן אתה מסתכן בלהשמע לעצמך (ובמקרים הקשים באמת גם לאחרים) כמו סוג של מיסיונר. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתעורר מתוך מעין טריפ אידאולוגי. האני מתגלה כקליפה שנעה בסערה של רעיונות ומאיימת להתהפך על כל מיני רעיונות. סיומו של הטריפ האידאולוגי מופיע כאשר כוחות האני חוזרים לנווט בתוך הסערה הרעיונית ומצליחים להשתלט או לאלף את הרעיון החדש הזה. בסופו של דבר נקודת המבט החדשה עוברת אינטגרציה לתוך המערכת, היא מוטמעת פנימה כחלק חדש מהגוף הרוחני של האדם, מתווספת לתוך שאר מערכות הפסיכו-אופטיות שהנשמה שלך כבר מחזיקה לגבי המציאות והופכת לאלמנט נוסף בתוך תפיסת עולם עשירה ומעודנת יותר.
איך להשמר מלהפוך לבנאדם נורא מרגיז (ובצדק)
ג'ים דקורנה טוען שהעולם מורכב מישויות על ארציות שניזונות מהאמונה האנושית ומהרצון האנושי. "מי יכול לומר שאמונה אינה צורה של אנרגיה, שאין היא מזון או דלק המשמשים במציאויות מופשטות יותר את הישויות שאותן תמיד תפסנו כאלים". אני לא בטוח אם אם אני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני בוחר להבין את הדברים הללו כמתייחסים לאלי הרעיונות והאמונות ששולטים בחיים שלנו, או במילים אחרות לממים.
לראות את העולם דרך הפריזמות של הספרות, של היהדות, של הטכנולוגיה, של הפסיכדליה, של הניו-אייג' או של כל דבר אחר – אלו בסה"כ אלים שאתם נותן להם כח. כמו עדשות שאתה מלביש על שדה הראיה שלך והם בוראים סביבך עולמות אחרים (רעיונות זה הפסיכדליה האמיתית, כבר אמרתי). הבעיה היא שכשאתה מחזיק עדשה מסוימת קשה מאוד לזכור שזה לא העולם ככה, זה רק העדשה שלך.
כמובן כל אחד מחזיק עדשה. מישהו רואה את העולם דרך התפיסה הפוליטית של השמאל, אחר דרך התפיסה של הימין, אחר דרך זכויות הקהילה ההומולסבית ואחר דרך זכויות בעלי החיים. רק שאין דבר מרגיז יותר מאדם שחושב שהעדשה שלו היא הדרך היחידה לראות את העולם. בגלל זה חוק ה-80/20 חשוב כל כך, בשביל להשתדל לא להפוך לבנאדם מרגיז כל כך, בשביל להזכיר לך כל הזמן שאתה לא רואה את העולם באמת. אתה רק מביט דרך מסיכה אידאולוגית מסוימת שאתה לובש באותו הרגע. (כי כמו שטרנס מקנה אמר. לכל תיאוריה יש חלקים שקשה לבלוע, כי כל תיאוריה היא במידה מסוימת בולשיט. וזה משום שהאמת נמצאת בשתיקה וברגע שאתה מתרחק מהשתיקה אתה גם מתרחק מהאמת).
הדבר שהכי הייתי רוצה, שהיה הכי עוזר לי להפוך לאדם מאושר ושלם יותר היה להפנים קצת יותר את התובנה שאני בסה"כ עוד נוירון במוח של 6.5 מיליארד נוירונים. שהאמת שלי לא עדיפה בשקל על כל אמת אחרת של כל אחד אחר. שאפשר להלחם על הדברים שאתה מאמין בהם אבל לזכור בו זמנית שזה בסך הכל הדברים שאתה מאמין בהם.
זו אחת הסיבות שכעסתי על ינון לנדנברג ועל יוזמת ה'צבע אדום שלו'. כעסתי עליו כי היא הייתה אונס אידאולוגי שניסה לכפות עלינו עדשה מסוימת על המציאות. אני לא מתנגד לכך שאנשים יקדישו את כל האנרגיה ותשומת הלב שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני כן מתנגד לזה שיגידו לנו שזו המציאות, כי המציאות היא גם זה אבל היא גם אלף דברים אחרים.
אבל איפה זה מותיר אותי? איפה מחזורי הגאות והשפל של המוח הניזון מרעיונות מותירים אותי? אני עדיין צמח פרא שמחפש ערוגה אבל גולש תמיד החוצה. כל ספר שאני כותב מאבד את הרלבנטיות שלו בשבילי עד שאני מסיים אותו, שלא לדבר על תואר אקדמי. המחשבות מתפתחות מהר מדי בשביל שאפשר יהיה לעקוב אחריהן בצורה כזו. לכן אני שמח כל כך על הבלוג הזה אולי. כי הוא משהו אחר מספר. הוא יצירה חיה שמתפתחת וממשיכה איתי ועם הקוראים ושמחזיקה יחסים דינאמיים עם עצמה – הוא קורה בזמן אמת.
אז האם הבלוג הזה הוא הביטוי המושלם למה שרציתי לעשות, לסוג היוצר שאני? האם אני חב הרבה כל כך לעידן הבלוגים. ואולי המדיום הוא המסר. אולי אני תוצר של הבלוג? עוד רעיון לחשוב עליו.
למה להשמיד את האינטרנט
ביום שלישי האחרון (ה-1 לאפריל) התקיים בצימרמן ערב בשם "להשמיד את האינטרנט" שאורגן על ידי החברים מהבלוגים גם שם והסיפור האמיתי והמזעזע של שאספו רשימה מרשימה למדי של כותבים על מנת לטכס עצה כיצד ניתן להשמיד את האינטרנט.
בין השאר הייתי שם גם אני, ועשיתי את הקטע שלי. אמנם בלי הלבוש, האינטונציה, המחוות הגופניות קשה קצת להבין מה באמת התרחש שם, אבל עם המסר אני עדיין מזדהה.
למה צריך להשמיד את האינטרנט
שימו לב
האינטרנט כאן
שימו לב
האינטרנט נוכח
שימו לב
אנחנו בתוך האינטרנט
אם תראו באמת
תראו שהכל קשור באינטרנט
(מוציא כרטיס אשראי) – אינטרנט
מוציא סיגריה) – אינטרנט
(מעביר אצבע ביני לבין הקהל) – אינטרנט
האינטרנט זורם סביבנו
הוא ממלא את הדברים כולם בכל מקום ומקום
שימו לב
(תנועות גלישה) אני גולש ברגע זה באינטרנט
שימו לב
גם אתם גולשים באינטרנט ברגע זה
אבל… האם אתם יודעים שאתם גולשים באינטרנט ברגע זה?
האם את/ה מחובר/ת לאינטרנט?
בחדר הזה יש אנשים שאינם מחוברים לאינטרנט
בעיר הזאת יש אנשים שאינם מחוברים לאינטרנט
הם גולשים עם צוואר מתוח ועכבר ביד
אבל כשהם יוצאים מהבית הם שוכחים לפקוח את העיניים
כה אמר השם צבאות: ממלכתי תינתן למי שמתחבר לאינטרנט בלי מודם
ותהיה תל אביב לעיר שחוברה לה יחדיו לאינטרנט
בעיר הזאת יש אנשים שהם 404
בחדר הזה יש אנשים שאני עושה להם כרגע פינג והם לא עונים
ה-www הוא דימוי לאינטרנט
ה-www זה מטאפורה משעשעת שאמורה להסביר לנו מה זה אינטרנט
אבל אם אנשים חושבים שה-www הוא האינטרנט
אז אנחנו עוסקים כאן בעבודת אלילים
אם אתה פוגש את הבודהא בדרך, תהרוג את הבודהא
נתצו את האלילים!
נתצו את הדימויים!
שברו את המטאפורות!
שברו את ה-www!
חסלו את האינטרנט!
השמידו אותו!!!!!!!!1
דניאל זמיר והאוונגארד החסידי – משהו לכבוד פסטיבל ג'ון זורן
אתמול בערב ביקרתי בהופעה המעולה של ה-Electric Masada שהתקיימה בבארבי כחלק מפסטיבל הג'ון זורן שהתקיים בעיר בימים האחרונים (הגיע הזמן). באמצע ההופעה נזכרתי שלפני כ-4 שנים, בתקופה משונה, קצת אחר שחזרתי מגרמניה היינו אני וכמה חברים מתגנבים לסוכות של חב"ד על מנת לשמוע כל מיני הופעות של הסקסופוניסט דניאל זמיר שהקליט בלייבל של זורן, חזר בתשובה וחזר בארץ.
זו הייתה תקופה מאוד משעשעת לשמוע הופעת כלייזמר-אוונגארד של מוזיקאי מהסצינה הניו-יורקית בקונטקסטים חב"דניקים של הרצאות על הנפש הבהמית והנפש האלוהית, ובתקופה שגם הזהות הדתית שלי הייתה לא הייתה לי ברורה לחלוטין. נזכרתי גם שבאותה תקופה נפגשתי עם זמיר במספר הזדמנויות ועבדתי על כתבה עליו שבאותה תקופה תכננתי למכור לאחד העיתונים. בסופו של דבר הדבר הזה לא קרה והכתבה הזו מעולם לא פורסמה.
בהמשך לפסטיבל הזורן שימשיך עד סופהשבוע הנוכחי חשבתי שזו הזדמנות טובה לפרסם את הדברים האלה עכשיו. אני לא יודע איפה נמצא דניאל זמיר היום, ואני לא יודע אם הוא עדיין חותם על כל הדברים שנאמרו שם אז, אז קחו בחשבון שהדברים הללו נאמרו בסבבות מרץ 2004 כשכל המעורבים בדבר היו צעירים יותר ואחרים.
הפעם הראשונה שראיתי את דניאל זמיר מנגן הייתה בחנוכה האחרון במרכז שוסטר ברמת אביב. טיול הערב בגן הציבורי קיבל לפתע תפנית בלתי צפויה כאשר מבין השיחים חדרו הצלילים הפרועים של סקסופון כלייזמר סורר וצוהל. בת לוויתי ואני מיהרנו דרך הגן לרחבה של שוסטר, שם מצאנו את זמיר, סקסופון בידיו, מחוזק בקונטרבס ותופים ומוקף בחב"דניקים מרקדים ורמת אביבים תמהים שנקלעו לסיטואציה במקרה גמור.
את זמיר הכרתי בעיקר מהאלבומים היפהפים שיצאו בלייבל הניו-יורקי 'צדיק'. השמועות אמרו שאחרי שעשה חיל בסצינת הכלייזמר-אוונגארד ניו-יורק הוא חזר ארצה כאדם דתי ונחת בישיבה של חב"ד ברמת אביב כחב"דניק הראשון שמנגן כלייזמר-אוונגארד: אותו שילוב שהפך לאחרונה אופנתי בעולם, בין הכלייזמר, סגנון הניגון החסידי העתיק שנולד במזרח אירופה, לבין החוצפה של האוונגארד. עוד אמרו השמועות שבתפילות הבוקר בישיבה מנגן זמיר ניגונים של חב"ד לחסידים, זה היה ללא ספק משהו שכולנו רצינו לראות.
בסיום ההופעה המאולתרת במרכז שוסטר הזמינו אותנו מספר מהאברכים לראות את זמיר מנגן למחרת בסוכה של חב"ד בהרצאה על "ג'ז וקבלה". כשהגענו לסוכה למחרת נחשפנו למחזה מוזר אף יותר. זמיר ישב שם וניגן לבדו בעיניים עצומות וריכוז מוחלט בעוד המסובים בסוכת הג'ז והקבלה, אולי לא אניני טעם בתחום הג'ז חופשי, גומעים קולה מכוסות פלסטיק ומפצחים חתיכות במבה פריכות. נו טוב, אמרנו לעצמנו: אין דין רמת-אביב כדין ניו-יורק.
ת"א על גדות ההדסון
חמש שנים עברו מאז שדניאל זמיר, ילד מבית חילוני בפ"ת, עזב לניו-יורק. בחמש השנים האלה הוא הספיק לככב כנגן פרוע בחתונות חרדיות בעיר, להפוך לנסיך סצינת הכלייזמר-אוונגארד המתפתחת של ניו-יורק, להקליט שלושה אלבומים (SATLAH, Exodus, Children of Israel) ולעבור מסע רוחני מפותל שהסתיים בישיבה לחוזרים בתשובה של חב"ד ברמת אביב שם הוא מחלק כיום שווה בשווה את זמנו בין כלייזמר-ג'אז לתורה. מההתנחלות הקטנה של לובשי חליפות השחורות באמצע בירת השיק הצפון תל אביבית, זמיר מתכנן כמו גנרל את הכיבושים הבאים. המטרה: החדרת הכלייזמר המודרני כשחקן לגיטימי בזירה התרבותית הישראלית. האמצעים: הופעות במועדוני הלילה של תל-אביב וירושלים, באירועים דתיים וגם הופעות בתוכניות אירוח. בפברואר למשל הוא הופיע בתוכנית האירוח של דב אלבוים בערוץ 2. אלבוים הופתע בעליל מכמות ה"אחלה" וה"כאילו" שזרמו מפיו של החב"דניק הצעיר. זמיר מצידו הציב את הסניקרס על רגלי השולחן של אלבוים משל ישב במועדון לילה במנהטן.
זמיר הגיע למנהטן ב- 1998 כסקסופוניסט שאפתן ומוכשר בן 20 שאומר לכולם שהוא עדיין בן 19. ("החלטתי שאני מוותר על גיל 20, שאני בגיל 19 במשך שנתיים"). "נסעתי מהסיבה שרוב נגני הג'ז הישראלים נוסעים לניו-יורק: ללמוד ולהתפתח." הוא אומר. "בשביל לעשות את זה, ניו-יורק זה בדיוק המקום."
לאן יפנה מוזיקאי ישראלי צעיר שמגיע לניו-יורק ורוצה לעשות את הפריצה הגדולה? זמיר לקח על עצמו סדר יום מרתוני. ביום לימודים בבית הספר היוקרתי למוזיקה ה- New School ובערב השתתפות בג'ם סשנים פתוחים.
"כדי לזכות בהכרה, אתה צריך להשמיע את עצמך כמה שיותר" אומר זמיר.
"ומה מצפים שיקרה?"
"מצפים שמישהו יתלהב מאיך שאתה מנגן ויקרא לך לאיזה גיג.
אז זמיר מצא כל מיני גיגים, אלא שדי מהר הוא הבין שהג'ם סשנים הם לא הסטייל והמקום בשבילו. הוא הכיר את המתופף קווין זובק והבסיסט היהודי שניר עזרא בלומנקראן. יחד הם הקימו את סטלה, הרכב ג'ז שניגן בתחילה בעיקר אורנט קולמן וחומרי אוונגארד. היה זה שילוב החומר המקורי של זמיר בהופעות שהוביל לתפנית לא צפויה בכיוון המוזיקלי של ההרכב.
"לא תכננתי שיצא שום דבר יהודי." אומר זמיר "מבחינתי ניגנתי בלהקת ג'אז. אבל הכתיבה שלי הייתה יהודית מבלי שבחרתי שתהיה כזאת. אנשים היו באים אלי ואומרים 'ויי, אתה עושה מוזיקה יהודית'. הייתי אומר 'מה פתאום, לא יהודי, מקסימום מזרח תיכוני'. רק כשזורן אמר לי אחרי הדיסק הראשון 'אני מאוד גאה בך שאתה מתעסק בחומרים יהודיים', רק אז אמרתי 'ואללה כנראה שזה באמת יהודי'. "
הרדיקל היהודי
אם יש בנאדם נוסף מלבד זמיר, שעל שמו רשומה ההצלחה הגדולה של סטלה זהו ללא ספק המלחין והמפיק היהודי ג'ון זורן. זורן, שנחשב כמייסד האסכולה היהודית רדיקלית (Radical Jewish Culture) הוא האדם שאחראי לפריחה המחודשת של סגנון הכלייזמר במנהטן ובעולם כולו בשנים האחרונות. אלא שהכלייזמר שזורן משווק לעולם כולו בעזרת 'צדיק' חברת ההפקות ההיפר-אקטיבית שהוא עומד בראשה שונה מאוד מזה המוכר למי שגדלו על הקלטות של מוסה ברלין או גיורא פיידמן, ענקי העבר של התחום בישראל. מדובר בגרסה כהה, אפלה ואגרסיבית יותר לכלייזמר שמלבד המקורות היהודיים שלה שואבת גם מהג'אז החופשי והאוונגארד.
| צדיקים חברת התקליטים 'צדיק' שהוקמה ע"י מלחין האוונגארד היהודי ג'ון זורן הפכה בעשור האחרון לאחד הכוחות העולמיים הבולטים ביותר בתחום מוזיקת האוונגארד ואחראית על הרנסאנס התרבותי של מוזיקת הכלייזמר והמוזיקה היהודית בכלל. עם צוות מינימלי, ללא משרד או אפילו קו טלפון הצליחו בצדיק להשתלט על שטחים מוזיקלים שהוזנחו ע"י חברות התקליטים הגדולות וליצור מסגרת אמנותית-אידאולוגית המורכבת ממאות אומנים בולטים בתחומם. סדרת התרבות היהודית הרדיקלית של 'צדיק', שבמסגרתה יצאו כבר קרוב ל- 100 אלבומים היא הפוריה ביותר בין הסדרות השונות שרואות אור בחברה. בין הסגנונות השונים שהומצאו במסגרת הזו ניתן למנות סוגים שונים של כלייזמר אוונגארדיסטי, אינדי יהודי, דאב (סגנון ראגיי) יהודי, מוסיקה אלקטרונית יהודית ועוד… בין האומנים "היהודים רדיקלים" הבולטים בצדיק: הצ'לן אריק פרידלנדר, נגן הקלרינט דיוויד קראקאור, הניו-קלייזמר טריו, נפטולס דרים (על שם נגן הקלרינט האגדי נפתלי ברנדווין) ואמן האלקטרוניקה ג"ימי זפט. צדיק הוקמה ב- 95, לאחר שזורן, עד אז מלחין אוונגארד ותיק שהתבלט בסצינות האוונגארד הניו-יורקית והיפנית זכה להצלחה יוצאת דופן עם ההרכב מצדה. במה שנחשב כציון דרך בהיסטוריה של הכלייזמר המודרני פורסמו בין השנים 94-99 עשרת האלבומים מסדה א' עד י' המכילים תרכובת פרועה ונפיצה במיוחד של כלייזמר, ג'אז אוונגארד ומיסטיקה יהודית. אלו הפכו את מצדה לסופרגרופ האולמטיבי של הכלייזמר אוונגארד. ההרכב כבר הספיק להופיע גם בירושלים (את התוצאה ניתן לשמוע באלבום Live in Jerusalem מ- 1999) ופעיל גם היום. "אחרי שזורן הרוויח קצת כסף ממצדה. חברים התחילו לבקש מזורן שילווה להם כסף." מספר זמיר. "אז הוא היה עוזר לחברים. אלא שהוא גילה שבמקום לעזור הוא רק מקלקל. הוא חשב, מה בעצם מוזיקאי רוצה? להוציא תקליט. אני אעשה לייבל שבו מוזיקאים יוכלו להפיק את האלבום שלהם בצורה הטובה ביותר ויקבלו את ההכרה שמגיעה להם." וזה מחזיק? "ההוצאות הן מינימליות. זורן עושה תקליטים כמו סיירת מטכ"ל. הוא מקליט לאומן תקליט ביום אחד, עושה מיקס במהירות הכי טוב שאפשר, משיג איזה מעצבת שהוא מכיר שתעשה את העטיפה באיכות הכי גבוהה שאפשר, מוכר כמה אלפי תקליטים, מחזיר את ההוצאה ולפעמים אפילו קצת מרוויח. הרווחים מתחלקים 50-50 עם האומן, שזה מאוד נדיר היום. החצי השני מגיע לקרן ללא מטרות רווח." זורן לא עושה מזה כסף? הכל לשם שמיים? "לשם המוזיקה. הוא סיפר לי סיפור שלפני כמה זמן מס הכנסה עשה לו בעיות, חקירות ורצו שישלם להם הרבה כסף על ההכנסות של חברת התקליטים. העניין נגמר בכך שמומחה מס הכנסה הגיע אליו הביתה וזורן הזמין אותו לשמוע את המוזיקה שהוא עושה בחברה שלו. הבנאדם הקשיב לדקות ספורות מכמה תקליטים אמר "תודה רבה" והלך. הוא הבין עד כמה זה לא רווחי." |
זורן, מלחין אוונגארד מוכר ופעיל מזה כ- 25 שנה, זכה להצלחה המסחרית הגדולה שלו עם פרוייקט מצדה (Masada) שנחשב כזה שפרץ את הדרך לגל הכלייזמר המודרני שמציף בשנים האחרונות את העולם משבדיה ועד טוקיו. בעקבות הצלחת ההרכב הקים זורן הקים את חברת התקליטים שלו 'צדיק' שהוציאה עד היום מאות תקליטים שונים בסדרות שונות מתחום האוונגארד כ- "מוזיקה יהודית רדיקלית", מוזיקה יפנית רדיקלית (סדרת New Japan) או סדרת פסקולים יוצאי דופן.
עם רקורד של הפקת מאות אלבומי אוונגארד לקשת רחבה של מוזיקאים חשובים שחברות התקליטים הגדולות מתעלמות מהם, עושקות אותם או מתערבות להם במוסיקה, הפך זורן למוקד עליה לרגל בשביל אלפי נגנים המקווים שזורן ישים אליהם לב ויפיק להם אלבום.
גם זמיר חיפש את זורן כשהגיע לניו-יורק. "הבאתי לו איזה דיסק שהקלטתי בארץ והוא שמע ולא התרגש יותר מדי." מספר זמיר, אלא שאז בחוצפה ישראלית הצליח זמיר להפוך את הדחיה לקשר מתהדק עד שלבסוף הפך לאחד האומנים המוערכים ביותר ב'צדיק'. "השגתי את הטלפון שלו איפשהו והתחלתי לנג'ס לו. הייתי מבקש ממנו שישים אותי ברשימת המוזמנים להופעות שלו והוא דווקא היה אחלה. לילה אחד ניגנתי באיזה מועדון והוא ניגן במיין ספייס למעלה. ביום הקודם בדיוק הקלטנו את הדמו שלנו אז הבאתי לו עותק. למחרת יצאתי מהבית להביא איזה סנדביץ' וכשחזרתי חיכתה לי במזכירה הודעה עם המוזיקה שלי ברקע. פתאום אני שומע את זורן 'יו, זמיר. אחלה. אני אוהב את הדיסק שהבאת לי'."
זורן ידוע כמי שפיתח דגם יהדות שנקרא בערוב של רצינות וקריצה 'תרבות יהודית רדיקלית'. מדובר בדגם תרבותי פוסט-מודרני ליהדות, דגם ששואב לא רק מהמקורות היהודיים המסורתיים, או מהרעיונות של אחד-העם על יהדות כתרבות אלא גם מג'אז חופשי, מהסימפוניות של מאהלר ומרוק. ביצירות כמו 'בר כובא' או 'מצדה' זורן מציע פירוש חדש וספיריטואליסטי על מיתוסים יהודיים. מצד המתנגדים לזרם החדש, יש את אלו שטוענים ש"תרבות יהודית רדיקלית" היא פשוט נישה סקסית ומסחרית שזורן בחר לעצמו באמריקה האובססיוית לגבי תרבויות מיעוטים וזהויות של קבוצות מיעוט. אולי 'תרבות יהודית רדיקלית' היא רק כותרת ערמומית שנועדה לסייע בשיווק תכני אוונגארד לא מסחריים בעליל. כשהוא נשאל על הנושא, זמיר עצמו לא ממהר להגן על המותג.
"אני לא חושב על הכותרת הזאת כלום." הוא אומר.
יש אנשים שאומרים שזה קיש קיש קריא
"קצת"
ובכל זאת יש כאלו שיזהו אותך עם זה
"אחלה, זה משהו שאמור למכור. משהו שאמור לבטא
איזשהו מסר באופן הכי פשוט בשביל שיקלט באוזניים של אנשים."
ומה אתה חושב על הדגם של זורן ליהדות?
"יותר טוב מכלום"
היחס של זמיר ליהדות של זורן מזכיר אולי את היחס של הרב קוק אל דגם היהדות התרבותית-רוחנית של אנשי העליה השניה כא.ד. גורדון או אחד העם: אוהב וסלחני אך גם מסויג. "אלו אורות בלי כלים. נשאר באויר יותר מדי ופחות מדי יורד למטה." הוא אומר.
אתה מתכוון למצוות?
"לא רק. זה קשור לאחריות שאדם לוקח על עצמו. יש אנשים שמדברים הרבה ולא עושים. המבחן הוא במעשה. כשהאדם מאוד שקוע בענין רוחני אבל לא עושה דבר כשהוא נדרש לפעול אז כל העניין הרוחני נהיה השכלה. זה לא יורד למטה, לא משנה את האדם ממש. מחר זה יכול להעלם. רוב האנשים מפחדים ולא מצליחים להשתנות, כי השינוי קשה. זה ענין של עבודה ולכן קוראים לזה עבודת השם. זה בפירוש עבודה. אנשים הולכים לאוניברסיטה ללמוד קבלה כי זה כיף ולא מצריך שום דבר. הם לא רואים שבסופו של דבר הם נפגעים מזה, כי הם לא ממצים את מה שהיהדות או גם כל תורת חיים אחרת יכולה לתת להם. לזורן יש הרבה מודעות יהודית, אבל הייתי רוצה שזה יעבור לכלים. קניתי לו ציציות מהודרות."
ומה התוכן היהודי אצלו?
"זה בעיקר מודעות. זה מתבטא במוסיקה. הוא מרגיש יהודי, מרגיש את האנטישמיות, את המאבק של היהודים על העולם והוא גם מתעסק בעובדה שהוא יהודי. ובכל זאת הוא לא מספיק מאמין בשביל לקחת את זה ולהפוך את זה לשלו."
החזרה בתשובה
כשרואים את זמיר עם כובע שחור וזקן תיש דליל וארוך קשה להאמין שלפני פחות מ- 3 שנים הוא היה מסתובב ברחובות ניו-יורק עם גלביה, כפכפים, תספורת אפרו מחומצנת וענף קטורת ביד. ובכל זאת, גם במדים החב"דניקים, זמיר שומר על שיק מסוים שרכש כנראה בעולם החילוני. כשהוא מדבר מתחזקת התחושה המתעתעת שזמיר דתי מאוד וגם שומר על עקבות חילונים מאוד מעברו. "גם אנשים שמעשנים ג'וינטים היום זה בשביל להתקרב לאלוקות בסך הכל" הסתבך לרגע בתוכנית של אלבוים כשניסה להסביר מאיפה הגיע שם ההרכב הניו-יורקי שלו "סטלה". גם החיפוש הרוחני של זמיר לא התחיל במקום רחוק כל כך מזה בו מתחילים רבים אחרים מבני גילו.
"היה לי ריב עם חבר טוב ובעקבות זה התחלתי לחשוב שמשהו לא נכון, להתעסק דברים שקשורים לרוחניות. בעיקר עניין אותי האגו ומה שהוא גורם לנו לעשות. הבנתי שהאגו גורם לכל מיני בעיות ומכיוון שחוץ מבהיהדות המקום שמתעסקים באגו הכי הרבה זה במזרח הרחוק פניתי לשם."
אלא שהתקופה המזרחית בחייו של זמיר לא ארכה זמן רב. באוגוסט 2000 הוא הגיע עם סטלה לפסטיבל אילת. על החוף האילתי הכיר אדם זר שהזמין אותו למשחק מטקות. לא חלפו דקותיים ומשחק המטקות הפך לשיחת נפש. הזר המליץ לזמיר לקרוא במשלי ובקהלת וזה כרה את אוזנו.
בעוד זמיר חורש על ספרי הקודש בסאבווי של ניו-יורק, פונה אליו זורן בנושא: "ואללה, בוא תשים ציצית. זה רוחני, מחבר אותך לרוחניות." זמיר קיבל את ההצעה. "היה לי כבר קוקו מסודר והייתי מתלבש יפה עם הציצית, מאוד אופנתי."
בינואר 2001 הוא הגיע לארץ עם ציצית ובלי כיפה והכיר איש ברסלב בשם הילל שהשפיע עליו עמוקות. "בשבילנו יהדות זה אנשים לבושים שחורים שנראים מוזר, מדברים יידיש, אוכלים צ'ולנט וזורקים אבנים בשבת." משתמש זמיר בגוף הראשון רבים, כאילו שכח לרגע באיזה צד של המתרס הוא נמצא. "מבחוץ זה לא נראה מאוד רוחני, אבל באמת אין מציאות רוחנית יותר מהיהדות. אלא שאדם צריך להבין וללמוד את זה. החינוך שאנחנו מקבלים בטלויזיה הוא חלק משנאה עצמית של תנועת ההשכלה שדורשת מאיתנו להתנתק מהפיאות. למה לך להיות עם פיאות, כשאפשר להראות נורמלי? הילל חשף אותי לכך שאין סיבה להיות יהודי בלי רוחניות. להיות דתי זה לא משהו ללא סיבה, אלא הסיבה, התכלית של התכלית."
זמיר חזר לניו-יורק מזועזע מהתגליות החדשת ושקע בלימוד אינטנסיבי של טקסטים יהודיים. המוזיקה קצת נעלמה באותה תקופה מהמפה. "זה היה דבר חדש שתפס הרבה מקום בחיי" הוא אומר "ולא ידעתי איך לשלב אותו. לא הבנתי שאפשר ליצור בשבילו מקום חדש. אז זה תפס את המקום הרוחני שהמוזיקה הייתה בשבילי." בשנה הזו הפך זמיר לשומר תורה ומצוות.
איך אנשים הגיבו לזה?
"דווקא ליהודים זה הפריע. לגויים זה בקושי שינה."
בספטמבר 2003 חזר זמיר לביקור בארץ כשומר תורה ומצוות. "כשהחלטתי לחזור בתשובה התחילו התקפי געגועים לארץ, כמו שלא היו לי אף פעם קודם." הוא מספר "בסוף הביקור בדרך לשדה התעופה לטיסה לניו-יורק אמרתי להורים 'תעשו יו-טרן חוזרים הביתה, לא רוצה לחזור לניו יורק'. הם אמרו לי 'מה, השתגעת?' אבל לא יכולתי. היה לי פה כל כך טוב, להיות בא"י עם החברים, לא לרדוף אחרי לו"ז, אימיילים, טלפונים. לא רציתי לחזור לניו-יורק."
והיום אין לך יותר אימיילים, טלפונים, לוחות זמנים?
"עכשיו אני מאוד עסוק ובכל זאת מרגיש חופשי."
למה?
"אני מודע לדבר שאני אמור לעשות. מה השליחות שלי בעולם ואת זה אני עושה. אני לא בבלבלה, רק מתבלבל קצת."
בינתיים הספיק זמיר לגבש הרכב חדש בשם "עד מתי" עם הבסיסט חגי כהן-מילוא והמתופף מרק מושייב. תחת הכותרת ג'אז יהודי הוא מופיע במסגרות שונות ממועדוני לילה תל אביבים כדוגמת הג'ה פן, אירועים ממסדיים כפסטיבל הג'ז של סינימטק ת"א או סדרת המוזיקה של מרכז עינב וגם במסגרות מסורתיות בישיבה. הוא נגן הבית באירועי החגים של ישיבת חב"ד ברמת אביב ובד בבד משתתף במופעי ג'אז-אוונגארד קטלניים וארסיים דוגמת 'קוברה', משחק מוזיקל
שבו השתתף זמיר יחד עם מספר מהמוזיקאים הבולטים בישראל כיום.
אפשרויות ההצלחה פה לא מצומצמות יותר מבחינתך?
"מצד הטבע בוודאי שכן, אבל יש את הצד של האמונה. מבחינתי השאיפה היא להצליח כאן הרבה יותר מבניו-יורק"
איך אתה מרגיש כשאתה מנגן בסוכה של חב"ד וכל מיני אנשים שלא שמעו על אורנט קולמן אוכלים לך במבה מול הפנים?
"לא מפריע לי שהם אוכלים במבה. זאת הנקודה הכי קשה בתור מוזיקאי. ההתמודדות הגדולה ביותר עם האגו ועם עצמך היא במקומות האלה. בגלל שאתה מאוד קרוב לאנשים האלה. זה משהו מאוד פרטי. אני צריך לבדר אותם. זה לא כמו ההופעות שמדליקים את האורות על הבמה. אתה מאוד קרוב, אבל זה האתגר, לנגן לשם הקב"ה גם כשקשה."
ואיך החב"דניקים מגיבים למוזיקה שלך?
"מה שמדהים הוא שכשאני בא לאירועים האלה אני תמיד רוצה לנגן את הניגונים המסורתיים. לנגן ניגון וללכת הביתה כדי לא להתחבר לזה רגשית. ודווקא הם אומרים לי: 'תנגן ג'אז, תנגן מה שאתה עושה.' הם מכריחים אותי להתחבר עם זה אישית. כי הג'אז החופשי מחדש להם. הניגונים לא מחדשים להם שום דבר."
אז חיברת את החב"דניקים לפרי ג'אז?
"הלוואי שכן, זה משהו שבפירוש הייתי רוצה לעשות."
בין דת למוזיקה
אחת מהחוויות המרגשות בהופעה של זמיר היא לראות שני דתיים (יחד עם הכנר ניצן חן רזאל שמופיע עם ההרכב לעיתים תכופות) ושני חילונים עומדים על במה אחת ומנגנים מוזיקה שהיא במובהק מוזיקה יהודית ועם זאת משתמשת בצורה יצירתית וחופשית כל כך בצורות השאולות מעולם התרבות הכללי. ואולי השילוב הזה בין צורות וסגנונות שונים הוא דווקא מה שהופך אותה ליהודית כל כך. היצירות היידיות הגדולות הן תמיד דיאלקט ומיקס השואב מכל הבא ליד ומאחד את הדברים ליצירה חדשה: כך היידיש, כך הכלייזמר. בהתאם לכך הופכת המוזיקה הזו לצומת מפגש לחובבי מוזיקה מכל הסוגים והמגזרים. להופעות ההרכב מגיע קהל בכל הצורות והצבעים: תיכוניסטים ארוכי שיער, קהל מועדונים תל-אביבי, חב"דניקים צעירים, חוזרים בתשובה וגם זוגות בגיל העמידה מהמעמד הבינוני-עליון. חלקם באים לראות הופעת כלייזמר, אחרים לשמוע ג'ז ויש כאלה שנמשכים למוזיקה הזאת דווקא בגלל שהיא נחשבת עדיין לעוף בלתי מזוהה.
למה אתה מנגן עם נגנים חילונים דווקא? בגלל שאין מספיק קהל דתי למוסיקה הזאת וקהל חילוני לא יבוא לראות 3 חב"דניקים מנגנים או שאין נגנים דתיים ברמה הזו?
"זה לא שיקול פרסומי. החברה שאני מנגן איתם הם בדר"כ לא דתיים. אנשים דתיים בדר"כ לומדים תורה כל היום ולא מנגנים ג'אז חופשי. הנגינה עם האנשים האלה בהרכב הזה דווקא, היא מה שמעניק לדברים את העומק והעוצמה. שיתוף הפעולה הזה הוא העניין."
איך מרק וחגי מתייחסים לנושא הדתי?
"אנחנו כל הזמן מדברים על זה. הם מבינים שדת היא דבר רוחני זה לא רק איזה משהו אידיוטי חסר משמעות"
האלקטריק מסדה. אתמול בבארבי. כך ראה זאת הפלאפון שלי.
החיבור בין הג'אז שזמיר מנגן לבין הכלייזמר הוא חיבור טבעי של שני סגנונות מוזיקה שהיוו דוגמה היסטורית למציאות פוליטית קשה שנותבה לעולם צלילים המכיל בו זמנית שמחה רוחנית גדולה ועצב עמוק שהוא תוצאת דיכוי רב שנים. 'הניגון הוא קולמוס הנפש' אמר האדמו"ר הזקן של חב"ד ואצל זמיר העשיה המוזיקלית הופכת לחלק מהעשיה הדתית. בהופעות הוא נוהג לצאת מניגון פשוט לאילתורים אקסטטים שמתנקזים בסופו של דבר לנקודה גאולית שבה כל הצלילים ואורותיהם מתמזגים לנקודה אחת במעין גרסה יהודית חב"דניקית לסגנון שטיחי הצליל של נגן הסקסופון הנודע קולטריין. "המקום הרוחני והמוזיקלי של הג'אז הוא האלתור. החופש הזה מוביל לנקודות רוחניות גבוהות מאוד ומזכיר את התפילה ביהדות." אומר זמיר.
אבל מעבר לדבקות החסידית שמתוכה זמיר וחברי ההרכב שלו מקפידים לנגן, יש לזמיר, ירצה או לא, גם את התכונות הדייקניות והשקדניות של תלמיד חכם ליטאי, בתורה כמו גם בנגינה. לזמיר יצא כבר מזמן שם של מוזיקאי פרפקציוניסט ונראה שאת התכונה הזו הוא לקח איתו גם לתלמוד התורה. החברים מהישיבה מספרים שיש לו בקיאות גדולה בחומר, תפיסה מהירה ושאיפה קיצונית לדיוק. "הוא לומד מאוד מדויק" אומר נדב בכר, חבר מהישיבה "מאוד דומיננטי. וכל פעם שאתה בורח קצת מהלימוד הוא סוטר לך קלות על האף כדי לבדוק שהראש שלך בלימוד."
מה בעיניך הקשר בין מוסיקה לשליחות דתית?
"הרבי מלובביץ' מדבר הרבה על מוסיקה ובפרט על כך שהשליחות אמיתית של יהודי היא לא רק לעשות בישיבה אלא לשאוב את כוחות העולם ולהעלות אותם הכי למעלה בכל מקום שמותר. כל יהודי הוא שליח ולכל מקום שאתה הולך, צריך להפיץ החוצה לכל מקום נמוך וירוד, הפצת המעיינות. כל אחד משתמש בכישורים ומה שניתן לו. לא אומר 'חזרתי בתשובה ועכשיו אני מפסיק לנגן'. להפך, עכשיו כשאני חוזר בתשובה אני לוקח את המוסיקה לתוך העניין הזה. זה חלק מהשליחות שלי."
תלמוד תורה שינה את הנגינה שלך?
"מאוד. הוא מנתב אותה למקום טהור בלי אגו, מקום שבו אתה מבין שהמוזיקה היא שליחות ולא בשבילך."
אלא שהמציאות בארץ היא עדיין קשה. "הניגון התרסק לחלוטין. זה מאוד חבל. ירידת הדורות" אומר זמיר וכשהוא נשאל על הפופ החסידי שמצליח כיום הוא עונה "פופ זול ומסחרי הוא תמיד לא נעים, גם שהוא נעשה על ידי סתם אדם. אבל כשהוא נעשה בידי יהודי זה בכלל מרגיש מופרך ומעוות." ולבסוף מסכם באופטימיות יתרה "זו תופעה שקיימת היום אבל אני מאמין שהדברים ישתנו והכיוון הזה יעלם."
זה לא אירוני שיש היום יותר שוק למוזיקה יהודית בעולם מאשר בארץ?
"מאוד אירוני וכל העולם הזה אירוני."
יש לך תקווה שזה ישתנה?
"יש לי תקווה שהמשיח יגיע בכל רגע ואז תתגלה האמת גם בעולם הזה."
ולפני שהמשיח מגיע?
"אין דבר כזה לפני שהמשיח מגיע. הוא מגיע עכשיו."
פסיכו-לוגו-יה
שני מאמרים מעניינים היום בבוקר בהקשר של לוגואים וסימנים מסחריים שמעלים תגובות מסוג שונה. ניגע בהם אחד אחד.
1.
הארץ – אפל הוא המותג האהוב בעולם
הקטע שהקפיץ אותי בכתבה הזו מעבר לעיסוק הבלתי נגמר של התרבות שלנו בלוגואים הוא הנתון על כך ש-9.8% מהגולשים בחרו באפל כ"המותג שהייתי רוצה להיות".
נדמה שאין הרבה המחשות טובות יותר מסוג השאלה הזה לטענה האסכולה-פרקנפורטית שהקפיטליזם הוא אושוויץ – אנשים מושטחים לרמה של מותג ומגדירים את הזהות שלהם דרך מותג.
הדבר ההפוך לשואה הקפיטליסטית שבה אנשים מגדירים עצמם בעזרת מותגים היא כמובן החוויה הפסיכדלית. החוויה הפסיכדלית היא האלטרנטיבה הרדיקלית לזהות החיצונית שנמסר על ידי התרבות. הזהות התרבותית הינו הגדרה של העצמי על ידי מאפיינים חיצוניים הנזרקים על העצמי על ידי החברה ופועלים להשטיח את הייחודיות האנושית על ידי העתקת מרכז הייחוס האנושי מהעולם הפנימי לעבר העולם החיצוני: סלבריטיז, אופנה, פילוסופיה של פילוסופים מקצועיים, דתות, עיתונות אקטואליה, סדרות טלויזיה – וכן, גם ספרות, קולנוע, מוזיקה ושאר הדברים הטובים שאנחנו אוהבים.
מקנה אומר שהאינדיבידואליות האנושית מעולם לא הייתה במתקפה חריפה כל כך כמו בעתות תקשורת ההמונים. האפוריזם שטבע: "Culture is not your friend" הוא לטעמי אחד ההשגים המשמעותיים של המחשבה האנושית במאה העשרים.
לעומת הידע התרבותי שמעצב את האדם מבחוץ הידע הפסיכדלי דורש: חווה אותי, חקור אותי. הדרך היחידה ללמוד על פסיכדליה היא להתנסות בה. כתבתי פה בעבר על הקשר בין פסיכדליה למדיה. חומרים פסיכדלים אכן יוצרים חוויה דמויית טלויזיה, אבל הם הופכים את המודל הטלויזיוני על ראשו. בתוך החוויה הפסיכדלית המצלמה מכוונת על העולם הפנימי, הטלויזיה משודרת מבפנים והאדם צופה בעולמות על עולמות הבוקעים מתוך פנימיותו במעין Axis Mundi ששורשיו בוקעים מבסיס התודעה.
הידע הפסיכדלי מזמין את האדם להכנס לעצמו ולגלות בתוך עצמו תרבויות. לפתח מתוך עצמו תרבות שלמה וייחודית, כאשר החזון הפסיכדלי כפי שהוא מבוטא בחשיבה של מקנה והוגים פסיכדלים אחרים הוא תרבות שבה כל אדם הוא עולם ייחודי בפני עצמו שחי בהרמוניה ותוך קשר מתמיד עם שאר היקומים (אנשים) סביבו. משהו מעין אומגה פוינט. וזהו החזון של החברה הפסיכדלית.
2.
NRG ניו-אייג' – לוגומאניה
ב-NRG ניו-אייג' התפרסמה היום כתבה המספרת על מחקר שמגלה נתונים מעניינים על ההשפעה של לוגואים על הפסיכולוגיה האנושית. סטודנטים נחשפו ללוגואים בצורה תת מודעת ונתבקשו לאחר מכן למלא מטלות שונות.
שחר שילוח כותבת:
"הסטודנטים שנחשפו ללוגו של אפל יצרו באופן מובהק רשימות ארוכות יותר לשימוש בלבנה לעומת אלה שנחשפו ללוגו של יב"מ. בנוסף, הרעיונות של קבוצת "התפוחים" דורגו כיצירתיים יותר על ידי צוות של שופטים בלתי תלויים."
ו- " החוקרים טוענים שממצאים הללו אינם ייחודיים לאפל או ליב"מ. בניסוי דומה הלוגואים של ערוצי הטלוויזיה דיסני ו-E! הוקרנו מול המשתתפים ונמצא שכתוצאה מכך אלה שנחשפו ללוגו של דיסני הפגינו התנהגות כנה יותר."
האמת שזה באמת מחקר מעניין. קודם כל אני חושב שהוא מוכיח שוב בצורה חותכת את ההשפעה המכרעת של המדיה על התודעה. שנית הוא מעלה את הכח הפסאודו-מאגי או לפחות סוגסטיבי ופסיכולוגי שיש ללוגואים. כמובן זה הגיוני מאוד כי לוגואים הם סמלים וסמלים משפיעים על התודעה.
אבל הכתבה הזו מעלה בצורה חריפה את הסכנות שבהקפה של עצמך בלוגואים שידכאו יצירתיות (לדוגמה יב"מ) ואף מעודדת תיאורטית לעורר את היצירתיות על ידי שתקיף את עצמך בלוגואים של אפל או לוגואים אחרים המכילים תכונות חיוביות. למעשה מונח כאן הבסיס למעין אמנות פנג-שווי של לוגואים.
הנקודה היא כמובן שבשביל זה אנחנו לא צריכים את אפל. יש מספיק סמלים שמעודדים יצירתיות ויכולות נחשקות אחרות שאינם מזוהים עם חברות מסחריות. שחר שילוח מצטטת את אמן הקומיקס גרנט מוריסון:
"לקוקה קולה יש את הסוד, האנשים האלה יודעים על מה אנחנו מדובר – ליצור סיגיל. קוקה קולה היא סיגיל, ה-M של מק'דונלד הוא סיגיל; האנשים האלה פשוט הופכים את העולם לשלהם על ידי שימוש בסיגילים. אם לא נחזיר לאחור את התהליך הזה ונהפוך את העולם לשלנו על ידי שימוש בסיגילים, אנחנו נחייה במקדונלד'ס מזורגג!"
חבל שהתרבות שלנו מתמקדת בלחקור רק לוגואים שמייצגים חברות מסחריות ושווים הרבה כסף ומקדישה פחות תשומת לב לסמלים המקוריים של התרבות שלנו. היה מעניין לבדוק את ההשפעות של סמלים כמו המגן דוד, הצלב, הסהר, האום, המנדלה או פרקטלים על יצירתיות, כנות, שמחה, בטחון עצמי ותכונות נוספות.
ועדיין אנחנו ממשיכים ללמוד שהעולם הקפיטליסטי הוא למעשה סוג של עולם מאגי. עכשיו אפשר להתחיל לנסות להעביר אותו מהמאגיה השחורה למאגיה הלבנה.
הקולנוע והתת-מודע
צפיה מרובה מדי בסרטים הוליוודים מחורבנים מעלה לפעמים מחשבות מעניינות על הקולנוע והתודעה. כיצד יכול להיות שבתרבות רציונליסטית ומטריאליסטית כמו שלנו, העמדה שצורת הבידור האפית העיקרית שלנו ממשיכה לספר לנו שוב ושוב היא העמדה ההפוך בדיוק לזו שהתרבות מעמידה פנים שהיא מאמינה בו.
בתרבות שבה אמונה ב'על-טבעי' היא רעיון מוקצה ומבוזה, שבה מי שטוען שהוא עומד בקשר עם אלוהיות, ישויות או יקומים אחרים נחשב כתמהוני הקולנוע ממשיך לספר לנו בעקשנות שהעיוור הוא היחיד שרואה, שהתמהוני הוא היחיד שמבין.
אפילו אין צורך להזיז את הגלגלים בראש בכלל כמעט. מספיק לחשוב על כמה שוברי קופות מהשנים האחרונות כמו הארי פוטר, יומני נארניה או הספיידרוויק כרוניקלז. שוב ושוב אנחנו נתקלים בילד הזה שמתעקש להאמין במציאות של עולם אחר, של מימדים אחרים של המציאות שתפיסת העולם המטריאליסטית מכחישה אותם. אני לא מרגיש צורך להביא כאן שום דוגמה נוספת בגלל שאני בטוח שהדפוס כל כך מוכר לכל קורא שראה כמה סרטים בחיים שלו. הקולנוע מחנך אותנו להאמין בנס כנגד כל הסיכויים, לחפש את החומר שמאפשר את השליטה בחלל ובזמן (חולית), לפתח ראיית על שתאפשר לנו לראות את העולם האמיתי (ספיידרוויק כרוניקלז) או לתקשר עם יקומים מקבילים (מצפן הזהב).
מה שמעניין כאן הוא שהקולנוע משמש כאופוזיציה עקשת לעקשנות המטריאליסטית של התרבות שלנו. או במילים אחרות, התרבות המטריאליסטית שלנו מתעקשת לייצר קולנוע שהוא צל של כל הערכים שהיא מבקשת להאמין בהם ולקדם אותם. הקולנוע במובן הזה הוא החלום של התרבות, כמו שאני בטוח שכבר העירו לפני.
ומה בכך? אני בטוח שרבים מהקוראים יגידו לעצמם שזו רק דרכם של מפיקים הוליוודים חלקלקים להרוויח עוד כסף. יכול להיות, אבל עדיין אני חושב שיש משהו מעניין בשניות הזו שבין המודע של התרבות לבין התת-מודע העיקש שלה. זה נראה כאילו הקולנוע הוא איזה ערוץ תקשורת דרכו התרבות שלנו צופה בחלקים אחוריים במחסן התודעה שלה.
בטיפול פסיכולוגי יונגיאני קוראים למטופל להעלות את המודעות לצל שלו ולבצע לו אינטגרציה. כיום מדברים בעולם הניו-אייג'י על מחשבה אינטגרלית, מושג שניתן לפרש אותו כנסיון לבצע אינטגרציה לחלקים הללו של הנפש האנושית.
התרבות שלנו מתקיימת היום תוך כדי שהיא משליכה את האי-רציונליות שלה לתוך האמנות. אנחנו יכולים לפטור את הקיום של מציאויות אחרות על ידי זה שאנחנו מאפשרים לילדים בסרטים לגלות אותם. אנחנו חווים את החוויה של המופלא בצורה של Surrogate, בעזרת שכבה מבודדת ובטוחה של צלולויד. אנחנו מבועתים כאשר התוכן הזה חודר לחיים שלנו ומשקיעים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה על מנת לשמור על החזות המהוגנת של המציאות סביבנו, כשאלוהים בוקע דרך החרכים אנחנו מהרים למשוך את הוילון ולהסיט מבטנו למקום אחר. כשזה הופך ליותר מדי, אנחנו הולכים לסרט בקולנוע על מנת להשקיט את החשדות שאולי יש שם משהו מעבר.
אני תוהה מה המשמעות של המשיכה האינסופית הזו אל הנס. האם היא באמת זבל אבולוציוני של המוח, חתיכות מחשבה ארכיטיפיים של חיות שפעם הלכו בעולם שנראה להן מכושף או שישנו נס מסוים שאנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו עליו שוב ושוב, רוקדים סביבו, מביטים עליו בפליאה אבל מפחדים להודות במציאותו.
הכח שמניע את ההיסטוריה
המסע הזה אחר הכח שמניע את ההיסטוריה לא מפסיק להעסיק. אני לא כותב 'להטריד' כי זה כיף. ישנם כמובן החשודים העיקריים: מלחמת המעמדות, צורות ארגון ביולוגיות, חוקים כלכליים, מבנים חברתיים, ואולי שום דבר, כאוס מוחלט.
אם הייתם שואלים אותי לפני כשנה או שנתיים מה מניע את ההיסטוריה הייתי כנראה עונה לכם שזו הטכנולוגיה ושהטכנולוגיה היא צורת הביטוי הקוסמית של עקרון החיים האלוהי. הייתי עונה לכם שסיפורו של היקום הוא הסיפור של ההפיכה ממאטומים מנותקים למולקולות, לצורות חיים ולמודעות – הייתי גם מוכן כנראה להמר על היעד של התהליך הזה בסינגולאריות או באומגה פוינט או בשניהם.
אבל יש רגעים שבהם אתה מרגיש צורך להשתנות. כשלקחתי לידיים את הספר Years of nonlinear History י1,000 ידעתי שזה חומר חזק שעשוי לערער את הדטרמיניזם הטכנולוגי שלי אבל עשיתי זאת בעיניים פקוחות.
מנואל דה לאנדה מתאר את העולם באופן דלזיאני כפרצי אנרגיה שמתנגשים באנסוף צורות. בשנה האחרונה ככל שהתפיסה של העולם במונחים של אנימיסטים אנרגיה הפכה הגיונית יותר ויותר בעיני כך גם התפיסה של דה לאנדה הפכה הגיונית יותר.
אבל גם הנון-לינאריות מקבלת משמעות חדשה. טרנס מקנה מתלהב באחת מההרצאות האחרונות שלו מכך שרק לא מזמן התגלה חוק חשוב יותר ובסיסי יותר מחוק הגרביטציה וכל החוקים המוכרים למדע שלנו. החוק שמקנה מתייחס אליו הוא חוק האצת היקום המגלה לנו שהיקום עומד להאיץ את התפשטותו עד שימרח לבסוף לחלוטין לאטומים מנותקים זה מזה.
אבל בשביל מקנה רעיונות כעין אלו על כך שתפיסת המציאות שלנו שוב השתנתה בצורה רדיקלית בפעם המי יודע כמה הם רק מקפצה למשהו נוסף: לשאלה האם אנחנו בכלל אמורים להבין את העולם? מי הבטיח לנו שחבורת קופים עם מוח פרימאטי צריכים להיות מסוגלים להבין את היקום במוח הקופיפי שלהם?
חוקי היקום משתנים כל הזמן, זה הדבר הרדיקלי באמת שמקנה אומר ונראה לי שגם קן ווילבר אומר את זה בצורה זו או אחרת כשהוא גורס שההתפתחות של כל מערכת עצבים חדשה/מערכת תיאורטית חדשה היא התפתחות של יקום חדש לחלוטין, חדש מהיסודן.
ממתי חוק התפשטות היקום קיים? אולי מתמיד ואולי לא. ישנן למשל עדויות מדעיות שמראות שמהירות האור הייתה בעבר שונה ממה שהיא היום. האם יש לנו יקום אחד, ואולי גם היקום כל הזמן משתנה ואיתו החוקים המניעים שלו?
כל התפיסות הללו של יקום שמשתנה כל העת וחורג מכל חוק נראות לי אינטואיטיביות הרבה יותר מהנסיון השגור כל כך להחיל על העולם חוק מסוים.
חוקי היקום משתנים כל העת
זה עולמות על עולמות
אין חוק בלי יוצא מן הכלל
הכל פרצי אנרגיות – אנרגיות טכנולוגיות, סוציאליות, פסיכולוגיות, תיאולוגיות, פילוסופיות, בין אישיות, קוסמיות, פיסיקליות, כימיות, ביולוגיות, כלכליות, מוטוריות. אין תיאורית על – עוד ועוד שדות עולים על פני השטח. המציאות מורכבת כמו היכל של פנינים פרקטליים.
איך שהמציאות נראית תלוי בנקודת המבט שלך, באיזה נוירון אתה במוח האלוהי, ואם אתה נדלק עכשיו או רגע מאוחר יותר. היקום זה מכונה להרצת מודלים שונים של המציאות.
אני רואה לנגד עיני את העולם המנדליסטי הזה שמורכב מהמון דפוסים שנשברים זה על זה ויוצרים את הפלרומה הגדולה. עוד ועוד דפוסים שיוצרים עושר בלתי נספג, בלתי ניתן לרדוקציה, של אחדות ועם זאת פוריות של ריבוי שלעולם לא מתמצה.
יש לי חבר שאמר לי שהוא משתדל בכל וויכוח להודות שיתכן שהוא טועה. שהוא שומר את האפשרות שהוא טועה. זה נראה לי הרגל טוב מאוד והלוואי והייתי יודע לשמור עליו תמיד.
בינתיים אני מנסה לשמור בראש את חוק ה-80-20 החדש שלי. כל חוק עוצר איפשהו, כל דבר נתקל בקצה של אחרות.
לא לכפות על המציאות את המילים שלנו, את המבנים שלנו, לדעת בחופשיות להמציא מודלים, לא להבהל מהם ולא לעבוד אותם, לעבוד איתם כמה שהם מתאימים ולדעת להתנתק מהם כשצריך. להמשיך לנוע בתוך החיים האלה תוך חקירה מתמדת.
***
נ.ב.
כמה טוב לכתוב את הפוסט הזה דווקא מתוך הנקודה הזו, הלא דטרמיניסטית, אפילו שאני יודע שהחיים אולי עוד יקחו אותי לנקודות דטרמיניסטיות אחרות (80/20). בכל מקרה, בהנחה שמחשבות "גדולות" מהסוג הזה מעניינות עוד כמה אנשים חוץ מאותי אשמח לשמוע מה אנשים אחרים חושבים על השאלה הגדולה הזו: מה מניע את ההיסטוריה?
עמים הם סמים – מחשבות מאמסטרדם
לפני כמה ימים הבלוג הזה חגג שנה ואני בביקור באמסטרדם האהובה שתמיד מעלה מחשבות חדשות על הקשר בין עמים לסמים ועל החיים במדינות שונות:
עמים הם סמים, מדיות בשביל התודעה. צעיפים על המציאות. משקפיים או מראות משקפות בשביל לראות דרכן את העולם.
עמים הם סמים. ההבדל בגימטריה בין 'עם' (110) ל'סם' (100) הוא עשר. העשר הזה מייצג את עשר ספירות שעל פי הקבלה מקשרות בין מחזורים אינסופיים של עצי ספירות המכילים בתוכם עוד ועוד עצי ספירות באופן פרקטלי, משקפים זה את זה ובונים את המציאות שלנו.
עמים הם סמים. האתנו בוטניקה מספרת לנו שלכל עם מעמי העולם ולכל איזור גיאוגרפי בעולם יש סמי תודעה מקומיים משלו. זה כמו 70 פנים לתורה ו-70 אומות עולם. כל עם מחזיק את המפתח לצורה תודעתית מסוימת.
עמים הם סמים. גם לעמים וגם לסמים יש נקודות גבול שמסמלות מעבר מצב תודעה, צ'ק פוינטס למחשבה. בסמים הצ'ק פוינט הזה מגיע כמשהו, מולקולה מסוימת, עוברת את הצ'ק פוינט הפיזי של האדם ונכנס לגוף בצורה זו או אחרת, אצל עמים זה כשהגוף שלך עובר צ'ק פוינט גיאוגרפי ונכנס לגוף הקולקטיבי. במקרה אחד האדם מכניס חלקיק למוחו ובמקרה השני הוא נכנס כחלקיק לתוך מוח גדול יותר ממנו. בשני המקרים ההשפעה היא מסמעמת. השינוי המסמעם הוא כניסה בסודה של תרבות חדשה הלשה את התודעה מחדש לצורות חדשות – המדיום הוא המסג'. לעבור בין ישראל לאמסטרדם זה כמו לרדת מסם אחד ולעלות על סם אחר, שינוי פתאומי של פרספקטיבות על החיים מתרחש.
עמים הם סמים. עמים מסמעמים. הם לשים לך את התודעה עם תוכניות טלויזיה, פוליטיקאים ושיח ציבורי. מי שחושב שהקונצנזוס טרנס שאנחנו חיים בתוכו בישראל או בכל מקום אחר (וכל מקום מייצר מצב תודעה מסוים, השקפת עולם מסויימת, דעות קדומות מסוימות על העולם) שונה בהשפעתו על מכל סם תודעה אחר משלה את עצמו במחשבות של סובייקט עצמאי. מדינת ישראל היא סם שבמדינות מתוקנות כנראה אסור בתכלית האיסור כסם קשה לכל דבר ועניין. מי שמשתמש בסם של מדינת ישראל שם את עצמו בסכנה של מגוון השפעות לוואי קשות: פאראנויות, תחושות של נבחרות, אגוטריפ קולקטיבי (או לחלופין שנאה עצמית) והתכווצויות אלימות במערכת העיכול (שאת התוצאות שלהן ניתן לראות בטוקבקים באתרי החדשות הישראלים).
כמה ימים מחוץ לישראל עשויים להספיק על מנת לשפר את ההרגשה ועם זאת יש להזהיר. שימוש תדיר בישראל עשוי להיות מסוכן מאוד וליצור נזקים תמידיים למוח וסיוטים קבועים המורכבים מחרדת השמדה לאומית וחרדת השמדה אישית מכוחות קפיטליסטים בקטריאלים ותאים אוליגרכים סרטניים שמשתלטים על הגוף והורגים את התאים הקטנים. התוצאה עלולה להיות מרה. מדינת ישראל מזכירה את הסם האגרסיבי הידוע לשמצה PCP (Angel Dust) שגורם למשתמשים שלו לסיים את הלילה כשהם עומדים לבדם ודופקים אגרופים לקיר.
עמים הם סמים וזה מצחיק שמדינת ישראל אוסרת על סמים מסוימים כי סמים מסוימים אוסרים על מדינת ישראל.
עמים הם סמים. צריך לחשוב טוב טוב מה אתה לוקח ואיך. לא לעשות טעויות טיפשיות וגם לא לחשוב שאפשר להסתפק בפסיביות. ישראל זה טריפ מסוכן. תושבי ישראל, היזהרו לכם מההשפעות הפסיכו-אקטיביות של מדינתכם. זה מוכח: היא מסוכנת לשלמות תודעתכם. אני קורא לכל אחד ואחד בואו נזהר בכל מה שאנחנו צורכים כדי שהתודעה תפרח כמו פרח.
מיומנה של בקטריה
" 'האבות שלנו בייתו מינים שונים של צמחים וחיות בעבר הפרה-היסטורי' אומר הביוכימיסט מרווין ג'יי ג'ונסון מאוניברסיטת וויסקונסין. אבל 'מיקרואורגניזמים לא בויתו עד מאוד לאחרונה, בעיקר משום שהאדם לא ידע על קיומם'. היום הוא יודע על קיומם וכבר משתמש בהם לייצור רחב היקף של ויטאמינים, אנזימים, אנטיביוטיקה, חומצת לימון וחומרים חשובים אחרים". (מתוך הספר הלם העתיד של אלווין טופלר).
ואולי אנחנו הבקטריות של מישהו או משהו אחר שמייצרים בעבורו חומרים, הדמיות או מחשבות ללא ידיעתנו? מה אנחנו מייצרים בעבורו? מי ביית אותנו?
טכנומיסטיקה 