טכנומיסטיקה

ב-1970 כתב טד נלסון את הספר Computer Lib: You Can and Must Understand Computers Now. הספר של נלסון שהפך לספר נדיר שהסתובב לאורך שנות השבעים בחוגים מחתרתיים של האקרים, היה קריאת תיגר כנגד "כוהני המחשוב" וקריאה לכל אדם להפוך להפסיק להיות מתוכנת, להפסיק לקבל את המדיה והממשק שלה באופן פסיבי ובמקום זאת להפוך למתכנת מדיה. הקריאה שלו הייתה חד משמעית ובלתי מתפשרת: כל אחד יכול לתכנת וכל אחד חייב ללמוד לתכנת.

את הספר של נלסון קראתי לפני מספר שנים, אבל בחודשים האחרונים התוודעתי על בשרי לקבוצה מעניינת של אנשים בתרבות שלנו. זו קבוצה שרק עתה גיליתי שאני נמנה עליה ושהמטרה שלה הופכת קרובה לליבי מיום ליום. מדובר באנשים שמשאלת ליבם היא להיות למתכנתים. לא בגלל הכסף. בגלל האידאל.

קצת רקע קודם. זה לא שלא ניסיתי להיות מתכנת. בבית הספר למדתי במגמת מחשבים את כל השפות הכי לא רלבנטיות של לימודי המחשבים בתיכון: שפת מכונה, אסמבלר, שפה פיקטיבית שהומצאה לצורך לימודי המחשבים ושאיני זוכר את שמה (אם מישהו זוכר איך קראו לשפה הזו שהמציאו במשרד החינוך, אשמח אם הוא יזכיר אותו פה), והשפה המתקדמת ביותר שלמדנו: טורבו פסקל. אבל אף פעם לא הרגשתי שהתכנות בא לי בטבעיות. זה היה נתקע, ובניגוד לכל שאר המקצועות חשתי שם בבעיה להפנים את החומר.

גם מאוחר יותר הנסיונות הצנועים שלי לעסוק בתכנות העלו חרס. כשהייתי בן 18 תיכנתתי קצת ב-HTML  אבל HTML, כמו שיודע כל מי שהתעסק איתה קצת, זה לא ממש שפת תכנות אלא יותר שפת תיוג (אם אני מבין נכון, וההבנה שלי כאן מאוד מוגבלת, אז הרגישו חופשי לתקן אותי). בכל מקרה מה שקרה הוא שגעתי למסקנה המעציבה שאני ותכנות זה שני דברים שלא הולכים ביחד וזנחתי את הנסיונות הללו לחלוטין מתישהו בסוף גילאי העשרה.

תכנות – זכות יסוד לאדם

וכאן אני חוזר לאותה קבוצה שאני נמנה עליה ושאל חבריה התוודעתי לאחרונה. הקבוצה של מי שרוצים להיות מתכנתים היא תת קבוצה לעומת הקבוצה של Wannabe Geeks, שגם עליה אני נמנה, אם כי במידה חלקית בלבד, ושראויה להתייחסות בהזדמנות אחרת. זוהי קבוצה של אנשים שרואים בתכנות ערך תיאורטי ואידאולוגי ומרגישה לכן מעין דיסוננס קוגנטיבי עם העובדה שהיא אינה עוסקת בתכנות. בערך כמו שמאלנים רדיקליים ששוללים את זכות קיומה של ישראל אבל חיים בה.

תכנות נתפס אצלנו (בעצם אני לא יכול לדבר על אצלנו, כי אני לא יכול לדבר בשם אף אחד. אבל אני אקרא לזה כרגע אצלנו, כלומר, כפי שאני מדמיין לעצמי את הקבוצה הזו) כמשהו משחרר, משהו שהוא תהליך של שמחה. יש כאן מעין תכנות אידאולוגי, תפיסה שבה תכנות אינה מטרה אלא מעין אידאל חיים.

עכשיו אומרים בטח חלק מהקוראים, היי אבל זה לא בדיוק האידאל של האקרים? ובכן כן! הפילוסופיה של ההאקרים הדגישה תמיד את התכנות החופשי, הפתוח שנעשה מתוך תשוקה, הנאה ומשחק על פני צורת התכנות הסטרוקטוראלית. "אתה יכול ליצור אמנות ויופי על גבי המחשב" אומר הדיבר החמישי מבין ששת הדיברים של האתיקה ההאקרית

ההבדל בינינו לבין ההאקרים היא שאנחנו לא יודעים לתכנת. האקרים הם Tinkerers מלידה ואנחנו לא מהמתעסקים. או אולי בעצם כן. אולי יש בעצם סיבה אחרת שאנחנו לא האקרים של תוכנה. אנחנו Tinkerers של משהו אחר. אנחנו האקרים של רעיונות. (אולי אני האקר טוב ואולי גרוע – אבל בכל מקרה כך אני תופס את מהות התפקיד שלי כאדם שמבקש לחשוב, להבין ולתכנת מציאות)

משום שאני לא יודע תכנות אני מרגיש לעיתים כמו אנלפבתית. ובאמת הקריאה של נלסון מהדהדת כל כך. נלסון הבין שתכנות היא טכנולוגיה מעצימה. לדעת תכנות זה הלדעת קרוא וכתב של זמננו. האוריינות של שפת מחשב היא רמת אוריינות חדשה וגבוהה הרבה יותר שהיא זכות יסוד של כל אדם בתקופתנו.

מי שיודע תכנות יכול לשלוט בעולם ברמה גבוהה הרבה יותר. הוא כמו אדם מצורה חדשה ומפותחת יותר. אני נזהר מלהשתמש פה בביטויים מכוערים ולא רלבנטים אבל מה שאני מנסה לומר הוא שמהותו של הבריה האבולוציונית הקרויה אדם היא השימוש בכלים (ואני לא מתאפק מלצטט כאן את מקלוהן: We shape our tools and then our tools shape us). אנחנו השתמשנו בכלים על מנת לעצב את המציאות סביבנו מאז שחר הופעתנו, וזה היה המכשיר שאפשר לנו להפוך לאדוני הכוכב הזה ולהגיע למקום שאליו הגענו טוב ורע – עץ הדעת טוב ורע.

מי שיודע לתכנת מתעסק בכלים בעזרת בטכניקה שונה לחלוטין. הוא עוקף את התהליך המסורבל שבה אנחנו נאבקים בחומר של העולם על מנת לגלף ממנו כלים חדשים. הוא מתכנן ישירות על הקוד. זהו המעשה האלוהי. שהרי כדברי המדרש ברא אלוהים את העולם במאמרות. עכשיו אני אסביר לכם למה אני מעריץ מתכנתים. אני מעריץ מתכנתים כשאני קורא על אנשים כמו סטיב ווזניאק או האקרים אחרים שכשהם צריכים לעשות משהו הם מתכנתים לעצמם איזה תוכנה קטנה ברגע שתעשה להם את הדבר הזה.

האם זהו לא מעשה הבריאה שמתואר בספר יצירה, שבו דרך המילים נוצרים חיים?

אני לא אומר שמתכנתים יודעים תמיד לתכנת את המציאות. יש הרבה אנשים שיודעים לתכנת במחשב ולא יודעים לתכנת את המציאות כמו שיש הרבה אנשים שיודעים לתכנת את המציאות אבל לא יודעים לתכנת מחשב. אני אגלה לכם סוד. אני מעריץ את שניהם.

קבוצה ללימודי תכנות
לא כל מתכנת הוא האקר. האקר הוא מיוחד של מתכנת. הוא לא מתכנת מתוך חיוב במובן החיצוני אלא מתוך חיוב פנימי, מתוך תשוקה. ההאקר מתכנת מתוך אהבה. לעומת ההאקר יש הרבה מתכנתים שקבורים באולמות ריכוזיים על ידי תאגידים שאומרים להם מה לתכנת ועושים את זה ככופאם שד. אני לא יודע מה היחסים בין האקרים למתכנתים תאגידיים ואני משער שיש מגוון גדול למדי באמצע בין שני האידאלים הללו.

אני יודע שיש לי חברים מתכנתים שנהנים מלתכנת ויש כאלו שאוהבים את זה פחות, אבל רובם לא עושה לזה אידאליזציה כמוני. במחשבה שניה, אף אחד מלבד אחת. גיזלה, האקרית  גרמניה שהכרתי בחודשים האחרונים של שהותי בגרמניה, הייתה אנרכיסטית, טרוריסטית חובבת, אמנית והאקרית גאונה בצורה בלתי רגילה שלמדה אותי פעם ראשונה שתכנות זה מגניב. זה שהיא הייתה האקרית רק מדגים שוב את הטענה שחדוות המחשבים שמורה להאקרים.

אז לא מזמן יצא לי להתקל בכנס בפקאצת הלינוקס וכשאלתי אותה איך הולך, היא סיפר לי שהיא קימפלה אתמול בלילה קרנל. שתי המילים הללו ירדו לי לגרון כמו לגימה של וודקה טובה. הם נשמעו לי כמו שיר. אמרתי לעצמי: כן, גם אני רוצה להיות בנאדם שמקמפל לעצמו קרנלים בלילה. זה נשמע כיף: לקמפל איזה קרנל.

אז השאלה אם אני יכול. אם אנחנו כקבוצה יכולים לעשות את זה. האם כל אחד יכול באמת לתכנת. היה לי מורה למחשבים שטען שאי אפשר לתת מחשבים כמקצוע חובה בבגרות כי לא כל אחד יכול לתכנת. זה דורש סוג מסוים של מחשבה הוא טען, שלא לכל אחד יש אותו. אולי הוא צודק. ומצד שני עומד טד נלסון: עם הצו הקטגורי שלו. נראה לי שאני מעדיף אותו.
שמעתי לא מזמן ראיון מדהים עם סטיב ווזניאק ששואלים אותו איך לפי דעתו צריך ללמד ילדים לתכנת. הוא אמר שם שמה שחשוב כשמלמדים ילדים לתכנת הוא שהחוויה הכללית שלהם תהיה כזו של כיף, שהם יקבלו תחושה שהם עושים משהו, שהם מבינים אותו ויכולים להיות יצירתיים. הוא אמר שעדיף להתחיל איתם עם תוכניות קטנות וללמוד אותם לעשות דברים קטנים ולהביע את עצמם.

זה היה נשמע מצוין. אז רציתי להעלות רעיון לשאר חברי הקבוצה שלנו, בתקווה שחלק מהקוראים מרגישים שהם נמנים עליה. בואו נקים קבוצת תכנות. אנחנו צריכים למצוא מתנדב שיסכים ללמד אותנו בשם האידאולוגיה והכיף והרעיון יהיה ללמוד לתכנת מתוך שמחה, הנאה ואהבה. אם יש עוד מישהו שזה מעניין אותו אנחנו יכולים להפגש פעם בשבוע וללמוד ביחד תכנות באופנים תרבותיים, תיאורטיים ופרקטיים. בכל מקרה, אם ההצעה הזו נוגעת ללב של מישהו, אתם מוזמנים להשאיר פה הודעה.

בנענע התפרסמה אתמול כתבה שלי שקיבלה השראה מהתוכנה החדשה של נינטנדו Face Trainer שמלמדת אותך להפעיל את שרירי הפנים שלך וכך לשמור על מראה צעיר ויפה. התוכנה הזו מצטרפת למספר תוכנות שנינטנדו מקדמים בזמן האחרון וביניהן התוכנה לשמירת ופיתוח המוח (Brain Age), חבילת ה-Wii-Fit שמטרתה לעזור לנו לשמור על כושר וגם מאמן חוש הראיה שלהם Vision Trainer.

מה שמשותף לכל התוכנות הללו הן שהן לוקחות את הז'אנר המצליח של Self Help שמוכר לנו בדרך כלל מספרי עזרה עצמית בסגנון 'מי הזיז את הגבינה שלי' או 'הגבר הרב אורגזמטי' ובשנים האחרונות גם קצת מסרטים כמו הסוד, ומביאה אותו לעולם המשחקים.

מה שיפה הוא שבמקום שספרים הרבה פעמים נתקעים למשחקי מחשב יש פוטנציאל ייחודי. ספרים נותנים לנו המון מוטיבציה לשפר את עצמנו ולצמוח אבל ברגע שאנחנו מסיימים את הקריאה המוטיבציה הזאת הרבה פעמים שוככת ונעלמת. משחקים מפעילים אותנו, הם גורמים לאנשים שבחיים שלהם לא קמו מהכורסה להתחיל לקפוץ בהתלהבות מול המסך. ההקסמות מהמראה הממוחשבת גורמת לנו להפוך לסוג של אני חדש בעל מוטיבציה משופרת כך שפעילויות שבעולם הממשי נראות לנו משעממות הופכות מתגמלות וחיוניות בעולם הווירטואלי. הם מלמדים אותנו לאהוב את החיים ולשאוף גבוה.

נראה לי לכן שלז'אנר החדש של משחקי Self Help שנינטנדו מקדמת יש סיכוי גדול לחולל מהפכה בעולם הזה, כל עוד הוא שומר על משחקיות גבוהה. ברגע שהמשחקיות נעלמת, נעלם גם הכיף ואז נעלם גם הפוטנציאל הגדול לשיפור.

אני מתכוון עוד להרחיב בנושא הזה בקרוב, ובינתיים הנה הכתבה.

ברומן הסייברפאנק הקלאסי נוירומנסר של ויליאם גיבסון יש לגיבור קייס עבודה מעניינת. הוא סוג של מיסטיקן דיגיטלי שמבצע מדיטציה על מאגרי נתונים. קייס עוקב אחר כל המידע שמוזן בתוך הרשת על אדם מסוים: מתי הוא קם בבוקר, איזה חיפושים הוא ביצע ברשת, לאיזה אתרים הוא נכנס, מה הוא אכל וכו' – ומכך הוא מסיק מה האדם הזה חושב ומה הוא עומד לעשות. (אגב, אני לא מתחייב שהתיאור הזה בנוגע לספר הוא מדויק לחלוטין. עברו הרבה שנים מאז שקראתי אותו).

החזון של גיבסון מתקרב יותר ויותר להפוך למציאות, אלא שמי שמנתח את האישיות שלנו הם לא דווקא תמיד מיסטיקנים דיגיטלים אלא אלגוריתמים מתמטיים שמתחקים אחרי מי שאנחנו ומנסים להבין אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מבינים את עצמנו.

כחלק מתהליך הדיגיטציה שהמציאות עוברת בעשורים האחרונים קיים כיום מידע רב מאי פעם על האנושות והרגליה. כל שיחה, מחשבה, פעולה, ביקור באתר – מתועדים והופכים לחלק מרשת מידע שמתעדת את מעשיה של האנושות והופכת את הכל לישות נצחית. כל הפעילויות שהיו פעם עניין של רגע חולף, השיחות, השיטוטים, המין, המשחקים – כולם הופכים חלק מרשת נצחית שאינה נמחית לעולם. מעין כונן בק-אפ שמעסיק את עצמו במעקב אחר האנושות.

כונן הבק-אפ הזה הופך לכר פורה בשביל יצורים אלגוריתמיים שניזונים מנתונים על המין האנושי ומנפיקים בתורם אבחנות מעניינות וראשונות מסוגן על המין האנושי.

השבוע התפרסם שגוגל שוקלת להרחיב את טכנולוגית החיפוש שלה כך שיצרו פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. אמנם ההודעות עד עתה לא מחויבות לחלוטין (אני לא אכנס כאן לפרטים, מי שרוצה יכול לקרוא בכתבה), אבל הן מעידות כמובן על אפשרויות מלהיבות מתמיד של החיפוש – אם מתגברים לרגע על שאלת הפגיעה בפרטיות.

העקרון הוא לדוגמה שאם מישהו מחפש מידע על חופשה באיטליה ולאחר מכן מחפש מזג אוויר, תדע גוגל להסיק שהאדם הזה מחפש את מזג האוויר באיטליה. אבל במובנים רחבים ומעמיקים יותר ניתן יהיה גם ליצור פרופילים ארוכי טווח של משתמשים. הפרופילים הללו יזכרו איזה מין אדם אתם: איזה מוזיקה אתם אוהבים, איזה סרטים, איזה סוג אנשים מעניינים אתכם, איזה ספרים מה ההעדפות המיניות שלכם וכו'.

הכיוון הזה, גם אם כרגע גוגל עדיין לא מעוניינים להצהיר עליו בגלוי, הוא הקאלמינציה הבלתי נמנעת של התהליך שבו המחשבים שלנו מכירים אותנו יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו. ובסופו של דבר כמו ששמעתי פעם את אנדריי ברודר מיאהו (ונדמה לי שמאריסה מאייר אמרה דבר דומה בראיון שננתנה ליובל דרור ב-7 ימים בסוף השבוע) המטרה היא ליצור מנוע חיפוש יודע מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו בכלל יודעים את זה.

וזה מביא אותי לערב ה- MediaBoom07 שהתקיים השבוע בשנקר. היו שם שתי עבודות שקשורות לנושא הזה. Charm  היא תוכנה ששואבת את המידע מכל החשבונות של האדם ברשת מויקיפדיה, דרך אמזון ועד גוגל (ועשרות האתרים השונים שיש לכם חשבונות בהם) ויוצרת לו מעין פרופיל כללי (התוכנה הזו נראתה כמו הדבר הכי קרוב למערכת הפעלה של רשת, שאני ראיתי).

עכשיו תחשבו שיש איזושהי תוכנה שמרכזת את כל המידע עליכם מכל תהליכי הגלישה שלכם ברשת. (אצלי זה בערך 10-15 שעות ביום – או רוב שעות הערות שלי). התוכנה הזו יודעת הכל עליכם, ממש כמו קייס בנוירומנסר. היא מכירה אתכם יותר טוב מהחברים מהעבודה, יותר טוב מהחברים הכי טובים שלכם, יותר טוב מבני הזוג שלכם, יותר טוב מעצמכם.

תארו לכם שילוב בין תוכנה מסוג זה לבין יכולות האלגוריתמים של גוגל ושל ענקיות אלגוריתמים אחרים אשר יסרוק את הדפוסים של כל הפעילויות שלכם על מנת למצוא דפוס קדוש, קוד טהור שהוא התרופה שלכם.

ופה נכנס פרוייקט שני שהציגו ברביעי האחרון בשנקר. תוכנה בשם Calmer שיצרה נטלי ורטר היא אפליקצית אינטנרט שמטרתה לעזור בתיעול לחץ. התוכנה אוגרת מידע על דפוסי הגלישה שלך (איפה התודעה שלך), סדר היום שלך, אירועים חיצוניים כגון מזג האוויר או מצב הבורסה ועוד – כמו כן היא שואלת אותך על מצבך הנפשי וכך יוצרת מעין פסיכוגרף שמזכיר את הפסיכוגרפים בניאון ג'נסיס אוונגליון.

"לבנאדם כמוני מאוד מרגיע לדעת שיש מקור טכנולוגי שאני יכולה לסמוך עליו. זה לא כמו המוח שיכול לשכוח ולהדחיק דברים. המחשב שאוגר מידע על החיים שלי אמין ואני יכולה לחזור לתובנות שלו" אמרה לי ורטר בסיום הערב "התוכנה יוצרת מודל טכנולוגי של המוח. מקום לאחסן בו את כל המחשבות והזכרונות. אפשר לעשות חיפוש ממש של החיים בשליפה. מתי פעם אחרונה הייתי עצוב ולמה".

הדברים המדהימים שורטר אומרת קשורים לאינטיליגנציה המלאכותית החדשה הזו שמביאה אותנו בפעם הראשונה למצב שבו מחשבים מבינים אותנו טוב יותר משאנחנו מבינים את עצמנו. כמו שורטר אומרת, המחשבים לא משקרים לעצמם כמו שאנחנו משקרים לעצמנו, הם לא מדחיקים אלא שומרים את כל הנתונים והם מעבדים אותם בדרכים הולכות ומשתכללות שיכולות עתה לראשונה לחשוף דפוסים שאנחנו בעצמנו לא מבינים.

יש לי חבר שאוהב להסתכל על החתול שלו ולהגיד שדרכו הוא מבין את המוגבלות התפיסתית שלו טוב יותר. הרבה פעמים אנחנו יכולים להסתכל על בעלי חיים עושים דברים שהם עצמם לא יודעים כלל למה הם עושים א
ותם, לדוגמה דברים שקשורים באוכל ובמין שמשנים לחלוטין את ההתנהגות שלהם, מבלי שהם מודעים לכך. נמלה שאני נושף עליה משנה את הכיוון ההליכה שלה מבלי לדעת בכלל למה.

אנחנו כמו הנמלים הללו, שגורמים שונים נושפים עלינו – מזג האוויר, מצב הירח, מספר השעות שאנחנו עובדים, הדברים שאנחנו אוכלים לארוחת צהריים, כמות המילים שאמרנו היום והרבה פרמטרים שאני בכלל לא מסוגל לחשוב עליהם. כיצורים שחיים ברשתות מורכבות כל כך של מידע אנחנו מדחיקים או פשוט לא מעבדים את חלקו הגדול של המידע.

מידע שהמחשבים צוברים עלינו יכולה לסייע לנו לראות טוב יותר את הדפוסים של החיים שלנו. המחשבים יכולים להשיג תובנות מצורות חדשות שאנחנו  בעצמנו לא יכולים להשיג. הם יכולים לשתף אותנו בתובנות הללו ובצורה זו ליצור אורגניזם אנושי-מכונתי בעל מודעות עליונה יותר.