בטיחותיזציה

במהלך הגמר של כוכב נולד 5 שהזדמן לי לצפות בו עם חברים בשבוע שעבר היה תשדיר שירות אחד שתפס את תשומת לבי. זה היה תשדיר לבטיחות בדרכים עם הכותרת "לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע". התשדיר המוגזם בעליל הזה מצטרף בסגנון לקמפיינים מוגזמים אחרים מהזמן האחרון כמו אלו שהשוו באופן שיטתי בין עברייני תנועה (וגם הזעירים שבהם) למחבלים. אבל מה שהיה מעניין בו בעיני, היה המגמה הכללית שלו במאבק שמתקיים כיום על פניה של החברה ובנסיון לבצע סטריליזציה של החברה.

כשהייתי בן 8 היה לחבר שלי עדי ולי מחנה צבאי קטן. חפרנו מערה מתחת לאדמה, יצרנו לעצמנו חרבות מעץ (לתוך חלק מהן תקענו מסמרים), היו לנו פגיונות וגם בקבוקי תבערה מאולתרים. זה היה ממש מחנה גרילה קטן לבני 8 – רק דבר אחד היה חסר לנו: אויב. הרבה זמן חיפשנו, עד שמצאנו את ליאור, אח של עדי, שהיה אז בן 14 והיה מוכן לשתף פעולה איתנו.

אני זוכר יום אחד שנלחמנו נגדו והוא יצא דרך החלון בקומה השניה של הוילה. עדי נעל את החלונות בקומה השניה וליאור עמד על אדן החלון בקומה השניה וצעק שנפתח לו. אנחנו מצידנו עמדנו למטה והתחלנו ליידות בו אבנים ללא רחמים. היינו בני 8. בסוף הכל נגמר בשלום…

זו אחת מכמה תקריות ילדות שהייתה בהם תחושת סכנה (אם כי במקרה הזה לא מצדי). אני זוכר את התקרית הזו בבירור, כאחד הזכרונות החזקים מהילדות שלי, אבל הסיבה שאני מספר אותה, היא שיש לי היום אחיינים בגיל 9, ולהם לא מרשים לחצות את הכביש.

אני בטוח שגם מי שגדל 20 שנה לפני היה בטוח שהילדים של הדור שלי הם חנונים. הנקודה היא שהחברה שלנו עוברת תהליך של סטריליזציה. ישנו ניסיון מתמיד להפוך את הכל לבטוח יותר ויותר. בהקשר הזה אפשר גם לראות חוקים כמו חוק קסדות האופניים או חוק האפודים הצהובים שעוברים מתוך הנטיה הטבעית של החברה שלנו לנסות לבטח כל דבר ולהפוך אותו לחסין מטעויות.

בכל מקום שאפשר להפוך דברים לבטוחים יותר נוטה החברה שלנו לעשות זאת. הטיעון של חסכון בחיי אדם נחשב טיעון מנצח שלא ניתן להתגבר אליו, ושגובר על כל טיעון אחר (מלבד הכלכלי כמובן). הנטיה היא לבטח את המציאות מבלי לקחת את ההשלכות הקיומיות של הבטיחותיזציה הזו בחשבון

הנקודה היא שלא ניתן להפוך את המציאות לבטוחה לחלוטין, כלומר אולי זה ניתן, אבל זו לא באמת תהיה מציאות ששווה לחיות בה – מציאות חיה. החיים מורכבים מאיזון עדין של סיכון ובטחון.
No pain, no gain.

אלא שכחלק ממגמת הכסת"ח הכללי, התיזה שמנסים למכור לנו היא שבכל מקום שבו ניתן להציל חיי אדם חייבים להציל אותם. לפי דעתי זו טעות חמורה. זה עשוי להשמע גרוע, אבל אני חושב שבין הברירה שכולם יסעו עם קסדות אופניים ושילדים בני 9 לא יחצו את הכביש לבין כך שכמה אנשים יאבדו את החיים שלהם, עדיפה האפשרות השניה.

בחברות קדמוניות יותר, או פשוט אמריקניות פחות, ילדים מסתובבים בצורה חופשית ונחשפים לחיים בצורה טבעית. מקלוהן כותב ב"המדיום הוא המסאג'" משהו שלא קשור באופן ישיר אבל נראה לי רלבנטי בהקשר הזה: "הילד' היה המצאה של המאה ה-17; הוא לא התקיים בזמנו של שייקספיר, נניח. עד לאותו הזמן הוא היה מוטמע בעולם המבוגרים ולא היה דבר שניתן היה לקרוא לו ילדות במונחים שלנו."

החיים שלנו כחברה אנושית בנויים גם על הבסיס של תחושת סכנה, חוש הרפתקנות ולפעמים אפילו כאב. העיקור של אלו מתבטא בעיקורה של האנושיות והוא פשע כנגד האנושות.

אני זוכר שלפני כמה חודשים הסתובבתי בירושלים העתיקה וראיתי שם ילדות חרדיות בנות 3 הולכות עם האחיות שלהן בנות ה-5 בסמטאות העיר חזרה לבד מבית ספר. הסמטאות של העיר העתיקה מפחידות הרבה יותר מהכביש ליד הבית בשכונה פה, אבל הילדות לא פחדו. הן הלכו ברחובות ושרו והקסימו אותי. אני מרגיש שתחושת החופש הזו, גם כשהיא מסוכנת יותר, שווה הרבה יותר.

חיים זה לחוות וכשאנחנו אוסרים על הילדים שלנו לצאת מהבית או לחצות את הרחוב לעולם שמצדו השני אנחנו משתפים פעולה עם לחץ חברתי שנועד להגן עליהם אבל בעצם מעקר את האפשרות שלהם לפתח עולם פנימי עשיר, מגוון, ספונטני ועצמאי.

אבל התקשורת המזדעזעת במקצועה אוהבת לעורר מהומת עולמים מהאבא ששוכח את הילדה שלו באוטו ולהכנס לפאניקה ופאראנויה מהאינטרנט, מסמים או מכל סוג של התנסות שמתרחשת מחוץ למדורת השבט.

מה שמזוין כל כך הוא שש מאות עד אלף אנשים מתים כל שנה מזיהום האוויר בערים הגדולות, הרבה יותר מילדים בני 9 שחוצים את הכביש או אנשים שמתים בגלל האינטרנט בעשור אבל זה לא מרשים את האנשים בחליפות ובמכוניות הגדולות. הפתרון שלהם הוא לא להפסיק את זיהום האוויר הזה שרוצח (לא במקרה, אלא שימו לב – בכוונה ידועה מראש) כמויות אדירות מתושבי הערים (לדוגמה בעזרת חוק למיסוי מדורג למכוניות על פי רמת זיהום האוויר, מסוג זה שנדחה לפני מספר שבועות על ידי הכנסת)  – אלא לכלוא את הילדים ולאסור עליהם לעבור את הצד של הכביש לרחוב השני.

הניסיון הזה להפוך את הכל לאולטרא-בטיחותי מקסדות אופניים ועד להרגלי חציית הכבישים הוא שיעתוק מדויק של דרך החיים הרובוטריקית של האמריקאים. הפתרון שהרשויות מציעות הוא רמיסת ניצני החיים. העדיפות הראשונה היא תמיד לחסל את המקומות שבהם ישנה חיות מסוגים שלא מובנים להם, מסוגים שאין להן הצדקה מעשית אלא רק הצדקה של יצירתיות, אהבה וחיים ולגונן בתוקף על ההרגלים הסרטניים של הציביליזציה שלנו במיוחד אם הצידוק שלהם הוא קפיטליסטי.

הנסיון לסטריליזציה הוא הדרך הבטוחה למוות. בארה"ב תמותת התינוקות נמוכה למדי, לעומת זאת בבלקאן יש קבוצות רציניות של אנשים מתנהגים כמו פראי אדם ויורים באוויר בחתונות (לפחות אם להאמין לסרטים של קוסטריצה). איפה יש יותר חיים? איפה אנחנו נהיה מאושרים יותר? איפה נגשים יותר את האנושיות שלנו ואת זרע החיים שטמון בנו?

אני לא אומר שצריך לתת לכל ילד בן 9 לחצות כל כביש בארץ, אבל אני כן אומר שאנחנו לא נוכל לעולם להפוך את העולם שלנו לבטוח לחלוטין ואנחנו גם לא צריכים. עולם בטוח לחלוטין הוא עולם משעמם, כי כדי להפוך אותו לבטוח לחלוטין היו צריכים לעקר אותו מכל מה שדוקר או בולט ובקיצור מכל מה שמעניין.

אם יש לכם ילדים בני 9 אני מציע שתרשו להם לחצות את הכביש, תרשו להם לצאת לטבע עם חברים שלהם, גם לבד. תרשו להם לגלוש באינטרנט בחופשיות. ומצד שני אולי כדאי שתקחו את העצה שלי בערבון מוגבל. לי, כמו שכבר העירו, אין בכלל ילדים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משה משה  On 4 בספטמבר 2007 at 17:59

    ?
    אם יש בעיה אחת זה אומר שלא צריך לפתור את היתר?
    אני מסכים שהתשדירים הם חסרי כל הגיון – במקום לזרוע הפחדה צריך להסביר גם להורים וגם לילדים את החשביות שבזהירות בדרכים. כל הורה יכול אז לעשות את השיקול דעת שלו לגבי הילדים שלו.
    לגבי האפוד/קסדה – אני לא רואה כל בעיה. כל עוד אין פה מניעה מפעולה מסויימת אלא נקיטת אמצעי הגנה פשוט – למה לא? זה כמו שתצא נגד חגורת הביחות.
    את הבסיס שלך לא הבנתי – מה רע בלנסות להגן על חיי אדם? שוב – לא ע"י מניעה אלא ע"י חינוך לזהירות? ומאיפה הבאת את המשפט המזעזע שבין ילדים חבשי קסדות לבין כמה ילדים מתים עדיפה האפשרות השניה?
    בכוונה השארתי את המשפט ה הזה לסוף. נראה אם תחשוב כך כשזה יהיה חס וחלילה מישהו שקרוב אליך שיכול היה להינצל בזכות אמצעי זהירות פשוט.
    חבל על הטיעונים הדמגוגיים האלו – באופן כללי הנקודה שלך היתה די הגיונית אבל הרסת אותה עם הקצנה.

  • עידו הרטוגזון  On 4 בספטמבר 2007 at 18:48

    היי משה,
    תודה לך על ההערות, שאני מבין אותן בהחלט. הנקודה לפי דעתי היא שכשאנחנו כשאומרים כשאנחנו שזה לא בא על חשבון זה אנחנו מכסים על חוסר פרופורציה גדול בין מצד אחד ציביליזציה שמרעילה את עצמה בצורה קיצונית ומצד שני הטפלות לא למוות האיטי, המכוער והאמיתי (שפוגע גם בהמון אקולוגיות אחרות של החיים האנושיים והפלנטריים במליון צורות שונות) אלא לכל מיני תקריות נקודתיות שאותן הרבה יותר קשה למנוע ולא בטוח שצריך לנסות.

    אם תרצה זה כמו ההבדל בין כמות החדשות המוקדשת לחזית הצבאית למרות שכמות המתים בזירה הזו הוא אפסי יחסית לאלו שמתים כל שנה מסרטן, בעיות לב וכו'.

    אני מבין למה אתה לא מבין מה פסול בלשים קסדות או ללבוש אפודים צהובים. אתה יודע מה, לגבי האפודים הללו אולי אתה אפילו צודק, אבל לגבי הקסדות אני מחזיק בדעתי. המחיר שאנחנו משלמים על חבישת הקסדות הללו אינו נראה לעין כמו אנשים מתים, זה נכון אבל הוא מחיר תרבותי ארוך טווח. הוא מחיר של איבוד ספונטניות שבו אדם לא יכול לקחת את האופניים לאן שבא לו (הוא צריך תמיד לשאת עמו קסדה). אדם רגיל לא יכול פשוט לעלות על אופניים ולרכוב עליהם בצורה חופשית (למרות שבמקרים רבים אין בכלל מניעה לכך).

    יש תרבויות שהן בטיחוטיסטיות לחלוטין, לדוגמה סינגפור. יש גם הרבה תרבויות אחרות שבהן שמים יותר דגש על בטחון, במיוחד ככל שארץ הופכת ל'מתקדמת' יותר. אפשר לטעון שזה נכון, אבל לפי דעתי אי אפשר להתעלם מההשפעה שזה משפיע על איך שאנחנו חיים ועל אובדן הקשר בינינו לבין חיים ספונטנים ונטולי מתווכים.

    אפשר לשאוף להיות יותר בטיחותיים כמו אמריקה או במקרים מסוימים אירופה ופחות פרועים מיגוסלביה, הודו או העולם הערבי. אבל מצד שני אני חושד שהנסיון הזה לעקר את החיים ולהפוך אותם לסטרילים הוא סתם חלק ממורשת הפאראנויה האמריקנית שככל שהיא מגוננת עליך בחיבוק הדב שלה ככה היא לוכדת אותך בקורי עכביש מלחיצים.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו שחם  On 4 בספטמבר 2007 at 19:03

    מילים כדורבנות, אתה מאוד משכנע. הקמפיין הספציפי הזה לחציית הכביש ממש חורה לי. נראה לי שכבר בגיל 6, אם לא מוקדם יותר, התחלתי לחצות את הכביש לבד. אין ברירה, זה מה שצריך לעשות אם רוצים ללכת לבית של חברים בלי ליווי צמוד של אמא. יש לי הרגשה כאילו שהמון ילדים היום יגדלו להיות מפונקים ותלותיים, ללא שמץ של עצמאות. אני מקווה שאני טועה.

    לדעתי לא חייבים להפוך את זה לדיכוטומיה של אנשים שיורים באוויר בחתונות לעומת חיי מעבדה סטריליים, אפשר גם למצוא את דרך האמצע. אז אפשר לחצות את הכביש גם בגיל 9, אבל לדעת להסתכל טוב טוב לצדדים. ומה שיותר חשוב, מצד הנהגים להרגיע את הנהיגה, במיוחד בתוך העיר. אין לי מושג איך לכל הרוחות זה ישתנה, אבל תרבות הנהיגה בארץ זוועתית.

  • עידו הרטוגזון  On 4 בספטמבר 2007 at 19:35

    אתה בהחלט צודק – צריך למצוא דרך אמצע. אני ממש לא אומר שחתול שחור חתול לבן (שראיתי אותו כמה ימים לפני התשדיר בטיחות בדרכים) הוא האידאל שלי, אבל צריך לחפש משהו בין זה לבין סינגפור שגם לא יהרוג יותר מדי אנשים באכזריות אבל גם יתן לאנשים להתבטא. כרגע בחברה שלנו המגמה היא שבטיחות היא עקרון כל כך עליון ועקרון חופש הביטוי האנושי לא מקבל שום מעמד ונדרס לחלוטין לעומתה.

  • חנן כהן  On 4 בספטמבר 2007 at 20:00

    אל תיתן עצות להורים לפני שהיית אבא.

    תמצא דרך להגיד את מה שאתה רוצה בלי העצות האלה.

    הן ממש לא לעניין.

  • עידו הרטוגזון  On 4 בספטמבר 2007 at 20:29

    אולי אתה צודק, ואולי כשיהיה לי כזה יצור ענוג ושביר שאני אוהב אותו גם אני ארצה להגן עליו מאוד. אני כמובן לא מסוגל להבין את זה כרגע באופן מלא. אני יכול רק לתת את הפרספקטיבה שלי, ואני מעדיף לתת לה מוצא וביטוי משום שלהדחיק אותה נראה לי מזיק עוד יותר. אני בטוח שגם אתה לא חסיד גדול של טאבואים, ועל מה שקורה בחברה שלנו צריך לעניות דעתי לדבר בצורה חופשית ככל שאפשר.
    שלך,
    עידו

  • דודי  On 4 בספטמבר 2007 at 20:46

    שוללים, ברובם, את הטענה של מק'לוהן שהבאת כאילו הילדות לא היתה קיימת בימי הביניים, כמעמד נפרד עם צרכים יחודיים (ולא סתם כמבוגרים קטנים).

    שולמית שחר הישראלית היא אחת ההיסטוריוניות הבולטות שעסקו בנושא.

  • עידו הרטוגזון  On 4 בספטמבר 2007 at 23:15

    כן, יכול להיות. למקלוהן יש הרבה טענות פרובוקטיביות שלו. אני חייב להודות שאין לי הרבה הבנה בתחום. רציתי להביא אותו בעיקר כדוגמה לטענה שההתייחסות לילדים השתנתה במהלך השנים והפכה מתווכת יותר. מאז ימי מקלוהן (ושחר חקרה את הדברים הללו שנים לאחר שמקלוהן כתב את הדברים שלו ב-1967) כנראה התפתחה גם התובנה הז והפכה לפרובלמטית יותר אם כי אני לא בטוח ששגויה לחלוטין.

  • חנן כהן  On 4 בספטמבר 2007 at 23:16

    זה לא העניין.

    מצדי תגיד שאתה רוצה לזיין גופות או שחשוב שבחברה שלנו יהיה מותר לזיין גופות.

    אבל לא לעניין להמליץ לאחרים לזיין גופות לפני שניסית בעצמך.

    זה לא לא-לעניין בשבילי. זה לא לעניין בשבילך. זה מערפל את המחשבה ואת הכתיבה. זה גורם לי לא להקשיב לך ברצינות.

  • עידו הרטוגזון  On 5 בספטמבר 2007 at 0:03

    ולהצהיר כפי שהצהרתי שלי אישית אין ילדים ולכן אפשר או צריך לקחת את דעתי בערבון מוגבל.

    אני מצטער שאתה לא חושב ככה, וחושב שאני צריך פשוט לשתוק לגבי זה. חבל.

    עידו

  • עידו הרטוגזון  On 5 בספטמבר 2007 at 0:05

    חוץ מזה שנדמה לי שהטיעון שלך קצת מביס את עצמו לפחות מראיה של מדינה שומרת חוק. לפי שנאי מבין מדוגמת מזיין הגופות כדי לדבר נגד חוק מסוים צריך בעצמך לחוות את החוויה של לעבור עליו. או שהבנתי לא נכון…

  • ח ל י  On 5 בספטמבר 2007 at 0:30

    http://www.notes.co.il/chelli/35993.asp

    ויתכן שחנן צודק ואתה באמת צריך לא לחלק עצות בנושאים שאתה ב א מ ת לא מבין בהם..

    ולא יכולה להיות לך פרספקטיבה בעניין הזה. פשוט לא.

  • חנן כהן  On 5 בספטמבר 2007 at 0:40

    אפשר להציע לשנות חוק

    ואפשר לעבור על החוק

    אבל להציע לאחרים לעבור על החוק לפני שעברת עליו בעצמך, זה לא לעניין.

    ושוב, אני כותב את זה לא בשבילי. הרי אני לא אסכן את הילדים שלי בגלל שעידו כתב משהו.

    זה בשבילך. כדי להבהיר לך איזו תגובה סוג כזה של כתיבה מעורר אצלי כקורא.

    ברגע שאתה מציע לי לעשות משהו שאני יודע שאין סיכוי שאתה תעשה אותו בעצמך אי פעם, אני נחסם לכל שאר הדברים שכתבת ואולי חבל שכך.

  • רוני  On 5 בספטמבר 2007 at 1:15

    חסר לך מידע, ואתה מסתמך רק על נוסטלגיה, כלי מאוד לא אמין לקבלת החלטות. אז הנה שני פרטי קצת מידע, הראשון ברור אינטואיטיבית והשני פחות:
    1. העולם של היום לא דומה בכלל לעולם שגדלנו בו לפני 20 שנה בקושי. הכבישים רחבים יותר, המכוניות מהירות בהרבה. זה פרט שלא כדאי להתעלם ממנו.
    2. יש רשימת סיבות סדורה באתר "בטרם" לבטיחות ילדים לגבי חציית כבישים. תציץ שם, תשכיל.
    http://beterem.org.il/template/default.asp?catid=9&maincat=9&PageId=318&parentId=319

  • נופלת מגרייס  On 5 בספטמבר 2007 at 8:43

    מסכימה עם כל מילה. שלך.

  • מעין  On 5 בספטמבר 2007 at 10:11

    וערים אחרות בהם עניין האופניים הוא כזה מאסיבי, לא מחייבות קסדה. כמות ההרוגים שם מנפילה מאופניים (אין לי מידע סטטיסטי אבל מידע כללי יש) היא לא בדיוק היסטרית

    בברצלונה קיימת מערכת של אופניים לתושבים. סטנדים עם אופניים זהות, בגדלים שונים, במקומות שונים בעיר. יש לכל תושב כרטיס כזה, והוא מוציא לו זוג אופניים, כמו עגלת סופמרמרקט, נוסע עליהם עד לתחנה שמתאימה לו, משאיר אותן שם וממשיך לדרכו. גם שם אין קסדות. גם שם אין כמות הרוגים מטורפת בגלל רכיבה על אופניים.

    המסקנה? שתרבות של עיר, שנהיגה נכונה, שחוקים, ששינוי מהנותי במקומות שחשובים, יכולים לאפשר קיום של תרבות אופניים משוחררת וחופשית יותר. ולא היסטרית.

    אני מאמנת ילדים. כל יום. המון ילדים, מגיל 5 עד גיל 40. אי רואה אותם הולכים עם הקסדה שלהם, ואז קופצים מגדרות, מטפסים על קירות, הולכים מכות, מנסים לראות מה הם שווים. לפעמים הם נפצעים. והם לומדים מהפציעה.
    ילדים מתים כי הם נופלים מחלונות, ילדים מתים כי הם מנסים לבלוע דברים שהם מוצאים בבית, ידים מתים סתם כי הם חטפו איזשהו זיהום. אבל לא, אנחנו ניטפל לדבר הראשון שנמצא ונחייב את כולם לקסדה, כי כמובן שרוב ההרוגים מקרב הילדים, ומקרב המבוגרים נהרגו כי לא היתה להם קסדה.
    אז כאן אני איתך לגמרי.

    לגבי כבישים? זה מורכב יותר. מצד שני זקנים נהרגים לא פחות מילדים מחציית כבישים לא בטוחה. כאשר אין מספיק רמזורים להלכי רגל, וכשמערכת החינוך כושלת, הגיוני פשוט לאסור על ילדים לצאת מהבית.
    כמו שזה היום יש בעייתיות בלשלח ילדים לחופשי, לא לימדו אותם כלום מלבד להיזהר, בכללי, מהכל. שוב, כמו באופניים, דרוש שינוי בתרבות בכבישים וברחובות, אז נוכל לשלוח את הילדים לחצות כבישים בגיל שש.

    מ

  • מודי  On 5 בספטמבר 2007 at 13:13

    לי יש ילדה, אז אני מקווה שלי מותר להסכים איתך, אם כי מסיבות אחרות במקצת.

  • עידו שחם  On 5 בספטמבר 2007 at 13:16

    כל הטיעונים האלה של "אם אין לך ילדים אז אל תדבר" ממש לא לעניין. לפי קו ההיגיון הזה, רופא לא יכול להמליץ לי על תרופה למחלה אלא אם כן הוא בעצמו חלה בה ולקח את התרופה. פסיכולוג לא יכול לעשות תרפיה לאף אחד אלא אם כן הוא בעצמו עבר את הטראומה כמו המטופל שלו. אנשים מהרחוב לא יכולים לדבר על פוליטיקה אלא אם כן הם היו בכנסת או בממשלה. מורה להיסטוריה יכול להתפטר כי הוא לא היה בכל האירועים שהוא מדבר עליהם.

    העובדה היא שכל הנ"ל זה שטויות במיץ. יש לאנשים דיעה, גם לגבי נושאים שהם לא חוו על בשרם, ומותר להם להביע אותה. לפעמים דווקא הפרספקטיבה החיצונית מאוד עוזרת (כמו אצל פסיכולוגים). מותר גם להתנגד אליה איך שאתם רוצים. אבל מכל התגובות ההוריות שכאן לא ראיתי אפילו אחת שנותנת איזשהו הסבר למה עידו טועה מעבר לכמה מילים סתומות. תגדלו את הילדים שלכם איך שאתם רוצים, לפחות תגיבו לעניין.

  • אלי שלו  On 5 בספטמבר 2007 at 21:28

    לא ראיתי אף פעם את התשדיר, אבל לפני שנה, כשהוא החריש אזניים ברדיו, כתבתי על הזיהום וההשטחה הנוראים שהוא מייצר. זה ממש new-speech.

    http://www.notes.co.il/shalev/24341.asp

  • אדר  On 5 בספטמבר 2007 at 23:41

    בדיוק הרהרתי לעצמי בזמן האחרון על הנושא, איך בשנים האחרונות נהיה פחות ופחות מובן ולגיטימי להעריך משהו שאין לו שווי כספי או כלכלי. אני בכלל צעירה וכבר מתגעגעת לימים אחרים.

  • אלעד  On 8 בספטמבר 2007 at 19:27

    יש משהו בהתרסה שלך בעיקר נגד צמצום המרחב והחופש בו. פה יש קישור למאמר מעניין בנושא שמתקשר לזה על המרחב שיש לילדים במאה שנה האחרונות באנגליה.
    http://interlearn.blogspot.com/2007/08/blog-post_19.html
    ערך החיים היום בתרבות עומד מעל ערכים אחרים (כמו חופש, למשל)
    החיפוש הזה אחרי מרחב "בטוח" מוביל הרבה מהבניה בישובים צמודי קרקע, מושבים שיתופיים לעשירים ועוד הרסני סביבה וירוק.

  • Ido Hartogsohn  On 6 ביוני 2013 at 14:23

    משהו שכתב בנושא Castel
    מתוך המאמר "From dangerousness to risk"
    עמ' 289

    a grandiose technocratic rationalizing dram of absolute control of the accidental, understood as the irruption of the unpredictable… a vast hygienist utopia plays on the alternate registers of fear and security, inducing a delirium of rationality, an absolute reign of calculative reason and a no less absolute prerogative of its agents, planners and technocrats, administrators of happiness for a life to which nothing happens

  • Ido Hartogsohn  On 6 ביוני 2013 at 15:20

    Risk / Deborah Lupton p.88

    As expert knowledge about risk has proliferated in late
    modernity, the various strategies which individuals are
    required to practise upon themselves to avoid risk have
    equally proliferated.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: