טכנומיסטיקה

המאמר התפרסם במקור במרץ 2005 בגרסה קצרה יותר באתר מארב

כבר מעל שנה וחצי שהפטאט, אותו צ'יפס-באר שכונתי שבפינת הרחובות הרצל ומונטיפיורי בתל אביב, מעלה תערוכה חדשה מדי חודש בחודשו. המקום מספק לבליינים התל אביבים אפשרות זמינה לצפות בקצת אמנות על כוס בירה וקונוס של צ'יפס בסגנון הולנדי, במצבי תודעה קצת אחרים ובשעות הנושקות עד לבוקר המוקדם. התוצאה היא דו שיח פורה שבו לא מהססים הסועדים לתת דרור לדעתניותם על היצירות המתחלפות ואלו משרתות כרקע קבוע להווי השכונתי של הפטאט. התערוכות הן פרי יצירתם של אמנים אנונימים לרוב המקבלים במה באדיבות בעלי המקום ליאב ועידו ששומרים את התור לתערוכות הבאות "בעל פה בראש". גם אם בינתיים הפטאט עדיין לא מופיע ברשימת הגלריות של עכבר העיר, אין ספק שהוא מהווה אלטרנטיבה בועטת לגלריה המבודדת שנסגרת בשעה שבע ודוגמה לשיתוף פעולה מסחרי, אמנותי וקהילתי.

תערוכתה של האמנית דנה לין שמציגה בימים אלו בפטאט היא מבט מוזר לתוך החוויה המיסטית והתרפויטית, לתוך נפש הנביא וחולה הרוח. לין, המתגלה בשיחה כעירוב נפיץ וקודח של נשמת משיח ונשמה ארורה, מנהלת בתוך יצירותיה מאבק על החיים ועל המוות, בין רוחות מטיבות ושדים פנימיים המשתלשלים מעולם אפל של פחדים ונוירוזות.

קשה להכביר בפירושים על עבודות הנמלים שהן יצירותיה של לין. הפרשנות הקדחתנית, הכמעט כפייתית שהאמנית מייצרת לעצמה ללא הרף, מתוך תהומות של סבל ופסגות של הארה, היא מקיפה ומעמיקה כל כך עד שהיא מעוררת רושם כופר מבחינה הרמנויטית, כאילו היא מייתרת כל פרשנות נוספת. ללין אין פרשנית טובה יותר מעצמה. היא מדברת על הערכים והרעיונות שעומדים כרקע ליצירותיה בקנאות של מהפכנית, אבל מהפכנית קצת אחרת. לתנועה החוץ-נפשית היחידה שהקימה קראה "התנועה לביטול הניכור בחברה" ואין פה ז'ארגון מרקסיסטי.

הפרשנות היא אצל לין יצירה בפני עצמה. בפרשנותה העצמית ליצירתה מעורבים בקשר גורדי אלמנטים ביוגרפים ועולמות מיסטים-תיאורטים המזינים זה את זה לכדי יצירה של נשגבות ועליבות קיצונית. מודל האדם שלין מציגה בעבודתה הוא של תת-אדם ועל-אדם. אדם שמתנשא עד ליכולות מופלאות, על-אנושיות ממש אבל גם מוכרע שוב ושוב לקרקע של אובססיות, קבעונות ושיתוק.
עבודתה של לין בצירוף עם הביוגרפיה שלה הן ייצוג בועט של הסיפור החסידי הפופולרי על ירידת הנשמה אל עולם הקליפות. זוהי אמנות שמתארת מסע אישי המתנהל על התפר שבין גלות לגאולה ושתיאור ההתפתחות האמנותית שלו הוא תיאור חבלי לידתה של משיחיות פנימית חדשה – האפשרות של האדם לגאול את עצמו מהכוחות שכובלים אותו ולבוא בשערי התודעה של עדן. זהו גם סיפורה של נשמה שנכנסה בשערי פרד"ס הסוד וראתה בו את מה שלא הייתה אמורה אולי לראות. הגאולה היא כאן טראומה, ולין מדווחת מסבך הפרד"ס, סבך הגלות, בנודדה לעבר שערו הרביעי של הפרד"ס, זה שממנו יצא רבי עקיבא.

לין היא גם המבקרת הגדולה ביותר של עצמה, וכיוצא בכך, היא פותחת את הראיון בהודאה שתערוכתה הנוכחית היא כשלון, חוליית מעבר הכרחית לקראת יצירתה הבאה שתהיה אינסופית בממדיה ותכיל אלמנט אחד שמשכפל את עצמו בזהותו. שהוא ריבוי ואחדות מושלמים, כמו האל הקבלי.

"אובייקט זה דבר שלא מקובל עלי"
הרטוגזון: למה את מתכוונת כשאת אומרת שהתערוכה החדשה היא כשלון?
לין: לא יכולתי בעבודה הזו להשיג את המטרה שהבנתי שאני רוצה. מטרה שתוך כדי העבודה על התערוכה הפכה לברורה יותר ויותר.

הרטוגזון: ומהי המטרה הזו?
לין: קודם כל אסביר למה נכשלתי. נכשלתי כי הדבר הראשון שעשיתי כשנגשתי לעבודה היה ליצור אובייקט ורקע. ברגע שיצרתי את ההפרדה הזאת זה נועד מראש לכשלון כי בעצם תוך כדי העבודה הבנתי שמה שאני רוצה זה להגיע לאחידות, שכל המציאות שבעבודה תהיה מורכבת מחלקים שווים זה לזה.

הרטוגזון: מה הכוונה שכל המציאות בעבודה תהיה מורכבת מחלקים שווים?
לין: זה משהו שקיים בעצם כבר בעבודות הנוכחיות. העבודות האלו בנויות ממשולשים שווים שגזרתי מרצועות של מדבקות. הכל מורכב כמו לגו. בלגו כל החלקים שווים. אם אתה בונה מגדל קוביות אתה יכול לבנות משהו שהוא באחת מאוד צורני וגם בנוי מחלקים שווים. החלק השווה שלי היה המשולש שלפעמים גזרתי אותו גם קצת כדי שיתאים לקונטורות באופן שישרת את הדימוי. גם את זה ראיתי ככשלון, שאני צריכה לעוות את ה- DNA הזה כדי שהוא יתאים לדימוי. הייתי צריכה לשנות את התוכן בשביל הצורה וזה דבר שלא מתקבל מבחינתי כהצלחה. אני רציתי ליצור עולם שאתה לא יכול לטעות בו או להכשל, כי יש בו רק דבר אחד והוא בטוח.

הרטוגזון: ומהו הדבר הבטוח הזה?
דנה: אז אני אסביר לך מה תהיה העבודה הבאה. זה צריך להיות דבר שהוא זהה מכל הכיוונים, כך שאתה לא יודע מאיפה הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הוא נראה אחיד לחלוטין. והוא מורכב מחלקיקים שווים. מה שהולך לקרות זה שיהיה לי עיגול וכל המשולשים האלה, אני פשוט אסדר אותם. אני אתחיל באחד המקומות בשולי העיגול, לא במרכז. המרכז זה גם יוצר אובייקט. כל דבר שיוצר אובייקט הוא פסול מבחינתי בתור הנחת עבודה. אז העיגול הזה יהיה מכוסה בחלקיקים שווים ובאחידות. זה צריך להיות אחיד וחוזר על עצמו, כך שאני לא אצטרך לחשוב בכלל. זה המטרה, שאני לא אצטרך לחשוב בכלל בזמן שאני יוצרת את זה. כדי שזה יהיה מובן מאליו, שאני לא אצטרך לבחור. שיהיה שם רק דבר אחד לדעת ושום דבר אחר.

הרטוגזון: האידאולוגיה הזו היא ביטוי של תהליך פנימי שאת עוברת?
לין: כן, אני רוצה להגיע להנחת העבודה של המחשבה, למקום לפני שמתחילים לחשוב ולתכנן, לדבר שנמצא שם לפני הכל בצורתו הבסיסית. אני לא רוצה לקחת נייר ולצייר עליו אובייקט, כי הדבר הזה שאנחנו עושים כל הזמן הוא טעות מבחינתי. להגיד "אני כזה וכזה", "אני הולך לפה",  "אני הולך לשם". בכלל להשתמש במילה "אני" זו טעות אימננטית, כי ברגע שאתה אומר "אני" אתה הופך דבר פנימי לאובייקט, אתה הופך את עצמך לאובייקט. זו טעות שאנחנו חוזרים עליה ואין שניה ביום שאנחנו עוזבים אותה.

הרטוגזון: הקבלה אומרת שספירת המלכות, הספירה האחרונה באילן הספירות היא הדרגה בה האלוהות כבר כל כך מפורדת ומובדלת מתוך עצמה לחלקים שונים, לרמה כזו שהיא מאבדת את המודעות להיותה אלוהות ומתחילה להביט על עצמה כאובייקט. זהו הרגע בו היא מכנה את עצמה "אני". זוהי היווצרות הסובייקט שמובילה לניתוק מהאלוהות. ולכן קרויה המלכות "אני".
לין: אז אני משערת שבתור התחלה אני רוצה לחזור למצב הקודם. זה לא מטרה, אבל לפני שאני מגלה מה מטרות האני שלי, אני רוצה לראות בצורה ויזואלית איך יראה מצב אחיד לחלוטין שהוא בלי אובייקט.

מסע בין שני העולמות
הרטוגזון: מאיזו נקודת מוצא יצאת לתערוכה הנוכחית?
לין: לפני שנה החלטתי להתחיל ליצור קשר בין שני העולמות שאני חיה בהם: בין המציאות הפיזית לבין המציאות שאני חיה בתוך הראש. אלו שני עולמות שהיו מנותקים אצלי לגמרי. החלטתי לקשר ביניהם ולבטא במציאות הפיזית דברים שמתוך המציאות הפנימית. לתקשר עם המציאות.
אמרתי לעצמי, איך אני אתקשר ביניהם? מה אני הולכת לעשות? אמרתי טוב, אני צריכה נושא. זו בעצם הטעות, שחשבתי שאני צריכה להגיד משהו, לספק איזשהו אובייקט. שאלתי את עצמי מה הדבר שהכי מעניין אותי, שאני מוכרחה לבטא בעבודות. והחלטתי לבטא בתור שלב ראשון את הדברים שמפחידים אותי. כלומר, אם את כבר אומרת משהו, תגידי משהו שקשור בקיום שלך, בהשרדות שלך.

הרטוגזון: ממה את פוחדת?
לין: זה היה הגוף הנשי וג'וקים. תכננתי לעשות עבודה עם ג'וק ענק שלא יצאה לפועל.

הרטוגזון: למה הדברים הללו מפחידים אותך.
לין: תסביכים, טראומות. דברים שעברתי בתור ילדה. הרבה מזה זה הטראומה שלי מהגוף הנשי.

הרטוגזון: ולמה ג'וקים?
לין: ג'וקים זה היסטריה.

הרטוגזון: למה?
לין: לא יודעת למה. זה נושא שמדכא אותי. אם אני חושבת על ג'וקים אני כאילו מתייאשת מהחיים.

הרטוגזון: כלומר?
לין: שלא בא לי לחיות בעולם הזה, שאתה הולך לאיזה מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת.

הרטוגזון: אני מזדהה עם זה לגמרי.
לין: או שפתאום יהיו שם אפילו הרבה ג'וקים. מה תעשה? מה תעשה אז?

הרטוגזון: במקום לבנות את הגשר מהעולם הפנימי שלך לתוך המציאות על רגשות חיוביים בחרת להנציח דווקא את הפחדים שלך, למה?
לין: כי זה ברירת המחדל. הפחדים שלי חוזרים כל הזמן. רציתי להצמד לדברים הכי בטוחים, הדברים שתמיד היו שם. הפחדים תמיד נמצאים בתוך הראש שלי. כל הדברים הטובים עוזבים אותי, רק אני רודפת אחריהם. אבל הפחדים נמצאים כל הזמן, הם לא עוזבים אף פעם.

מלחמת הצורות

"יום שבת אחד ישבתי והתחלתי לעשות את כל הצורות של המשולשים. פתאום שמתי לב שהצורות נלחמות ביניהן. כלומר אותם חלקים של משולשים נעים בשני אופנים: צורה מעגלית ולעומתה משחק רנדומלי וחסר סדר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המאבק בין שתי הנטיות, המעגלית והרנדומלית. שמתי לב שכל פעם שאני זזה בצורת מעגל אני פוחדת לחזור לצורה השניה, וכל פעם שאני בצורה השניה אני פוחדת מהמעגלים. הבנתי שזה שתי נטיות של הנפש שלי"

הרטוגזון: מהו המעגל?
לין: המעגלים זה הדבר הבטוח. זו ברירת המחדל. זה מה שאני מתכוונת לעבוד עליו בעבודה הבאה בתור התחלה. לוותר על כל המקריות. ואני גם הולכת לנטרל את כל הצבעים. את כל התוכן אני הולכת לנטרל.

הרטוגזון: המעגל הוא חוסר מקריות?
לין: המעגל הוא בטוח. אני רוצה להכנס אליו, כי הבנתי שרק הוא יכול לשרת את המטרה של האחידות כרגע. פחדתי מזה. ברגע שעשיתי את המעגלים יותר מקצת זמן הרגשתי שאני ממש משתגעת. אבל החלטתי שאני חייבת להמשיך, כי אני חייבת ליצור אחידות. כל עוד אני לא מסוגלת להתמודד עם ההרגשה הזו של האחידות אני רק משלה את עצמי. יש לי תחושה בחיים שאני כל הזמן חוזרת על אותה פעולה והיא רק נראית בצורות שונות. מהקימה בבוקר ועד הכניסה למיטה כל היום הוא פעולה אחת עם אינסוף צורות. אני רוצה לצאת מהצורות השונות שמשלות אותי שאני עכשיו עושה משהו אחר.

הרטוגזון: ומה הפעולה האחת הזו?
לין: אני לא יודעת איך לקרוא לה. זה ביטוי של אנרגיה.

הרטוגזון: הוא טוב?
לין: אני לא יודעת אם הוא טוב. אני רוצה לחקור אותו משום שהוא קיים.

הרטוגזון: ומה מהות התנועה השניה, הרנדומלית?
דנה: זהו הרצון לקבל, או הרצון לשלוט. למה בעצם אני רוצה לחקור את התנועה השניה? אפשר לומר שזו אובססיה. כי ברגע שאני מרגישה שאני אבודד את הנגיף של האובססיה הזה, ברגע שאני אחקור ואמצה אותו אני אוכל לפחות להבין את התנועות האחרות כמו שהן. אני רוצה לבודד בין הדברם שמעורבבים בין אחד לשני, להפריד בין הרגשות. התערוכה נקראת "רגשות מעורבים". אני רוצה להפריד בין הנטיות של הנפש.

הרטוגזון: כשאת מדברת על עירוב רגשות ועל הרצון להפריד ביניהם זה מזכיר את הספירות שצריכות להיות אוטונומיות בהוויתן. כמו איסורי בשר וחלב ועירוב המת עם החי והשעטנז. הרעיון של כל הדברים הללו הוא שעירוב שגוי שאנו מבצעים בתחתונים יוצר קטסטרופות בעולמות העליונים ומסכסך את כוחות הספירות לכדי לערוב חסר פנים, במקום אותה מזיגה הרמונית שבהן עליהן להמצא.
לין: ישנם שני סוגי עירוב? טוב ורע?

הרטוגזון: עירוב רע הוא כשדין מעורב בחסד בצורה חסרת סדר והבחנה. לעומת זאת כשהספירות משפיעות ממקומן וזורמות אחת לתוך השניה בצורה הרמונית תוך שמירה על זהותן – זהו המצב הבריא.
לין: אפשר להגיד שזה המקום שאני רוצה להגיע אליו. בשביל זה אני צריכה לנטרל את כל הדברים המרגשים. הצבעים היפים והצורות החופשיות. אני רוצה לחקור את הדבר הבסיסי ביותר ולכן העבודה הבאה תהיה בשחור לבן. בעבודה הבאה הכל יהיה מכוסה רקע ורק בתוך הרקע הזה אני מוכנה שיווצרו אובייקטים. אני לא מוכנה יותר לעשות עבודות שהן לקחת נייר ולציר עליו אובייקט ואז מסביבו רקע. אני רוצה קודם כל שיהיה רקע שהוא שלי. זו גם אחת המחשבות שהיו לי תוך כדי עבודה. שאני בתוך מלחמה וכל אחד מהמשולשים האלה הוא כמו חייל שאני צריכה לכבוש באמצעותו את השטח הזה, ואני צריכה לבדוק איזה צורת התקדמות היא הכי מהירה וחזקה.

הרטוגזון: מה מבטא בעיניך הצורך הזה לכבוש את השטח? במה את ממלאת את השטח?
לין: אני משיגה את המטרה. חלק מהמחשבה היא תמיד נגד משהו. אני תמיד נגד משהו. העגולים היו נגד הקווים, ובעבודה הבאה זה יהיה העיגולים נגד הרצון למשהו אחר. לכבוש את השטח זה אומר שלא ישאר שום דבר בדף שהוא לא מכוסה. אם משהו נשאר ריק אז הוא כאילו מאיים אלי, כאילו הוא לא אמיתי, כי לא טיפלתי בו, התכחשתי אליו.

הרטוגזון: אמרת שאת משיגה את המטרה, איזה מטרה?
לין: כל מה שאני עושה באמנות זה ליצור עולם שבו אני משיגה את המטרה שלי, בהשוואה לעולם החיצוני שבו אני מרגישה שאני לא משיגה. אמנות בשבילי זה כאילו מקום אחד שאני יכולה להציב איזה מטרה ולהשיג אותה. אני רוצה שתהיה לי תחושת השג. וגם זה מחקר.

הרטוגזון: מחקר של מה?
לין: של הקיום של הנפש, של תפיסת המציאות.

הרטוגזון: את חוקרת את עצמך?
לין: כן. אני רוצה לתת לכוחות האלה שגלומים בצורות להתבטא. ויכול להיות שבעצם מה שאני רוצה זה להכיר את הצורות האחרות. אני בנאדם אובססיבי והנפש שלי זה כל הזמן משהו כאוטי. אז אם אני מצליחה לתפוס חוט אחד מתוך הפלונטר הזה ולהוציא אותו החוצה בלי שכל שאר החוטים ירדפו אחריו, אז זה כבר טוב.

החיפוש אחר העיר השמימית
הרטוגזון: היצירה שלך היא לא רק תראפיה שיוצאת מתוך כוחות הנפש אלא גם ניסיון לחיבור לכוחות שהם מעבר לנפש, מעולם הנשמות…
לין: אני כל הזמן מרגישה ששולטים בי כוחות, מציאות שהיא מתחת לפני השטח ובייחוד במהלך יצירה זה מאוד ברור. כוחות הנפש ששולטים עלי וגורמים לי להניע את הידיים ככה. אני רואה את התמונות האלה בראש שלי, כמו איזה מידע שנגלה אלי. באחד הציורים יש חלק בתמונה, עיגול לבן שמסביב לו צבעים כחולים ובאמצע משולש כחול, זה דבר שראיתי בראש והשם של העבודה הזו היה "העיר השמימית שכנה בתוך גופי". לפעמים אני מרגישה כאילו אני רואה ניצוצות מהעיר השמימית הזו.

הרט
וגזון: "העיר השמימית שכנה בתוך גופי" אינו רק ביטוי, אלא התייחסות לחוויה המיסטית שעברת וששינתה את חייך. ספרי על החוויה ההיא.
לין: מה שאני מנסה לתפוס בעיגול זה לשחזר את המראה של הרגע ההוא, אותו מקום שאליו אני מתגעגעת ונכספת ושכל החיים לא שווים לעומתו. באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו. הייתי מדברת עם, זה אולי מביך לקרוא לזה ככה, אבל הייתי מדברת עם אלוהים בכתיבה והייתי מרגישה שהוא מקיף אותי כל הזמן, שמקיפים אותי מקורות של אהבה. זו הייתה תקופה של כמה שבועות של טיול בגן עדן. הרגשתי שאני יכולה להבין כל דבר, גם חומר הכי מופשט. כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית וכאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר.

הרטוגזון: את מתארת מצב של הזדהות עם כל דבר בעולם, שמאפשרת לתת לדברים לדבר דרכך.
לין: אני חושבת שבתוך התודעה של האדם שהיא הנקודה האחרונה בהתפתחות נמצאים כל השלבים הקודמים, והוא רגיל לזהות עצמו עם דימוי הגוף של האדם. אבל אם אני מבטלת את ההזדהות הזו ולומדת לדעת שזה רק הצורה האחרונה שלי ואני שואפת להגיע לצורה הראשונה, אז אני יכולה להגיע בתודעה שלי להתחלה של החיים. מהאינטואציה שלי, אני יודעת שאפשר לעשות ככה גם מסעות בזמן, כלומר מסעות בזמן בתוך הזכרון שזה משהו שאני חושבת שאני אוכל להגיע אליו מתישהו.

הרטוגזון: והתקופה הזו נסתיימה באחת.
לין: יום אחד ישבתי ברחוב על ברזלים והסתכלתי על מה שמסביב ופתאום הבנתי בדיוק את הביטוי כלים ריקים. הכל נראה לי כמו כלים ריקים, וזה מתקשר למבט שלי על המציאות כאחידה. הכל היה יפה כל כך וריק לחלוטין. ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות. זה היה רגע מאוד עצוב ומאוד יפה. לראות את כל הקליפות האלה ופתאום להרגיש מין עצבות בתוך כל זה.

הרטוגזון: זה היה טוב או רע?
לין: זה היה רגע אפור וחסר רגש, לא טוב ולא רע. אם לפני כן הרגשתי כמה שבועות שאני מקבלת אהבה מכל דבר שרק הסתכלתי עליו, הרי באותו רגע לא קיבלתי ולא נתתי. הרגשתי עצבות וכתבתי שוב במחברת שלי. כתבתי: "אני רוצה לדעת אם יש בי מקום אחד ריק". ואז קרה הרגע הזה, אני לא יודעת מה קרה, אולי התעלפתי, אין לי מושג. לא ראיתי כלום באותו רגע ולא הרגשתי כלום. לא ידעתי איפה אני ולא ידעתי כלום, אבל הרגשתי את הדבר הכי טוב שהרגשתי בחיים. לא הרגשתי את עצמי. הייתי באיזה מקום אחר. זו הייתה התחושה המושלמת ביותר שחוויתי בחיי והיחידה בעצם, שכל התחושות לידה הן פשוט אפסיות.

הרטוגזון: חווית ההארה מתוארת בדרך כלל כחוויה מפתחת שהאדם לומד ממנה מבט חדש ומבורך על העולם. למה אצלך המסקנה הסופית פסימית כל כך ומסתכם בתובנה שהכל אפסי?
לין: למה אצלי זה עצוב ולא שמח? אני חושבת שעכשיו אני בדרך להפוך את זה. ועדיין, קשה להסביר, אבל אחרי שחווית את זה, לחזור להכרה הרגילה שלך זה כל כך מדכא.

הרטוגזון: ובכל זאת את יודעת שהמציאות החיצונית עדיין אותה מציאות, מלאה באותה חיות שופעת…
לין: אבל זה נפסק. ההרגשה שמלאה אותי נפסקה. העיר השמימית שכנה בתוכי. עכשיו אני מנסה למצוא אותה בדרך מדעית עם המדבקות האלה.

הרטוגזון: גם בפעם ההיא ההארה הייתה קשורה ליצירה של אמנות שבה עסקת בתקופה שלפני ההארה?
לין: אז הייתה לי טכניקה שהעקרון שלה היה לשפוך צבעים בצורה מקרית על משטח, להפוך אותם, לשחק איתם לקפל את הדף ואז יוצאות כל מיני צורות סימטריות ולא סימטריות והכל ביחד. אני הייתי לוקחת את הצורות המקריות שנראו כמו כתמים ועוברת סביב כל אחת מהן עם מכחול.

הרטוגזון: גם בטכניקה הזו כמו בטכניקה החדשה שאת עובדת בה קיים המימד המדידטיבי-תרפויטי שבו תהליך היצירה מקושר בחווית טראנס. היצירה מתנגדת לבחירה והולכת בקווים שהותוו מראש.
לין: גם מזה הייתי בטראנס. זה נתן לי תחושת שלווה מאוד חזקה. הרגשתי שאני לוקחת צורות מקריות ונותנת להן זהות עצמית. כל מיני דברים שהם לא מוגדרים, אני מאפשרת להם קיום. נשמות שאני נותנת להם את היכולת להתגשם.

הרטוגזון: את בצורה נורמלית חיה את המציאות שבשביל רוב האנשים היא מציאות מיסטית המוכרת רק מחוויות דתיות חזקות או סמים פסיכודלים…
לין: אבל בעיני כל המציאות הזאתי היא מה שלא מציאותי. זה גם חלק מהבעיה שלי בחיים. כל הרדיו והתקשורת והפרסומות וכל הגיבוב של המילים והצורות האלה שמפילים עליך מכל מקום והכל תוקף אותך – זה לא מציאותי בעיני. זה כמו מליוני שקרים שאני צריכה להצליח להדוף. כל דבר מאוד משפיע עלי, זה חלק מהבעיה שלי בחיים. אני כל הזמן מותקפת על ידי אינספור שטיפות מוח מכל הכיוונים. זה לא מיסטי, זה שקרי. אני מרגישה שמליוני שקרים תוקפים אותי כל הזמן. זה כאילו מליוני קליפות תוקפות כל הזמן וזה מתקשר לרגע ההוא שבו הייתי נקיה לגמרי. רגע טהור שבו לא היה שום דבר אחר, שלמות ומלאות. באותו רגע זה היה כל כך טהור שכשחזרתי להכרה המלאה של הזמן מותקפת על ידי הקליפות האלה, אז זה גרם לי לירידה מאוד גדולה ובעצם להתמוטטות עצבים.

הרטוגזון: היצירה אמנותית הייתה אז בין הגורמים שהובילו להתעלות המיסטית ההיא?
לין: כן. זה גרם לי שלווה מאוד גדולה ובעיקר הרגשתי שגיליתי משהו. הערך העצמי שלי עלה כי הרגשתי שעליתי על איזה פריצת דר�
�. בדיעבד אני יודעת שזה שגוי. זה טעות בשבילי לחשוב על הערכה עצמית בקשר לדברים האלה. זה טעות בשבילי לקשר את הערך העצמי שלי לאמנות, כי אחרי שזה הולך אז אני מרגישה כמו אפס. אני חוזרת לשנוא את עצמי.

הרטוגזון: ואם תגיעי עוד פעם לרגע ההוא, מה היית עושה כדי שלא יעלם ויתנדף שוב?
לין: אפשר להשוות את זה לסיפורים על מוות קליני, כשאנשים מרגישים שהם חזרו כי יש להם תפקיד. אני יכולה לנסות לחשוב ככה על עצמי. הרגע ההוא שכל כך מנוגד לתחושת העצמית המוכרת שלי פשוט מבליט את הקלקול שאני שרויה בו. עומק הקלקול הזה גרם לי לייאוש כללי מהחיים. העשיה של היצירה והמחקר האלה הם איזה צעד ראשון בדרך הארוכה לשינוי ותיקון.

הרטוגזון: איך הרגע ההוא מתבטא באמנות שאת יוצרת?
לין: הרגע ההוא היה חופש מוחלט והביטוי של זה ביצירה כרגע הוא כפייתיות מוחלטת. אני חייבת להרגיש את הכפייתיות המוחלטת עד הקצה על מנת להגיע לקצה ולראות מה עוד יש.

הרטוגזון: כשפגשתי אותך לפני מספר חודשים וסיפרת לי על שיטת העבודה החדשה עם המדבקות, שאותה יישמת אז רק לעבודות קטנות הרבה יותר, כבר היית נלהבת מאוד, כאילו ראית כבר את כל העבודות שתצרי בצורה הזו. מה שיטת העבודה החדשה הזו חידשה בשבילך?
לין: הכל התחיל בזה שבגילאי העשרה הייתי עושה כרטיסים ומסתכלת על תדפיסים הקטנים שהייתי עושה. ראיתי שם נופים ועולמות ושם התחיל להברא העולם שלי שבו רציתי לחיות, המדינה שלי שאני גרה שם. המציאות הנפרדת שלי. לפני כמה שנים החל להיווצר לי החלום שאני באמת רוצה לגור בעולם הזה ולהגשים אותו בחומר. זה נראה לי כל כך בלתי אפשרי. איך לעזאזל אני יכולה לעשות כאלה דברים מדהימים. הייתי מיואשת ממש ולא העזתי בכלל לחשוב. הצעד החשוב שעשיתי היה ברגע שהגעתי למצב שהייתי מוכנה להתחיל בדברים הכי גסים, לראות את העולמות המדהימים האלו נבנים בעזרת חומר, בצורה כל כך גסה וטפשית – לעשות משהו כל כך עדין מחומרים כל כך גסים. זה כמו ההבדל בין המקום ההוא והרגע ההוא שהוא עדין מעבר לתיאור לעומת כל העולם שאנחנו נמצאים בו, שהוא כל כך גס. ברגע שהייתי מוכנה להיות במקום הנלעג הזה ולמרות הפער האינסופי כן לעשות משהו בגשמיות בשביל העדינות הזו – אז הדברים הפכו למדע שאני משכללת אותו בדרך לצורה המושלמת שכן תתאים.

הערים הסמויות של דנה
הרטוגזון: בדרך חזרה מהתערוכה שלך עברתי בכיכר מגן דוד והבנתי פתאום שהציורים שלך נורא מזכירים לי את המדרכות של העיר, שגם בהן יש את הכוחות המעגליים והטוריים. חשבתי לעצמי, שאת צריכה לצבוע את המדרכה פה. שמת לב לדמיון הזה?
לין: גם במדרכות עובדים על אותו טכניקה, כי הם רוצים לכסות את הדברים הריקים, זה טלאים. זה גם כמו ניתוח פלסטי לכסות את התוך בכל דבר, העיקר שיהיה מכוסה. בכלל כל הערים בנויות ככה, איפה שיש מקום. איפה שהחתיכת מדרכה הזאת רוצה לחיות – היא תכנס שם. היא גם כן רוצה לחיות והיא גם כן כמו ישות שרוצה להתבטא ולהתקיים. אני יכולה להשוות את זה לעבודה שלי. גם שם זה כמו איזה עיר, כל דבר רוצה משהו ולבסוף נוצר בלאגן. זה אמנם יפה, אבל זה כשלון יפה. זה לא עיר שמימית – זה בבל. יש כמה מטרות גם בעיר וגם ביצירה שלי, בגלל זה צריך להפריד ביניהן.

הרטוגזון: למה המניעים מתערבבים בעיר?
לין: מתערבבים מניעים פונקציונלים עם הרצון לעשות משהו יפה, וגם רוצים לשרת הרבה תושבים ולעומת זאת יש הרבה תושבים שרוצים לתפוס הרבה שטח.

הרטוגזון: זה לא צריך להיות ככה?
לין: אני לא אומרת שזה לא צריך להיות ככה, אבל אני רוצה לראות איך זה יכול להראות אחרת.

מכת ראש

מכה בראש.
גוף קיבל מכה.
גוף קיבל מכה בראש.
גוף מסודר עם ראש מנומר
קיבל מכה בראש – ונומר.
גוף מנומר וראש מסודר
קיבל מכה מגוף מסודר
מכת ראש מנומר
בגוף מנומר
קיבל גוף מנומר מכת ראש – וסודר
עם ראש מנומר הגוף מסודר
ראש מנומר לגוף מנומר
גוף מסודר לראש מסודר
גוף מנומר, ראש נומר
קיבל מכה – וסודר.

הרטוגזון: את מוכנה להסביר לי מה הנושא של השיר מכת ראש?
לין: זה שיר שכתבתי בגיל 18 כשחטפתי מכת ראש במטבח.

הרטוגזון: למה מנומר?
לין: מנומר זה כמו חייתי. ברגע שקיבלת מכה והכאב של הגוף החייתי אתה כבר לא יכול להמשיך בחלומות. ברגע שנכנסת לעולם של הכאב נכנסת לעולם של החייתיות. הגוף מסודר זה לעומת זאת העולם האידאלי של הרוח ושל אידאות. המכה בראש מוציאה אותך ממנו ומכניסה אותך לתוך הג'ונגל.

הרטוגזון: למה בחרת דווקא שירים מגיל 18 האלה לתערוכה?
לין: בחרתי שלושה טקסטים שנראו לי הכי מעניינים, כי שלושתם נכתבו כתגובה לעולם החיצון בניגוד לרוב הדברים שכתבתי בחיים שהיו התכתבות עם עצמי. השלושה האלה נכתבו כתגובה למשהו בעולם החיצון. הסיפור פרח טורף נכתב כתגובה לעלבון על המראה שלי. זה כתגובה למשהו פיזי, שקיבלתי מכה. וכלב נובח זה אחרי יום שלם שכתבתי כל מיני שירים ויצירות מסודרות שאני מנסה להביע את עצמי. הלכתי לישון ופתאום הכלב הזה נבח והפריע לי. כתבתי את זה מתוך שינה, על הכלב הזה מהעולם החיצון. וזה הדברים היותר מעניינים מבחינתי כי אני מרגישה שהם פחות אובססיבים ויותר מביעים ומתקשרים עם העולם.

אין עוד טעם להתעלם מהעולם
הרטוגזון: באחת התמונות אנו רואים אישה שוטפת כלב זאב בחדר אמבטיה. מבוסס על חוויה אישית?
לין: זה חדר האמבטיה שהיה לי בדירה ברמת עמידר לפני כמה שנים. אז הייתה לי מין דמות ש�
�יוותה אותי כל הזמן והייתה איתי בקשר. זאב כזה עם ראש של זאב וגוף של אדם. דמות קצת אלוהית וקצת דמונית שליוותה אותי כל הזמן והייתה גם חבר בשבילי. גם כשהייתי נוסעת באופניים הייתי רואה אותה כל הזמן נוסעת באופניים משלה לידי.

הרטוגזון: למה אלוהית ודמונית?
לין: הזאב כאילו חי את החיים שאני הייתי רוצה. זו הייתה דמות מאוד חופשיה. זאת לעומת האישה שהפה שלה סתום. היא שמה את האצבעות בתוך הפה שלה ואילו הזאב רץ ומשתולל וחופשי. הוא מגשים את כל היצרים החבויים.

הרטוגזון: מהם היצרים החבויים?
לין: אם היום רציתי לחבר בין העולמות, הרי אז רציתי להתבודד. ליצור עולם חלופי שאני יכולה לגור בו ולא צריכה להיות בקשר עם העולם האמיתי. הדמות של הזאב אמרה שצריכה רק לשמוע לה והיא תקח אותי להיות בחברתם של גדולי היוצרים: של באך ומוצרט וכל האנשים שהכי היו קרובים לאלוהים ביצירתם. אני רציתי לבנות את העולם הזה ולהמציא דת חדשה. את הדת שלי. היא הייתה הדמות הזאת והגילוי של הדת הזאת. הנביאה שלה או איזשהו צינור לאלוהות של הדת הזאת.

הרטוגזון: את לוקחת את הסמל המובהק של הבדידות שלך ושוב מכניסה אותו כנושא לתוך היצירה שהיא הניסיון שלך ליצור קשר עם העולם?
לין: נכון. כמו שאתה רואה בתמונה הזו הכל בחלל סגור. בעבודה השניה אני מסתובבת לעולם ומראה מה שיש לי להראות. כאן זה אני והיא ביחד בודדות בתוך התמונה ואנחנו לא מסתכלות בצופה בכלל. היום הבדידות כבר לא נראית לי, למרות שאני מאוד בודדה. אני לא חושבת יותר שאני יכולה, אין טעם שאני אתעלם מקיומם של אנשים נוספים בעולם, אין טעם שאני אתעלם מזה.

שלוש קצרות לסיום

הרטוגזון: שלושה שירים שאת אוהבת?
לין: Here comes the sun של הביטלס, As far as my eyes can see של האלן פארסונס פרוג'קט ו- One more coffee before I go  של בוב דילן.
הרטוגזון: באיזה שעה היית רוצה לקום מחר?
לין: בתשע
הרטוגזון: תוכניות אידאליות לקיץ הקרוב?
לין: להקים להקת בנות, לרכב על סוסים, להיות מאושרת.