המאמר התפרסם היום באתר נענע10
בשבוע האחרון היינו עדים לחזרה של הוויכוח הנצחי על ההשפעה של הרשת והעולם הדיגיטלי בכלל על האוריינות והחשיבה. או במילים אחרות: האם האינטרנט הופך אותנו למטומטמים?
הדיסקורשיח העכשווי התחילה משתי התקפות ביקורתיות על האינטרנט, האחת של עיתונאית הארץ אבירמה גולן והשניה של חתנית פרס נובל הסופרת דוריס לסינג. בעוד לסינג התלוננה על כך שאנשים צעירים שחונכו בחברות השפע של האינטרנט איבדו את העניין בעושר הידע האנושי שנצבר לאורך הדורות, הרי גולן טענה כי האנשים הצעירים כלל לא מסוגלים לקרוא ספרים. מצב האוריינות, יכולת הקרוא וכתוב שלהם, גרוע כל כך שהם בקושי מסוגלים לקרוא משפט ולהסביר אותו שלא לדבר על לחוות עליו דעה עצמאית משלהם.
כמו בהאבקות זוגות הציבו את עצמם מול שתי הטכנופוביות הללו שני טכנופילים. המשורר והעיתונאי תומר ליכטש לקח את הטענות של גולן אחת אחת ופרק אותן לשיטתו פרופ' שיזף רפאלי ראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה הביע מצידו אכזבה עמוקה מהחד מימדיות של האבחנות של לסינג על הרשת. כמו בקרבות ההאבקות זוגות של ה-WWF גם כאן נוצר מכל ההתגוששות ההמונית בעיקר בלגן גדול.
אליה וקוץ בה
האינטרנט והתרבות הדיגיטלית עושה משהו לתודעה שלנו, לאיך שאנחנו חושבים. על זה מסכימים כאן כולם מליכטש ועד לסינג, וזה טוב. אלא שאלה אומרים שמדובר במשהו טוב ואלו אומרים שמדובר במשהו רע. האם זה באמת פשוט כל כך. נשמע קצת מוזר, לא?
הייתי מעוניין להציע כאן את התיזה המהפכנית ומרחיקת הלכת ולטעון שלאינטרנט יש גם השפעות חיוביות וגם השפעות שליליות. נראה לי אישית, שכל מי שעיניים לו בראשו יכול לראות שבאתרים כמו YouTube וביותר ממאה מליון בלוגים על גבי הרשת יש פסגות של יצירתיות וקהילתיות שהאנושות לא יכלה אפילו לחלום עליהם בעבר.
מצד שני נראה לי שכל מי שלא נמצא בהכחשה עמוקה יכול גם לשים לב לרידוד עמוק וקשה שעובר על החברה שלנו, ושהצד הלשוני הוא בין אלו שסובלים מהם חריפות. אני מתערב איתכם שאם תצפו בצילומי ארכיון של ישראלים משנות השבעים אתם פשוט תחטפו שוק מאיך שהשפה שלנו הפכה נמוכה, אגרסיבית וקצרה. אפשר (והיה מעניין) לבדוק את זה בקלות לדוגמה על ידי השוואה של מגוון המילים שנעשה בהן שימוש במאמרים בעיתון או בשידור טלויזיה משנות השבעים והיום – ויש לי הרגשה שהכמות הזו ירדה משמעותית.
רמה 70 ב-WoW זה לא הכל
אז מה עושים? טוב, קודם כל צריך לעשות קצת סדר. בזמן שגולן מקוננת על המוות של האוריינות, צריך לזכור שיש כל מיני סוגים של אוריינויות. יש אוריינות טקסטואלית, היכולת לקרוא טקסט, שבה דנה אבירם ויש גם אוריינויות אחרות: אוריינות מדיה לדוגמה, או אוריינות משחקית שהן אוריינויות שקשורות יותר למדיומים של התרבות העכשווית כמו טלויזיה, אינטרנט ומשחקי מחשב.
התקופה שאנחנו חיים בה מתאפיינת בכרסום מדאיג ברמות האוריינות הטקסטואלית ובעליה חדה ברמות אוריינות ואינטיליגנציה חדשות שבהן כל גיימר מתחיל אוריין כנראה מאפס את אבירמה גולן.
ראוי להבהיר, אף סוג אחד של אוריינות/אינטליגנציה הוא לא טוב וגבוה יותר. כל אוריינות מיועדת לסוג אחר של עבודה ויצירה, וכולן מבורכות. זה שאנחנו יודעים למצוא כל דבר באינטרנט או להגיע לרמה 70 ב- WoW עוד לא אומר שאפשר לזרוק את הספרים לפח. מצד שני גם אנשים שמרגישים מלכי המילה, אל להם לחשוב שלמשחקי מחשב אין מה ללמד אותם.
סוגי אוריינות חדשים הופכים בזמננו לרלוונטים לא פחות ואף יותר מאוריינות טקסטואלית. לדעת לנווט במערכות מידע ולעבד נפחי מידע גדולים בו זמנית היא יכולת יקרה לא פחות מהיכולת לקרוא ספר של קפקא. אבל יש דברים שכרגע לפחות אפשר עדיין לעשות רק עם טקסט. אפילו סטיבן ג'ונסון שכתב את הספר Everything Bad Is Good For You שבו הוא משבח את השפעות משחקי הוידאו על האינטליגנציה מציין בתחילת הספר שלמרות כל מעלות המדיות החדשות יש דברים שבשבילם ספר הוא המדיום הטוב ביותר. לדוגמה כאשר מנסים לדון בנושא באופן יסודי ולבנות טיעון מורכב ומנומק כהלכה. שום קליפ יוטיוב לא יעזור לכם במקרה כזה.
כשפייסבוק שרפה את המוח
אז אוקיי, עושה רושם שהתרבות שלנו זורקת כרגע לפח האשפה של ההיסטוריה את הטיעונים המורכבים והדיונים היסודיים. העניין הוא שקל נורא לפטור בבוז טענות כמו של אנשים כמו לסינג או גולן, הם מרגיזים, הם טרחניים והם נשמעים כמו זקנות משעממות. ובכל זאת, למרות שהן מזלזלות באופן קל ראש בסדרי הגודל והחשיבות של מהפכת הרשת כדאי לשים לב גם לחלק ממה שהן אומרות.
התמכרות חסרת ביקורתיות לטכנולוגיה היא תופעה לא חיננית במיוחד שמאפיינת את מה שהסופר ניל פוסטמן מכנה אותו "טכנופולין", החברה החיה בסגידה לטכנולוגיה, החברה שמקבלת את דין הטכנולוגיה כגזירה משמיים.
הטכנולוגיה היא לא גזירה משמיים. כשאנשים משתמשים באינטרנט יותר מדי, כשהם לא יודעים להתנתק מהאינטרנט הם מתנתקים מאוד מדברים אחרים: מהיכולת לשקוע בטקסט למשך כמה שעות בלי הפרעה, מהיכולת לשבת בתוך הטבע, להאזין לטבע ולהרגיש חלק מהטבע. הם מאבדים אפילו דברים פשו
טים כמו היכולת לשבת כמה שעות בלי לעשות שום דבר.
באותו הזמן שפע בלתי נגמר של מדיה יכול לגרום גם לאפתיות וחוסר יכולת להתרגש מדברים שהם באמת מרגשים. סף הגירוי שעולה כל הזמן, שדורש שיבדרו אותו תוך חצי דקה של קליפ ביוטיוב כבר לא מסוגל לסבול משהו איטי ודורשני יותר. וחבל כי הרבה פעמים דווקא היצירות שדורשות מאיתנו משהו הן אלו שנותנות לנו הכי הרבה. נדמה לי שלזה גם התכוונה לסינג שדיברה על דור שלם של אנשים שחרשו לו כל כך את המוח עם פייסבוק ומסרים מידיים ישר לקצות האצבעות שאין לו כח או עניין בכל מה שקרה לפניו בעשרת אלפים שנה של תרבות אנושית.
וויפאסנה עם טוויטר
גם המאמר הזה פשטני. השינויים שמתרחשים כיום בתודעה של המין האנושי אינם פשוטים עד כדי כך, רוב השינויים הללו מתרחשים בכלל במימדים שאיננו מסוגלים עדיין כרגע לתפוס אותם. אבל יש עקרון אחד ברור שעליו הצביע מבקר המדיה מרשל מקלוהן.
שום דבר לא בא בחינם. איבר חדש מגיע על חשבון איבר ישן, יכולת חדשה באה על חשבון יכולת אחרת שמתנוונת. מה שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להאזין בתשומת לב בעוד הלוחות הטקטוניים של המדיה מתרסקים סביבנו אחד מול השני ברעש עולמים. לשים לב למה שקורה לנו כחברה וכיחידים ולנסות לזוז בזהירות מצד לצד, למקסם את הרווחים ולמזער את הנזקים.
שום סוג של רומנטיקה לא יעזור לנו כאן. לא זה שמהלל את הטכנולוגיה ולא זה שרואה בה את מקור הצרות כולן. הרומנטיקות הללו הן מהנות, אבל בלתי יעילות להחריד מול מציאות עצומה הרבה יותר.
האיברים הפסיכולוגים והקוגינטיבים שלנו משתנים כל רגע ורגע. דברים יפהפיים נוצרים כל הזמן ודברים אחרים, טובים לא פחות, נכחדים סביבנו. בתוך העולם המשתנה הזה כדאי לנסות לקבל דברים טובים מהחדש, ובכל זאת, כל עוד לא הוכיחו לנו שזה זבל, גם לא לזרוק לפח את הישן.
צ'טטו במסנג'ר ואל תשכחו לסגור אותו ולפתוח ספר. צאו אל הטבע ואל תשכחו לחזור ולהעלות סרט ליוטיוב. תהיו מכורי טוויטר לשבועיים וצאו אחר כך לוויפאסנה.
טכנומיסטיקה 
תגובות
אלא שנדמה לי שגולן ולסינג לא היו מוכנות לראות צדדים חיוביים, בעוד שליכטש ורפאלי דווקא כן הכירו בקיום נקודות תורפה. אבל אולי אני משוחד.
האם תוכל לפרט יותר על-סמך מה הקביעה או הנחת היסוד כי האינטרנט משנה את תודעתנו?
כשלעצמי, איני חשה בכל שינוי תודעתי (לא שיש בכך איזו ראייה), אבל אשמח לשמוע על אופני שינוייה אצל אחרים.
תודה
סתם סתם, יופי של פוסט, עשה לי קצת סדר בבלאגן.
תודה.
באופן כללי אתה צודק, במאמר של רפאלי במיוחד מופיעה הסתייגות בסוף ואני בטוח שגם היחס של ליכטש הוא מובחן יותר ממה שניתן להבין מהמאמר הזה. אבל לקחתי את ארבעת התגובות הללו כאירועים סימפטומיים ליחס תרבותי כללי לטכנולוגיה.
מהשאלה שלך אני מבין שאת לא מבלה הרבה כאן בבלוג 🙂
בכל אופן תמיד נחמד לחזור ליסודות.
באופן כללי אני ממליץ לך לקרוא את המאמר שכתבתי באנרג'י ניו-אייג' על מרשל מקלוהן. הלינק מופיע פה בצד תחת הרשימה של המאסטרים האינטרגלאקטים. קריאה נעימה…
שבת שלום,
עידו
לא מזמן שאלתי את אמי המאמצת (מתקופת הגרעין בקיבוץ) שהיא מורה, האם היא רואה מגמה של שינוי אצל המתבגרים שהיא מלמדת היום לעומת אלה שלימדה לפני כמה וכמה שנים.
היא סיפרה שאחוז הרבה יותר גבוה מהם דיסלקטים ברמות שונות ובכל שנה היא מגלה סוגי דיסלקציה, בעיות קשב ובעיות למידה חדשות, שלא נודעו בעבר.
השאלה היא, מי אשם בכך. מהמפגש שלי עם עמיתים לעבודה, שכותבים בשגיאות כתיב, מסרסים ביטויים פשוטים (בסגנון "העם נקעה רגלו" אבל באמת) ואפילו מערבבים בין זמנים שונים באותו משפט/ביטוי, אני מסיק שמדובר בעיקר בבעיה במע' החינוך.
כל השאר – חוסר הסבלנות, השטחיות וה"חפפנות" הם תולדה של ה"אייסי" (אפילו לICQ יש קיצור ומי בכלל זוכר את משחק המילים?), של הסמסים ושל המסנג'רים למיניהם.
עובדה (שוב, עובדה בעיניי) שמי שסובל מכל הרעות החולות האלה הם בעיקר "הצעירים", נאמר החבר'ה שנולדו החל ממחצית שנות השמונים והלאה.
אז איך מישהו כמוני וכמוך, עם נפש פיוטית יכול לתקשר איתם? הם לא יכולים להבין, אין להם סבלנות להבין ואין להם רצון או כלים להבין דקויות בדברים שאני או אתה כותבים. אנשים כמונו יידחקו הצידה בעוד רגע ודור חדש ישלותתתתת. נראה לי שמדובר ב"פער דורות רץ" (על משקל אינפלציה דוהרת).
וכשדור שלם לא יכול לבטא את עצמו כמו שצריך ומבין רק ב"זבנג וגמרנו", הדרך לזבנגים קצרה מאוד.
בברכת "אולי עידו אינו הבין אותי ילה דבר איתי בי"
זה שתרבות הכתב עוברת זעזוע זה לא בהכרח אומר שהתקשורת וההבעה שלנו יורדת, יש שיטענו אף להפך. מקלוהן הוא רמז עבה.
האינטרנט הוא כלי מדהים שאפשר באמצעותו ליצור ולהרוס, לחבר ולפזר, לדייק ולהתברבר. זהו אוקייאנוס סוער שדורש ממך ללמוד את רזי דרך אנייה בלב ים. יש המון טיטניק בשטח אבל זו לא "אשמת" הטכנולוגיה.
קראתי את הדברים העצובים שלך ונאלצתי להסכים במידה רבה.
עם זאת, באופן כללי אני לא חושב שיש שינוי אחד שקרה במקום מסוים (נניח מאמצע שנות השמונים) למרות שזה עשוי להראות ככה למי שנולד קודם. כבר הופעת הניאו-קורטקס הייתה כריתה של אינטיליגנציות חייתיות ישנות.
גם המהפכה החקלאית ולאחריה המהפכה התעשייתית כרתו אינטליגנציות טבעיות מן האדם.
הדור שנולד בשנות החמישים, הששים והשבעים כבר קרא פחות מהדורות שנולדו בתחילת המאה והתפתה לתרבות זבל.
אין לי ספק כאמור שסוגי אינטליגנציות חדשים שלי כנראה יהיה קשה מאוד להבין נוצרים כל העת אצל הדורות החדשים. ועדיין נותרת השאלה העצובה – האם וכיצד ניתן לגשר על פער הדורות.
בתקופה שבה דור נמדד ב-5 שנים בערך (וזה קל לאנשים מבוגרים יותר לפספס את זה, ולשים את כל מי שבא אחריהם במין מקשה מונוליתית של אלו שהגיעו אחרי המבול) נראה לי שיש חשיבות גבוהה במיוחד לנסות בכל זאת להבין ולגשר לתוך הדורות שאחריך ולתוך הדורות הקודמים. וזה דבר שהוא עניין של דמיון תרבותי, ועניין בעל חשיבות בכל דור ודור.
מעבר לזה, אני נוטה בכל זאת להאמין שכשהילדים האלה יהיו מבוגרים יותר אולי החיפוש הפנימי שלהם עשוי להעמיק. ההכרות שלי על ההתפתחות של היצור האנושי נותנת לי לפחות תקווה כזו.
כל טוב,
עידו
אני לא יודע למה את מתכוונת ברמז העבה מכיוון מקלוהן. הוא ידוע כמי שאמר שהוא מתנגד לרוב הדברים שהוא מדבר עליהם – ובסופו של דבר המדיה שבה הפליא כל כך להתל הפנתה גם לו עורף. האנשים לא הצליחו להבין את המסר המקלוהניסטי ובסוף זפזפו הלאה.
אני לא חולק שהאינטרנט הוא כלי מדהים, ובטח שלא תמצאי אצלי את המילה אשמה – עובדתית נראה לי שיש נסיגה אוריינית/אינטיליגנטית/תחושתית מהרבה בחינות ושהיא קשורה לאינטראקציה עם כל מיני סוגים של מה שאני קורא טכנולוגיות מקשרות-מקצרות.
שיכולה להיות גם ירידה לצורך עליה. בתור מי שמאמין באבולוציה אני מתפלאה עליך.
מקלוהן לא היה כלל מסוכסך כמו שמציגים אותו הוא פשוט היה אינטגרלי שלא היו את הכלים להבין אותו. נדבר על זה ביום חמישי כבר 🙂
כן, אני מאמין באבולוציה – ובכל זאת גם לי יש את רגעי הספקות שלי 🙂 ובכל מקרה אני לא תמיד חושב שהאבולוציה מושלמת בפרטים הקטנים גם אם בגדול היא משיגה את המטרה.
את מוכנה לתת דוגמה לרגרסיה אבולוציונית שהיא ירידה לצורך עליה?
חשבתי בסופ"ש לא מעט על מקלוהן ואינטגרליות, מצפה לחמישי
אבל, עידו, אני לא ממש מאמין ש"כשהילדים יתבגרו החיפוש יעמיק והשפה תתעשר". להפך – מי שאין לו יסודות סבירים של שפה אז הוא קצת תקוע. (כן כרמל, ליט זו אוריינות מסוג אחר. אני מחכה שהפקאצות ימציאו משהו שימושי ולא רק קרפיקה של אותיות על רקע ורוד. הייתי רוצה מנוע על בסיס אנרגיה מתחדשת או תורת מוסר חדשה – קצת פחות אגוצנטרית).
ובכל מקרה- השפה לא התדרדרה בגלל האינטרנט. הנה למשל, מתוך פרוייקט בן יהודה, טקסט מכונן של סופר קאנוני (ולא דתי). האם אבירמה גולן (או בן גילה של אבירמה) מסוגל להבין את הטקסט? את עולם האסוציאציות?
אני מסופק:
http://benyehuda.org/mos/binyamin.html#intro
אבל אין לי ספק שאבא של אבירמה, גם אם לא היה איש דתי, הבין את הטקסט יפה מאוד.
השפה משתנה. האסוציאציות מתחלפות. וזה לא קשור לאינטרנט. האינטרנט הוא קטליזטור ותו-לא.
הספר "גלגולי לשון" מאת גיא דויטשר מכיל דיון מבדר למדי בקינות על הדרדרות השפה המדוברת והכתובה לאורך הדורות, כשהשפות הנדונות כוללות עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. השפה, כל שפה, משתנה תדיר. האינטרנט עשוי להאיץ את קצב השינוי, ואף לגרום להעדפת סוגי שינוי מסויימים (למשל העדפת מילים שכתיבן קצר, לעומת העדפת מילים שאמירתן קצרה בשפה מדוברת.) מהספר נובע עם או בלי אינטרנט, העברית של 2007 שונה מזו של 1987, כפי שהעברית של 2027 תהיה שונה ממנה. השינוי יוצר מילים חדשות ומבלה מילים קיימות.
הנה קישור להקדמת הספר המומלץ לכל שומרי החומות של השפה (וגם סתם כך:)
http://www.text.org.il/index.php?book=0705061
יכול להיות שהנטיה לקיצור (גם בשפות אחרות, גם בהגיה, לא רק בכתיבה) נובעים גם מהכרות יותר ממושכת עם השפה, עם שימושיה, תופעה שהתגברה כבר עם הדפוס.
ובכלל, אפשר לתאר את קינת ההורים שהבחינו בתופעת העלמות הזנב מנוף חיינו, וטכסו עצה מה עושים.