השואה הפסיכדלית – אושוויץ על LSD

זהו הראשון בסדרת טורים שיתפרסמו בבלוג בשבוע הקרוב מתוך נסיון להציג את השואה ויום השואה מזווית טיפה אחרת.

במשך שנים רבות היה היחס שלי לק. צטניק אותה יחס שחשתי גם כלפי השואה. אותה סלידה מאובייקט מניפולטיבי שתפקידו לגרום לך לחוש אשמה וליישר את השורה עם שאר לובשי החולצות הלבנות – תחושה שאותה אני יכול לייחס רק לנקודות שבהן נתקל ילד רך בשנים בשואה במדינת ישראל – בתוך הקונטקסט של מערכת החינוך הישראלית ושקריה.

הנסיון לגבש כלפי השואה יחס אותנטי, כנה ועצמאי, חף מדוגמטיות, דעות קדומות ואידאולוגיות זרות היה אחד האתגרים הגדולים שמערכת החינוך הישראלית הותירה אותי עימם בצאתי את שעריה. נדרשו לי כמעט עשר שנים מחוץ למערכת החינוך ובת דודתה, הצבא הישראלי (או שמא להפך) על מנת לעשות את הצעדים הראשונים בהתמודדות עם הזוועה וליצור כלפיה יחס שאינו תיזה או אנטי-תיזה לאינדוקטרינציה.

בהקשר זה נתקלתי לאחרונה בספרו מתיך הלבבות של ק. צטניק "צופן אדמע". למי ששכח, ק. צטניק הוא השם הספרותי שלקח על עצמו הסופר יחיאל די נור שבילה שנתיים באושוויץ. משמעות השם באה מקיצור המילה הגרמנית Konzentrationlager ,  KZ (הנקרא קצט) שמשמעותו מחנה ריכוז. ק. צטניק הוא מילולית אסיר מחנה ריכוז ותחת שם זה ביקש ק. צטניק לתת קול לקול אלו שמתו. בכך נתן ביטוי לאמונתו כי אף שחייו נסתיימו למעשה באושוויץ, הרי זכה להמשיך ולחיות על מנת להוות עד לזוועה.

הספר צופן אדמע מבוסס על טיפול ה-LSD שעבר ק. צטניק ב-1987 אצל דר' באסטיאנס שבליידן (ליידן, שמשמעות שמה הוא בגרמנית 'סבל' היא אחת הערים המרתקות בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. כשמונים שנה קודם לכן, ב-1910 מעט לפני מותו, נפגש שם מאהלר עם פרויד למה שהיה בוודאי אחת הפגישות המרתקות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה).

קשה לי לתאר את הספר צופן אדמע. עם כל הרתיעה מהנושא זה ספר שחייבים לקרוא אותו כדי להתקרב אליו קצת. אני יכול לכתוב כאן רק שמדובר במזיגה רוויית מטאפיזיקה של פסיכדליה, קבלה והשואה. המראה הפסיכדלית של ה-LSD מאפשרת כאן לשואה להופיע במלוא המשמעות המטאפיזית שלה בחזיונות המגלים את שורשיה של שואת קורבנות הנאצים בשואה הפנימית שבליבו של האדם. החזיונות שק. צטניק נגלה אליהם מזכירים את החזיון הפסיכדלי הקלאסי, אבל העובדה שהם נטועים בשואה הופכה אותם לצורבים פי כמה וכמה. אושוויץ הופכת כאן לחוויה תיאולוגית, מטאפיזית רחוקה כל כך מהמשמוע הפוליטי הגס שמערכת החינוך מעניקה לה וקרובה כל כך לנפשו של האדם.

"את עצמי אני רואה. את פני עצמי. בגולגולת-ראש-אמי נשרפתי, ובבשר בני משפחתי הזנתי את כור המשרפה של האושוויץ".
אני הנשרף! ואני נוקליאוס!?
אהה, אלוהים! מיהו האני העומד למטה אצל בלוק 14, ומי האני, שם למעלה, המולך בתוך הפטריה הלוהבת?
מתי אני למעלה ומתי אני למטה?
מתי אתה הוא אלוהים, הבורא, ומתי אתה אלוהים, המחריב?

טיפול ה-LSD של דר' סבאטיאנס ריפא את ק. צטניק (על פי עדותו) מזוועות אושוויץ שפקדו אותו מדי יום יותר מ-40 שנה מאז שוחרר מאושוויץ. אבל באותה שנה ששוחרר ק. צטניק מהאושוויץ הפנימית החלה בארץ האינתיפאדה שלאחר שהובילה להתעללות של חיילים בפלסטינים. אחת התקריות הללו גרמה אז לק. צטניק לצאת בהכרזה הבוטה שעם ישראל הוא השבת של העולם וחיילי צה"ל חיללו את השבת.

אני מעוניין להתמקד קצת בהשלכות של אושוויץ של ק. צטניק על המציאות של היום. כי אלף כל, אושוויץ של ק. צטניק לא הייתה חותמת גומי למעשים של הצבא הישראלי, כמו שניסו לעשות ממנה אצלנו. ובו זמנית, כשקוראים את ק. צטניק חייבים לדעת שהצבא הישראלי הוא לא נאצי. הדברים שהוא מחולל מול הפלסטינים נוראים ככל שיהיו, לא מגרדים את מה שקורה אצל ק. צטניק.

אבל מעבר לויכוח הפוליטי הנמשך בין ימין לשמאל על משמעותה של השואה, ק. צטניק הפסיכדלי גם מציג עמדה מוסרית חסרת פשרות שבה הנאצי הוא קודם כל פנימי ולכן צריך לראות בו תמיד אות אזהרה ולדעת שכל ויתור הכי קטן נגמר בהיות נאצי. לדעת שכל התעללות ולו הקטנה ביותר מחללת את השבת של העם היהודי ומוסיפה אש למשרפותיה של אושוויץ. ולכן גם אם הצבא/העם הישראלי הוא לא נאצי כמו הצבא הנאצי, הוא צריך לחיות בחשד מתמיד שמא הוא נאצי ובמודעות מתמדת לחובה שלו שלא להגרר לנאציות.

ויש עוד אספקט של אושוויץ שהייתי רוצה לגעת בו כאן. שליח הסוכנות היהודית באיטליה שאותו השביע ק. צטניק שבועות בודדים לאחר סיום המלחמה, כשעוד היה שלד במדי אסיר, לקחת את כתב העת של סלמנדרה ולפרסם אותו היה השחקן והקריין אליהו גולדנברג שכנראה מוכר היום בעיקר כאביו של דודו טופז. עוד יותר מסיפור חיילי צה"ל מספר הסיפור הזה שיוצא מק. צטניק ועובר לדודו טופז את סיפור ההתדרדרות חזרה לאושוויץ של הקפיטליזם, של מלך הפלסטיק שהיה כולא בשידור חי נשים מבוהלות בכלובי זכוכית מלאים בתיקנים לקול צהלות העם היהודי בציון.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מטר  On 25 באפריל 2008 at 16:15

    אתה מתאמץ לשמור על צה"ל שלא יהפוך לנאצי, כל התעללות הכי קטנה וכל ויתור יכול להוביל לנאציזם.

    איפה התייחסותך לאוייב שלנו ?
    האם סלחנותינו לטרור, רצח, התעללות, שנאה ורגימה באבנים מצד האוייב הערבי אינה מובילה לנאציזם ?
    האם לא למדנו לקח מסלחנות העולם כלפי היטלר ומפלגתו ?

    היכן הלקח לעמידתינו מול האוייב "הפלשתינאי נאצי" כלשון ברל כצנלסון ?

  • חנן כהן  On 25 באפריל 2008 at 18:01

    הגעתי אליו מההקדמה של המליון השביעי מאת תום שגב.

    יותר גרוע מהאינתיפדה, הפצצה הגרעינית – נוקליאוס!

  • עומר  On 25 באפריל 2008 at 19:59

    בשנה שעברה, סביב המשולש של יום השואה-הזיכרון-העצמאות, היו לי הרבה מחשבות על הנאכבה של 1948 כהמשך ישיר של השואה של תחילת אותו עשור. הרי החרבת העולם הפלסטיני לא היתה יכולה להתרחש ללא יסורי המצפון של העולם הנוצרי על מה שעולל/לא מנע כלפי היהודים. וספק אם מחוללי הטיהור האתני היו מבצעים אותו אם לא מתוך התחושה הנואשת של היותם פליטים חלשים וחסרי הגנה בעולם עוין ואנטישמי.

    בהקשר קרוב ורחב יותר, אפשר לחשוב גם על הציונות הטריטוריאלית בכלל כנובעת מסוג של אנטישמיות מופנמת: היהודי ה"מנוון" ו"חסר השורשים" מנסה לקבל לגיטימציה לקיומו על ידי המצאת "היהודי החדש", גינוי היהודי ה"ישן" כ"גלותי", ולמעשה הוא הופך כך מ"יהודי" ל"ארי".
    (אברום בורג כתב על זה ספר (שלא קראתי…))

  • אריאלה  On 1 במאי 2008 at 18:18

    עוד יותר מעניין: ראיתי סרט זיכרון לחייל. החייל (ארז עידן ז"ל) היה בחור יפה, בהיר, גבוה ותכול עיניים. המפקד שלו מספר שכשהוא עמד מול ארז הוא חשב לעצמו שכך מפקד בצה"ל צריך להיראות.
    הסגידה לאריות עדיין מופנמת בנו, מסתבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: