אופניים לרקיע – הספד לדר' אלברט הופמן (1906-2008)

שום דבר לא הכין את הכימאי דר' אלברט הופמן לאותה חוויה מוזרה וקסומה מעל לתיאור שבה התנסה באותו יום אביב ב-19 באפריל 1943 שבו טעם לראשונה מה-LSD. הימים ימי מלחמת העולם השניה והשואה והופמן השוויצרי היה עסוק באותה תקופה בסינתוז של נגזרות כימיותת של השיפונית, פטריה הגדלה על חיטה ושלאורך ההיסטוריה הספיקה להיות רעל מעורר אימה וגם אמצעי ריפוי מסתורי.

לגלות את החומצה האלוהית
מספר ימים קודם לכן, ב-16 באפריל 1943, החליט הופמן באופן בלתי מוסבר (בעקבות תחושת בטן) לחזור ולסנתז עקבות את החומר LSD25, ההרכב הסינתטי העשרים וחמשה בסדרת הנגזרות שיצר מהשיפונית, שאותו סינתז לראשונה חמש שנים קודם לכן. אלא שבמהלך ניסוי המעבדה שנערך בתנאי בטיחות מקסימלים, וללא שנטל לעצמו מהחומר נתקף לפתע הופמן בתחושות של סחרחורת ונאלץ לשוב בביתו שם שקע "במצב לא בלתי נעים, דמוי שכרון, שהתאפיין בדמיון מגורה באופן קיצוני".

 

הופמן הצעיר מחזיק מודל של מולקולת ה-LSD

המאורע הבלתי צפוי גרם להופמן לנסות על עצמו שלושה ימים מאוחר יותר את התרכובת מתוך השערה שהתחושות המסקרנות שחווה היו קשורות בצורה כלשהי לחומר. "תוך הקפדה על זהירות מירבית" נטל לעצמו הופמן את מה שחשב לכמות מזערית: "הכמות הקטנה ביותר ממנה אפשר היה לצפות להשפעה כלשהי". הכמות הזו הייתה 0.25 מיליגרם, בערך פי 5 מהכמות הנהוגה היום בטריפים הממוצעים שבהם מתנסי צרכני LSD בימינו.

הכמות הזעירה הזו הספיקה להופמן להתדרדר למצב של "משבר חריף ביותר". בשלב זה היה ברור להופמן ש-LSD הוא הגורם לחוויה המדהימה שארעה לו מספר ימים קודם לכן. הוא ביקש מהלבורנט שלו במעבדות סנדוז ללוות אותו הביתה ואז בנסיעת האופניים המפורסמת בהיסטוריה נחשף לנגד עיניו עולם חדש ולא קל לעיכול "הכל בשדה הראיה שלי התנודד ועוות כאילו השתקף בראי עקום" כתב מאוחר יותר.

כשהגיע הביתה זיהה רק בקושי את השכנה שנראתה לו כמו מכשפה מרושעת. אבל גרועות מכך היו ההשפעות הפנימיות. "כל מאמץ של כוח הרצון שלי, כל נסיון להפסיק את התפוררות העולם החיצון והתמוססות האגו שלי נראו כמאמצי שווא". דר' הופמן המסכן החל לחוש שהוא מחוץ לגופו. בתוכו התעורר חשש נורא שהוא עומד למות. "אפילו לא נפרדתי ממשפחתי" תיאר מאוחר יותר בספרו "לסד: הילד הבעייתי שלי" (פורסם בהוצאת ירון גולן) שכתב ב-1979 את התחושות והחרדות שהתעוררו בו באותו יום לגורל משפחתו הצעירה. "האם אי פעם הם יבינו שלא ערכתי את הניסוי בפזיזות, בחוסר אחריות, אלא להיפך מתוך זהירות מרבית, ושאי אפשר היה לצפות בשום אופן לתוצאה מעין זו".

כשהגיע הרופא, כבר לא היה דר' הופמן מסוגל לנסח אפילו משפט רצוף אחד אולם זה הניד בראשו במבוכה למשמע חרדותיו של הופמן. הוא לא הצליח לגלות שום סימפטומים חריגים מלבד אישונים מורחבים במידה קיצונית ולא ראה שום סיבה לרשום תרופה.

בשלב זה החל כבר תהליך ההתאוששות. "לאט לאט חזרתי מעולם תמהוני, בלתי מוכר, אל מציאות היום יום המשרה ביטחון. הזוועה התרככה ופינתה מקום להרגשה של מזל מבורך והכרת תודה, ככל ששבו תחושות ומחשבות נורמליות, ןונעשיתי בטוח יותר שסכנת השיגעון חלפה סופית". עכשיו יכל הופמן להתחיל להנות ממשחקי הצבעים וצורות שלא ידע כמותם מעודו. "צורות ססגוניות, פנטסטיות, גאו כלפי בתנועה גלית, מתחלפות, מתגוונות, נפתחות ואחר נסגרות במעגלים לולייניים, מתנפצות למזרקות צבעוניות, נערכות מחדש ומצטלבות בתנועה מתמדת".

כשהתעורר למחרת בבוקר התמלא הופמן בחוויה של רווחה וחיים מחודשים. ארוחת הבוקר התמלאה בטעמים והסבה לו הנאה יוצאת דופן וכשטייל מאוחר יותר בגן נצנץ הכל וזהר באור רענן. "העולם כאילו נברא מחדש. כל חושי רטטו במצב של רגישות עליונה אשר התמידה למשך כל היום."

פצצת האטום של התודעה
התגובה הראשונית שבאה לגילוי ממנהלי מעבדת סנדוז שבה עבד הופמן הייתה ספקנית ביותר "אתה בטוח שלא שגית בשקילה?". הרעיון שייתכן חומר פסיכואקטיבי רב עוצמה כל כך שהוא פעיל בצורה אינטנסיבית כל כך ברמות של 0.25 מיליגרם היה בלתי נתפס. החומר הפסיכדלי רב העוצמה ביותר שהיה ידוע באותה תקופה המסקלין היה פעיל ברמות גדולות פי 5,000 עד 10,000 מאלו של ה-LSD.

אלא שלאחר שהתנסו ד"ר סטול ואחרים מהמעבדה בהשפעה של מנות קטנות בהרבה מהמנה שאותה ניסה הופמן השתכנעו בהשפעות המרתקות והמרשימות של החומר החדש. שינוי מולקולרי זעיר במבנה התרכובת הפך את ה-LSD25 לתרכובת שבניגוד לנגזרות דומות לה הייתה בלתי רעילה, ובעלת השפעות פסיכואקטיביות בלתי ישוערו.

 

בלי LSD גם אין ביטלס מאוחרים. 4 מופלאים וסם פלא אחד ששינה את ההיסטוריה.

לאחר שהתנסה ב-LSD מספר פעמים השתכנע הופמן שלא מדובר בסם הזיות בלבד, אלא בחלון למימדים גבוהים יותר של המציאות. "האמונה החד צדדית בהשקפה המדעית מבוססת על חוסר הבנה מרחיק לכת. כמובן, כל מה שהיא מחזיקה הוא אמיתי – אבל זה מייצג רק חצי מהמציאות; רק את החלק המטריאלי והניתן למדידה. חסר לה כל המימדים הספיריטואלים אשר לא ניתן לתאר אותם במונחים פיזיים או כימיים; ואלו בדיוק המימדים אשר מכילים את התכונות החשובות ביותר של כל החיים" (מתוך הספר: Insight-Look). ב-LSD ראה כלי שיוכל לסייע לבני אדם להתעלות מעל הבנאליות של הקיום בחברה המערבית המכאנית והמשועממת – לעבר מציאויות אחרות. ה-LSD יכול להיות כלי שיאפשר לבני אדם למצוא רוחניות חדשה, מחוץ לדוגמות של הדתות הממוסדות. במעין דוגמה חיה להשפעה שיכולה להיות ל-LSD על האדם הפכה את התרכובת את הופמן ממדען לפילוסוף חשוב, מיסטיקן ומבקר תרבות.

השימושים הראשונים שאותם הגו במעבדות סנדוז לחומר החדש היו לפסיכותראפיה ואכן בשנות החמישים והשישים הפך החומר החדש לחומר הפלא של הפסיכולוגיה, כלי חקר התודעה המבטיח ביותר שאי פעם מצאה הפסיכולוגיה. בשנים עד שנאסר ה-LSD פורסמו כאלף מחקרים עליו אשר עסקו בטיפול ב-40,000 מטופלים ותיארו הצלחות מדהימות (תשאלו את קרי גראנט). אחד מהאנשים שהתנסו מאוחר  יותר  בטיפול LSD היה סופר השואה ק. צטניק שטיפול ה-LSD שעבר בהולנד שחרר אותו לעדותו מאימי המלחמה.

אלא שההשפעות יוצאות הדופן של ה-LSD מנעו ממנו להשאר סם פסיכיאטרי הנמצא בחסות הפסיכולוגים – הוא פשוט היה יוצא דופן מדי בשביל לעניין רק קבוצה מצומצמת של רופאים. בסוף שנות החמישים כבר החלו ה-CIA לעשות ניסויים בסם במסגרת תוכנית ה-MKULTRA למיינד קונטרול. הניסויים הללו של ה-CIA היו באופן אירוני מבין הגורמים הראשיים להתפרצות של ה-LSD מחוץ למעבדות ומכוני המחקר היישר לתוך החיק המאמץ של ילדי הפרחים.

קן קיזי אחד מהמשתתפים בניסויי ה-LSD של ה-CIA הבין שבזמן שהרופאים חושבים שהם משתמשים בו, הם למעשה נתנו לו את המפתח ליקום כולו. הוא יצא למסע על אוטובוס הקסמים שלו עם חבורת הקונדנסנים העליזים והחל לחלק LSD לאומה האמריקאית. באותו זמן טעמו גם טימותי לירי וחבריו בפקולטה בפסיכולוגיה בהרווארד מהחוויה הפסיכדלית וגם הם החלו להטיף לשימוש ב-LSD ככלי שיחולל טרנספורמציה בתודעה האנושית. שנות השישים יצאו לדרך. הסם החדש כבש בסערה את אמריקה והפך לאחד מהסמלים הגדולים של מהפכת שנות השישים. הביטלס, ג'ימי הנדריקס, הדלתות ורבים מהסמלים האחרים של התקופה יצרו בהשראתו ודור שלם חקר את המציאות מחדש דרך העדשה הפסיכדלית. אי אפשר לדמיין את שנות השישים בלי לסד שכונה אז "פצצת האטום של התודעה".

אלא שאלו היו ימים צעירים ותמימים והשימוש האינטנסיבי והלעיתים חסר האחריות והטראגי ב-LSD במסגרת תנועת ילדי הפרחים הוביל בסופו של דבר לאיסורו של הסם ב-1966. הופמן עצמו נאלץ פעמים לא מעטות לעמוד במתקפה. זה לא היה ש-LSD גרם יותר נזק מחומרים אחרים וחוקיים כמו אלכוהול או טבק, למעשה להרבה פחות, אבל קריאת התיגר שלו על ערכיה השמרניים של החברה הייתה יותר מדי – עצם התפיסה הפסיכדלית נראתה לממסד כסוג של חטא כנגד הציביליזציה.
הסקנדלים והשערוריות שנקשרו בחומר שפיתח הביאו מבוכה למעבדות סנדוז שהחליטה ב-1965 להפסיק לייצר ולהפיץ את הסם. במהלך שנות השבעים איבד ה-LSD מתהילתו. הסם מעורר התודעה של התקופה הפסיכדלית פינה את מקומו לסמים שהתאימו יותר למציאות הקפיטליסטית המתהווה ולמצבי התודעה האהובים עליה כח (קוקאין) וניתוק מכאב (הירואין).

נכון להיום ה-LSD הוא חומר אסור בכל מדינות העולם. אפילו הולנד שהתירה את מכירתם של חומרים פסיכדלים רבים אחרים אוסרת את מכירתו, כנראה משום שהוא סם סינתטי.

לסמם את נשיא ארה"ב
הופמן עצמו לא רווה נחת מהפיכתו של ה-LSD לסם רחוב. הוא הזהיר תמיד שיש צורך לגשת ל-LSD בזהירות וכבוד. למרות שהופמן ראה ב-LSD סם מקודש הוא האמין שהשימוש בו צריך להעשות על ידי פסיכולוגים, אינטלקטואלים ואמנים שישתמשו בו למטרות חקירה וקידום התודעה האנושית ושאין לתתו לצעירים.

 

אלברט הופמן בציור של הצייר הפסיכדלי אלכס גריי.

המצאת ה-LSD והחוויות הפסיכדליות שינו לתמיד את חייו של הכימאי. לאורך השנים פיתח הופמן בעקבות התגלית שלו יחסים עם מגוון אנשי רוח כמו הסופר ארנסט יונר והמשורר והרופא וולטר ווגט שאיתם גם התנסה בחוויות LSD משותפות. הוא גם נפגש עם אנשי שם של התנועה הפסיכדלית כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי.

לגבי לירי אבחן הופמן שהוא "נראה כאלוף טניס הרבה יותר מאשר כמרצה לשעבר בהרווארד" ושהוא "אישיות מקסימה, משוכנע בשליחותו ומגן על השקפותיו בהומור אך ללא פשרות. אדם שבאמת ובתמים הרקיע שחקים על כנפי אמונתו בדבר השפעתם המופלאה של סמים פסיכודליים". בה בעת גם גם ביקר אותו בפגישתם על הפצת ה-LSD בקרב הנוער ועל תאוות הפרסום שלו בכל הנוגע למחקרי ה-LSD והפסילוסיבין שלו.

לאורך השנים עלו לרגל לביתו של הופמן מבקרים שונים מכל קצוות העולם. הם רצו לראות את אבי ה-LSD. חלקם רצו להודות לו, אחרים לספר על התנסויות אישיות ב-LSD ולדון במשמעותם עם "המקור". הופמן מספר שהשתדל ככל יכולתו לקדם בברכה את פניהם של המבקרים, להפגש עמם ולסייע ביעוץ והדרכה מאחר שהחשיב זאת לחובה הקשורה לתפקידו ההיסטורי בגילוי ה-LSD.

בספרו מספר הופמן על איש עסקים שבא להודות לו על שיצר את ה-LSD ששינה את כיוון חייו ממטריאליזם וחשף בפניו את הצד הרוחני של הקיום; על אישה צעירה שדרך שימוש אינטנסיבי ב-LSD גילתה את המשמעות העמוקה של קיומה ולבסוף הפכה לאדם מאושר ובעל בטחון עצמי פנימי ויכלה לוותר על LSD ללא מחשבה. והייתה גם ג'ואן שניסתה לשכנע את הופמן שיתן לה LSD על מנת להחדיר ממנו לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון ולכוון את תודעתו לכיוון הנכון. הופמן סידר לג'ואן עבודה כפנסתרנית במסעדה בציריך אבל היא המשיכה לנדוד בעולם ולבסוף הגיעה לישראל שם אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

הופמן לא הפסיק מעולם להתנסות עם ה-LSD וגם עם חומרים פסיכואקטיבים אחרים. לאחר שהתגלו פטריות הקסם (Magic Mushrooms) באמצע שנות החמישים היה הופמן גם הראשון לסנתז את הפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות וגם התנסה בקרוב המשפחה הטבעי של ה-LSD, ה-LSA. ב-1962 אף נסע הופמן למקסיקו שם השתתף בטקס פטריות מקומי עם השמאנית מריה סאבינה. עד שנותיו האחרונות הוא המשיך בהתנסויות הפסיכדליות שלו ונשאר בצלילות ובמצב בריאותי נפלא לגילו עד מותו השבוע בגיל 102.

מהרהוריו של כימאי
הופמן נחשב לאחת הדמויות הרציניות והשקולות של התנועה הפסיכדלית הפרועה. הוא מעולם לא עודד שימוש המוני בפסיכדלים ולמרות החיבוק הגדול שנתנה לו התנועה הפסיכדלית נשאר הופמן עצמו מחוץ למחלוקות שאפפו את הגוף המרכזי של התנועה הפסיכדלית בארה"ב. עולם הרוח הפנימי שלו שעבר מהפכה בעקבות השימוש ב-LSD המשיך להיות העולם של הספרות והתרבות האירופאית.

 

דר' אלברט הופמן בגיל 100. שמר על חיוניות, סקרנות ושמחת החיים עד ימיו האחרונים.

הלקח הגדול של הופמן מחוויות ה-LSD היה ש"מה שנהוג להתייחס אליו כ'המציאות', כולל המציאות הפרטית של האני האינדיבידואלי, איננו בשום פנים דבר קבוע, אלא משהו חמקמק ורב פנים – כי לא רק מציאות אחת קיימת אלא הרבה מציאויות וכל אחת מהן מכלילה תודעת-אני אחרת".

הופמן ראה את ה-LSD כחומר שיכול לנגוד את מה שהסופר הגרמני גוטפריד בן מכנה "הקטסטרופה הסכיזופרנית, נברוזת המציאות של המערב" – החיים שבהם העצמי והעולם נבדלים זה מזה, הקיום של אובייקט וסובייקט. את האופן שבו הכניעו בני האדם את העולם מכנה הופמן "ביזה". "השימוש לרעה בידע ובהבנה, תוצריה של האינטיליגנציה החקרנית, לא היה צומח בתודעת מציאות שבה בני האדם מחוברים לסביבה וקיימים כחלק מן הטבע החי והיקום."

התפיסה שקיבל הופמן מה-LSD על יחסי האדם עם הטבע היא גישה של אקולוגיה עמוקה. "כל המאמצים כיום לכפר על הנזק בצעדי הגנה סביבתיים, יישארו בהכרח רק מעשי טלאיים שטחיים, חסרי תוחלת, אם לא יבוא בעקבותיהם מרפא ל"נברוזת המציאות של המערב" כפי שאיפיין בן את תפיסת המציאות האובייקטיבית. פירושו של מרפא זה יהיה התנסות קיומית במציאות עמוקה יותר, החובקת את העצמי". את ההתנסות הזו מצא הופמן לבסוף בטבע הוא שאב הנאה אדירה מהקשר עם הצמחיה שהקיפה את ביתו שאותו נהג לכנות "גן עדן".

הופמן האמין שהלסד צריך לשמש כאמצעי משלים למדיטציה. בעוד המדיטציה דורשת תרגול מתמיד ויכולה ליצור טרנספורמציה מתפיסת עולם אובייקטיבית לתודעת מציאות מועקמת הרי סוג אחר של חוויות התגלויות מתעוררות כהארה פתאומית. חוויה מיסטית מעין זו ניתנת ליחידים בלבד בכל דור ולא תוכל להגרם לדעתו של הופמן "אפילו על ידי מדיטציה של עשור שנים". ב-LSD ראה הופמן חומר עזר למדיטציה ובמדיטציה פרקטיקה מכינה בשביל LSD "בעזרת ל.ס.ד, תהיה ההתגלות המיסטית גולת הכותרת של המדיטציה, זמינה ליותר ויותר אנשים העוסקים במדיטציה" כתב. "שימוש מעין זה מתיישב לחלוטין עם מהותו ואופיו המעשי של הל.ס.ד. כסם מקודש". ראוי לציין כי כיום ישנם אנשים בעולם שעושים בדיוק את השימוש הזה ב-LSD.

אולי בזכות מתינות זו האריך הופמן ימים יותר מכל אדם אחר בתנועה הפסיכדלית. הוא המשיך להשתתף בכנסים עד השנים האחרונות ואף היה אמור לדבר בפורום הפסיכדלי העולמי שנתכנס במרץ השנה בבאזל. האדם שבהשפעת ה-LSD היה סמל לסקרנות כדרך חיים שמר על בהירות וחיוניות עד הרגע האחרון. מותו השבוע בגיל 102 עם תודעה צלולה לאחר טריפים רבים הוא סטירה על פניה של הסטיגמות שהפיצו ממשלות ברחבי העולם על ה-LSD והשפעותיו המפלצתיות כביכול.

המורשת של ה-LSD תמשיך להיות בטווח הנראה לעין שדה קרב בין אידאולוגיות שונות. אבל נדמה שזכרו של הדוקטור שהטיף תמיד לשימוש קדוש ובטוח ב-LSD נשאר נקי יחסית מהמחלוקות. דר' הופמן הוא רק המדען שגילה את החומר הכימי של ה-LSD, אבל בשביל מליונים רבים של אנשים ברחבי העולם שחבים לו חוויות מופלאות מעבר לתיאור הוא ישאר דר' הופמן הטוב, הסבא של התנועה הפסיכדלית, מוריד המתנה המופלאה.

"ידעתי שהכל הוא טוב – הסיבה והמקור להכל הם טוב. אבל בו ברגע הבנתי גם את הסבל והמיאוס הדכאון וחוסר ההבנה שבחיים הרגילים: שם האדם לעולם לא "שלם" אלא חצוי, קרוע לגזרים, מפוצל לשברירים הזעירים של שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות ושנים: שם האדם הוא עבד למולך הזמן, הבולע אותו טיפין טיפין; הוא נידון לגימגומים, קילקולים ומעשי טלאים; עליו לקרטע עם השלמות והמוחלטות, עם האחדות של כל הדברים; הרגע הניצחי של תור הזהב, קרקע טבעית זו של הוויתו – שאמנם למרות הכל תמיד התקיימה ולעד תמשיך להתקיים – שם, ביום החול של הקיום האנושי, נעוץ הרגע הניצחי עמוק בתוך הנפש כקוץ מענה, כמצבת זיכרון לתביעה שמעולם לא סופקה, כפאטה מורגנה של גן עדן אבוד ומובטח; דרך "הווה" זה שכולו חלום קדחתני אל "עבר" שנגזר דינו ב"עתיד" מעורפל. הבנתי. השיכרון הזה היה טיסת חלל, לא של האדם החיצוני אלא של הפנימי, ולרגע חוויתי את המציאות ממקום המצוי היכן שהוא מעבר לכוח המשיכה של הזמן" (אלברט הופמן, 6 באפריל 1961)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוירה  On 3 במאי 2008 at 7:20

    בתור אחד שנדד בחיפוש אחר הטריפ האולטימטיבי, המפתה כמו אישה יפה, בסוף עידן שנות השישים, אני מבקש לציין כי, לרוע המזל, ההזיות מונעות את השליטה המלאה במציאות בעולם עויין.

  • תוהה  On 3 במאי 2008 at 13:33

    פטריות או לסד ?

  • dorit  On 19 באפריל 2012 at 15:56

    מאד מעניין ומחדש..לא ידעתי הרבה מהדברים הנ"ל.. נראה לי שהעולם מאד רחוק מלקבל את הדברים..לצערנו..

  • טיטי  On 19 באפריל 2013 at 19:19

    כתיבה מעולה,מחדשת מעניינת ובכלל אתה אלוף.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: