טכנומיסטיקה

הגולש יו, מגולשי האתר תרגם באדיבות ובכשרון רב את הטקסט שפרסמתי לפני מספר ימים באתר Reality Sandwich על החוויה האולימפית. אני מפרסם כאן את הגרסה העברית של הטקסט, בתרגומו של יו ושולח לו תודות רבות.

אוגוסט 2008 והמשחקים האולימפיים, בפעם ה-29 בזמן המודרני, כבר כמעט כאן. שוב יאספו אתלטים מכל העולם, הפעם בבייג'ין, לשליחת מסר אוניברסאלי אשר יתעלה מעל לכל הבדל פוליטי או לאומי. שוב תהיה האנושות כאחד בחוגגה את גוף האדם והאפשרויות הגלומות בו.

אבל האם זה באמת כך? התמונה האידיאלית שהוועד האולימפי בקול אחד עם ממשלות לאומיות ותאגידים בין לאומים מנסים לצייר היא, כפי שרבים מודעים, די פגומה.

האמת הברורה היא שמלבד העובדה הטריוויאלית שהמשחקים נוגעים באנושות וחלומותיה, הם בעצם, בעת ובעונה אחת, יוזמה פוליטית, לאומנית, קפיטליסטית וצרכנית, המגלגלת סכומי עתק. האולימפיאדה כסמל, לכאורה ללא דופי, משמש כפלטפורמה רב צדדית המייצרת הכנסות פוליטיות, הכנסות כספיות ומניפולציות תקשורתיות.

מה לא בסדר עם המשחקים האולימפים?
מאחורי החזות הנקייה והנוצצת של חגיגה אוניברסאלית, המשחקים האולימפים הם בראש ובראשונה תמצית של כל מה שלא בסדר בחברת האדם הקפיטליסטי בראשית המאה העשרים ואחת – טונות על גבי טונות של כסף שזורם בצורות שונות של סמים ותרופות שאתלטים צורכים בכדי לשפר את יכולתם הגופנית, שהצופים בבית צורכים (מבירה עד קפה וניקוטין) ושהועד האולימפי עצמו מעודד (קוקה קולה); תעשיית פרסום המגלגלת מיליארדים במטרה לשעבד מוחות נוספים לסגידה הקולקטיבית לקבוצת העילית הנבחרת של מותגי העל; וכמובן פוליטיקאים מושחתים הגוזרים קופונים על גבם של אתלטים מיוזעים אשר במקרים מסוימים נתונים תחת משטר אימונים אכזרי שאינו מתאים אפילו לפילים בזירת הקרקס, למכבש לחצים פסיכולוגים ולשטיפת מח בשירותם של אידיאולוגיות לאומניות.

אפשר כמעט היה להתפתות ולהכריז שהמשחקים האולימפים הם פרי באוש אלמלא העובדה שמאחרי העסקים המזהמים, מניפולטיביים ולעיתים גם שוטפי המוח נמצא משהו עילאי ואמיתי, משהו ראשוני ורגש אינטימי שנובע מגוף האדם, חווית הגוף ויכולתנו לחוקרה.

מתחת לשכבות הרב צדדיות של תהילה, פוליטיקה וכסף, נמצא הגוף האנושי ברגע של קדושה, שמביא את האתלט להתלכדות עם הכוח הפנימי להשגת פוטנציאל גבוה יותר. שכן חרף הכוחות הרבים השולטים בפוליטיקה האולימפית, הסמל העליון של המשחקים נותר הרגע שבו מחסומים פנימיים נחצים ושלב חדש של מערכת יחסים בן אדם וגופו מתגלה לאור.

ולזה אני קורא הרגשה אולימפית, הרגשה טוטלית של החיבור לגופנו, חיבור המתעלה מעל כל הסח דעת תקשורתי מסמם ששולט על האקולוגיה הנפשית הפוסט מודרנית.

בתרבות המאביסה את הגוף, מרעיבה את הגוף, מרביצה אותו מול הטלוויזיה לשעות על גבי שעות, מדרבנת אותו דרך הליכונים, מושיבה אותו מול שולחנות משרדיים מבוקר עד ערב, ממלאת אותו בחומרים מדכאים או מעוררים או בקיצור מדחיקה את הגוף ומרחיקה את האדם מעצמו בכל דרך אפשרית – בתרבות כזו ההרגשה האולימפית הינה חיסון חיוני למסר הריק הנושב מהתקשורת האולימפית, קריאה לאנושות להתחבר שוב דרך כלי הביטוי הנקרא גוף, לחוות מחדש את הקיום הייחודי של האדם דרך החוויה הגופנית הישירה, ולחגוג את מה שהפילוסוף טראנס מקנה קרא לו הרגע הנחווה של החוויה הישירה (felt moment of immediate experience).

המסר האולימפי האמיתי
ההרגשה האולימפית הזו, שהינה המסר האמיתי והחתרני של תרבות הנגד המסתתר מאחורי המשחקים האולימפים אינו יכולה להיות מתורגמת למותג, להיסחר או להימכר. הרגשה זו של חיבור לגוף יכולה להיות מושגת לא רק (אם בכלל) מול עשרות מצלמות טלוויזיה, אלא גם על ידי עשרות פעולות שונות של האדם מלבד ספורט –  מסקס והנאה בטבע ועד התבוננות, משחק עם חברים, ריקוד או סתם שימת לב לדרך בה אתה נושם.

המסר האולימפי הזה מגיע לא ממסכי הטלוויזיה או השרירים האולטרה מהונדסים, לא מספורטאים היפראקטיביים שנקנים בכסף, אלא מתוך קודש הקודשים של החוויה האישית, הגוף האנושי.

כאשר המשחקים האולימפיים יתחילו באוגוסט 2008, יהיה זה רק מועיל לזכור שאם יש ערך אמיתי לאירוע התקשורתי המנופח ומלא הסטרואידים הזה, הרי הוא בראש ובראשונה קריאה לגילויו מחדש של הגוף האנושי והחוויה הייחודית הטמונה בו.