טכנומיסטיקה

המאמר התפרסם היו בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י
היסטוריה קצרה של תודעת הזמן. איך הוחדר מימד הזמן לתרבות האנושית. מה הוא עשה לאדם ומה אפשר לעשות כנגדו.

התרבות הרוחנית בת ימינו מדברת לעיתים תכופות בגנות העיסוק המוגזם במה שהיה בעבר ובמה שיהיה בעתיד ובזכות ההמצאות כאן בהווה, בעכשיו. יש לכך סיבה, הדור היום מכוון זמן יותר מאיזשהו דור בהיסטוריה. כשאנשים נעים ממקום למקום, מחליפים מקומות עבודה ומתעדכנים בחדשות בתכיפות הולכת וגדלה נוטה הזמן להתכווץ. את הסמל הגדול ביותר להתכווצות תפיסת הזמן שלנו ניתן לראות בכך שיחידת התרבות המכוננת של התרבות שלנו, סרטון הרשת, אורכת בממוצע 30 שניות, וזאת לעומת עשרות שעות שאורכת קריאה ברומן, יחידת התרבות העיקרית שהייתה לתרבות לפני מאה שנה. במציאות הזו שבה טוווחי הזמן הולכים ומתקצרים אפילו השאלה "יש לך דקה?" נענית יותר ויותר בתשובה לא. דקה בימינו היא המון זמן.

אבל דווקא כאשר אנחנו מדברים בזכות היכולת שהופכת נדירה יותר ויותר להתרווח בתוך ההווה ולא להרשות לשעונו המתקתק של הזמן לדרוס אותנו, עלינו לפתח מודעות היסטורית נטועה בזמן שתלמד אותנו את שורשיה של פסיכוזת הזמן שבה אנו נתונים.

היסטוריה קצרה של הזמן

הזמן, יש היום יותר מאי פעם צורך להזכיר, הוא אשליה. הוא לא סתם אשליה אלא הוא מוסכמה תרבותית ומדיה טכנולוגית שהוחדרה לתרבות האנושית בצורה מכוונת היטב ולעיתים קרובות בכוונת זדון ממש, תוך שהוא משעבד אותנו בני האנוש ושודד אותנו מתחושת האינסוף חסר הגבולות שבה אנחנו כישויות חיות מחוננים באופן טבעי.

האנתרופולוג הנודע לוסיין לוי ברול הצביע על כך שלמרות שתפיסת הזמן שלנו נראית לנו טבעית, הרי היא אשליה שאינה קיימת בתרבויות פרימיטיביות. תרבויות אלו חיות ללא תפיסת הזמן המערבית ובהתאם לכך תפיסת המציאות שלהן שונה לחלוטין. הן אינן תופסות את הזמן כאובייקט השבור ליחידות שוות (חודשים, שבועות, ימים) הנשברות באופן מכאני לעוד יחידות שוות (שעות, דקות, שניות) וכן הלאה. בשביל תרבויות אלו מוגדר הזמן על ידי התרחשויות. דבר מסוים נזכר על פי כך שארע בתקופה אחרי שקרה דבר אחד (למשל לפני השטפון הגדול) ולפני דבר אחר (לפני שחלתה ביתה של השכנה).

תחילת השליטה של מושג הזמן באדם החלה בתפיסת הזמן המחזורי שראשיתה בחברה החקלאית המכוונת את מאמציה על פי עונות השנה, עונות שאת הגעתן מחשבים הכוהנים השולטים. השליטה של הזמן העמיקה עוד עם הופעת של תפיסת הזמן הלינארית, התפיסה שבה יש לזמן כיוון מוגדר. זוהי תחילתה של הציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה. כאן מתחיל מושג הקדמה ומושג העתיד המנכרים את האדם מהקיום בהווה.

אולם המהפכה הגדולה ביותר בתפיסת הזמן מגיעה עם הופעת השעון המכאני. "כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע." כותב מרשל מקלוהן בספרו להבין את המדיה. "הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכאני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכאני".

עם הופעתו של השעון המכאני הפך הזמן הלינארי לזמן מכאני. מבקר הטכנולוגיה לואיס ממפורד כותב על האופן שבו הובילה הכנסיה ובמיוחד המסדר הבנדיקטיני את רתימת האנושות לתוך המושכות הכובלות של הזמן המכאני. השעון הכנסייתי שסינכרן ומיכן את פעילותה של העיר הימי ביינימית הציב את האנשים לראשונה בתוך מסגרות זמן שהורו להם מתי להתעורר, מתי להתחיל לעבוד, מתי לצאת להפסקה ומתי לחזור לעבודה.

"הזמן שמודדים אותו לא על פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה." כותב מקלוהן "לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני".

התגברות עריצותו של הזמן לוותה גם בהתנגדות. במהפכת יולי 1830 בצרפת ירו המהפכנים בשעונים הציבוריים ואילו בשנות השישים הפסיקו רבים לענוד שעונים כאות מחאה כנגד הזמן. גם כיום נאלצת החברה לעבוד קשה מאוד על מנת לשבור את ההתנגדות של כל ילד וילד למושג הזמן והמוסד שמשמש למטרה זו הוא כמובן בית הספר שתפקידו העיקרי על פי חוקרים כמו אלבין טופלר הוא ללמד את נתיניו להיות בזמן מסוים במקום מסוים ולהשגיח על השמעותם להוראות הזמן.

מה הזמן עושה לנו

כדי להבין למה זה רע בכלל צריך להבין מה הזמן עושה לנו. "אנחנו מחלקים את הזמן ליחידות אחידות וניתנות לראיה, ומכאן נובעת תחושת המשך וכן קוצר הרוח שלנו כשקשה לנו להמשיך לשאת את השהות בין אירועים" כותב מקלוהן "תחושה כזו של קוצר רוח, או של הזמן כמשך, אינה מוכרת לתרבויות לא אורייניות".

חלוקתו ותת חלוקתו של הזמן מובילה להפיכת הזמן לאובייקט שבו יש לבצע מניפולציה. פתאום אפשר לשבץ את לוח הזמנים כאילו מדובר בטבלה, למלא אותו ולהשתדל לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר על ידי דחיסתו בעוד ועוד פעילויות הדוחקות זו את זו מפאת קוצר הזמן ומונעות מהאדם להתמסר לאחת מהן בלב שלם.

"כל הזמן החופשי שבעולם אינו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת 'עבודה', וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר 'זמן מלא' ו'זמן פנוי'. פנאי שולל את הזמן כמיכל". כותב מקלוהן.

"הדרגה שבה תרבות נשלטת על פי זמן היא מדד מדויק לרמת הניכור שלה." אומר מבקר התרבות האנרכו-פרימיטיביסטי ג'ון זרזאן "שניה של זמן היא כלום ולתת לה קיום נפרד משל עצמה זה מנוגד לחלוטין לתחושת החיים שלנו".

"עמים 'פרימיטיבים' חיים בהווה, כפי שכולנו עושים כשאנחנו נהנים" אומר זרזאן. "אמרו כבר ששבט המבוטי שבדרום אפריקה מאמינים ש'על ידי מילוי נאמן של ההווה, העבר והעתיד כבר ידאגו לעצמם.' עבור שבט הפוני הצפון אמריקאי החיים הם מקצב ולא התקדמות. לעמים פרימיטיבים אין בדרך כלל עניין בימי הולדת או במדידת הגיל. בכל הנוגע לעתיד, יש להם רק מעט רצון לשלוט במה שאינו קיים, כפי שיש להם רק מעט רצון לשלוט בטבע".

עבור האדם המודרני המורגל בתקתוקו האחיד של השעון היוצר כדברי זרזאן "שניות אחידות. אנשים אחידים" עשיות תפיסות אלו להראות זרות ומוזרות. הזמן המכאני המערבי מוטבע בנו בצורה עמוקה כל כך עד שקשה לנו לדמיין קיום בנפרד ממנו.

התוצאה היא שהאדם המודרני מוצף בתחושות של חרדה מתמדת הנגרמת על ידי נוכחותה של השאלה "מה יהיה בעתיד?" וחודרת אפילו שברוב הזמן והמקרים יש לו כל מה שהוא זקוק לו: מחסה, מזון מספיק, ואין מישהו שמאיים על קיומו הפיזי בצורה מיידית. המצב האוטופי הזה שהוא משאת חלומה של חיה לא מספיק לאדם מפני שהוא עסוק תמיד בשאלה מתי הוא יסתיים. "הם [אנשים] פשוט נאבקים לשרוד כפי שאף חיה אחרת לא עושה, למרות דרווין" כתב רוברט אנטון ווילסון. "רוב החיות פשוט משחקות רוב הזמן, פותרות בעית השרדות כאשר הן חייבות או מתות מכך שלא פתרו את הבעיות הללו; רק בני אדם מודעים למאבק ולכן מודאגים ומדוכאים לגבי משחק החיים".

וותרו על הזמן

כמו כל טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה, גובה מאיתנו טכנולוגית הזמן מחיר כבד. סיפור ההתפתחות של הטכנולוגיה הזו משעון העיירה, דרך שעון הכיס האישי שכלל תחילה רק מחוג אחד למדידת השעות ועד לשעון הדיגיטלי המודד בדיוק נמרץ כל שניה ושניה היא סיפור הניכור ההולך והמתגבר שלנו מתחושת הזמן הטבעית והחופשית שלנו שבה אין סיבה לרוץ לשום מקום, כי הזמן הוא משך נצחי שמקבל את המשמעות שלו מאיתנו ולא מגורם חיצוני.

מחוגי השעון משמשים בעבורנו כמו יתדות דמיוניים שאנו מציבים בזמן, אבל היתדות הללו כובלים את רוחנו מלהתרומם אל מעבר לזמן. הידיעה מהו הזמן מונעת מאיתנו באופן מסתורי מלהיות בתוך הזמן ממש.

בעולם המודרני לחיות בתוך הזמן זו חוויה שבשביל להכיר אותה אנחנו צריכים לצאת לחופשה ארוכה על חוף בתאילנד או לטראק של כמה חודשים. שם, רחוקים מעריצותה של טכנולוגית הזמן אנחנו יכולים לגנוב כמה ימים ולקבל תחושה של קיום מחוץ לזמן, קיום במצב היות שבו מציאות הזמן נובעת מהתחושה העצמית ושבו השאלה האם השעה שלוש, חמש או שבע הינה חסרת חשיבות. זה לא משנה מה הזמן, כי בכל מקום שיהיה, אתה בתוכו.

להיות בתוך הזמן, לא כל הזמן לנסות לתפוס את הזמן, לנצל אותו, להספיק בו, למלא אותו, לפנות אותו. להיות כמו עץ, פרח או חתול שבשבילם כל רגע ורגע הוא מוחלט.

אפשר לחלום על יום אחד שבו תקום תנועה לביטול הזמן, אבל מאחר שקשה להעריך שזה יקרה בזמן הקרוב נותר לכל אחת ואחד מאיתנו למצוא את הדרך שלהם לחפש יחס חדש עם הזמן. אפשר לעשות את זה על ידי הסרת שעון היד שלכם, אפשר לעשות את זה על ידי נסיעה ארוכה מחוץ לציביליזציה, אפשר לעשות את זה על ידי מדיטציה, בשבת או בעזרת כלים אחרים.

בויתור על הזמן בתוך המציאות המואצת והתזזיתית שלנו יש אלמנט הירואי אבל לא דווקא דון קישוטי, כי וויתור על הזמן הוא משהו שהרבה אנשים סביבנו עושים כל יום, הוא משהו ש
הטבע שסביבנו עושה כל העת, וגם אנחנו יכולים לעשות אותנו, אפילו כאן, אם רק רוצים. כדאי לכם לנסות.