גר בארץ נוכריה והמד"ב הפסיכדלי

 

רוברט היינלין טען שספרו גר בארץ נוכריה אינו ספר מד"ב. ואכן הספר הזה, שנכלל בדרך כלל בספרות המד"ב הינו אולי ספר מיסטי לא פחות מדתי. הנטייה המיסטית של ספרות המדע הבדיוני היא דבר שניתן לגלותו אצל סופרים נוספים כגון פיליפ ק. דיק (למשל בואליס) פרנק הרברט (בחולית) או ארתור סי קלארק (קץ הילדות). התייחסות לקשר הזה בין המדע בדיוני לבין המיסטי והמאגי ניתן למצוא בכך שספרות המד"ב מקובצת לעיתים קרובות יחדיו עם ספרות הפנטזיה ושביצירות מסוימות מאפיינים של השתיים הינם בלתי מובחנים ממש. בכך מוצאת לה הדגמה אמירתו של ארתור סי. קלארק שלא ניתן להבחין בין טכנולוגיה מפותחת מספיק לבין קסם.

 גר בארץ נוכריה מספר על ואלנטין סמית', אמריקאי שגדל על פני מאדים ושרכש שם את הידע האיזוטרי של התרבות המאדימית. בהגיעו לכדור הארץ, סמית' מפיץ את תורות המאדים לקבוצות של תלמידים ומלמד אותם את האמנות העתיקה של שתיית המים או "לגרוק" (To Grok) מילה שמשמעותה בשפה המאדימית של היינלין "לשתות". גריקה, אמנות שתיית המים המשותפת מאפשרת להם לבצע שיתוף תודעה טלפאתי, להשיג יכולות טלקינזיס, לפתח תודעה קיבוצית בקבוצה ועוד מיומנויות רבות אחרות. ברומן של היינלין מי ששותים מים יחדיו הופכים לאחי מיים, קשר רוחני מהמעלה הגבוהה ביותר. המילה לגרוק, אגב, הפכה כבר מאז ספרו של היינלין למטבע לשון השגור אצל אוהדי מד"ב, היפים והאקרים ואף נכנס למילון אוקספורד האנגלי.
 
הגעתי לספר של היינלין לאחר כשקראתי עליו לראשונה בספר המופלא The Electric Kool-Aid Acid Tests של הסופר טום וולף. וולף שמתאר בספרו מ-1968 בזמן אמת את סיפורו של הגיבור הפסיכדלי הפרוטו-היפי קן קיזי מספר שכל מי שהצטרף לחבורתו של לירי נדרש לקרוא את ספר המדע הבדיוני הזה. מעניין לציין שבעוד החבורה הפסיכדלית של החוף המערבי (לירי ושות') ניסתה להבין את החוויה הפסיכדלית בעזרת שימוש  בתורות המזרח, בחבורתו של קיזי ספרות החניכה הפסיכדלית הייתה מורכבת בעיקר מספרי מד"ב (שני הספרים האחרים שזכו לפופולריות רבה היו קץ לילדות של ארתור סי. קלארק והספר More than Human של תיאודור סטורגיאון). מעניין גם לציין שבשנות השבעים לירי עצמו ביצע מהפך, נטש את המושגים המזרחיים והחל גם הוא לחשוב בעזרת קונספטים מד"בים כמו קולוניות חלל, רשתות מידע ועוד.
 
התחלתי לקרוא את ספרו של היינלין מתוך סקרנות ורצון להתחקות אחר הלך הרוח של הקבוצה של קיזי באמצע שנות השישים. לא מיד הבנתי למה קיזי החשיב כל כך את הספר הזה, אבל ההקשרים בין תרבות התודעה המאדימית שואלנטין סמית' מנחיל לבני כדור הארץ לבין מהפכת תרבות הנגד של שנות השישים, והמהפכה הפסיכדלית בפרט הלכו והפכו ברורים ב-200 העמודים האחרונים של הרומן.
 
השנה הייתה 1961, שנתיים לאחר ספרו לוחמי החלל (הסרט גברים בחלל) שהואשם בנטיות פשיסטיות בולטות, כשהיינלין כתב את הספר האולטרה-ליברטיאני הזה, מה שמוכיח בעיני שלהיינלין יש לפחות תכונה אחת של סופרים גדולים, הנכונות לכתוב היישר ממקורות ההשראה הספרותית ולחקור את כל האפשרויות של היקום הספרותי מבלי להכפיף עצמם לשום סוג של אידאולוגיה.
 
בדומה לתרבויות הנגד שהתפתחו בשנים שלאחר מכן ברחבי ארה"ב גיבורי גר בארץ נוכריה יוצרים חברה חדשה וקהילתית המבוססת על אהבה חופשית (גם חד-מינית), ביטולו של הרכוש, חזרה לטבעיות (הקשישים מפסיקים לצבוע שערם, הרופאים יוצאים כנגד הרפואה המערבית) ומשתמשים בברכות שלום בסגנון "את הוא האלוהים" ו"אתה הוא האלוהים". כמו התנועה הפסיכדלית ותנועות תרבות הנגד האחרות של שנות השישים גם הם נרדפים על ידי חברה פוריטנית שלא מוכנה לקבל את סגנון החיים שלהם. בקטע נבואי ממש, מייסד איש המאדים סמית' במהלך הרומן שורה כנסיות עם שמות כגון  "כנסיית כל העולמות" ו"מקדש הפירמידה הגדולה", מתוך נסיון למצוא מקלט לדרכו הרוחנית תחת האצטלה המוכרת של "כנסיה". הכנסיות הללו מגורשות ונרדפות זו לאחר זו באופן דומה לזה שנרדפו הכנסיות השונות שניסה טימותי לירי להקים במהלך שנות השישים בנסיון להגן על הדרך הרוחנית הפסיכדלית מפני זרועות הממסד. עם זאת, כמו אצל לירי והחלוצים הפסיכדלים האחרים של הסיקטיז, מה שסמית' מבקש למסור אינו דת.
 
"זו אינה אמונה. הדיסציפלינה היא פשוט שיטה של פעילות יעילה בכל דבר" (עמ' 407 בתרגום העברי) אומר סמית'. האמירה הזו מקבילה להבדל בין בין מושג האמונה הדתי לבין הפרקטיקה הפסיכדלית שהיא פרקטיקה של חוויה. כמו פסיכדליה, שתיית מים היא דיסציפלינה שניתן ללמוד את השימוש הנכון בה. על ידי השימוש בדיסציפלינה הקדושה אחי המים של החבורה זוכים לכוחות על שמשנים את חייהם, מה שמזכיר גם כן את החוויה הפסיכדלית. גם הפרנקסטרים של קיזי ראו את עצמם כגיבורי על שכל אחד ואחד מהם ניחן בכח מיוחד משלו שבא לידי ביטוי בעזרת החוויה הפסיכדלית.
 
חברי קהילת המים יוצרים בעזרת השימוש בדיסציפלינה הזו חברה אוטופית בינם לבין עצמם, אולם הם נרדפים על ידי קהילות צרות אופקים ותקשורת קפיטליסטית עויינת ותאבת דם. סופו של הספר מותיר מקום למחשבה שגם אם המהפכה התודעתית מושחתת על ידי ציבור פנאטי ותקשורת עוינת, הרי שאם הטכניקה שלה יעילה מספיק היא תשרוד, תתגבר ועוד תגיח מחדש בבוא הימים.
 

וולף כותב על הקשר בין חבורתו של קיזי לספרו של היינלין: "זה מופלא. זה כאילו שהיינלין והפרנקסטרים היו קשורים יחדיו בקשר בלתי סיבתי נסתר." (137) (תרגום שלי) ואכן גר בארץ נוכריה היה כבר אז באמצע שנות השישים ספר נבואי בעיני קן קיזי, עוד לפני שהעלילה של הסיקסטיז הגיעה לסיומה העגום. הספר של היינלין נקרא עד היום כספר נבואי במובן האמיתי ביותר של המילה. למרבה העניין, היינלין כתב את הספר בניגוד להרגלו רק כעשר שנים לאחר שהגה לראשונה את עלילתו. לדברי היינלין הוא חיכה שהנורמות החברתיות ישתנו ויאפשרו לספר להתקבל. לדבריו הוא ראה  לדבריו את השינוי החברתי הזה קורה לנגד עיניו במהלך שנות החמישים, והוא צדק. הספר שיצא ב-1961, זכה לפרס הוגו של אותה השנ
ה והפך לאחד מספרי הקאלט של ההיפים. גם כיום זהו אחד מספרי המד"ב הקלאסיים והמומלצים ביותר לכל מי שרוצה להבין לעומק את האתוס של שנות השישים.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  On 22 באפריל 2009 at 11:26

    מי שמתעניין בעוד דוגמא
    מומלץ לקרוא את החלק השני של פרק חמש בספרו של אלדוס הקסלי, עלום אמיץ חדש
    http://www.huxley.net/bnw/five.html

  • kenny  On 22 באפריל 2009 at 13:41

    או ליתר דיוק, היינלין הוא רמאי. ההצגה של הכנסיה כ"דיסצפלינה" בלבד נוגדת את ההתנהגות של החסידים שלו, שהיא דתית לכל דבר. זו לפחות דעתי. מה גם שהמים של סמית הם מים פשוטים וההתחלקות במים (שמקורה בנדירות של המים על מאדים) מעידה על מערכת יחסים מסוימת בין "אחי המים" ולא על שותפות בחוויה שנובעת משתיית המים. ההפיכה ל"אח מים" פירושה קודם כל קבלת עמדה אמונית-מוסרית שהיכולות הפרה-נורמליות שלהן זוכים האמינים הן פועל יוצא שלה.

    (רענן את זיכרוני – האם כולם זוכים באותן יכולות או שהן שמורות לסמית? עברו אי-אלו שנים מאז שקראתי את הספר הזה. אודה ואתוודה שאני לא אוהב אותו, מצאתי אותו מטיפני בצורה בוטה ומציקה שהעיבה על כישרון הכתיבה של היינליין.)

    ההקבלה הכנסייתית המתבקשת מאליה, לדעתי, היא דווקא לראשית הנצרות. הסיום של הספר והטקס החותם אותו, על ההקבלה הברורה שלו למיסה ולאכילת לחם הקודש, מדגישה את זה עוד יותר.

    ודרך אגב, למיטב זיכרוני More than Human של תאודור סטרג'ן (כך יש לתעתק את השם) תורגם לעברית בשם "על אדם" לפני כשלושים שנה.

  • רינת  On 22 באפריל 2009 at 15:48

    עידו, אולי יעניין אותך לדעת: יש תנועה ניאו-פאגאנית/ניו-אייג'ית שקמה בארה"ב בשנות השישים אשר פועלת לפי העקרונות המיסטיים שהציב היינליין בספרו. הם מכנים עצמם בתור כנסיית כל העולמות. באתר שלהם הם מספרים על הקמתם ואמונותיהם: http://www.caw.org/index.php?module=Pages&func=display&pageid=3

    זו אחת מהדוגמאות המסקרנות לאיך דת שהוצגה במדיה כלשהי התגלגלה להיות דת בעולם האמיתי. יש לא מעט דוגמאות לכך דווקא מז'אנר המד"ב.

  • אפרת  On 22 באפריל 2009 at 16:16

    אני הבנתי את המילה "לגרוק" בצורה שונה: לעבד מידע, להבין, לתפוס, להפנים. באינטרנט אפשר למצוא הגדרות שונות כמו:"לעמוד על מהות דבר" או:"להבין עד כדי כך שמושא התצפית הופך לחלק מן הצופה".

  • עידו  On 22 באפריל 2009 at 17:02

    היינלין מתאר מספר פעמים את המים יותר כטכניקה מסוימת שיש ללמוד אותה מאשר ככנסיה ומציין שהשימוש במילה כנסיה הוא רק בשביל העולם החיצוני.

    למעשה הם כולם מתלמדים בכיתות בטכניקות איזוטריות שונות ולא זכור לי שיש ברומן הצהרות אמוניות מלבד ההכרה שהכל הוא אלוהים. שאר התלמידים אמנם לא מגיעים לרמתו של סמית' במהלך הרומן אבל הם כן מגיעים ליכולות כלשהן, וחלקם (פטי) ליכולות ניכרות ממש.

    ההקבלות לראשית לנצרות הן מעניינות מאוד משום שוולף עצמו משווה את קבוצתו של קיזי לראשיתה של הנצרות, כך שזו עשויה להיות הקבלה נוספת.

    ותודה שהערת בנוגע לתרגום ספרו של תיאודור סטרג'ן.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 22 באפריל 2009 at 17:06

    את צודקת והגדרת את זה יפה. הייתי צריך באמת להבהיר ברשימה עד כמה מונח זה הוא רווי משמעויות (ועדיין לא ברור לחלוטין)
    עידו

  • גדי  On 23 באפריל 2009 at 22:36

    היי
    זה ספר הילדות שלי. קראתי אותו במשך איזה שבועיים באנגלית תוך כדי נסיעה בעוד הורי מנסים לשכנע אותי לצאת מהאוטו ולראות את נפלאות ארה"ב שמחכים בחוץ )תראה – עץ גדול
    )
    לא עבד להם.

    תודה שהעלית נשכחות

  • דורון  On 9 באוגוסט 2010 at 17:28

    כמה הקשרים מוזרים

    גם צארלס מאנסון (כמו הרבה היפים) התייחס לספר הזה כאל סוג של תנ"ך, גם צ'ארלס מאנסון הסתובב ברחבי ארה"ב עם אוטובוס (שחור לא צבעוני) מלא בקומונה (הרמון) ולקח מלא טיפות (לא של מים).

    כמו כן, גם צ'ארלס מאנסון קשור לסוף של שנות השישים כמו שאתה הזכרת לי לפני כמה שנים באיזה בלוג (גם כי הוא, באופן ברור כמו קיזי שיצר את החיבור למלאכי הגיהנום והפסטיבל ההוא).

    בקשר לספר…

    יש כמה קטעים שהמעגל הפנימי של סמית' נוסע לכמה מקומות באוטובוס גריי האונד.

    לא מסכים איתך בקשר לקוויריות, הספר הוא די מקובע בהקשר הזה (הייתי אומר נאצי אבל הם דווקא היו קווירים גדולים בגדול), די הופתעתי שלא שמת לב.

    הסצנה בסוף גרמה לי כמעט לבכות בזמנו.

    קראתי לא מזמן את הגרסא הלא מצונזרת (עם הכריכה שיש בבלוג) הגרסא שקיזי ומנסון קראו היא זאת המצונזרת שהייתה היחידה בהפצה עד 1980, קראתי אותה שהייתי ילד אבל אני לא זוכר מה ההבדלים, בגדול ממה שאני זוכר נראה לי, בדרך קול אמריקאי, האלימות הושערה, המיניות הוצאה, איזה גרסא אתה קראת?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: