טכנומיסטיקה

מאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י-מעריב

לאחרונה, כשקראתי במאמר של האנתרופולוג מייקל הארנר בספר המאמרים הקלאסי שערך Hallucinogens and Shamanism הופתעתי לגלות קשרים די מעניינים בין התפיסה השמאניסטית לבין הפוקימון, אותה סדרת טלוויזיה, ומשחקי מחשב שממשיכה מאז שנות התשעים להיות אחד המותגים המצליחים בעולם.

המאמר של הארנר The Sound of Rushing Water מתאר את תפיסת העולם השמאניסטית של בני שבט הג'יבארו (Jivaro) שהארנר חי איתם במשך תקופה ארוכה. לג'יבארו כשבט הפועל תחת ראיית עולם שמאניסטית יש תפיסה די מעניינת של המציאות, שהיא, מיותר לציין, שונה לחלוטין מתפיסות המציאות המקובלות בחברה המודרנית. בעיני הג'יבארו העולם הנגלה הוא עולם אשליה. העולם האמיתי מנוהל על ידי כוחות נסתרים מהעין, כוחות שאותם יכולים לראות רק מומחים (השמאנים), וגם זה רק כאשר הם תחת ההשפעה של חומרים הלוצינוגנים.

שמאנים מתחלקים לשני סוגים. שמאנים מכשפים (התקפיים) ושמאנים מרפאים. בן שבט שרוצה להפוך לשמאן נדרש לרכוש "צנצאק", מעין רוח מסייעת משמאן בכיר יותר. "כדי לתת לחניך צנצאק השמאן פולט מעצמו מה שנראה – למי ששתו נאטם [השם של שבט הג'יבארו לאיוואסקה – ע.ה.] כחומר זוהר שבו אצורות הרוחות המסייעות." כותב הארנר "הוא חותך חלק מאותו החומר עם מאצ'טה ומעניק אותו לחניך. המקבל חש כאב כשהצנצאק חודר לבטנו ושוהה במיטתו במשך עשרה ימים כשהוא שותה נאטם מדי ערב."

במשך הימים הבאים השמאן הבכיר יעסה מדי פעם את גופו של השמאן החניך וינשוף עליו עשן על מנת להגביר את כוחה של ההעברה. מצדו של החניך נדרשת התנזרות מפעילות מינית במשך שלושה חודשים לפחות (על מנת להפוך לשמאן באמת רב עצמה נדרשת התנזרות מינית של שנה שלמה, דבר שרבים אינם עומדים בו). בסוף החודש הראשון יצא מגרונו של השמאן צנצאק והשמאן יחוש חשק עז לכשף. אם יממש את תשוקתו ויטיל את החץ המכושף שברשותו יהפוך לשמאן מכשף שמטיל צנצאקים על אנשים וגורם להם מחלות ואף מוות. לעומת זאת, אם יצליח לשלוט ביצרו ויבלע מחדש את הצנצאק יהפוך לשמאן מרפא.

כעת, במהלך תקופת ההתנזרות המינית, אוסף השמאן החדש כל מיני סוגים של חרקים, צמחים ואובייקטים אותם יכול להפוך אותם לצנצאקים. "כמעט כל אובייקט, כולל חרקים חיים ותולעים יכול להפוך לצנצאק אם הוא קטן מספיק כדי שהשמאן יבלע אותו", כותב הארנר. "סוגים שונים של צנצאקים משמשים כדי ליצור דרגות שונות של מחלה. ככל שגדול יותר מספר האובייקטים שיש לשמאן בגוף, כן גדולה יכולתו."

תזכרו את הפרט האחרון הזה עוד מעט כשנעבור לדבר על פוקימון והשמאניזם. בינתיים נמשיך עוד קצת עם שבט הג'יבארו. על פי הג'יבארו לכל אובייקט וחפץ בעולם יש שני מצבים: הטבעי והעל-טבעי. כך לדוגמה, גם לחץ המכושף של השמאן יש צורה רגילה כלשהי בעולם הטבעי שאותה יכול לראות כל אחד, אלא שכדי לראותו בהתגלמותו העל טבעית יש לשתות נאטם. צנצאקים יכולים להתגלם במגוון רחב של צורות כמו פרפרי ענק, יגוארים או קופים שמסייעים לשמאן במלאכתו. סוג מיוחד של של צנצאק נקרא "פאסוק" וביכולתו לסייע לשמאן מכשף על ידי כך שהוא עוקב אחר קורבן הכישוף כשהוא מתחזה לחרק או חיית יער. כך לדוגמה, אם קורבן הכישוף חושד שהוטל עליו כישוף והוא הולך לשמאן מרפא שמצליח לחלץ ממנו את הצנצאק (אופרציה מורכבת שלא כאן המקום לפרטה) ישליך עליו הפאסוק צנצאקים משלו. שמאן מכשף גם יכול ליצור ווקאן, מעין ציפורי ענק שיחוגו מעל בית הקורבן וימיטו עליו קדחת וטירוף או אף ישלחו צנצאקים נוספים שקיבלו מאת השמאן המכשף.

עד כאן עם שבט הג'יבארו (הארנר ממשיך שם עם פרטים נוספים, למעוניינים). מה שמעניין לציין כאן הוא שרבים מהאלמנטים שעסקתי בהם כאן מזכירים מוטיבים מהתרבות הפופולרית בת ימינו. החצים המכושפים לדוגמה מזכירים משחקי D&D, הפאסוק שאותו הזכרנו הזכיר לי את הטופו, יצור מכושף שאתה יכול לברוא ושתוקף עבורך יריבים במשחק Dofus. אגב, אני בטוח לעצמי שיש עוד אנספור דוגמאות ליצור שכזה, ואני משתמש כאן בדוגמה הזו רק מפאת הידע המצומצם שלי בתחום הפנטזיה. אני גם בטוח שיש עוד אנספור יצירות פנטזיה שהמנהגים של הג'יבארו מזכירים אותן מאוד, ואשמח לשמוע על עוד כאלה. אבל מבין שלל היצירות המוכרות לי, אף אחת לא הזכירה לי את השמאניזם של הג'יבארו יותר מהפוקימון.

וויקיפדיה כותבת שהקונספט של הפוקימון יצא מתחביב איסור החרקים של סאטושי טאג'ירי-אוניווה, יוצר הפוקימון. כמו השמאנים של הג'יבארו שיוצאים ליער כדי לתפוס שם חרקים ולהפוך אותם לצנצאקים, גם גיבורי הפוקימון מסיירים בעולם הטבע בחיפוש אחר חרקים וחיות קסומות שונות שאותם יהפכו לסוג של צנצאקים, רוחות שנמצאות ברשותם ושאותם יטילו כנגד אויביהם. הם אמנם לא בולעים אותם (יש גבול למה שאפשר להראות לילדים בלי שההורים יתערבו. אף תאגיד בינלאומי לא רוצה שכל מיני זאטוטים שמחקים כל מה שהם רואים בטלוויזיה יתחילו לבלוע חרקים. זה מרשם בטוח לתביעה וחרם הורים), אבל הם לוכדים אותם בתוך פוקהבולים (Pokeball) טכנולוגיים וסטריליים (כשהיצורים נשאבים לתוכים, הם הופכים לחומר זוהר ובהיר שמזכיר את תיאורו של הארנר למראהו של הצנצאק שמוציא השמאן מגופו). כמו אצל שבט הג'יבארו על ידי בליעתו של היצור, הופכים הצנצאקים של הפוקימון לכלי מכושף שתחת שליטתו של המאמן שמאן, ה-Pokemon Master שמתגלה כלא אחר מסוג טלוויזיוני של שמאן. כמו אצל הג'יבארו, אצלם מקבל השמאן החניך את ההצנצאק הראשון משמאן בכיר מקבל כל חניך פוקימון את הפוקימון הראשון שלו ממומחה פוקימון (פרופסור אווק, המומחה הגדול לפוקימונים) וכמו אצל שבט הג'יבארו, ככל שהפוקימון-מאסטר אוסף יותר פוקימונים כן הוא רב עוצמה יותר. זוכרים את הססמה האלמותית של הפוקימון? “Gotta Catch Them All”, זו כנראה הסיסמה שגם השמאנים המתלמדים של שבט הג'יבארו גדלים איתה.

אז האם ילדי העולם צופי הפוקימון מתאמנים להיות שמאנים? סביר יותר להניח שמרבית המוטיבים הפוקימונים לקוחים דווקא מהשינטו, הדת המסורתית והאנימיסטית של יפן שיש המשווים את הפוקימונים ל"קאמי", האלים שלה (צריך לציין שגם לשינטו יש מאפיינים שמאנים). ובכל זאת, חיפוש מהיר של Pokeomon + Religion בגוגל העלה שני מאמרים של נוצרים אדוקים ונזעמים שמתריעים על כך שהסדרה פוקימון צופנת בחובה מיסטיקה, דאואיזם, הינדואיזם, ספר המתים הטיבטי ושלל השפעות שטניות אחרות של הסדר העולמי החדש. אחד הנוצרים המודאגים אף מציין שצפה בילדים תמימים בני שלוש שמשחקים עם פוקימונים, משליכים אותם על הקרקע וקוראים בשמותיהם. לדבריו, הילדים התמימים הללו מתאמנים למעשה בלחישת לחשים ומאגיה שחורה. למרות שהמבקרים הללו היסטריים יש משהו בדבריהם (אם כי אני לא מסכים עם השיפוט הערכי). דווקא הוותיקן שכנראה שכח את הלימודים המפורטים של כתבי ההרסיולוגיה (מדעי המינות) של אבות הכנסיה הראשונים, נתן את ברכתו למשחק המחשב של הפוקימון והכריז עליו כשעשוע לא מזיק ברוח הנצרות (איפה הם חיים???).

תימות שמאניות נפוצות, אגב, לא רק בפוקימון. נוכחותה התכופה של פטריית האמניטה מוסקריה ההלוצינוגנית (זו האדומה עם הנקודות הלבנות) באגדות עם מיוחסת לשימוש השמאני הנרחב בה לאורך ההיסטוריה. כך לדוגמה על פי החוקר וולפגאנג באואר, הסיפור כיפה אדומה נקרא על שם אותה פטריית אמניטה מוסקריה עם הכיפה אדומה (בגרמנית שם נוסף של פטריית האמניטה מוסקריה הוא "כיפה אדומה" – Rotkäppchen). על פי באואר הזאב המקיא מכיפה אדומה הוא סמל לאדם שאוכל בתאווה חזירית מהאמינטה מוסקריה ולבסוף מקיא אותה – כך שכיפה אדומה בוקעת שוב מבטנו, כמו בסיפור. באואר מוצא מוטיבים שמאניים באגדות רבות שבהן תודעת הגיבורים משתנה לאחר שאכלו מאכל בלתי רגיל כמו לדוגמה ביפהפיה הנרדמת או בעמי ותמי. מי שחקר את הנושא לעומק הוא הקלאסיקן קארל רוק שהקדיש ספר שלם למחקר המוטיבים השמאניסטים באגדות עם אירופאיות.

לא ברור מה פרופ' רוק היה אומר על הפוקימון, אבל דבר אחד בטוח. מאז שקראתי בהארנר, אני הרבה יותר אוהב את פיקאצ'ו.