טכנומיסטיקה

שבוע שעבר צפיתי בסרט "לעזוב את וודסטוק" של אנג לי. לא סרט מבריק במיוחד, אבל הוא זכה בחיבתי בגלל ההתייחסות האינטימית שלו לפסטיבל וודסטוק ובעיקר בגלל סצינת הטריפ (המנדטורית בהתחשב בנושא) שהייתה היפה ביותר שראיתי עד היום וגרמה לי לחשוב קצת על האופן שהקולנוע מתמודד עם החוויה הפסיכדלית.
 
ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.
 
את תחילת הנסיונות לתאר את החוויה הפסיכדלית בקולנוע אפשר, אם רוצים, לאתר כבר בדמבו של דיסני שבו הפיל דמבו שותה מים מבאר ונכנס למצב הזייתי רב עוצמה בו הוא מועבר ליקום של שיירות פילים ורודים וחזיונות פרקטליים וקליידוסקופיים, אבל מבול סרטי הטריפים הגדול, הגיע באמצע שנות השישים, עם התפשטות הפסיכדליים בחברה האמריקאית. בתקופה הזו נעשו שורה ארוכה של סרטי B זניחים למדי ש-LSD שיחק בהם תפקיד מרכזי  ולרוב סנצסיוצני למדי, כמו Wild in the Streets, פנטזיה פוליטית משוגעת שבו הצעירים (כלומר ההיפים) עולים לשלטון ושולחים את כל מי שמעל גיל 30 למחנות לחינוך מחדש שבהם הם צריכים להתנסות ב-LSD, י Psychedelic Priest (ששמו הוא אולי פראפראזה על האוטוביוגרפיה של טימותי לירי High Priest) שבו מחדיר מישהו LSD לסודה של כומר ג'ון, שחווה סדרה של חזיונות דתיים ויוצא למסע של גילוי עצמי ברחבי אמריקה בחברת היפים ודרופ אאוטס; ואפילו הסרט Skidoo של אוטו פרמינגר עם ג'קי גליסון וגראוצ'ו מרקס בתפקיד אלוהים שמקדם המכירות שלו היה לא אחר מטימותי לירי שמופיע בטריילר שוב ושוב, מכריז שהסרט הזה "ישנה את התודעה של אמריקה" וקורא לכל צעיר וצעירה לקחת את אבא ואמא לסרט כדי לגרום לו לפתוח את הראש לחווית ה-LSD.

 הנסיונות המוקדמים הללו לדבר על החוויה הפסיכדלית היו רובם ככולם סנסציונים באופיים. רבים מהם נעשו במסורת סרטי האקספלוייטיישן,  ולא חוסכים במאפיינים פרובוקטיבים אחרים כמו ערום. רובם וויריסטים למדי ומתיימרים להעניק לצופה הסטרייטי והמבולבל של סוף שנות השישים הצצה לתוך תרבות הנגד הלא ממש מובנת של ההיפים והביטניקים האלה, אבל גם לקרוץ לקהל הצעיר. כולם נראים כיום כחומר שממנו עשוי הקאלט.
 
הנה עוד דוגמה אחרונה לסרטים בסגנון, מתוך הסרט The Love-Ins

 
סצינות הטריפים בסרטים הללו, לא באמת חודרות עמוק. הנסיון שלהן לחדור לחוויה הפסיכדלית הוא בדרך כלל די זול ושטחי, לא הרבה יותר מבליל של צבעים וקולות. גם אמצעי ההפקה והאפקטים המוגבלים של שנות השישים לא אפשרו להתפרע באמת עם החזון. בהמשך ההיסטוריה של הקולנוע, סצינות של חוויות פסיכדליות קיבלו Production Value מסוגים חדשים, וגם נוצרו על ידי במאים שההתייחסות שלהם לנושא הייתה מעט רגישה ויצירתית יותר. אספתי כאן כמה מסצינות הטריפים הבולטות בתולדות הקולנוע בנסיון לתת היסטוריה קצרה וראשונית של הטריפ הקולנועי.
 
הטריפ (1967)
הטריפ הוא סרט יוצא דופן שהוקדש כולו לתיאור של טריפ אחד. פיטר פונדה שהיה בסוף שנות השישים גם כוכב קולנוע וגם תומך נלהב של תרבות הנגד משחק בתפקיד הראשי בתור גבר שהתגרש זה מכבר מאשתו הבוגדת ויוצא לטריפ ה-LSD הראשון שלו. הסרט, שג'ק ניקולסון (חובב טריפים ידוע בפני עצמו) כתב את התסריט המקורי שלו, בוים על ידי במאי הקאלט רוג'ר קורמן. מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי שמנסה ברובו להתחקות אחר החוויה הפסיכדלית ומתעסק הרבה בחוויה הפנימית שעובר גיבור הסרט. יש משהו מאוד נאיבי בסרט הזה, שמורגש שנוצר בשיאה של התקופה הפסיכדלית ונדמה שהוא כמעט מנסה ליצור איזה טיעון עבור החוויה הפסיכדלית.  

אדם בעקבות גורלו (1969)
שנתיים אחרי "הטריפ", פיטר פונדה שוב לוקח טריפ על המסך, הפעם בפסטיבל מארדי גרא עם דניס הופר (שביים) ושתי יצאניות. זו אחת מסצינות הטריפים המפורסמות בתולדות הקולנוע. עם תחושה מאוד קלאוסטורופבית, ושימוש עוצמתי במלל של לחשים דתיים. בסה"כ נראה טריפ מאוד רע. וכמה מטומטם צריך להיות כדי ללכת לעשות טריפ בבית קברות?
(הגרסה היחידה שמצאתי מדובבת לאיטלקית). 

Altered States (1980)
Altered States של הבמאי קן ראסל הוא עוד סרט שמכיל שפע של טריפים רעים, למעשה כמעט שניתן לכנות אותו סרט אימה פסיכדלי. אדי, הגיבור שדמותו מבוססת על המדען האקסצנטרי והמבריק ג'ון סי. לילי
שהמציא את ה-Isolation Tank, ושילב את מחקריו בתאי בידוד אלו עם התנסויות פסיכדליות, יוצא בתחילת הסרט למסע חסר פשרות במטרה לחקור את עולמות התודעה. הוא נוסע למקסיקו, משתתף בטקס פטריות וחוזר משם עם תמיסה פסיכדלית שאותה הוא מנסה בתוך תאי הבידוד שהמציא. במהלך הסרט הוא עובר חוויות פסיכדליות מחרידות למדי של טרנספורמציה ומטמפורפוזה, מרסק את האגו, חופר עמוק לתוך האין ובסופו של דבר (בסוף טוב ומרגש) בוחר לוותר על הנסיון לחדור לגרעין התודעה, ולחזור לחיים עם האנשים האהובים שסביבו.
הסצינה הזו מתוך הסרט נותנת מושג על מה מדובר. סצינה אינטנסיבית ועמוסה מאוד בדימויים דתיים ותיאולוגיים רבי עוצמה. כאן מדובר כבר בנסיון מושכלל בהרבה לנסות ליצור את התחושה של החוויה הפסיכדלית, אם כי הוא כולל שורה של חוויות זוועה שרובנו כנראה לא היינו מעוניינים לעבור על בסיס קבוע.

 
הדלתות (1991)
ג'ים מוריסון והדלתות אוכלים פיוטה במדבר בסרטו של אוליבר סטון. הם שרים שירים, מתחברים לשבטיות ולעצמם, מפחדים מהפנימיות, חשים ניתוק וג'ים רואה במדבר דמות של שמאן ויוצא בעקבותיו לסוג של חניכה. סצינה עשויה היטב שעשתה לי חשק כשראיתי אותה לראשונה בגיל 14 ועדיין עושה.

(לצפיה לחצו כאן. הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-2 דקות)

פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998)
עוד טריפ די רע, אבל כנראה גם המצחיק ביותר בתולדות הקולנוע. ג'וני דפ בתפקיד עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר תומפסון, נכנס לבית מלון בלאס וגאס שהוא מפוצץ על אסיד. טרי גיליאם הגאון עשה עבודה מבריקה בחיקוי של התחושה ההזויה של הטריפ הפסיכדלי. הסרט הזה מ-1998 עושה כבר שימוש משוכלל הרבה יותר במבע הקולנועי על מנת להעביר את החוויה הפסיכדלית: גיליאם משתמש באפקטים שיוצרים עיוות לחלל החזותי. אבל זה יותר מזה, הגרסה שלו לחוויה הפסיכדלית מצליחה לשים את האצבע בצורה יפה מאוד על תחושת המוזרות ההזויה שיכולה להתעורר בתוך טריפ פסיכדלי, כשהעולם שמסביב הופך לקרנבל של מוזרויות מוטאנטיות, שבו אתה משחק את תפקיד המוטאנט הראשי. חוויה שיכולה להיות מדהימה ואף מבדרת למדי, אם כי לא תמיד סימפטית, כפי שהאנטר מגלה במהרה…

(לצפיה לחצו כאן)
 
הומר סימפסון טרנינג און
הומר סימפסון אוכל פלפל בעל השפעות פסיכדליות, רץ למדבר ועובר עם עצמו מסע של התנסות תודעתית. לצערי מצאתי רק 35 שניות מדובבות לגרמנית מתוך הפרק המופלא ההוא, אבל הטריפ של הומר הוא אחד מהזכורים לטובה. הנה חלק מתחילת הטריפ הסימפסוני

 מעבר ליקום (Across the universe) (2007)
בונו משחק את דר' רוברטס, דמות המבוססת בבירור על דמותו של קן קיזי
בסרטה של ג'ולי טיימור שעושה רטרוספקטיבה לשנות השישים דרך הדיסקוגרפיה של הביטלס. הקטע הטריפי הזה מתרחש בתוך האוטובוס של קיזי, ועושה שימוש בהפרדה בין שכבות, בתצלומי נגטיב ובסלואו מושן על מנת ליצור הרגשה הזויה למדי. 

 
לעזוב את וודסטוק (2009)
והגענו לסצינה שרגשה אותי כל כך וגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה. סצינת הטריפ ב'לעזוב את וודסטוק' היא בעיני הטיפול הרגיש ביותר שהטריפ הפסיכדלי קיבל עד היום בקולנוע ויחד עם זה של גיליאם "בפחד ותיעוב בלאס וגאס" זהו אחד משני התיאורים המוצלחים ביותר של החוויה הפסיכדלית בקולנוע עד היום. אלא שבניגוד קוטבי לטריפ של גיליאם שהוא הארדקורי וקשה, פה מדובר בטריפ מאוד רך ונעים שבוים בתשומת לב בלתי רגילה לפרטים. כשאני מסתכל בסצינה הזו אני כמעט יכול להרגיש מה הגיבור של הסרט מרגיש בעוד הוא חודר לתוך החוויה הפסיכדלית ואין לי ספק שמי שביים את הסצינה התנסה בחוויה פסיכדלית אחת או שתיים בחייו. הסצינה מדגישה את המעבר ההדרגתי, של ההזדכות של הצבעים, את התחושות הגופניות האורגזמטיות של הגיבורים. מה שמתרחש בו שם בין דקה 3:50 לדקה בין 4:20 הוא תיאור כל כך ענוג ורגיש של חלק מהשלבים בחוויה הפסיכדלית שהוא גורם לי ממש לחוש פיזית על העור שלי את תחושת הצמרמורת הנעימה, את ההתכווצויות הנעימות בלב. יש פה גם התייחסות מאוד יפה ליציאה המאוד טיפוסית לדינמיקה של טריפים, מתוך תחושת הרחם של הקרוון (בתחילת הטריפ) – אל העולם הקסום שג'ייק מוצא בחוץ. והשיא של הסצינה מגיע בעיני בסיומו, בקטע שבו ג'ייק והשחקנית קלי גרנר עומדים ומתבוננים בקהל העצום הזה בשדה של וודסטוק, שנראה לפתע כמו רקמה אחת רוטטת, והם נשטפים בדמעות מתחושת היופי חסר הקץ.
(הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-3 דקות ו-20 שניות. וכן, חבל שהרזולוציה לא יותר טובה.)

 
 
***
 
בסופו של דבר אני חושב שלמרות היצירתיות הרבה שניתן למצוא בנסיונות הללו לתאר את הטריפ הפסיכדלי בקולנוע, רובם די עקרים, אולי בגלל שהמאפיינים הויזואלים והשמעיים הם רק חלק אחד ממגוון אפקטים שהחוויה הפסיכדלית מייצרת, אפקטים גופניים ותודעתיים שמתחילים מבפנים ושאותם אי אפשר למסור בסרט. מסיבה זאת הנסיונות למסור את החוויה הפסיכדלית באמצעי קולנועי נידונו בסופו של דבר לכשלון, ואני חושב שמי שבדרך כלל נהנים מהם במיוחד, הם בדרך כלל אלו שכבר התנסו בעברם בחוויה הפסיכדלית ומסוגלים לזהות בקטעים הללו משהו מהחוויות שלהם. פחד ותיעוב בלאס וגאס היה משעמם בעיני בצפיה הראשונה, ולאחר שהתנסיתי בחוויה פסיכדלית הוא הפך לסרט שונה לחלוטין בעיני. פתאום יכולתי להבין ולהזדהות עם רגעים וקטעים בתוכו שקודם לכן נראו תמוהים אם לא סתומים. (יעניין אותי לשמוע מקוראים אחרים, שלא התנסו בפסיכדליים, האם הם מוצאים בכלל עניין, בקטעים הללו או מרגישים שהם מצליחים להעביר להם חלק מהתחושה של מהו טריפ פסיכדלי. מעניין אותי גם לשמוע האם הקוראים שכן התנסו, חושבים שהנסיונות הללו מצליחים למסור משהו מהחוויה הפסיכדלית) כל זה לא אומר שלא שווה לנסות, בסופו של דבר, הנסיונות הללו מעשירים את התרבות הפסיכדלית וגם את התרבות הכללית, שבסופו של דבר מוכיחה שגם בלי לדבר על טריפים באופן מפורש, אפשר לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב.
 
(ועוד כמה סרטים וסדרות עם סצינות של חוויה טריפית ששווים אזכור: Holy Mountain  המופלא של חודרובסקי, Scanner Darkly שיש לו סצינת ברן אאוט מעולה, ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה, Tenacious D של ג'ק בלאק, רוצחים מלידה, טומי. בטח יש עוד כמה וכמה ששפספסתי).