טכנומיסטיקה

מי שעדיין לא ראה את ההרצאה המבריקה של ג'סי של בכנס DICE 2010, עכשיו זה הזמן. מדובר בהרצאה מוצלחת על ההווה והעתיד של עיצוב המשחקים, אבל החלק המעניין באמת שלה מגיע לקראת הסוף, בו עוסק של במגמת המשחקיזציה של המציאות.

של, אחד ממפתחי המשחקים המוערכים והמלומדים כיום, בוחן בהרצאה שלו כמה מההצלחות הגדולות של עולם המשחקים בשנים האחרונות: Guitar Hero, Nintendo Wii, Wii-Fit, Webkinz, קלאב-פינגווין, Farmville ו-Mafia Wars. לטענתו לכל המשחקים הללו יש דבר אחד במשותף. הם מוחקים את הגבול בין מציאות למשחק. כך למשל, על ידי יצירה של ממשקים שפועלים מחוץ למחשב ובתוך עולם הגוף כמו בגיטאר הירו, בנינטנדו Wii וב-Wii-Fit; ברעיון שלדמות על המסך יש נוכחות משלימה המתקיימת במציאות האופליין (Webkinz), או בשילוב של משחקים עם עולם הקשרים החברתיים שלך במציאות (Mafia Wars, Farmville).

בנסיון להבין את התופעה הזו של מתייחס בצורה די משעשעת, קצת כמו גיק מוכה הלם שבילה כל חייו בגאדג'ט וונדרלנד כל חייו, לרעיון שכנראה נתפס בעיניו כמאוד רדיקלי וכמעט בלתי נתפס: יש אנשים שמרגישים שכל הטכנולוגיה הזו מסביב מנתקת אותם מהמציאות. האנשים הללו מרגישים צורך להאחז חזרה במציאות, מה ששל מכנה אותו “Hunger for reality” (והוא אפילו מזכיר את אווטאר). של מכנה את התופעה הזו טרנד האותנטיות וטוען שהתכונה הכי נחשקת של מוצרים כיום היא אותנטיות, משהו אמיתי שמחזיר אותנו חזרה למציאות בלתי מתווכת. 

מעניין מאוד, אבל אז של עושה תפנית חדה ומתחיל לדבר על מגמה הפוכה ומשלימה שמתרחשת בעולם כיום. לא משחקים ששולחים גפיים לעבר המציאות אלא מציאות שהולכת והופכת יותר משחקית. הוא מתייחס  למספר אתרים וסיטואציות בחיים שלנו שמשחקים החלו לאחרונה לצוץ בהם. הוא מדבר על ה-DARPA Network Challenge, פרויקט שביצעה לאחרונה DARPA ושבו הצליחה להרים מחקר עצום מימדים על Crowd Sourcing, בהשקעה כספית מינימלית, פשוט על ידי כך שהפכה אותו למשחק נושא פרסים לציבור האמריקאי שהתגייס בהתלהבות. ועוד דוגמה: המכונית ההיברידית החדשה של פורד, שם הנהג, על ידי נהיגה חסכנית בדלק, מגדל צמח וירטואלי שמופיע על לוח המחוונים. המשחק דמוי הטמגוצ'י הקטנטן הזה שמורכב בסה"כ מאנימציה של צמח שגדל, משנה לדברי של באופן מהותי את האופן שאנשים נוהגים.

של מזכיר עוד מספר משחקים נוספים שמתאימים לדעתו לקטגוריה של הכנסת המציאות לתוך המשחק כמו Geo-Caching מעין משחק מחפשים את המטמון וירטואלי ששולח אנשים ליערות לחפש מטמוני דאטה או Fantasy Football משחק שרותם את אובססיית הסטטיסטיקה של חובבי ספורט לטובת משחק אימון. והוא מזכיר גם את לי שלדון, מפתח משחקים ומרצה באוניברסיטה שהחליט להפוך את בית הספר למשחק. הוא החליף את שיטת הניקוד של בית הספר בשיטה של נקודות ניסיון (Experience Points) שבה, במקום לקבל ניקוד על מטלות אינדיבידואליות, התלמידים יכולים לצבור לאסוף נקודות נסיון תוך כדי שנת הלימודים ואלו מתרגמות לעליה בציון. החלפת שיטת הציונים המסורתית של בית הספר בשיטת תגמול המבוססת על זו של עולם המשחקים העלתה את הנוכחות בכיתה, ההשתתפות בכיתה ומילוי משימות הבית.

ואז הדברים נהיים הרבה יותר מעניינים, בעייתיים ומעוררי השראה. העתידן פול סאפו מדבר באחת ההרצאות שלו על התרבותם של החיישנים סביבנו כמהפכה הבלתי נראית של שנות האלפיים, זו ששוווה בחשיבותה למהפכה של הופעת האינטרנט בשנות התשעים. ההרצאה שנותן של מאפשרת להתחיל להבין למה. הוא חוזה עולם מלא חיישנים, שבו שיטות הנקודות של כרטיס האשראי שלך, של חברת התעופה שלך ושל הסופרמרקט שלך מתאחדות לשיטה אוניברסלית אחת ושבה כל אחד מאיתנו מנהל את חייו בתוך משחק גדול ובלתי נפסק. איש העתיד שחוזה של  מקבל מקולגייט נקודות בבוקר (מהחיישן שעל מברשת השיניים) על כך שצחצח שיניים. ואם הוא מצחצח שלוש דקות, הוא מקבל בונוס מיוחד. הוא מקבל מהממשלה בונוס על שימוש בתחבורה ציבורית ומהמעסיקים בונוס על כך שהגיע בזמן לעבודה. ביציאה מהמשרד לארוחת צהריים הוא מחליט לצעוד במקום לנסוע באוטו ומקבל בונוס מחברת ביטוח הבריאות שלו וכו' וכו'. נחמד, לא? אבל של גולש במהרה (ותוך התעלמות מזהרת מהמשמעויות של הדברים) לחזונות נוספים ודי מבעיתים כמו חברות שמשתילות לך תכנים לתוך החלומות ומאפשרות לך בבוקר לזכות בנקודות על ידי זיהוי לוגואים בתכני החלומות שלך; אנשים ששמים על זרועם כתובת קעקע מבוססות eInk שמציגה מודעות של Google Adsense ומזכה אותם בנקודות או חיישני טלוויזיה ששמים לב בדיוק מתי אתה צופה בפרסומות וגורמים לך לנסות כל הזמן להשתפר בריכוז שלך בפרסומות כדי לזכות בעוד בונוסים ונקודות. כמובן שבסופו של דבר כל הנקודות הללו שאספת במהלך היום בסופו של דבר מתרגמות להנחות ומתנות מהממשלה ומחברות מסחריות. ואז הוא מחבר את כל זה לטרנד ההולך ומתגבר של Lifestreaming וטוען שמה שזה אומר הוא שבעתיד אנחנו נדע בדיוק מה עשינו כל יום ויום בעבר שלנו. כי הכל ירשם וישמר לעולמי עד.

ופה, על פי של, מגיעה הבשורה האמיתית – ברגע שהמשחק הופך להיות מראה חדת רזולוציה על חיי היום יום שלנו הוא גורם לנו להתבונן בהם ולומר (כך של): "מאחר שכל הדברים האלה נצפים, נמדדים ומקבלים ניקוד, אולי כדאי שאשנה את עצמי קצת, על מנת להפוך לאדם טוב יותר?".

והנה קיבלתם את זה. גאולה אישית בחסות עולם המשחקים.

אבל יש כמובן דרך נוספת לראות את הדברים הללו, עליה מצביע ידידי רנארד גלוזמן (שגם שלח לי את הלינק הזה) שכתב לאחרונה ב'הארץ' מאמר מרתק על קידום ערכים קפיטליסטים במשחקי מחשב ובו הוא מתייחס לביקורות הטוענות שמשחקים כמו Farmville ואחרים מכניסים את אתיקת העבודה הקפיטליסטית לעולם הפנאי שלנו ודורשים מאיתנו להמשיך לעבוד גם אחרי שעות העבודה בשביל לקבל ניקוד דמיוני וחסר ערך.

החזון ששל מדבר עליו שונה בצורה מהותית. לפחות כאן, אפשר לומר, הניקוד הוא לא דמיוני לחלוטין. כשאתה מקבל נקודות על צחצוח שיניים או על הליכה ברגל, אתה אשכרה מקבל נקודות על משהו שתורם לך בחיים ועוזר לך לקבל את "ההחלטות הנכונות".

אולי, ומצד שני, בדרך קורה משהו עדין אבל חשוב. תוך כדי שהחיים הופכים למשחק, הם מאבדים משהו מהספונטניות השברירית שלהם ואנחנו מאבדים משהו מהאנושיות שלנו. הנסיון להפוך לשחקן מושלם אולי יכול להיות נכון רציונלית, אבל הוא הופך את האדם לדמות במשחק, דמות שאפשרויות הבחירה שלה הולכות ומצטמצמות לכדי מה שהמשחק שלה מרשה ומעודד. האדם מרודד לדמות פלקטית שאוספת ומכומתת בנקודות. פחות מ-40 שנה לאחר הופעת שיטת הניקוד לדמויות במשחקי מחשב, כולנו הופכים לדמויות שאוספות נקודות במשחק.

ויש כמובן בעיה עקרונית נוספת. שבעולם שאתה מקבל מקולגייט נקודות על צחצוח שיניים (כדי שתקנה יותר מברשות ומשחות שיניים) ומגוגל נקודות על הצגת פרסומות קעקע על הזרוע שלך, אתה לא בהכרח מקבל נקודות על לעשות מדיטציה חצי שעה בבית, או על בילוי בטבע – פעולה שאף חברה מסחרית לא מרוויחה ממנה. השיטה הזו, יותר מכל שיטה אחרת שאי פעם שמעתי עליה, מרדדת את הסובייקט האנושי לרמת הצרכן. למעשה מדובר בסה"כ בשיטת ניקוד אוניברסלית שמדרגת את החברה האנושית על פי היכולת שלהם להיות צרכנים.

של מעדיף להתעלם מהנקודה הזאת. הוא מזכיר אותה, מדלג מעליה במהרה ומסכם בכך שמה שבאמת מעניין אותו זה מי יעשה מכל זה את הכסף.

נכון לכרגע, כנראה שזה לא יהיה אני, ולכן אותי זו דווקא השאלה שפחות מעניינת. ובכל זאת יש בעיני משהו מאוד נכון באינטואיציה שמציג של. היא מזכירה דברים שכתבתי פה בעבר על היכולת של משחקים להעלות לנו את המוטיבציה ועל הפוטנציאל הדינאמיטי של השילוב בין משחקי מחשב לשיפור עצמי.

תדמיינו לעצמכם עולם שבו כל אחד חי בתוך בועת הניקוד של עצמו, משחק נגד עצמו איזשהו סוג של משחק עלום. ספורטאים משחקים עם עצמם משחקי בריאות, אקדמאים משחקים בספיגת מאמרים ויהודים אורתודוקסים מקבלים ניקוד על כל ביצוע של כל מצווה ומצווה. האין זה הבסיס המושלם להופעתן של כתות פייסבוק מבוססות חיישנים?

המשחקים ששל מדבר עליהם עדיין לא קיימים, אבל אני בינתיים כבר אימצתי את החזון של של על עולם ממושחק, אף אם עדיין לא דיגיטלי. אתמול התחלתי במשחק חדש עם עצמי. מדי ערב אני מעניק לעצמי ניקוד על פי שורת פרמטרים שקבעתי לעצמי. עד סוף החודש אני מקווה להגיע ל-500 נקודות ואתמול כבר זכיתי בבונוס!