טכנומיסטיקה

יציאה לטבע היא יציאה לצום ציביליזציה. החזרה ממנה, כמו החזרה מן הצום, חייבת להיות הדרגתית ושקולה. חשיפת מערכת העיכול התודעתית למזונות החושים המעובדים של הטכנולוגיה חייבת להיות איטית, אחרת עלול להיווצר מצב של שוק ציביליזציה. אחרי מסעות ממושכים לתוך הטבע נזדקק למספר ימים איטיים בשביל לבצע חזרה מבוקרת לפעילות ציביליזטורית תקנית. בימים הראשונים שלאחר חזרה מן הטבע לציביליזציה נרצה להמנע מתחבורה סואנת, החשפות לחדשות, שימוש מרובה במכשירים אלקטרונים, צפיה בסרטים (במיוחד אלימים), האזנה למוזיקה (במיוחד רמה) או נוכחות באתרים הומי אדם כמו בארים, מועדונים או רחובות מרכזיים.

עבור מי שחזר מהחוויה של הטבע, נחוות כל התופעות הציביליזציונית הללו כרעשים רמים וצורמים ההולמים בגסות על דלתות התודעה ומאיימים לשברן. אבל אל דאגה, גם מבלי שיעשו צעדים מיוחדים כדי לצמצמה, הרגישות הנרכשת לציביליזציה (Civilization-Sensitization) תעלם תוך מספר ימים. הרעש הציביליזציוני מתחיל לחדור את הרקמה האורגנית הדקה שהספיקה לקרום עור על חוליות המתכת והפלסטיק החשופות שמהן מורכב האדם האורבני ומחזירה אותו במהרה למצבו הקודם והקהה.

שוב אני חוזר לציביליזציה אחרי שהות של כשבוע בטבע. שוב עולות המחשבות המטרידות על דרך החיים הנכונה. חצי שעה אחרי שאני מתיישב מול המחשב חוזרים כאבי הגב הכרוניים שלי, שנעלמו בטבע במשך שבוע. המחיר של מנעד התנועות המכאניסטיות המוגבל המאפיין את הקיום הציביליזציוני מתחיל לתת את אותותיו על השלד ועל מערכת העצבים. בעוד אני ממתין לדף אינטרנט עצלן שיטען אני חש את הבטן שלי מתכווצת, את מחזורי הנשימה שלי מתקצרים. אלוהים, לא! אל תקח את זה ממני!

שבוע בטבע, בקונטקסט דתי עם חבורה של אנשים מדהימים שהקיפו אותי באהבה. האנשים הראשונים שנשקפים מחלון המכונית בכניסה אל העיר נראים מקומטים ועייפים, מרוטי ציביליזציה – כאילו הם נושאים על גבם את מחלות העולם המודרני כולו. מנתיבי איילון אני משקיף על בר רפאלי גיגאנטית מטיילת בטבע במראה אופנתי עם סרט סיקסטיזי בשיער. אני נזכר במצב התודעה שבו הייתי כשנפרדתי מהעיר, אחרי חודשים של עיסוק מתגבר באופנה, כשהנוכחות שלה מול העיניים שלי נראתה לי טבעית ואפילו מוצדקת במובן מסוים. פתאום אני לא רוצה שהנוכחות שלה מול העיניים שלי תראה לי שוב טבעית.

אולי בעצם אני לא צריך לקרוא חדשות? אני יודע שזה חשוב, אבל הייתי חמישה ימים בלי לדעת שום דבר על מה שקורה בארץ ובעולם וזה עשה לי כל כך טוב, ואני לא רואה במה זה יתרום שאני אדע, חוץ מלצמצם לי את מחזורי הנשימה. אני רוצה שהמחשבות שלי ישארו ספוגות באנשים שאני אוהב, בחיים שבטבע, בכוחה של האש ובשירת האדמה – אני לא רוצה שכל האפסים האלה מהחדשות יכנסו לי שוב פעם לתודעה ויטמאו אותה. אלוהים, לא!

***

שוב מצאתי את אלוהים. זה היה כל כך קשה וכואב, ודרש ממני לשבור את עצמי שוב. אחרי חודשים אורבניים ארוכים שהרחיקו אותי מאלוהים כל כך עד ששכחתי למה אני זקוק לו ההכרות המחודשת דרשה ממני להחבט באכזריות בקירות התודעה הפנימיים שלי עד שהגעתי למקום. ואז כשהגעתי, הייתי צריך להמשיך הלאה, לעיר.

די. אני עייף כבר מהמסעות הללו הלוך ושוב. אם מה שבאמת חשוב בחיים זה האנשים שיקרים לך, הקשר שלך עם היקום, עם הטבע, ועם הנשימות שלך – אז אין לי מה לחפש יותר בעיר.

אני הולך ברחוב ושומע את Papparazi של ליידי גאגא מתנגן מקיוסק. קריאת ההזדווגות של מי שהייתה מלכתי כשעזבתי לאחרונה את העיר, מחרידה אותי לפתע עד עמקי ישותי, מטלטלת אותי וגורמת לי סבל עז. כל האיכויות האפוקליפטיות והאפלות שאני אוהב בקליפים של גאגא נראות לי לפתע במערומיהן, פלסטיק מרוכז בעל איכויות של קומדיה שטנית.

אני אוהב להתבונן ולחשוב על ליידי גאגא משום שאני רואה בקליפים שלה מעין פאטה מורגנה, חזיון הנישא על גבי אדי השממה של התרבות ומביא לנו מן העתיד את דברי אחרית הימים של הציביליזציה. נבואה על המקום שאליו אנו, ארורי הצריכה והפלסטיק, מועדים. גאגא הפכה בעיני להתגלמותם המובהקת ביותר של החזונות הפיליפ ק. דיקים על חזרתו של האלוהים כמוצר צריכה. המייסדת הגאה של דת טוטליטארית חדשה שהפכה את פולחן הפלסטיק למצווה דתית. ההגשמה האסתטית הגבוהה ביותר של חזון הפלסטיקפוקליפסה (Plasticpocalypse).

התגלות הליידי גאגא שחוויתי לפני מספר חודשים הייתה קשורה עמוקות ביחס שלי לאורבני שקשור מצדו ליחס למימדים העמוקים ביותר של החוויה הדתית. היחסים שלי עם ליידי גאגא היו קשורים עמוקות ביחסים שלי עם העיר, ובמובן מסוים אהבתי להשתמש בגאגא כסוג של חומר ממריץ לאורבניזציה שחוותה ישותי בתקופה זו.
ההתמסרות שלי הגיעה לרמה כזו שלפני מספר שבועות ככששאל אותי חבר יקר למה אני אוהב את ליידי גאגא אם היא שטנית שאלתי אותו "מה רע בשטני?" (על כך ענה לי יפה: "מה שרע בשטני זה שהוא גורם לך לשאול, 'מה רע בשטני?'"). אבל עכשיו הפלסטיק שוב מחריד אותי. אני חש אותו כשריטה במארג האורגני המלטף שהייתי עטוף בתוכו.

Bad Romance של ליידי גאגא הוא הרינגטון שלי מאז התגלות הליידי גאגא שלי. אבל עכשיו אני לא מסוגל לשמוע את הטלפון שלי מצלצל ובטח לא בצלצול של ליידי גאגא. Bad Romance הפך בעיני לטקסט העוסק בקשר החולה של ליידי גאגא, שלי ושלנו כתרבות עם הציביליזציה. "I want your ugly, I want your disease". ו- “I want your loving and I want you revenge. You and me could write a bad romance". כל אלו מתארים בעיני עכשיו את קשר האהבה החולניים והמזיקים שלנו לציביליזציה.

כעת שוב בממלכת ה-Bad Romance. הכוונה הדתית שהחלה להטען לכל מחווה ומחווה ושהפכה לציר העיקרי והמאשרר של חיי התודעה בימים הללו בטבע הולכת ומתפוגגת שוב. במקום להניח בתפילה טבק על המדורה, אני עובר על עשרות מיילים מאנשים חצי זרים שאני לא רואה את הפנים שלהם מחייכות אלי, שאותם לא חיבקתי מעודי, שלא חשתי רגשות יוקדים של אהבה כלפיהם. פתאום אני מצטער על החזרה למרחב המחולן.

מאז הפסקה האחרונה הספקתי לצאת מחוץ לבית ולבקר חבר.

ללכת ברחובות של פלורנטין ולהרגיש את העיר. אני לא יכול שלא לאהוב את האנשים שאני פוגש ברחוב, ואני מרגיש את העיר שובה אותי שוב בקסמה הכלל לא מבוטל. אבל אני גם מרגיש את ההוויה שלי משתנה, את תשומת הלב שלי, ההולכת ומתפצלת ואת הלחץ המתמיד של הרעש, העומס הויזואלי, הניכור האנושי, שטף המידע והיחסים המקוצררים.

שתי מלכות שולטות בעולם. ליידי גאגא היא מלכת הציביליזציה. מלכת היער היא מלכת הבתולי. המכשפה של המערב והקוסמת של הצפון. כל אחת מהן חולשת על מציאות שונה משל עצמה. עולם הציביליציה הוא העולם החילוני בהגדרה המושך להתמכר לחיצוני, למרגש, לחדש, לנוצץ וגם לאגו. עולמה של מלכת היער הוא עולם שקורא אותך לתפילה, לאמונה, להשקטת התודעה ולשבועה לאהבה.

האנתרופולוג מייקל הארנר כותב בספרו Way of the Shaman על "קוגניצנטריזם", מושג שמזכיר את הדיון שלי בעניין חוסר הקונצנזוס של התודעה. כל מצב תודעתי שם אותנו במיקום מסוים ביחס למארג היקומי. קשה לדמיין את התחושה של מחלה כשאתה בריא וקשה לזכור איך זה להיות בריא כשאתה חולה. כבני אדם מצב התודעה שלנו נמצא תמיד בהטיה קוגניטיבית מסוימת: קוגניצנטריזם מסוים. באותו אופן, הממלכות של ליידי גאגא ומלכת היער הן שתי ממלכות המסתירות זו את זו ומציבות אחת את השניה במצב של ליקוי מאורות. ממקומה של האחד לא ניתן להבין את השני.

הייתי נתין של ליידי גאגא והייתי נתין של מלכת היער. אני יודע את הכח שטמון בשתיהן. אני יודע מקצת מסודותיה של כל אחת מהן. אני רוצה לחזור לבלות בביתה של מלכת היער, לפחות עוד קצת, ולו כדי לדעת איך זה להיות נשוי לה. אבל אני לא יכול עדיין. העולם שלתוכו נולדתי, העולם שבו אני נטוע שואב אותי חזרה לממלכתה של ליידי גאגא – היא השליטה הדורשת מנתיניה כניעה שטופת מח למול הכח השולט של הקפיטליזם המאוחר.

 

ארכיטיפ מסויט. ליידי גאגא.

במהלך השבועיים שחלפו מאז הפוסט הקודם שלי על ליידי גאגא עזבתי את ממלכתה לעולם אחר. השתחררתי בכאב רב מסמי התודעה שהזינה אותי בהם והתחלתי, ממש רק התחלתי, לנשום נשימות משוחררות ראשונות. עכשיו כשאני מביט על הפוסט ההוא, אני קורא במילים שכתבתי כמו במילותיו של זר. תמונתה של ליידי גאגא נראית לי כמו ארכיטיפ מסויט ששכחתי שחלמתי. אבל אני כבר מרגיש את זרועות העכביש האורבניות של הגאגא אוספות אותי אליה חזרה.

אני יודע שאין טעם להתנגד ממש. כדאי לשמור תמיד על קשר עם אלוהים, אבל אם אני רוצה לחיות בציביליזציה אני חייב לקבל אותה. אין טעם להמשיך לחיות בתל אביב ולהעמיד פנים שאני חי באוהל על צלע ההר. האלוהי יכול לפרוץ לתוך חיי בצורה של טקסטים, רעיונות ומושגים אבל כל עוד הוא מנותק מהגוף ומהטבע, מהגוף האורגני של הפלנטה, לעולם לא יצליח ליצור חיבורים מסוימים לשורש הנשמה. לא שלי. כל עוד אני נשוי לה, יהיה עלי לקבל את הנכות המסוימת שגלומה בחיי הציביליזציה.

ובכל זאת יש לי גם עוד כמה עסקים לא גמורים בציביליזציה. אני לא יכול לוותר על הציביליזציה, לפחות לא עדיין, כי כמו שאומר קווין קלי הדבר הבסיסי שהטכנולוגיה עושה זה לייצר לנו אפשרויות. אני יודע שבארי שוורץ' צודק וש-Less is More. הטכנולוגיה היא התמכרות לעודפות האפשרויות ובמובן רב גם לאגו, לניסיון לייצר עוד אפשרויות על חשבון ההסתפקות במה שיש.

ובכל זאת האגו הזה זה חתיכת משחק ואני מוכן לעוד כמה סיבובים לפני שאני פורש אל הספסל. כרגע אני מתחיל לחשוב ברצינות על רה-אורגניזציה (תרתי משמע) של חיי שתאפשר לי להיות גם שם וגם פה. שתאפשר לי לצלול לתוך הטבע עד שאוכל להכיל אותו לגמרי, ולאחר מכן לזנק לתוך האוויר הציביליזציוני בגאון. להתנשא מעל לדיכוטומיות של ציביליזציה וטבע – ולהגיח בצד השני: היפר-אורגני והיפר-ציביליזטורי, מלך של שמש ושל ירח, של אני ושל אחר, של הזה ושל הבא.

קטעים ישנים באותו נושא: כפר ועיר