יש לי חבר פסיכונאוט שהתנסה בחייו בשורה ארוכה של חומרים פסיכדליים והתחיל לאחרונה לנטול ציפרלקס. הוא התלבט תקופה ארוכה לפני כן אם לעשות את הצעד הזה שנחשב בעיניו כטאבו, עד שהפסיכולוגית שלו אמרה לו: "ניסית כל כך הרבה דברים מטורפים בחיים שלך, אז למה שלא תנסה גם את זה", והוא החליט שעד שסוף סוף פעם אחת בחיים שלו רופא ממליץ לו לקחת סם, הוא ינצל את ההזדמנות ויקשיב לו.
חומרים פסיכיאטרים נחשבים בקהילה הפסיכדלית כההפך המוחלט מפסיכדלים. בחוגים מסוימים הם אף זכו לכינוי Mind Diminishing, ההפך מ-Mind Augmenting, אותה איכות שאותה מייחסים לחומרים הפסיכדליים. הטענה כנגדם היא שהם עוזרים לאדם להתעלם מבעיות בחייו ובנפשו, הם מקלים לחיות את הקיום בצורה שטחית במקום להתעמת עם העולם הפנימי.
אני מעריך שרוב האנשים שטוענים הטענות כעין אלו לא התנסו בעצמם בחומרים פסיכיאטרים, כך שאני לא יודע כמה אנחנו צריכים להאמין להם. אני יודע שאני חשבתי דברים דומים על החומרים הללו שנים ארוכות מבלי שנתנסיתי בהם. אני זוכר התפרצות שהייתה לי כנער בשיחה עם אדם על החומרים הללו. אסור שהאושר יהיה המטרה שלנו בחיים, טענתי אז. שאם לא כן, כשתושג מכונה שתאפשר לנו להיות מאושרים אנחנו פשוט נתחבר אליה ונזניח את כל חובותינו בעולם הזה.
הדבר הזה באמת עורר בי אז סוג של אימה, אולי כי הוא הבהיר לי כנער את העקרות בנסיונות המגושמים שלי להשיג אושר בעולם הזה. אבל בדיעבד אני חושב שאולי גם קינאתי, קינאתי בכך שלאדם אחר יש את האפשרות לקחת כדור שהופך אותו למאושר. כמובן שמאז הבנתי שאין דבר כזה "כדור שעושה אותך מאושר". כל כדור או צמח, עושה לך דברים מסוימים שיכולים לתת לך יכולות ותכונות מסוימות ויכולים לקחת ממך יכולות ותכונות אחרות, דורש ממך עבודה מסוימת וערנות מסוימת. אבל הדעה השלילית על חומרים פסיכיאטרים ליוותה אותי לאורך שנים רבות.
כשהתחלתי להתעניין בחומרים פסיכדלים, קיבלה הדעה הקדומה שלי גיבוי מהגישה של חוגים רחבים בעולם הפסיכדלי כלפי החומרים הפסיכיאטרים. אין בכך פלא. ככלות הכל, עבור הקהילה הפסיכדלית, הסמים הפסיכיאטרים הם הסמים של האויב, הסמים של הממסד.* זה לא משנה שהקהילה הפסיכיאטרית אמצה גם את החומרים הפסיכדליים בחום עד שאלו נאסרו, במידה רבה כנגד רצונה. בשנים שעברו מאז שה-LSD היה הכוכב העולה של העולם הפסיכיאטרי, זכתה קבוצת ה-SSRI בבכורה בטיפול בקהל הרחב, ולצידה הריטלין, ילד השעשועים של עידן ההיפר-מדיה. כיום משתמשים בחומרים הללו עשרות או מאות מליונים. היסטורית אגב, היחס של הקהילה הפסיכדלית לסמים פסיכיאטרים לא תמיד היה כזה. הרבה מהחוקרים שחקרו את החומרים הפסיכדליים בשנות השישים חקרו לצידם גם את הריטלין, התלהבו ממנו ולא ראו אותו כעומד בדיכוטומיה גסה למול החומרים הפסיכדליים כפי שהדבר מתואר כיום על ידי אידאולוגים פסיכדלים אנטי-פסיכיאטרים.
לפיליפ ק. דיק יש ציטוט יפה ברומן "כשל זמן" שבו הוא אומר שבעתיד המחלות הנפוצות ביותר יהיו מחלות הנפש. אני חושב שזו אחת האמירות הנבואיות ביותר של דיק. יותר אנשים צעירים כיום משתמשים בתרופות פסיכיאטריות באופן כרוני מאשר בתרופות לבעיות פיזיות. אפשר לחשוב על החברה שלנו כחברה שמורכבת מחולי נפש המצליחה לתפקד בזכות הסימום היסודי שהיא עוברת על ידי הממסד הפסיכיאטרי (ו/או סמים אחרים שנמכרים באופן חוקי או לא חוקי). אפשר לחשוב ככה, ואני לא בהכרח חושב ככה. אני חושב שאחד הדברים המרכזיים שקרו בעשורים האחרונים גם בזכות החומרים האלה, גם בזכות הפופולריות העולה של טיפולים, וגם בזכות האינטרנט והתפוצצות האקספוננטיאלית של חברת הצריכה – הוא הפירוק המוחלט של מושג הנורמליות.
אין יותר נורמליות. אין נפש נורמלית. אין גוף נורמלי. ההזיה המודרניסטית על סובייקט אחיד שהתבטאה במערכת החינוך שלימדה בצורה אחידה, באופנה שגזרה גזרות אחידות, בבידור של מדורת השבט, בפסיכולוגיה שהרשתה תורת נפש אחת, בשיטות התעמלות וגוף שגזרו באופן שווה לכולם – כל אלו נעלמים. מתעוררת המודעות בכך שכל אחד מאיתנו הוא סינגולרי לחלוטין. שהתהליכים שאנחנו עוברים בחיים הם ייחודיים לחלוטין. אפשר לקבוע כללי אצבע. אי אפשר לקבוע כללים מוחלטים. Totally Personalized. זהו המקום שהטכנולוגיה, הסמים, שיטות ההתעמלות, החינוך, הטיפול הנפשי והאופנה מביאות אותנו אליו.
ובעולם כזה, שהפסיכדליה מחבקת אותו – כי הוא מעלה על נס את התכונה היקרה ביותר בעיניה: הסינגולריות הזוהרת של כל אחד ואחת מאיתנו – אין טוב ורע מוחלטים. ובעולם כזה צריך לחשוב מחדש גם על החומרים הפסיכיאטרים.
באחד הפודקסטים שלו, שבו הוא משמיע את הנאום המפורסם של טרנס מקנה כנגד האידאולוגיה, קורא לורנזו האגרטי לקהילה הפסיכדלית לבדוק האם יש לה אידאולוגיה ולבצע ביקורת עצמית. אני חושב שאחד המקומות שבהם הביקורת העצמית הזו נחוצה ביותר הוא ביחס של הקהילה הפסיכדלית לחומרים הללו. הקהילה הפסיכדלית צריכה לשאול את עצמה האם היא מתנגדת לחומרים הללו משום שיש בהם באמת משהו רע, או בגלל דעות קדומות שנוצרו מסיבות היסטוריות הזרות לעניין עצמו.**
אני כותב את הדברים הללו על תחום הנוירו-אתיקה המתחמם, ועל רקע הדברים שתומר הביא פעם בשמו של תומס מטצינגר. השאלה הגדולה שהפסיכופרמקולוגיה ניצבת בפניה היום היא השאלה האם מותר לנו לתת לאנשים כדורים בשביל שיר
גישו יותר טוב.
אם הם חולים, כמובן. זו ההנחה הבסיסית של הרפואה. ולכן פסיכיאטרים ורופאים מחלקים: פרוזאק, גראס, ריטלין ומורפיום. לכן הניסויים שכן נערכים היום בחומרים פסיכדליים נעשים תמיד בקונטקסטים רפואיים. לאנשים חולים מותר לעזור. מותר לעזור להם להרגיש יותר טוב. אבל מה אם האנשים החולים הללו מתחילים להרגיש יותר טוב מאנשים נורמלים? זו הרי הייתה אחת הסיבות המרכזיות לאיסור על המחקר הפסיכדלי בשנות השישים. כי לאפשר לאנשים שלא היו באמת חולים להגיע לרמות אינטגרציה גבוהות יותר עם עצמם לא היה מטרה שנחשבה לגיטימית עבור חומר רפואי. אבל מה אם קשה בכלל לומר מי חולה ומי לא, כמו שקשה לומר מי נורמלי ומי לא? כי אין כזה דבר נורמלי?
מה שאנחנו צריכים היום זה רפואה שתעזוב מושגים של נורמליות מדומיינת ותשים דגש על האפשרות של כל אדם ואדם להיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות, מבלי להתחשב בהגדרה של נורמליות. ומה זה אומר על החומרים הפסיכיאטרים? לעניות דעתי אסור לתנועה הפסיכדלית לצאת במסע צלב נגדם, מסע שמתרחש בסופו של דבר בעיקר כריאקציה על מסע הצלב המתנהל כנגד התנועה הפסיכדלית.
* יהיה מעניין לחקור יום אחד את האופנים שבהם הקהילה הפסיכדלית התפתחה פוליטית ואידאולוגית כריאקציה לגורמים שנלחמו כנגדה – כתנועה בעלת נטיות אנטי-פסיכיאטריות ואנטי-מדיה.
** כמובן שהשאלה הגדולה באמת היא מה עמדתה של הקהילה הפסיכדלית כלפי סמים אחרים בכלל? כמובן שהקשת שם רחבה מאוד בין טרנס מקנה שטוען שתנועה הפסיכדלית היא תנועת אנטי-סמים (Food of the Gods, 253) שכן , לאנדרו וייל שאומר שכל סם יכול להיות טוב או רע (From Chocolate to Morphine), לבין ליברטיאניזם מוחלט כמו של סשה שולגין (PiHKAL).
***
ובהקשר זה, לכל מי שמתעניין בנושא רפורמה במדיניות סמים, המלחמה בסמים והפתרונות האפשריים ל"בעיית הסמים" אני ממליץ בחום להאזין להרצאה הזו של מומחה מדיניות הסמים, מנהל ה-Drug Policy Alliance, איתן נדלמן על המלחמה בסמים.
זו אחת ההרצאות היפות, המפוכחות והמשכנעות ביותר ששמעתי על נושא המלחמה בסמים ומה שיפה בה הוא שנדלמן מציג בבהירות יוצאת דופן את השפלות המוסרית והפילוסופית המונחת בבסיס המלחמה בסמים, את האופן שהעקרונות שעליהם מושתת טרור המדינה המאורגן הזה מהווים לא רק הפרה של זכויות אדם אלא ממש מבוססים על אגרסיביות גסה, חוסר כבוד לאחר ולאדם באשר הוא. וכמו שלורנזו האגרטי אומר בהקדמה שלו להרצאה, קשה להבין איך מישהו יכול להאזין לנדלמן מדבר על הנושא הזה ועדיין לתמוך במדיניות הזו.
***
ועוד דבר אחרון, בתוכנית לונדון את קירשנבאום ראיינו אותי שבוע שעבר לגבי פוסטשפרסמתי פה לא מזמן בבלוג. זה מה שהיה.
טכנומיסטיקה 
תגובות
הרבה לחשוב עליו. תודה
אני לדוגמא לא חושב שהבעיה בSSRI היא לא שהם סמים פסיכיאטרים אלא שנדרש לקחת אותם באופן קבוע על מנת להגיע לאיזה שהיא השפעה, ולכן אתה מאבד את המודעות שלך לתודעה ה"טבעית" שלך, בשונה מסמים פסיכדלים\אפילו כל סם שהשפעתו מיידית שאני חושב שהם לגיטימיים וגם ריטלין שאני בעדו ואף צורך ריטלין בסביבות 7 שנים(מגיל 12 עד 19 נכון להיום) והוא תרם לי מאוד(בזכותו יש לי בגרות יוצאת מן הכלל) בתוספת העובדה שלא מצאו נזקים טווח ארוכים אליו ואני חושב שהוא סוג של אפר מעולה.
הבעיה שלי עם סמים פסיכיאטרים זה שמתמכרים אליהם במודע(מי שלוקח SSRI מחוייב לקחת במשך חודש לפחות ואסור לו להפסיק במכה ואז הוא בעצם אוטם את תודעתו בבלון הורוד שמלא בסרוטונין ולא משנה את תודעתו במודע ואח"כ חוזר לתודעתו הרגילה ומפיק לקחים וכו', כל סם שנדרשת התמכרות אליו על מנת לקבל את החוויה הוא לטעמי לא מרחיב תודעה אלא מצמצם אותה).
ובגדול השנאה הגדולה כלפי הקהילה הפסיכיאטרית אני מאמין נובעת מהדיעות הקדומות הקהילה הפסיכיאטרית הממוסדת שמחלקת SSRI ובנזודיאזפינים בכיף(שהם אגב ממכרים יותר מאופייאטים), ויוצאת נגד קנביס ופסיכדלים לדוגמא..
הפסיכיאטריה התמסחרה, ועברה לשליטה של חברות התרופות שהאינטרס שלהם הוא לא רפואי אלא כלכלי, ולכן קיים חוסר אמון גדול בקהילה הפסיכיאטרית..
הנקודה שהעלית כנגד SSRI היא נקודה טובה לטעמי, למרות שאני לא חושב אם יש בה כדי לשלול אותם קטגורית לכל המקרים.
לגבי הקהילה הפסיכיאטרית, אני שותף בגדול לביקורת שלך ויש עוד הרבה מה לומר כנגדה אבל זה נושא מורכב מכדי להתייחס אליו פה.
אלא להתייחס בצורה שונה לחלוטין מהדרך שבה אנו מתייחסים לסמים אחרים שאנו משתמשים בהם על מנת להגיע לחוויה כל שהיא, או להשפיע באופן זמני בצורה כזאת או אחרת לשם החוויה.
SSRI ודומיו שונים לחלוטין בדרך ובמטרה מסמים אחרים לדעתי.
אגב מה עם MGMT כמה שמעת?P:
שמעתי, צפיתי, שומע עכשיו.
תגובה תגיע בזמן ובמקום וגו'.
אני נוטל ציפרלקס ודנתי עם עצמי הרבה זמן אם באמת כל מה שאני חווה זה בעצם אשלייה שלא אמורה להיות ככה באמת. ויצאתי מנקודת הנחה שהציפרלקס פשוט מאזן את המצב של הדיכאון למצב הנורמלי-אבל לא מוסיף שמחה יתרה.
השאלה היא מה המצב הנורמלי?, והאם יש מצב נורמלי בכלל?
אך מה בקשר לסכיזופרניים? אני יודע שזה כינוי גג רחב, כנראה רחב מדי, אבל באופן כללי- אין ספק שמשהו שם לחלוטין לא "נורמלי" שם, וכל חולה יודע את זה כי הם לרוב זוכרים איך הדברים היו לפני פרוץ המחלה.
תפיסת המציאות למרכיביה היסודיים כמו זמן ומרחב היא שונה באופן רדיקלי- מכאיבה ומאיימת- האוויר מוצק, הזמן תלוש, העולם מטושטש.
ר.ד. ליינג ב"האני החצוי" מפליא לתאר את המצב הזה. ומי שמכיר את ג'וליאן ג'יינס יודע שישנה אפשרות שזוהי גזרת גורל גנטית.
אז לפסיכונאוט הצעיר (אחלה משחק אגב)- אני חושב שהרבה מהסכיזופרניים היו מחייכים במרירות לשמע השאלה הזו.
האי-דיכאון,כלומר המצב המאוזן ביותר שמתרחש.שכאמור מופיע לפני פרוץ הדיכאון. אבל אז עולה שאלה אחרת:האם בדיכאון נמצא בנו כל העת?
לדעתי השאלה ששאלת היא חסרת משמעות כי לדיכאון אין מהות. כמו שהמוות הוא אינו מצב בעל תוכן כי אם בסך הכל- היעדר חיים, כך הדיכאון הוא מצב של היעדר: היעדר שמחה, היעדר הנאה, היעדר משמעות, רצון, חיות, איכפתיות וכו,.
כך שלשאלה אם הוא היה קיים בנו כל העת אין ממש משמעות.
אפשר להגיד שהתהום צופה בנו כל הזמן ומחכה שנביט בה וניפול, אבל התהום היא מטאפורה בסך הכל למשהו שתוכנו ומהותו הוא האין- שזה למעשה ההיעדר של תוכן ומשמעות.
דבר ראשון אני מסכים עם התגובות שלך, וגם כוונתי היא שהבעיה היא לגבי אבחון של דיכאון או חרדה ברמות הלא קליניות באמת, שלדעתי הוא לא נכון, בניגוד למצבים קלינים או מחלות כמו סכיזופרניה במצב רציני שאפשר להגדיר מה המצב הנורמלי…
אבל כיום כל מי שמרגיש טיפה ריקנות, דכדוך שלרוב נובע מחוסר משמעות\עניין אמיתי בחייו, מקבל במקום איזה SSRI שאין בו שום צורך, לדעתי במצבים כאלה יש לפתור את הריקנות\דיכאון קל על ידי שינויי המציאות שאתה חיי בה, שינויי תפיסה, להתחיל למלא את החורים הרייקים וכו'
זה מצב לגיטימי ביותר (מה שמוגדר כדיכאון קל – בינוני ) שהוא לדעתי מצב נורמלי ביותר אצל האדם המודרני והוא מאוד שכיח, לכן מצב כזה לא צריך להיות מטופל עם כל מיני תרופות פסיכיאטריות, מפני ש"הדיכאון" הזה לרוב הוא משהו חיצוני יותר מפנימי..
בכל אופן הנושאים האלו לא פשוטים בכלל ולכן צריך להתעסק בהם בזהירות…
בתקופה שאני הייתי מדוכא, לא הרגשתי רק היעדר תכונות שהיו כאמור אצל כולם.
אלא הדיכאון גם הוסיף לי תכונות: געגועים בלתי מוסברים, רצון רק להיות בבית, הרגשת הסתגרות וכיוצא בהם.
אם כך, אנחנו מסכימים בעיקרון. אני גם חושב שהיד קלה על המרשם ושבן-אדם צריך לנסות ולהתאמץ דרכי טיפול אחרות.
לאנונימוס-
יכול להיות שדיברתי בהפשטה יתרה ושלמעשה שנינו צודקים. תופעת הדיכאון היא רצף הדרגתי- מן הקל אל הקליני, מהדיכי אל הקטטוני.
כך שאם אתה עדיין מרגיש יכולת להתגעגע אל- ולזכור את הטוב שהיה ואולי טיפה אפילו לקוות שדברים ישתנו, אז מצבך עדיין טוב- עדיין לא הגעת אל תחתית התהום. ובבקשה, אל תבין אותי לא נכון- אני לא מזלזל בסבל שלך. כאחד שבעצמו עבר (ועובר) תקופות של דיכאון, יחסית קל, אני יודע שזה דבר נוראי.
אבל תמיד יש יותר גרוע- והדיכאון הקליני הכי קשה הוא בדיוק ה'אין' וה'ריק' וההיעדר עליהם דיברתי.
אני ממליץ על הדיווח הביוגרפי המעולה של וויליאם סטיירון- 'חשיכה נראית' כדי להבין מה זה מצב שבו אדם כבר לא יכול אפילו להתגעגע ומסתגר- לא בבית- אלא במיטה.
האנקדוטה המוזרה, הלא קשורה והארוכה מאוד של קירשנבאום בסוף הקטע – מחווה לא-מודעת לעיסוקיך בחומרים פסיכואקטיביים?
😉
עידו יקירי
פלא שהעלית את הפוסט הזה עכשיו – אני ממש אשמח לדבר על זה פנים אל פנים.
אני נחרדת הרבה מאוד פעמים לשמוע אנשים מהקהילה מדברים על תרופות פסיכיאטריות, מה שהכי משגע אותי זאת הבורות והרומנטיקה.
מי שעבד עם אנשים שסובלים ממצבים מנטליים קשים (מה שנקרא לפעמים בשמות גג כמו "סכיזופרניה" "מאניה דפרסיה" "דיכאון מאג'ורי" וכאלה) יודע שלהגיד שתרופות זה רע נקודה, זה לא פחות משפלות מוסרית ופילוסופית שלוקה בכל אותם תסמינים של האנטי פסיכדליה…
נדבר על זה. אני אשמח
🙂
שמעתם על זה שיש כרגע מגמה של לתת תרופות פסיכיאטריות לחיות? כמו תוכים, כלבים, חתולים, כל חיה באשר היא היום החליטו לתת להם כל מיני פרוזאקים וואליומים וכו' על ידי פסיכיאטרים של חיות..
מה דעתכם על התופעה ההזויה?(נחשפתי עליה דרך ערוץ 8 שעשה תוכנית על המגמה הזאת)
אני פסיכונאוט חובב ותלמיד שנה א ומתחילת הלימודים נוטל רטלין על בסיס די קבוע ומנהל איתו יחסי אהבה שנאה.
מצד אחד אין ספק שהרטלין תורם לריכוז בצורה שלא ניתן להגיע אליה באופן טבעי או ע"י סם אחר (יש הטוענים שעישונים תורמים להם לריכוז, לדעתי זה נכון במידה חלקית כי תחת השפעת טי.איצ'.סי אכן ניתן להתרכז יותר אך המח לא עובד ב100%)
מאז תחילת השימוש שלי השגי בלימודים והבנתי עלו בעשרות אחוזים ואפילו הפסקתי להשתעמם מהרצאות לא מעניינות.
מאידך גיסא תחת השפעת התרופה אני מרגיש תופעות לוואי של סמים ממריצים (קוק,ספיד ואפילו אקסטזי) דבר שמדאיג אותי מאד מכוון שאני מעכל שאני צורך ממריצים בכמויות גדולות וכנראה שרק ימים יגידו מהו הנזק האמיתי.
בהקשר התודעתי, בתור אדם שלא סומך על אף מילה של הפסיכיאטריה או חברות התרופות הייתי מאד מודאג מההשלכות על נפשי השברירית אך אני מוכרח לציין שבגלל או בזכות הרטלין רק התרחקתי יותר מדעת הרוב מכוון שהתרופה אפשרה לי לקרוא יותר מאמרים באנגלית ןאף בצורה יותר מעמיקה.
עידו, אהבתי מאוד את המאמר הנ"ל ואת המאמרים שלך בכלל, שכמו בדרך קוסמית אתה כותב על נקודות שמעסיקות אותי בהווה שהם נכתבים ובעצם מנהל איתי שיח שמאוד חסר לי ב"ריאל לייפ". תודה
בתור אחד שלוקח ריטלין קבוע כבר 7 שנים ועשה המון הפסקות, אני יכול להגיד לך שלי אין נזק וצרכתי כמויות מאוד גדולות, אני גם הולך לרופא כל כמה זמן לבדיקות דופק לחץ דם כבד ואני בריא לחלוטין, ולפי המחקרים לריטלין אין שום תופעות לוואי טווח ארוכות והוא לא פוגע בקולטנים גם לא להרגשתי(צריכה יום יומית של 7 שנים של סם שנגיד מזיק מניבה המון נזקים שאפשר בקלות לשם לב אליהם ואני לא מרגיש שונה בכלל)
עשיתי גם המון הפסקות שבא לי ואני לא מרגיש שום תחושת התמכרות, אולי תלות נפשית קטנה בקטע שאין כוח לשבת וללמוד בלי הריטלין אבל מצד שני לפני זה עם הADHD שלי גם לא הייתי יושב בכלל אז ככה שגם תלות לא נראית לי ממש קיימת..
בכל אופן גם אני לא הכי אובייקטיבי כן, אני חושב שריטלין הוא הממריץ אולטימטיבי כיום ואני חושב שהוא נהדר, גם עם הדאוונים הרצחניים שלו שמתרגלים אליהם..
תודה, שמח לשמוע שכך אתה מרגיש לאחר טיפול כה ארוך זה מעודד אותי מאד.
אולי תוכל לתת לי טיפ נוסף:
אם אני לוקח ריטלין אחרי אמצע היום לעיתים יש לי קושי להרדם עד שעה מאד מאוחרת, האם יש לך שיטה לעייף את עצמך תחת השפעת הכדור?
דבר ראשון מומלץ לא לקחת כדור מאוחר מידי, כי בדרכ יש קושי להירדם עד בערך 6 שעות לאחר נטילת הכדור האחרון, אבל אם כבר עשית את הטעות הזאת אני ממליץ על לשתות כמה כוסות חלב\לעשות פעילות גופנית על מנת להאיץ חילוף חומרים ואז איזה שעה אחרי תיהיה מותש ויהיה לך קל לישון\לאכול המון זה חשוב לאכול ארוחה מפוצצת זה מרדים..
או הפתרון הכי טוב לדעתי שזה חשיש אינדיקה טוב, אבל רק איזה 4-5 שעות אחרי שלקחת את הכדור מפני שלי לפחות ולעוד אנשים שאני מכיר שילוב של ריטלין וקנאביס גורם למיגרנה נוראית.., אז אם אתה בוחר בפתרון הזה תדע לא לעשן לפני שההשפעה כבר בירידה משהו כמו 5-4 שעות אחרי הכדור האחרון(אם אנחנו מדברים על SR כן)
ואם כבר אתה לא נרדם ואין מה לעשות אני ממליץ על פשוט לעשות לילה לבן זה עדיף על לישון מעט, פעם שהיו לי מקרים שלקחתי את הריטלין מאוחר מידי פשוט הייתי נשאר ער לוקח עוד ריטלין ועושה כל מיני מטלות בליילה זה עדיף על להיאבק על שינה…
הכי עדיף שפשוט תדע מתי לקחת, מפני שבזמן השפעת ריטלין כמעט בלתי אפשרי להירדם חח
בנושא אחר. זו פעם שלישית שאני מנסה להעלות את התגובה האם יש בעיה בתוכנה או שהבעיה אצלי?
יש בעיה מסוימת במנגנון התגובות של רשימות.
בכל מקרה, הבלוג עובר לאתר חדש בקרוב…
אני לא חושב שהם נוראיים, אבל אני חושב שכן יש בו סכנות מסוימות. שווה להזכיר שבסופו של דבר הוא סוג של אמפטמין, וכל האזהרות הקשורות באמפטמינים קשורות גם בו.