טכנומיסטיקה

1. ביקורת על ביקורת על ביקורת: קרלו שטרנגר. אני, פרויקט מיתוג. כנרת, זמורה ביתן. 2010.

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים הללו:

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים:

"אין סיבה מיוחדת לכתוב פוסט משותף על "אני, פרויקט מיתוג" מאת קרלו שטרנגר ועל "בעין החתול" מאת חביבה פדיה מלבד העובדה שאחד עורר אצלי סלידה עזה ואילו השני ריגש אותי עד היסוד ועורר בי אהבה עמוקה. בעוד שהאחד היה מלא בנפיחות חסרת מעוף השני ניחן בחמלה וראיה רוחנית יוצאת דופן."

בזכות ספרו של שטרנגר גיליתי בעצמי לפתע יכולת שלא ידעתי שטמונה בי לקטילה חסרת רחמים. אלא שאז הלכתי לישון התעוררתי וקראתי את השליש האחרון של ספרו של ופתאום הכל השתנה. אני לא יודע אם זה היה משהו במצב רוח שלי שהשתנה או משהו בכתיבה של שטרנגר, אבל לפתע הרגשתי שאני ושטרנגר יכולים לחיות בדו-קיום של מה שהוא מכנה "בוז מתורבת". ובאיזשהו שלב בסופו של הספר, אפילו הצלחתי לחוש סימפתיה מסוימת לשטרנגר.

זה היה מבלבל מאוד! רק ערב קודם לכן הלמתי בשטנרברג כפי שלא עשיתי מאודי, בצורה חסרת רחמים כל כך שהלכתי לישון בעירוב של תחושת צדקנות עמוקה עם תחושת בושה עמוקה על אותה הצדקנות.

לספר של שטרנגר היה מבנה עקומת פעמון של טריפ רע. את שני הפרקים הראשונים קראתי בתחושה של "מעניין מה הולך לקרות", את הפרק השלישי והחלק השני בתחושה של "איזו נפיחה דוחה" ולחלק השלישי הגעתי בתחושת פיוס עמוקה אך גם מבלבלת עם ישויות כל היקום.

את שורש הבעיה ניתן לגלות בשתי נקודות עיקריות שבהן אני חולק על שטרנגר. ראשית כל מאז גיל 19 בערך, אני לא ממש חסיד של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (טרנס מקנה חזר והדגיש בנוגע הקהילה הפסיכדלית: We are nor flailing existentialists with a kind of Camusian ‘why not’ attitude towards the world), בעיני האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (בעיקר בצורתו הגסה) הוא אחד הגורמים העיקריים לתחושת החוסר משמעות המטרידה שבה מוכים רבים מבני העידן שלנו.

אבל יכולתי, והצלחתי בסוף, לחיות עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי של שטרנגר (שאינו בהכרח מהסוג הגס). הדבר העיקרי שממשיך להרתיח אותי בשטרנגר הוא היחס הפשטני, הקלישאי וחסר הניואנסים שלו לעידן החדש ומה שהוא מכנה "רוחניות הפופ", ולכן אצטט כמה פסקאות קצרות מתוך הביקורת שנגנזה:

"לשטרנגר מצדו יש כמובן בעיות עם הניו-אייג' והרוחניות החדשה. הוא בוחר לשפוט את אלו על פי אמת מידה נוחה מאוד, חברים בגיל העמידה שהחלו לגלות עניין בתורת הקבלה דרך הפריזמה הפופוליסטית של מרכז לקבלה והרב לייטמן[1] או של סרטים כמו הסוד. הוא מזדעזע מכך שאותם חברים מעזים לגלות עניין בלימודי קבלה גם כאשר הוא מעמת אותם עם העובדה שחקר וגילה שספר הזוהר כלל לא נכתב במאה הראשונה על ידי רבי שמעון בר-יוחאי כפי שמקובל במסורת היהודית אלא במאה ה-13.

התפיסה הרדודה והעניה שיש לשטרנגר לגבי החוויה דתית מזכירה לי את הרדידות של כמה מהמתקפות אחרונות על אלוהים על ידי מספר מודרניסטים נפוחי חשיבות אחרים כמו ריצ'רד דוקינס (עוד מישהו שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכנע אותך בכך שלחיים שלך אין משמעות ושאתה בסך הכל מכונה לשכפול גנים) או סטיבן הוקינג (עוד אחד שתהילתו יצאה מכלל שליטה עד שהוא מאיים להפוך לעובדיה יוסף של הפיזיקאים), שבספרו החדש מכריז שהוכיח שאין צורך באלוהים.

לגלות יצירות נחותות דרגה בסוגה כלשהי זה חכמה קטנה מאוד. אני יכול למצוא אנספור סרטים גרועים, אלבומים גרועים, סרטים גרועים, עבודות דוקטורט גרועות או תיאוריות פסיכולוגיות גרועות. אבל אם הייתי כותב ספר שבו הייתי יוצא כנגד הקולנוע בהסתמך על כך כמה סרטים גרועים שהזדמן לי לראות, או תוקף את הפסיכולוגיה משום שישנם פסיכולוגים גרועים שיודעים להבין אנשים רק דרך התגיות של ה-DSM כמובן שהייתי זוכה בקיתונות בוז, ובצדק."

טוב נו, אולי קצת נסחפתי בטון שנקטתי בביקורת ההיא אבל בסופו של דבר נדמה לי שהכתיבה של שטרנגר על דת ורוחניות מהווה סממן לרדידות הרוחנית (שטרנגר עצמו מתייחס להאשמה זו במהלך הספר שוב ושוב) של נושאי דגלו של האתאיזם החדש כמו דוקינס, היצ'נס או דנט. העניין הוא שאני ושכמותי היינו יכולים לחוש סימפתיה רבה יותר למאבקם של אלו (שיש בו אלמנטים מוצדקים) אם לא היה מקביל בפנאטיות העיוורת, וברדידות תפיסתו הדתית, לאלו של הפונדמנטליסטים עצמם. טוב יעשו, בעיני, אם ישלבו ביקורת זו בתוך הביקורת שלהם על הדת, ויצליחו לבצע הפרדה בין החוויה הדתית כאלמנט לגיטימי ובעל משמעות בחייו של האדם ובין העמקות שיש בתורות דתיות מסוימות, לבין הכוח ההרסני של דתות וכתות אוטוריטטיביות או של תפיסות עולם פונדמנטליסטיות.

*** N+1

לי הוא מזכיר את אלון גל

כאן הייתה אמורה הביקורת על הביקורת להסתיים, אלא שאז שוב הלכתי לישון וכשהתעוררתי קראתי פעם שניה בפרק של שטרנגר על העידן החדש והבנתי שאני שותף לרבות מהביקורות של שטרנגר על הרדידות האינטלקטואלית של זמננו כפי שהיא משתקפת ב"סוד" או ב"קבלה פופולרית". (למי שהתבלבל, חזרנו לשורה הראשונה של הכתבה, לביקורת המטא בדרגה השלישית על שתי הביקורות הקודמות שנכתבו).

אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנגר כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנגר קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו.

אז שלא תבינו לא נכון. מבחינתי שטרנגר ואני נפרדים בבוז מתורבת, יש לי אפילו כבוד מסוים אליו. הוא ללא ספק קרא או לפחות שמע על לא מעט ספרים, ויש בספר שלו גם לא מעט קטעים המלאים באבחנות מדויקות למדי על תחלואי ובעיות הזמן. יותר מכך, הוא גם גרם לי תהליך קריאה מעניין למדי: אותם קטעים שגרמו לי תחושת גועל בקריאה ראשונה נראו לי בקריאה שניה בו כמציגים תובנות יפות למדי. אני לא מצטער שקראתי בספר של שטרנגר אבל אני בטח לא הולך להמליץ לכם עליו.

ציטוט שחימם לי את הלב: "עלינו להיות מסוגלים להתפעל מהמגוון המרשים של מערכות המשמעות פרי דמיונם של בני האדם, במקום להתרעם על אלו מהן שאינן מוצאות חן בעינינו (…) בוז מתורבת המתובל בהומור יכול להוות תחליף לצדקנות הבלתי נסבלת בכל האידאולוגיות, דתיות וחילוניות גם יחד. יתר על כן, השימוש בו יכול לסייע לנו לראות את ההיסטוריה האנושית כדבר מה הדומה יותר לתחרות על התואר 'סיפור הבדים הקולקטיבי המוצלח ביותר', מאשר כהתנגשות קטלנית בין ציביליזציות." (230)

ציטוטים שגרמו לי להתפלץ: "המודרניות מציעה כיום נרטיב חלופי רב עצמה המבוסס על נתונים היסטוריים אמפיריים" (88, בגלל הרטוריקה). "איני מבין כיצד יכולה חוויה שכזו [חוויה מיסטית] ללמד אותנו דבר מה על אודות העולם החיצוני יותר משיכולות לעשות זאת הזיות או חוויות על-חושיות אחרות" (93, רגע לפני שהוא מסביר שהתפיסה שהקוסמולוגית של הקבלה "נדחתה מיד עם הופעתה של הפיזיקה המתמטית המודרנית"). "[אנשי עידן החדש טוענים בפנינו כי] אין גבולות למה שאנו יכולים להיות. אין גבולות משום שעמוק בפנים קיים פוטנציאל בלתי מוגבל בעל כח עצום (…). הרעיון שלפיו קבור בתוכנו עצמי אמיתי ושלם הוא פנטזיה תרבותית רבת עוצמה." (85)  "מחירה של האמונה הדתית היא חיים בצילו של הפחד מפני האל" (244)

ציטוט שהקפיא את ליבי ובקריאה שניה חימם אותו: "המשוואה הקיומית שלנו היא מי שאנו. [דגש במקור] חיים של הגשמה אינם חיים שבהם המשוואה הקיומית שלנו נפתרת, אלא חיים שבהם אנו חווים את המשוואה הקיומית שלנו באופן פורה ויצירתי. פתירת של המשוואה הזאת משמעה מוות." (125)

2. ביקורת חד משמעית וחשובה לעין ערוך.  בעין החתול. חביבה פדיה. עם עובד. 2008.

שטרנגר היה Mindfuck, הנסיון לגבש דעה על הטריקסטר-תרח הזה בעל הקרחת המבריקה כמעט גרם לי נזק מוחי בלתי הפיךו והביא אותי לשפוך כל כך הרבה מילים שאני לא מעז לפתוח בספר שלו שוב ופתאום הביקורת על פדיה, היקרה לי כל כך, נראית לי קצרה בהשוואה. אבל אם אזרתם סבלנות לקרוא כל מה שהיה לי לומר על שטרנגר, בבקשה תאזרו עוד קצת סבלנות בשביל פדיה, שראויה לזה כל כך.

"בעין החתול" של חביבה פדיה הוא אחד מהספרים הנדירים הללו שגורמים לך להתאהב בנפשו של האדם שכתב אותו. השפה של פדיה, השג ללשון העברית בת זמננו, שוזרת באופן מרהיב את הרבדים שונים של השפה, משפת הרחוב ועד לשפת המדרשים. אבל הלשון שלה היא רק אחת משלל גורמים שהופכים את הספר של פדיה בעיני לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. השג יוצא דופן שגרם לי לחוש בר מזל על כך שאני קורא עברית.

פדיה כותבת על המציאות של שולי עיר המדבר הבאר-שבעית, אזור שוליים שבו חיים עלובי החיים שהודרו ממרכז החברה. היא מתארת את העולם הזה, על העזובה שבו, האכזריות שלו אבל גם הפיוטיות והיופי העמוקים שלו ומוצאת בתוכו לצד הכאב והכיעור רגעים של חסד וקדושה. הגיבורות שלה הן חיות העזובה: חתולים, כלבים והאנשים שלוקחים אותן תחת חסותם, שמקדישים את כל כוחם המועט להגנת החיות חסרות הישע שחיות חיים של רדיפה בשולי העולם האורבני, שהופכים את בתיהם למקלט עבור החיות הנרדפות, שחוסכים פת לחם מפיהם על מנת להאכיל את אהובותיהן החיות – ובמעשה התגברות זה הופכים מדמויות חלושות לגיבורים שמתוך אצילות נפשם מתגלה עוצמה המהדהדת כוחות מיתיים אך שומרת תמיד על אנושיות עמוקה.

האנשים הללו, שהחברה מסביב על שכניה ועל מנגוני השלטון שלה מדחיקה אותה, הופכים אצלה לגיבורים האמיתיים של הזמן, המבשרים האנונימיים והאותנטיים ביותר של חבלי משיח שאין יודע מתי יבוא. צדיקי אומות אדם יחידים שמתגייסים להגנת חיה.

החיה היא אצל פדיה ישות צופנת סוד, במובן הקבלי. היא מכילה בתוכה כח קמאי שמודחק מהעולם האורבני, היא ההשתקפות המטרידה של האלוהי שהאדם מסרב להגלותה מעל העולם האורבני שברא לעצמו. היא ממלאת את הספר במשמעויות נסתרות המהדהדות לכל אורכו. פדיה היא חוקרת קבלה והספר שלה, שמורכב מעשרות סיפורים הקשורים זה בזה במארג תמטי ורעיוני, עשיר באלוזיות לספרות היהודית ובמדרשים. היא מותחת רשתות עשירות של קישורים בין היהדות והקבלה לבין חיי העזובה הבאר-שבעית.

בתקופה שמייצגיה הדומיננטים של היהדות בישראל הולכים מעוותים אותה לכדי השקפה גזענית, לאומנית, צרת השקפה ואכזרית המבוססת על בורות, צדקנות עצמית ושנאה לאחר פדיה מייצגת אלטרנטיבה אחרת, מלאת ענווה, חמלה ורוחניות אמיתית שמצליחה להכיל גם את קמעות הצדיקים וגם הכרה עמוקה של הקבלה והמקורות היהודיים. יהדות שגרמה לי בפעם הראשונה זה זמן רב לחוש שוב כמיהה ואהבה לדת משה.

פדיה רואה את אלוהים לא באתרי מריבה פוליטית אלא בחצרות של באר שבע. בפעולות קטנות של חמלה, של דבקות ושל יופי צופן סוד. גיבורי סיפורי הדבקות שלה שלה אינה רבנים בעלי אדיקות נוקשה אלא דמויות כמו רוזה שלה. חלכאים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי ושהחמלה שלהם לחיות והחמלה של פדיה אליהם מסמלת את החרך הצר של האור במציאות אפלה.

וזה בעיני ההבדל החד בין שטרנגר לפדיה שעורר אצלי את התגובות השונות כל כך לשניהם. בעוד הראשון סועד בגאווה עם עם ממצאי המדע "האובייקטיבי" ומתייחס בבוז (גם אם, "מתורבת") לכל מה שלא מוכר לו או חורג מתפיסת העולם הרציונלית שלו, הספר של פדיה מעיד בעיני על גדולה אנושית אמיתית. היכולת לגלות את היופי, הקדושה והחמלה בכל מקום גם בין נדכאי שממת העזובה. פשוט תקראו.

[1] בביטוי "פופוליסטית" אין בכוונתי לגנות את יצירתם של ברג ולייטמן. אני מוצא את הגותם של השניים מרתקת ומושכת מבחינות רבות. עם זאת, בכך אין לכסות על הפגמים העמוקים שיש בה ובעיקר האופן הפופוליסטי והסמכותני שבה היא נמסרת ובחסרונותיה כשהיא משמשת כמזון רוחני ואינטלקטואלי יחיד.