הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת – רשימות אחרונות בנושא הטכנולוגיה

1. פברואר 2010. כתבה שלא תכתב עוד.

דרך סדרת כתבות שהכנתי להארץ יצא לי להכיר את ארד אקיקוס, משיח המדיה האלקטרונית שהטריף את דעתי. משהו בדרך שארד דיבר הקסים אותי עוד מהשיחה הראשונה שלנו בטלפון. אקיקוס חוקר את הגרפים של המדיה האלקטרונית, תר אחרי הנוסחאות שמנחות את הדינמיקה של ג'ונגל האינטרנטי, אחר החוקים שהופכים דמויות מסוימות ברשת החברתית למוקדים, האופן שבו וידאו ויראלי מתפשט בתוך תיבות מייל ורשתות חברתיות או הגורמים שדנים את גורלם של הממים האינטרנטיים לחיים ולמוות. הוא מדבר על הגלאקסיה החברתית במושגים קוסמיים, נושאי השתמעויות איזוטריות כמעט. מיסטיקן רשת.

בערך באותה תקופה הכרתי גם את כרמל, ילדת ADD בת 20 ששולחת בממוצע 15 סמסים בשעה וחיה ברשתות חברתיות. התזזיתיות שלה מקסימה אותי, מכניסה אותי לתוך עולם מסתורי של דור חדש שפועל וחושב באופן שונה לחלוטין מדור המכרים שלי, שברובם נחשפו לאינטרנט בגיל ההתבגרות המאוחר.

כשאני פוגש בפעם הראשונה את אקיקוס הוא מסביר לי על הטוויטר. בזמן שהוא מדבר הוא לא מפסיק לבדוק ולשלוח הודעות בטוויטר. הוא מספר לי על אחד, משתמש שהוא מכיר שמדווח באופן שוטף כל כך מהחשבון שלו, שאם הוא נעלם מהשיחה ליותר מחצי שעה, אנשים כבר מתחילים לתהות מה קרה. כשאני שואל אותו על ADD הוא מודה שהוא ADD אבל גורס שה-ADD אינה הפרעת חשיבה, אלא צורת חשיבה חדשה, טוען בתוקף ש-ADD מסמל שלב חדש באבולוציה של האנושות ומכריז שה-ADD יציל את העולם.

אותו הערב אני שוקל לפתוח חשבון בטוויטר רק לזמן קצוב. לחודש. אני משתעשע ברעיון זמן קצר אבל לא לא מסוגל לעשות את הצעד המכריע. משהו מונע ממני. האפשרות לפתוח חשבון בטוויטר גורמת לי להרגיש כמו מישהו שמציעים לו בפעם הראשונה קראק או הירואין. סוג של אימה מהידיעה שזה עשוי להיות הצעד שיסתום עליך סופית את הגולל.

אני קורא על ה-ADD ומגלה שמדובר במגיפה שהתפתחה בעשורים האחרונים במקביל לעליית האינטרנט והמדיה האלקטרונית, שהיא כמעט לא ידועה בחברות פרה-אלקטרוניות ושהיא נפוצה במיוחד אצל אנשים צעירים ובמיוחד אצל משתמשים כבדים ברשת. ופתאום אני מבין שאם המדיום הוא המסר הרי שה-ADD הוא המסר העיקרי של הטכנולוגיה החדשה. פתאום אני מבין שה-ADD חרג מגבולות ההגדרה הפסיכיאטרית והפך להיות מצב תרבותי, מאפיין מרכזי של החברה האנושית החדשה.

אני מבין שה-ADD אינו תופעה חולפת. הוא תופעה שהולכת ומתגברת כל הזמן מהמייל, לצ'ט, לאינטסנט-מסג'ינג, לפייסבוק ולטוויטר. הוא התוצאה הבלתי נמנעת של עולם חדש אותו יצרנו. עולם שאתה מוקף בו כל הזמן באנשים. עולם שאין לך בו רגע אחד לבד. לא כי אתה לא יכול להיות לבד, אלא כי אתה לא תאפשר את זה לעצמך. עולם שבו המדיה החברתית מהווה את התרופה השטחית ביותר האפשרית לפחד הקדמוני להיות לבד.

אני חושב על כל הסקרים שמדווחים על כך שאנשים מבלים כיום את רוב שעות הערות שלהם מול מלבנים אלקטרונים זרחניים ואני מבין שהממשק של המחשב הולך והופך לממשק שלנו למציאות. הקשר למחשב הולך והופך אינטימי יותר: מהמיינפריים, למחשב האישי, למחשב הנייד, לאייפון. אני מבין שהטרנד הזה ילך ויחריף בעתיד, בעולם שבו Augmented Reality מקרינה לנו על המשקפיים או על האישון שכבה של מידע שנשארת עם המשתמש כל הזמן. ושברגע שזה יקרה, לא יהיה ניתן עוד להפריד בין הממשק של המחשב לבין המציאות כי הממשק של המחשב יהיה הממשק שלנו למציאות. או במילים האחרות הממשק הממוחשב יהפוך לחלק מושרש בממשק התודעה שלנו.

זה העולם שבו כולם סביבך כל הזמן. כל רגע ורגע. כשאתה בעבודה. כשאתה הולך ברחוב. כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר. זרמים שוטפים וחסרי קץ של מידע על האישון. ואני מבין שבעולם הזה, יהיה יותר ויותר קשה למלט את עצמנו מהרשת. בעולם של ראשי ADD, שדפוסי השימוש שלהם במדיה האלקטרוניים נושאים מאפיינים נרקוטיים, המכורים יהיו אסירים מרצון. אי אפשר יהיה כבר לנסוע להודו, כי כולם יהיו על קצה האישון שלך כל הזמן.

משך זמן מסוים אני משתעשע ברעיון לכתוב דוקטורט, ספר או כתבה בנושא ואולי גם לעשות עליו סרט. אני אפילו סוגר עם עיתון גדול על כתבת מוסף נרחבת בנושא, אבל לא מצליח למצוא את הפנאי לכותבה. כמה חודשים מאוחר יותר אני מגיע לכתבה הזאת ומבסוט מזה שאיתי להט חסך לי את העבודה וכתב על הנושא בצורה מבריקה.

אני מחליט להמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.

2. הבעיה במחשב

הבעיה עם המחשב היא שהוא מעסיק. הבעיה היא שפייסבוק וג'ימייל ממכרים יותר מקראק. הבעיה במחשב הוא שהכל הזמן רוצה תשומת לב. שהוא לא נותן לנו להיות עם עצמנו.

הבעיה במחשב היא שהוא מכווץ. שהוא כופה עלינו עיסוק מתמיד בממשק: בכלים ותפריטים. שהוא יוצר גוף סטטי ומתוח שנושם רק בקושי. לכן אנחנו זקוקים לממשק אחר. כזה שיאפשר לנו לחוש את ההורמונים שהגוף שלנו מייצר כשהוא בתנועה, כשהגוף שלנו חווה, וכשאנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו. כזה שיגרום לשרירים שלנו לנוע, לנשימה שלנו להתחזק ולהעמיק, שיאפשר לגוף שלנו להרגיש כמו חיה בג'ונגל במקום כמו חיה בכלוב. ממשק שיהפוך את העבודה עם המחשב לריקוד, לריגוש פיזי – כי כדי שהמחשב יהיה רוחני באמת הוא חייב קודם כל לשנות את הפיזיות שלו לפיזיות שתייצר חוויה כובשת, חוויה של טראנס.

3. ספר

אני אוהב את הקינדל החדש שלי. הוא טוב עשרות מונים מכל אייפד כי הוא מונו והמונו הוא הסטריאו החדש.

ויותר משאני אוהב את הקינדל שלי אני אוהב ספרים מנייר. יש לי רק חודשיים קינדל וזה כבר מרגיש כמו לחזור למאה ה-19 כשאני אוחז בספר מודפס. ובו בזמן אני יודע שהוא מושלם כל כך. שנים ביליתי בלבוז לאנשים שמתפייטים על הריח של הנייר, אבל עכשיו אני מבין שאני קוף שאוהב לפתח רגשות לאובייקטים כרוכים שאפשר להחזיק אותם ביד. שלספרים האהובים עלי יש ממשות שמתעלה על זו של קובץ מידע שאפשר להעביר ממחשב למחשב. דווקא הקינדל גרם לי להבין שהספר אינו רק ישות אידאית. הוא ישות פיזית והפיזיות שלו חשובה, לפחות לפליט מאה 19 שכמותי.

ככל שהפייסבוק מעמיק את האחיזה בישותי אני מעריך יותר את הספר, מעריץ אותו, אסיר תודה אליו, לאפשרות המילוט שהוא מעניק לי בעידן הזה. המונו הוא הסטריאו החדש. ובעידן ההיפר-פוליפוני של התודעה המולטי-טאסקית הספר מוצדק מתמיד. הוא כמו הזמנה לאהבת נפש בעולם שמלא רק בפלירטים בלתי מחויבים. הוא הזמנה לקחת דברים ברצינות, לחשוב ולחוש לעומק, אביר שלוקח אותך בידו, וגואל אותך מהכורח מלהיות עוד אחד זומבי קהה מרגשות עם חיוך אווילי וזקפה.

4. קללת התיעוד

ברגע שאתה תופס את המצלמה ומתחיל לצלם משהו הדברים המעניינים תמיד מפסיקים לקרות. ברגע שאתה תופס את המיקרופון ומתחיל להקליט, הדברים המעניינים מפסיקים להאמר. זה החוק קוסמי:  הברירה שאלוהים נותן לנו בחיים בעידן האלקטרוני: לחוות או לתעד. תארו לכם עד כמה העולם מוצלח יותר מכל מה שאנחנו רואים  בטלוויזיה? תארו לעצמכם כמה העולם היה יכול להיות מוצלח אם רק לא היינו מצלמים אותו?

5. כמה זמן מבוזבז

עוד שניה ועוד שניה ועוד דקה ועוד דקה, שעוברות ליד המחשב בציפיה לדף שיטען, לסרט שיעלה, לתוכנה שתפתח, לתוכנה שתסגר, למחשב שיפתח, למחשב שיתכבה. Technology, don’t keep me waiting. ככל שהמחשבים הופכים יותר מהירים, כך נדמה שאנו מעבירים יותר זמן בהמתנה להם.

אנושות שלמה מכלה את זמנה בהמתנה למחשבים, בציפיה לחישוב כלשהו שיסתיים. שוב שוכחת את עצמה בהמתנה למשהו שיקרה. השקר הגדול.

חיים שלמים שאובדים מול מסכים. למה? בשביל מה? גזר דין מוות שנגזר על דורות שלמים של בני אנוש, בדיוק כפי שחזה א.מ. פורסטר כבר ב-1909.

***

אני לוקח הפסקה מהטכנולוגיה. מלכתוב עליה, אבל בעיקר, מאוד בקרוב, מלחוות אותה, מלחיות בצילה. אני יודע. אני מוקף בטכנולוגיה. היא בתוכי. היא חלק ממי שאני. ובכל זאת אני מרגיש צורך למתוח שוב את הגבולות ביני לבינה. היי שלום. עוד אשוב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On 15 בספטמבר 2010 at 11:55

    רשימה טובה (כולל איתי להט) לחשבון נפש ביום הכיפורים. תודה.

  • Sassy Natan  On 15 בספטמבר 2010 at 14:27

    So True, So Internet! So Fun, So Sad

  • sidu  On 15 בספטמבר 2010 at 16:28

    בהתנודדותך הרדיקלית בין טבע לטכנולוגיה לטבעכנולוגיה ובהכרזותיך התדירות על "פתרון סופי" ( הסביבה הנוכחית משפיעה על הטרמינולוגיה?)ניתוק מוחלט ,חזרה לטבע וחזרה, חוזר חלילה, לעולם הטכנולוגי – אתה מהווה ביטוי אופייני ונפוץ לבני דורך, הקשורים עדיין בחוטים דקיקים למימשק הטבעי שלנו= חושינו ובכבלים עבים יותר, אל המימשק הטכנולוגי שהולך וחוצץ בינינו לבין העולם וילך הלוך וחצוץ, יותר ויותר.

    בכל שכתבתי לך עד כה ( וגם אני יודע לומר זהו, זאת הפעם האחרונה שאני כותב לך על זה) קראתי לך לעצור או לפחות להאיט , כי אתה רגיש מספיק ורפלקסיבי מספיק כדי להינצל, כיחיד, מריצת האמוק ההרסנית והאובדנית, הממכרת בטירוף ובעיקר , הבלתי נמנעת והלא- הפיכה,הגלומה הן בוירטואלי – טכנולוגי והן בפסיכדלי – מסמם. זו המשמעות העמוקה של איסור עבודה זרה, המזהיר אותנו מסגידה למעשי ידינו הטכנולוגיים, שבסופו של דבר יהרסו,כליל, את סביבתנו ואותנו.

    הרי ממילא נמות – למה למהר וכבר בחיים להפוך לזומבי? תן לעצמך כמה עשרות שנות הפוגה, בין אי קיומך שלפני הולדתך ואי קיומך שאחרי מותך, כדי להתענג על חושייך הגופניים בלי חציצה טכנולוגית. הרי אין מי מאיתנו, כולל המכורים שאינו מרגיש, באופן אינטואיטיבי, למעשה – באופן אינסטיקטיבי, שמדובר במישורים חולניים, הרסניים ופשוט רעים באופן מוחלט לחלק שואף החיים שבתוכנו.

    הייה שלום. אני כבר לא אשוב עוד, לעולם – להזהיר אותך. אתה כבר ילד גדול.

    כן, אני יודע שאני נשמע כמו הורה פטרנליסטי מעצבן, שבא לך לבעוט בו. זה נכון. כשראיתי אותך אצל לונדון וקירשנבאום, הרגשתי כלפייך חמלה אבהית ותו לא.זאת הסיבה שליוויתי אותך עד כאן.

    אז יאללה. ביי.

  • Ido Hartogsohn  On 16 בספטמבר 2010 at 8:00

    Sidu יקר,

    כתבתי לך תגובה מאוד מפורטת, אבל בדיוק כשסיימתי אותה חלונות החליט לכבות את עצמו ללא כל התראה וללא לשמור כל גיבוי לוורד. כנראה נקמה על הפוסט הנוכחי, ובכלל המחשב מתנקם בי מאז אתמול באנספור צורות.

    מאחר שאין לי את היכולת לכתוב את התגובה שוב אמסור רק את עיקרי הדברים בקיצור טלגרפי.

    1. תודה על הדאגה.
    2. אין בה צורך. אני מאוד מאושר.
    3. צריך למצוא בדברי גם את האירוניה שיש בהם.
    4. אני יודע שאני מתנודד. זו דרכי. אני מעדיף לתת דרור לביטוי מאשר לנסות לגבש עמדה מלאת סייגים לכאן ולשם. מבחינתי זה תהליך של חקירה.
    5. אין לי כוונה להאט או לעצור בשלב זה. זה מי שאני. לפחות בשלב זה.
    6. חבל לי על עזיבתך. היה לי נעים. מקווה עוד לראותך בעתיד.

    אני מתנצל על הטון הלאקוני. אני מבטיח לך שהוא לא היה כזה בתגובה הקודמת אבל מכיוון שאין לי את הכוחות הנפשיים והזמן לשחזר אותה אני מפרסם אותה כאן בקיצור כזה.

    כל טוב,
    עידו

  • sidu  On 16 בספטמבר 2010 at 14:59

    גם אני אירוני. לגמרי.או שלא. האם גם אני במתנודדים?!
    שמת לב שאני "אנטי טכנולוג ואנטי פסיכודל", שלא מסוגל להיגמל מהיתמכרותו לבלוג הזה?
    "לא אשוב לעולם…". עלאק.הנה אני כבר, שוב, פה – בחירוק שיניים. וחיוך.
    ובפראפרזה על שורה בשיר של אגי משעול:
    "גם עם בשבע אנטוש לתמיד, בורבע אזחל חזרה…"

  • פוד  On 16 בספטמבר 2010 at 16:10

    עצרתי בסעיף 2 על מנת לרדת לאזור התגובות ולכתוב לך –
    מזל שיש עוד מי שכותב טקסטים באורך יותר ממאתיים מילה.
    לגבי קללת התיעוד – אני אוהבת לצלם. אבל אם חזרתי מטיול ולא צילמתי כלום, אני יודעת שכנראה היה טיול טוב. מצד שלישי, כנראה אזכור פחות.

  • צימוקי  On 16 בספטמבר 2010 at 16:16

    אני חייב להודות,
    שלמרות שהוא תמיד בדמות האנטי
    יש משהו שאני מחבב ב sidu הזה
    sidu אל תלך!

  • sidu  On 17 בספטמבר 2010 at 10:12

    צימוקי – קודם כל , שמת לב איזה מקריות צירופים יש בין תאריך תגובתך , שעתה , דקתה תושבחתא ונחמתא?!

    ואם יש עוד צימוקים, הממתיקים את רוע הגזר (מי אוהב גזר עם צימוקים?!) כמוך ביקום ( ז'תומרת בבלוג הזה, שהוא הולוגרמה יחודית של היקום – כמו כל דבר אחר…)איך אלך??!!

    די לי בקב צימוקים,, כמותך, כדי לעגל. פינות. ולא להיות עוד כזה זוויתי ואנטי. בעצם, אולי לא כדאי, כי כך אהיה פחות חבוב עלייך?

    היית לי כעינב.

  • ענת  On 22 בספטמבר 2010 at 20:46

    לא חושבת שפריסה על רשתות חברתיות מתקשרת לי ל-ADD. להיפך, היכולת החדשה הזו "להיות" בהרבה מקומות בבת אחת דורשת בדיוק את אותה ההתפרסות על המון ערוצים שה-ADD מקשה עליה כל כך. ADD זה הרבה פעמים דווקא היכולת להתרכז ריכוז עמוק כל כך בערוץ אחד, שאין לך קשב לשום דבר אחר מסביב, גם לא לציוץ בטוויטר.

  • גיורא ארליך  On 10 באוקטובר 2010 at 12:56

    אני כבר מזמן אומר שהמחשב הומצא כדי לחסוך לנו זמן .. לקצר את הזמן.. וזה בדיוק מה שהוא עושה מקצר לנו את החיים .. ואפשר לצטט אותי חופשי..

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: