אורי בן עזרא משמיע קול חשוב כנגד צורת החשיבה האינטלקטואלית, כדאי להקשיב לו.
לקריאת המאמר בליווי טראק אנטי-אינטלקטואלי האהוב על בן עזרא והמראיין לחצו כאן.
לא בטוח למה בודריאר התכוון, וגם לא אכפת לו. אורי בן עזרא.
אורי בן עזרא הוא אנטי-אינטלקטואל. "אני לא אינטלקטואל, אני אמן." מעיד בן עזרא על עצמו ואז פולט מיד "אוי וי! זה נשמע נורא!". בן עזרא העביר שנים במחיצתם של אינטלקטואלים, אפילו חשק להמנות על שורותיהם, אבל הוא התפכח. "ראיתי שאינטלקטואליזם לשמו הוא רע ומיותר" אומר בן עזרא בעוד הוא צועד הלוך ושוב מצדו האחד של החדר לצידו השני, נושף לתוך אגרופו.
מה הבעיה באינטלקואליזם?
בן עזרא: יש לאינטלקטואליזם הרבה בעיות. זו צורה טכנוקרטית שמסתמכת על טכניקה ולא על מהות.
כלומר?
בן עזרא: אין בה רגשות, יש בה רק חוקים. יש בה ציפיה למחשבה הגיונית כל הזמן, עקביות וכל מיני דברים משעממים אחרים. ולא רק שהדברים האלה משעממים, הם גם רואים את עצמם כאובייקטיבים או עליונים על דברים אחרים או כסמכות עם כבוד שיש לשמור עליו ואסור לפגוע בו. עצם זה שהאינטלקטואליזם הוא מבנה גורם לכך שאנשים נכנסים אליו מתוך רצון להפריד את עצמם מאחרים ויאפשר להם לראות את עצמם כטובים יותר מאנשים שאין להם את היכולת הזו. יש צורך ליצור הפרדה בינך לבין העולם החיצוני.
וזה לא אותו דבר אצל נניח מאמיני דתות?
בן עזרא: זה כן, גם שמה אני לא אוהב את זה.
אז אתה גם אנטי מאמיני-דתות?
בן עזרא מהרהר לרגע ומשיב: כן. אבל זה בכלל לא בתחום מחשבה שלי.זה לא מעניין אותי בכלל.
האין אתה בעצם ההוכחה לטענתו של הגל שהאנטי-תיזה מכילה בתוכה את התזה? אתה כאנטי-אינטלקטואל מגדיר את עצמך למול האינטלקטואליזם. האין זה הופך אותך לאינטלקטואל בפני עצמך?
בן עזרא: זה שאני מכיר את הגל אולי הופך אותי לסוג של אינטלקטואל, בעיני אינטלקטואלים, אבל בגלל שאני מכיר את האינטלקטואליזם, אני נגדו. אם לא הייתי מכיר אותו לא הייתי יודע על הבעיות שלו. אני מתייחס למה שאני מכיר.
אז אתה אדם שהציץ באינטלקטואליזם ונפגע?
בן עזרא: ונבהל.
מה הבהיל אותך שם?
בן עזרא: החשיבות העצמית.
למה אתה מתכוון?
בן עזרא: לזה שאין בזה בעיני חיים, אין בזה הומור, אין בזה כיף.
אינטלקטואלים לא יודעים לכיף? דווקא משיטוטי בתל-אביב נראה לי שדי כן.
בן עזרא: אני חושב שתרבת שוליים חוגגת הרבה יותר מאינטלקטואלים.
אז זאת הבעיה, שהאינטלקטואלים הם בעצם סוג של ממסד?
בן עזרא: הם הכי ממסד.
אבל הם אומרים שהם נגד הממסד, לא?
בן עזרא: מי אומר שהוא נגד הממסד?
לקח את עצמו ברצינות, או שלא או שזה לא משנה? בודריאר.
סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר, בודריאר
בן עזרא: בודריאר לא לקח את עצמו ברצינות. או שכן, אני לא יודע. זה גם לא חשוב לי.
אז הם לא נגד הממסד?
בן עזרא: מי?
סימון דה בובואר, ז'ן פול סארטר ובודריאר.
בן עזרא: הם חלקם לפחות דוגמאות של אנשים יצירתיים שעשו את מה שעשו בצורה שגם מתחברת לרגשות, יותר מאשר אינטלקטואליזם לשמו. אין דבר רע באנשים אינטלקטואלים. הבעיה היא כשזה נישא כדגל מעל דברים אחרים.
אז הבעיה היא בעצם בניכור הרגשי והחוויתי של האינטלקטואליזם?
בן עזרא: נכון.
מה היית ממליץ, לאינטקלטואל שהדברים שאתה אומר כאן מדברים לליבו?
בן עזרא: שינסה לצאת החוצה מהמסגרת שלו.
כלומר?
בן עזרא: כלומר להתפרע באמת ולהרשות לעצמו להתחבר למגוון רגשות וטעמים.
תגיד, יש תחושה שהאינטלקטואלים לא מרשים לעצמם.
בן עזרא: כי יש להם את החשיבות הזו להגן עליה. יש מכובדות.
עדיף לאדם בלי כבוד?
בן עזרא: עדיף בן אדם בלי אגו.
ממליץ לאינטלקטואלים להתחיל להתפרע. בן עזרא חוגג יום הולדת בלוויית חברים.
בן עזרא עוצר לפתע את השיחה. יש לו משהו חשוב לומר, הוא מסביר. משהו שעקרוני על מנת להבין את המאבק הנפשי שבו הוא שרוי. "בתור אנטי-אינטלקטואל אני בעצם גם מורד בעצמי. יש בי שני חלקים שנלחמים אחד בשני." הוא מתוודה "הסיבה שאני יוצא נגד האינטלקטואליזם היא שאני לא אוהב את מה שזה עושה לי, ולכן אני לא אוהב את מה שזה עושה לחברה. וגם אין לי את המשמעת. אינטלקטואל צריך משמעת, ואין לי אותה.
סלח לי, אבל אתה לא חושב שזה מגזים? התלוננת כרגע על מה שהאינטלקטואליזם "עושה לחברה"? האם אתה חושב באמת שהאינטלקטואליזם הוא סכנה לחברה הישראלית בת ימינו?
בן עזרא: לאמנות.
האם יש אנטי-אינטלקטואלים בולטים שהשפיעו עליך?
בן עזרא: החברים שלי.
אפשר פירוט.
בן עזרא: וודקה. רע. אתה. ואג.
אנחנו אנטי-אינטלקטואלים?
בן עזרא: כן. האמת, רע אני לא יודע לגביו.
ומה לגבי בודריאר?
בן עזרא: גם לגביו אני לא יודע.
טכנומיסטיקה 
תגובות
אורי בן-עזרא הוא קולה של אומנות אנטי תל-אביבית, בלתי מתחסדת וללא עקרות פוליטית מתיפייפת. ללא ספק מאסטר אינטרגלקטי משכמו ומעלה. ישר כוח!
להבנתי, בן עזרא עושה שימוש מאוד משונה במילה אינטלקטואל. כמובן שהוא רשאי להגדיר אינטלקואל איך שהוא רוצה, אבל אם הוא מעוניין בתקשורת עם בני אדם אחרים, נראה לי שכדאי להיצמד להגדרות המקובלות. לפי מה שאני מבין, אינטלקטואל הוא אדם חושב שתורם לחברה בה הוא חי בכך שהוא מוסיף ביכולת השכלית שלו, נקודות מבט חדשניות, לעיתים קרובות בעלות אופי ביקורתי. בן עזרא, בהגדירו את האינטלקטואל כ"מי שלא לוקח את עצמו ברצינות" משתמש בהגדרה די נכה של האינטלקטואליות. כך אנו מגיעים למסקנה המעט משונה לפיה בודריאר הוא לא אינטלקטואל… אגב, גם ההגדרה שלך, עידו, כאנטי-אינטלקטואל, קצת בעייתית בעיניי. אני מבין שאינטלקטואל עושה אסוציאציה של אקדמאי יבשושי שמעולם לא חצה את הסף הפסיכדלי, או ניסה לבדוק את יכולותיו האינטרגלקטיות, אבל זו רק אסוציאציה…
יואב, שים לב שאתה מפספםס לחלוטין את הרעיון שאורי ב.ע מציין כמהות העליונה שטמונה במחשבה אינטלקטאולית: "יש בה ציפיה למחשבה הגיונית." וכך, גם אם דבריו נשמעים כסותרים את עצמם, הרי שלכך הוא יגיב בווודאי ב:"אני לא יודע. זה גם לא חשוב לי" או "זה בכלל לא בתחום מחשבה שלי.זה לא מעניין אותי בכלל." ככל הנראה הוא איננו אדם קורא או כותב, הוא אמן ויוצר שמתגד לעצם הרעיון של השכלה בכל מובן. בהחלט נשמע כטיפוס מרתק! יפה יעשה בעל הבלוג האינטלקטואלי הזה אם יקדיש גם מקום לאמנות של אותו מר בן עזרא. בתודה מראש!
יואב, הוא לא מגדיר אינלקטואל כ"מי שלא לוקח את עצמו ברצינות" אלא להפך; בעיניו האינטלקטואל לוקח את עצמו ביתר "חשיבות עצמית".
אני משוכנע שבן עזרא יסכים באופן תיאורטי להגדרה שהצאת לאינטלקטואל אלא שבפועל, הכירותו האישית עם האינטלקטואליזם מגלה, לדבריו, דברים נוספים שלא כל כך מוצאים חן בעיניו, בלשון המעטה.
בן עזרה בהחלט מאסטר אינטרגלקטי הנע בין עולמות ומימדים. רוצים לשמוע עוד על האדם המרתק הזה! מי הוא? מה הוא אוכל לארוחת הבוקר?
אני חושש שכולכם נפלתם כאן בפח של מר הרטוגזון… הקדשת תשומת לב לפרטים מגלה את התמונה האמיתית מאחורי אותו פלוני קסום, בן עזרא. אותו אומן חובש מגבעת בתמונה אחת, ופדחת בשניה, האם מלבד לזקן יש כלל דמיון בין השניים? חברו האינטלקטואל הטוב הוא מר וודקה? כלומר אלכוהול? וחברו האינטלקטואל הטוב פחות הוא…רע?
אינני מיסטקן מוצלח, אך בוודאי יוכל אדם בקי ממני לגלות את הרוח הנושמת מאחורי א.ב.ע, מיכוון שבשר קשה להאמין שנמצא שם. האם יתכן כי אשף הפיקציה, מר הטוגזון המהולל,לאחר מסעות של ליקוטי זרדים ותהיות בנוגע לציבילזציה, מצא עתה לנכון לתהות גם בנוגע ללוגיקה ולהגיון. אם כן, בן עזרא, הרי כשמו הוא, רק בא כאן לסייע להבהיר את המשל.
בנצירעה,
הציפייה למחשבה הגיונית היא לא רעה חולה של האינטלקטואלים, אלא דרישה בסיסית מכל מי שרוצה ליצור תקשורת עם אחיו בני האדם. אני מסכים שהשתחררות מכבלי השכל היא בהחלט מטרת על ראויה ביותר, אבל הניסיון של בנאדם לטעון שהוא כבר עשה זאת, הוא מעט יומרני בעיניי. קצת כמו להגיד על עצמך שאתה מואר…
שקד,
אלה הבדלים סמנטיים (אינטלקטואלים…). מה שחשוב הוא שבן עזרא לוקח תכונה לא מהותית, שלא מוצאת חן בעיניו אצל אינטלקטואלים רבים, והופך אותה למגדירה את האינטלקטואליות. זו אבחנה מעניינת, ובאופן אישי אני מייחס חשיבות עליונה למידת הרצינות שאדם מייחס ל"דעתו", או ל"אופי" שלו, אבל בתור המבחן העליון שיגיד לנו מה זה אינטלקטואל ומה זה אנטי-אינטלקטואל, זה לא מוצלח במיוחד…
יואב נראה לי שרוחך בשרשרת התגובות הזו רק תורמת להעברת המסר של אורי בן-עזרא מיודענו ובכך, ללא שימוש בשום אמצעים אינטלקטואליים הוא הצליח ליצור תקשורת עם אחיו בני האדם.
אורי בן-עזרא ציין שהוא אומן, אומנות היא דרך נוספת ליצירת תקשורת בין בני אדם. האם צורה זו (אומנות) נחותה מאינטלקטואליזם?
גולן,
נראה לי שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב. אני תומך נלהב של הניסיון לתת מקום של כבוד גם לדרכי חקירה לא אינטלקטואליות. אסוציאציה, רגש דתי, פסיכדליה ואמנות הם דברים שמאוד מעסיקים אותי (בוודאי ובוודאי שהם אינם נחותים מהאינטלקטואליות) ובמידה רבה בגללם אני מוצא את עצמי חוזר פעם אחר פעם לבלוג האינטרגלקטי הזה.
עם זאת, מפריעה לי מעט השטחיות שבזיהוי האינטלקטואליות עם אובר-שכלתניות וחוסר מעוף או רצינות מרובה מדי. חלק מהאמנים הגדולים בהיסטוריה של העולם וחלק מפורצי הדרך הגדולים ביותר של התודעה האנושית היו אנשים שכלתניים שניסחו את הטענה שלהם בקוהרנטיות ובשיטתיות.
ולבסוף – האנטי-אינטלקטואליות היא השקפת עולם. טענה. וכשהיא מוצגת בבלוג אפשר לדבר עליה, בין היתר, גם בכלים אינטלקטואליים. הדרך שבה אתה טוען שבעצם סגנון הכתיבה שלי אני מוכיח את הצורך באנטי-אינטלקטואליות דומה למקרה הבא: חבר בא ומכריז שהגיע להארה הבודהיסטית ושהוא השתחרר לגמרי מכבלי ה"אני" שלו. אני שואל אותו איך זה משפיע על אורח החיים היומיומי שלו ואם הוא מרגיש שזה עושה לסביבה שלו טוב והוא מבטל אותי בזלזול ואומר שעצם העלאת שאלה כזו מראה שאני עדיין כל כך שבוי באשליית העול הזה והאגו שלי…
מה קורה עם פראלמיני?
בן עזרא הוא בן אדם אמיתי, בדקתי, ולא, כפי שניסו לטעון פה, פרי מוחו של הרטוגזון (על אף שקיים דמיון בין שמותיהם כשמתרגמים את שמו של הרטוגזון לעברית ומניחים שהשם הפרטי אורי מתייחס לעצמיותו של הרטוגזון בתור האור שלו, מחשבה שעלתה לי בפעם הראשונה שקראתי את הראיון).
יואב, אתה כותב לי שאלא הבדלים סמנטיים כאילו שהם לא משמעותי אבל הבדלים סמנטיים הם בדיוק הבדלים במשמעות ומי שלא מתייחס אליהם כאילו לא מתייחס למשמעות של הדברים (תהא אינטלקטואלית או לא).
התכונה שאתה קורא לה לא-מהותית, בעיניו של בן עזרא (וגם בעיניי, יש להודות, כן, כן, גם לי היה עבר קצר באקדמיה) היא מהותית ביותר וגם אם היא לא מגדירה אינטלקטואלים היא מאפיינת אותם.
אף אחד לא מדבר פה אל מבחנים-עליונים להכרעה בשאלה מיהו אינטלקטואל (אני לפחות לא מצאתי את זה בראיון) וברור לכולם שיש פה הכללה ושיש יוצאי דופן (זה דווקא מוזכר בראיון).
אין פה נסיון הגדרה, אלא דיעה, דיעה על האינטלקואליזם שלא אנסח אותה כאן כי אני חושב בן עזרא היטיב לנסח ממני
קח את האינטלקט ו….
עידו, אני מקווה שאנחנו לא ניכנס עכשיו לתקופה האנטי-אינטלקטואלית שלך. בעיקר לא אם זה יהיה מסע ארוך כמו שהיה עם תקופת הפרמיטיביזם שבסופו כל מה שאנחנו מגלים זה שנזכרת פתאום שזה אומר לוותר על הרפואה והמדע והתרבות והאמנות ושעדיף הכל במודריישן, אחד הדברים שהמזרח והמערב מסכימים עליו רב הזמן (פילוסופית).
בחייאת.
אתה איש חכם.
מה הופך את הקול שלו לחשוב?
מה יש כאן יותר מבנייה של איש קש והתקפה שלו?
האם הקונפליקט כאן הוא שכלתנות מול חושניות? או קלילות מול כבדות?
הוא מחדש משהו? הוא בכלל אומר משהו?
הדברים שהוא אומר, אין קולות אינטלקטואלים ברורים שאומרים פחות או יותר אותו דבר רק בלי הפוזה?
כי בלי שתתן לדברים גוף (הי, אתה זה שהחלטת להקפיא במחשבות בשפה, רייט?) יש לנו כאן קשקשנות אמורפית שאין לה אפילו את האפקסט החושני שכל כך חביב על הדובר. יאללה – שיביא את הרגשות/טעמים/הומור. נשמע אחלה.
אורי יקר,
ארגיע ואומר שאין סכנה שאני נכנס לתקופה אנטי-אינטלקטואלית. במקרה הזה אני רק ישבתי בצד והקשבתי, בלי להתערב באג'נדה, שאני לא דווקא מסכים איתה. נתתי את הבמה לאורי בן עזרא כי הוא אחד מהאנשים עם האינסטינקטים הכי מוזרים והכי בריאים לגבי הרבה דברים, שבתור חבר שלו, מפליאים אותי הרבה פעמים, והתחשק לי לחלוק אותם; כי נהניתי לראיין אותו, נהניתי מהתשובות שלו, וגם הסכמתי איתו בהרבה מהדברים.
אני לא יודע איזה אינטלקטואלים אומרים את מה שהוא אומר, אבל מבחינתי הוא אמר את זה בצורה ברורה יותר ומצחיקה יותר. אפשר גם לחלוק על זה, כמובן.
איתמר שלתיאל אמר לי פעם שבלוג זה בשביל לשים בו מה שבראש שלך. ולמרות שאני בדרך כלל לא עושה את זה, ודווקא כן עושה חשבון, הפעם החלטתי ללכת עם הלב ואני לא מתחרט 🙂
מה שכן, נעלבתי מהאופן שסיכמת את תקופת הפרימיטיביזם.
האם זה שהגעתי למסקנות שלא כל כך שונות ממה שחושבים אנשים אחרים אומר שכל הדרך לשם הייתה מיותרת? מבחינתי ירקתי דם ושתיתי נקטר אלים על כל שעל ושעל בדרך הזו – מהתאהבות בטכנולוגיה, דרך ההתפכחות ממנה, המשך בהתאהבות בטבע, בהתפכחות מצורת החיים הפרימיטיבסטית – וגם בשלב הנוכחי שאין לי מושג מהו, אבל הוא מנסה ליצור חיבור בין כל הרגשות הללו, כי הם כולם נוכחים בחיים שלי.
למדתי כל כך הרבה בדרך שעברתי, כל כך הרבה דברים שמשמחים אותי ומחזקים אותי ומעצבים אותי. דברים שפיכחו אותי ודברים שעזרו לי לחלום אני מבין שיש אנשים שכל הטריפ הזה נראה להם מיותר, ואם כך בטח שאבין אם הם יחליטו לוותר עליו, וזה סבבה. מבחינתי הוא חשוב והכרחי ומעורר. גם אם הוא החזיר אותי למקומות מוכרים, הוא החזיר אותי לשם כאדם אחר.
שלך,
עידו
כצפוי, אי אפשר לעמוד בפניך.
ואני אומר את זה בלי שמץ של ציניות.
ביותר ויותר פעמים בזמן האחרון אני מרגיש שחסר לי כפתור הלייק של הפייסבוק. 🙂
היי עידו,
דווקא מתוך הדרך שעברת בנפתולי חקר הפרימיטיביזם, צפוי שתוקיע סיכום כל כך חד מימדי של האינטלקטואליזם. הרי הכל מושתת על הרצון לדעת, לחקור, ולנסח שפה שתוכל להכיל כמויות של מידע, כלים למדידה ואופנים לתיאור והמחשה. אורי בן עזרא לא הרשים כהוא זה באבחנות מקוריות או חדשניות, והציג פריזמה צרה שמתוקף ההתנגדות שלה לאינטלקטואליזם מנסה לנכס לעצמה תוקף. הוא משתלח מבלי למקד את תשובותיו כי אולי תשובות ממוקדות זה גם סימפטום אינטלקטואלי, בואו נחזור לנהמות.
אך כאילו לא די בכך, ובן עזרא משתלח כנגד צביעותם והתחסדותם של האינטלקטואלים. היעדר חוש ההומור בקרבם (האמנם?) וכליאתם בתוך מסגרת. והנה, כשנמתבקש מכובדנו להתבונן במראה, הוא מציג תמונה מבולבלת של מרדנות בעצמי שלו, קונפליקטים פנימיים ואי אלו והיעדר המשמעת העצמית (אבוי!) שלו. מאוד מזכיר ילד שכתב חיבור ורק אמא אהבה אותו ותלתה על המקרר. אז הוא החליט שכתיבה זה פויה.
וצ'ארלי שין גיבור תרבות חדש? חשבתי שיש אג'נדה מאחורי צריכת הסמים המופרזת. התנסות, חווייתיות, אנא עארף. הוא הביא נערות ליווי למלון, הסניף קוקאין, ופגש את אשתו בלובי לפני שהשכיבה את הילדות לישון. בראיון המקודי, לא גרסת הטראנס שפרסמת בפייסבוק, הוא נשמע כמו ילד נזוף שזרק כסא על מורה מאשים את משרד החינוך באטימות. בי-פולאר? בי-ווינינג! בי-סיידר…
היי, אם התיזה של אורי בן-עזרא הזה לא מוצאת חן בעיניך, אתה לא חייב להתקיף אותו. תוכל להתייחס למאמר בתור פשוט מפגש עם תודעה שנמצאת ב-state of mind אחר משלך,
מעין שעשוע של להיחשף לאנשים עם דיעות שאולי בעיניך נראות מופרכות אבל הן מרעננות משהו מתפיסת העולם השמרנית האטומה שרווחת היום. ואולי היא זו שגורמת לך להתייחס אליו בחשדנות/ביקורתיות. לי באופן אישי הוא מזכיר את קן קיזי.
וגם, לא חייבים לקחת את הכל ברצינות!
נ.ב. בחלק מהדברים גם הסכמתי אתך.
אני מצטער אם דברי נתפסו כהתקפה על אורי בן עזרא. הבעתי את דעתי וחוסר הסכמתי עמו. לא מצאתי תיזה ולא משנה סדורה בדברים שאמר וחיפשתי הבהרות, שטרם מצאתי.
היי עידו,
דווקא מתוך הדרך שעברת בנפתולי חקר הפרימיטיביזם, צפוי שתוקיע סיכום כל כך חד מימדי של האינטלקטואליזם. הרי הכל מושתת על הרצון לדעת, לחקור, ולנסח שפה שתוכל להכיל כמויות של מידע, כלים למדידה ואופנים לתיאור והמחשה. אורי בן עזרא לא הרשים כהוא זה באבחנות מקוריות או חדשניות, והציג פריזמה צרה שמתוקף ההתנגדות שלה לאינטלקטואליזם מנסה לנכס לעצמה תוקף. הוא משתלח מבלי למקד את תשובותיו כי אולי תשובות ממוקדות זה גם סימפטום אינטלקטואלי, בואו נחזור לנהמות.
אך כאילו לא די בכך, ובן עזרא משתלח כנגד צביעותם והתחסדותם של האינטלקטואלים. היעדר חוש ההומור בקרבם (האמנם?) וכליאתם בתוך מסגרת. והנה, כשנמתבקש מכובדנו להתבונן במראה, הוא מציג תמונה מבולבלת של מרדנות בעצמי שלו, קונפליקטים פנימיים ואי אלו והיעדר המשמעת העצמית (אבוי!) שלו. מאוד מזכיר ילד שכתב חיבור ורק אמא אהבה אותו ותלתה על המקרר. אז הוא החליט שכתיבה זה פויה.
וצ'ארלי שין גיבור תרבות חדש? חשבתי שיש אג'נדה מאחורי צריכת הסמים המופרזת. התנסות, חווייתיות, אנא עארף. הוא הביא נערות ליווי למלון, הסניף קוקאין, ופגש את אשתו בלובי לפני שהשכיבה את הילדות לישון. בראיון המקודי, לא גרסת הטראנס שפרסמת בפייסבוק, הוא נשמע כמו ילד נזוף שזרק כסא על מורה מאשים את משרד החינוך באטימות. בי-פולאר? בי-ווינינג! בי-סיידר…
אבידן
היי עידו,
דווקא מתוך הדרך שעברת בנפתולי חקר הפרימיטיביזם, צפוי שתוקיע סיכום כל כך חד מימדי של האינטלקטואליזם. הרי הכל מושתת על הרצון לדעת, לחקור, ולנסח שפה שתוכל להכיל כמויות של מידע, כלים למדידה ואופנים לתיאור והמחשה. אורי בן עזרא לא הרשים כהוא זה באבחנות מקוריות או חדשניות, והציג פריזמה צרה שמתוקף ההתנגדות שלה לאינטלקטואליזם מנסה לנכס לעצמה תוקף. הוא משתלח מבלי למקד את תשובותיו כי אולי תשובות ממוקדות זה גם סימפטום אינטלקטואלי, בואו נחזור לנהמות.
אך כאילו לא די בכך, ובן עזרא משתלח כנגד צביעותם והתחסדותם של האינטלקטואלים. היעדר חוש ההומור בקרבם (האמנם?) וכליאתם בתוך מסגרת. והנה, כשנמתבקש מכובדנו להתבונן במראה, הוא מציג תמונה מבולבלת של מרדנות בעצמי שלו, קונפליקטים פנימיים ואי אלו והיעדר המשמעת העצמית (אבוי!) שלו. מאוד מזכיר ילד שכתב חיבור ורק אמא אהבה אותו ותלתה על המקרר. אז הוא החליט שכתיבה זה פויה.
וצ'ארלי שין גיבור תרבות חדש? חשבתי שיש אג'נדה מאחורי צריכת הסמים המופרזת. התנסות, חווייתיות, אנא עארף. הוא הביא נערות ליווי למלון, הסניף קוקאין, ופגש את אשתו בלובי לפני שהשכיבה את הילדות לישון. בראיון המקודי, לא גרסת הטראנס שפרסמת בפייסבוק, הוא פורק כל עול ומלא בחשיבות עצמית על קיבולת צריכת הסם המעולה שלו והעובדה שהמוח שלו יגרום לכל אחד אחר להתפלפ. נו שיט.
בכבוד ותמיהה,
אבידן
התכוונתי רק לשליש ממה שפורסם. הדפדפן שלי מקושר לבלוג של צ'ארלי שין וככה נראים פלאשבקים דיגיטליים…
סליחה.. 🙂