מיומנויות גישוש, ציד ולקטות. שומרי הגן. (התמונה מתוך אתר שומרי הגן).
מסע ההתקרבות שלי לטבע נמשך. אחרי טיול הלקטים אליו הצטרפתי לפני מספר שבועות יצאתי בסוף השבוע האחרון לסדנת המבוא של שומרי הגן בכרמל על מנת לחדד את מיומנויות הגישוש, הליקוט והצייד שלי.
שומרי הגן, למי שלא מכיר, הוא ארגון ישראלי שהוקם על ידי עופר ישראלי, תלמיד של מאסטר הגששות האמריקאי טום בראון, ושעוסק בחינוך לערכים ירוקים ובהנחלת מיומנויות פליאוליתיות.
במהלך סדנת המבוא של הקבוצה מתנסים בשורה ארוכה של מיומנויות מהחיים בטבע וביניהן: הדלקת אש ללא עזרים ציביליזציונים, הקמת מחסה מענפים ועלים, עקרונות הגישוש, הציד, הליקוט והתקשורת עם הטבע. המטרות הבסיסיות הן גם להתחבר לעולם הטבע וגם להגיע בסופו של דבר למצב שאם זורקים אותך באי בודד, תוכל תמיד לדאוג לעצמך ולייצר לעצמך את כל מה שצריך. כל זה תחת מטריה של רעיונות ירוקים, תפיסות רוחיות של המציאות והטבע, וגישה אנטי-ציביליזציונית בבסיסה.
אפוקליפסות לא מתות, הן רק מתחלפות
אחרי שאנחנו מבלים שעות ארוכות באיסוף מחטים להקמת מחסה, הגב שלי כבר כואב מהשתוחחות וכפות הידיים אדומות מגריפה בלתי נפסקת של מחטים לצורך דיפון המחסה. רוחב דפנות המחסה שלנו כבר מעל חצי מטר, אבל את עופר זה עדיין לא מספק, והוא צודק, בהתחשב בעובדה שאחת מאיתנו הולך לבלות את הלילה בערמת המחטים הזו. ובכל זאת, בעוד החשיכה יורדת סביבנו, הלאות ממלאת את גופי, וכולם סביבי רק מגבירים את קצב העבודה הרצחני, אני נתקף ברוח לצון ושואל את חברי לקישוש אם המקלט שאנחנו בונים אמור לשרוד גם שואה אטומית. "אל תצחק!" הוא אומר, ומספר לי שלהגנה הייתה ב-1942 תוכנית בשם "מצדה על הכרמל" שחזתה התבצרות המונית של היישוב העברי על הכרמל, במקרה של פלישת צבאותיו של רומל לתוך הארץ.
מה ההימור שלכם? קריסה ציבילזציונית או אפוקליפסה רובוטית?
אפוקליפסות לא מתות, הן רק מתחלפות. מאוגדות נאציות, לפצצה איראנית, להתחממות גלובאלית. לאפוקליפסה האישית שלי קוראים כרגע קריסת הציביליזציה. עם ידיעות על מחסור גלובלי במזון, תנודות מזג אוויר עצבניות, תחזיות קודרות מצד בכירי המדענים, וחופן ספרים מאת ג'ארד דיימונד – קריסה ציביליזציונית גלובלית נראית כמו משהו שאולי לא יקרה בהכרח, ובכל זאת הסבירות שלו גבוהה בהרבה ממה שמבקשים שנאמין. כשפול הוקן, פעיל סביבתי מהזרם המרכזי אומר בהרצאה "אני לא יודע כמה אנשים נהיה על כדוה"א ב-2050, אבל המספר ישתנה, ואני לא מתכוון שנהיה יותר אנשים" יש רק דרך אחת להבין את הדברים. וכשהארזים מתנבאים, אזובי קיר שכמותי יוצאים לסדנאות השרדות[1] על מנת לשכנע את עצמם שיש להם סיכוי מעט יותר טוב לשרוד את האפוקליפסה הקרבה.
Civilization Collapse or Singularity, מה יגיע קודם?
כמובן שכשחושבים על האפשרות של אפוקליפסה רובוטית, אפשרות לא בלתי סבירה במקרה שבו הציביליזציה תמשיך להתקיים – מתחילים לחשוב שאולי כבר עדיף שתקרוס הציביליזציה. כך או כך, הסיכוי שתושבי הציביליזציה יאלצו לנטוש את אורח החיים הנרפה ותלוי-הטכנולוגיה שאימצו לעצמם במאות האחרונות אינו נמוך כלל וכלל. וגם אלו מבינינו שנהנים להתלונן על תחלואי הציביליזציה המערבית נתגעגע כנראה בשלב כלשהו לערב חורפי של התכרבלות במיטה עם כוס שוקו חמה וסרט גרוע של בן אפלק.
השפה שלפני השפה
אבל העניין הוא לא רק של השרדות כמובן (ראה הערה 1, למטה). יש לי מוטביציות עמוקות הרבה יותר ביציאה אל השטח, הרצון ללמוד להבין טוב יותר את השפה שבה משוחח הטבע. עופר מספר לנו סיפורים פנטסטיים כמעט על Stalking Wolf, הגשש האינדיאני הקשיש שלימד את טום בראון בילדותו, ואיך מהאזנה לקולות ציפורי היער, והתבוננות בעכברים המתרוצצים בקרבת מקום, יכל זה להקיש דברים על המתרחש במרחק מספר גבעות.
על מנת להתחיל ללמוד את השפה הזאת ממליץ לנו עופר לעשות לנו פינת ישיבה קבועה ביער ולצאת אליה כל יום לשעה להאזין לקולות החיות. אם תעשו זאת מספר שנים בהתמדה, תתחילו להבין את שפותיהן של החיות, הוא מבטיח לנו. זאת נראית כמו השקעה אדירה של זמן, אבל כשאני חושב על זה, אני מבין שזה בערך הזמן שהייתי מצפה מאדם שלומד ברצינות שפה חדשה להשקיע. השפה של היער מורכבת לא פחות, ומי שלומד אותה נדרש ללמוד אנספור שפות במקביל.
הנושא של שפת החיות חוזר ועולה אצלי בתקופה האחרונה באנספור ורסיות שונות. בספרו המופתי Spell of the Sensuous, מתייחס דיוויד אברם בהרחבה לנושא של שפת הטבע. אברם הוא אחד מההוגים המקוריים ביותר שגיליתי עד כה על הצומת של טבע, תרבות ותודעה. התורה שלו, שיוצרת חיבורים הדוקים בין התפתחות השפה והכתב, האפיסטמולוגיה החייתית, התפתחותה של הפילוסופיה המערבית ותפיסת העולם של תרבויות ילידיות – מנסחת להפליא כמה מהשאלות שמושכות אותי במידה גוברת בתקופה האחרונה.
באחד מהפרקים בספרו, כותב אברם על יכולתם המופלאה של אנשי תרבויות פרימיטיביות להבין את החיות, שפתן והתנהגותן. כשאתה צד בלי להשתמש בטכנולוגיות פלדה ואבק שריפה, בכלים הלקוחים מן היער, מעשה הציד דורש מן הציד לא רק קרבה פיזית רבה יותר לחיה, אלא גם קרבה נפשית איתה. על מנת להצליח בציד נדרש הציד השבטי ללמוד את התנהגותן של החיות שאותן הוא מבקש לצוד, להבין אותן לעומק וללמוד לתקשר איתן. לשם כך הוא מעביר שעות ארוכות בהתבוננות בחיות הללו ובביצוע טקסי מימזיס המבקשים להעצים את הקשר האמפתי עם החיה. הציד השבטי לומד את ההרגלים, הפחדים, התענוגות וסוגי המזון המועדפים של החיות השונות, וחשוב מכל, הוא לומד את שפתן. כפי שכותב אברם "דבר אינו אינטגרלי יותר מלימוד סימני התקשורת, המחוות והקריאות של החיות המקומיות" (שם, 140). הציד השבטי לומד לא רק לזהות את הקריאות אותנו ולהבין את משמעותן אלא גם לחקות אותן על מנת לקרוא אליו חיות ולהכנס לקהילת השפה הטבעית. למעשה בשפות ילידיות רבות שמותיהן של החיות השונות הינם חיקוי של קולות שמשמיעות החיות הללו. האינטגרציה של השפה הילידית ועולם הטבע גבוהה כל כך שהציידים יקפידו להמנע מאזכור שם החיה שאותם הם עומדים לצוד, לפני היציאה לציד, על מנת שלא תדע זו שהם דוברים בה.
הידע הזה על הטבע, האינטימי לאין שיעור מזה שמציע המדע המערבי, הזכיר לי את הסיפור של האנתרופולוג ווייד דיוויס על ריצ'רד אוונס שולטס, ממייסדי האתנובוטניקה, שתושבי האמזונס לימדו אותו על 27 מינים שונים של סוג צמח אחד שהבוטניקה המערבית (וגם הוא) לא יודעת כלל להבחין ביניהם, אך שכל חברי השבט הבחינו ביניהם באופן עקבי. כששאל אותם שולטס כיצד אפשר להבחין בין הצמחים השונים, שנראו זהים בעיני הבוטניקה המוכרת לו, ענו לו תוך כדי תמיהה על עצם השאלה, "כי בליל ירח מלא, ישיר לך כל אחד מהם בסולם מוזיקלי אחר".
ישנה שפה טבעית, שפה שלפני השפה. שפה שמורכבת מאונומטופיאות, מצלילים שמשמעותם טבועה בהם עצמם, מצלילים שלנו בני התרבות אין דרך להבין אותם אלא כג'יבריש, שפה שאינה מושתת על מסמן ומסומן קבועים – אלא על אקספרסיביות המובנית לתוך הקול ושהייתה פעם הבסיס של שפת בני האדם, אך הלכה וגוועה ככל שהשפה המודרנית התפתחה. זו שפה שקדמה לשפה שלנו, ומי שיודע להבין ולדבר אותה, חי בעולם אחר מזה שחיים בו אנחנו, בני התרבות, החירשים לה והעיוורים לסימניה.
דיוויד אברם קושר את החירשות והעיוורון הללו של בני הציביליזציה, לעליית התרבות האלפביתית, ושקיעת התרבות האוראלית – אשר תוצאותיהן היו ניתוק מתגבר של בני התרבות הטכנולוגית מן הטבע ושכחת השפה הטבעית. לפני המצאת הכתב, טוען אברם, (אני מסכם כאן את טענותיו בקיצור פושע) השפה הייתה ארוגה לתוך עולם הטבע, ואי אפשר היה להפוך אותה לאובייקט ולדבר עליה כעל משהו נפרד מהעולם. המצאת הכתב יצרה שיח פנים-אנושי שעולם הטבע והחי הודר מתוכו. האדם האלפביתי נדרש למקד את תשומת ליבו בדף, מבלי לאפשר לעולם סביבו לחדור לתודעה שלו. תהליכי ההחרשות והעיוור הלכו והחריפו כמובן עם השנים. קשה ללמוד את שפת הטבע כשמבלים את הזמן ברחובות סלולים, בתים סגורים, ברכבות ובמכוניות מרעישות, מבודדים תמיד מהנוכחות של המקום שהיה ביתנו במשך 99% מההיסטוריה האנושית.
תהליך זה היה בולט מאוד בסדנת המבוא של שומרי הגן, כשפירש לנו ישראלי את משמעות הקולות השונים של ציפורי היער, והורה לנו על עקבות כמעט בלתי נראות של בעלי חיים שצעדו על האדמה תוך שהוא מנתח את משמעותן. אנחנו, בני התרבות, הפכנו עיוורים וחירשים לקולות ולמראות הללו. מה אנחנו יודעים עליהם מלבד לקרוא להם בשמות כלליים כמו "שירת הציפורים" או "עקבות של ציפור"? שפה לומדים בשנים הראשונות לחיים, ומי שגדל בבידוד מקהילה לשונית, בלי שירכוש שפה, יתקל בקשיים רבים לאמץ לעצמו שפה בגיל מבוגר. כך גם קורה למי שגדלו בעולם הטכנולוגי ומבקשים לחזור לקשר עם עולם הטבע. הביקור שלנו, בני הציביליזציה ביער, היה כמו ביקור של משלחת מאותגרים תפיסתית שנלקחו לסיור ראשוני המבקש להעניק להם את היסודות הבסיסיים ביותר של הראיה, השמיעה, הריח והתחושה. זה היה לי עצוב כל כך כשהבנתי שללא אלפי השעות הללו שהייתי אמור לבלות כילד בלימוד שפת החיות, לעולם לא אגיע לאותה רמת המיומנות שאליה הגיע כל ילד אינדיאני פשוט, גם אם אשקיע בכך את חיי.
אני בן של התרבות האלפביתית, בן ל"עם הספר", כינוי שהופך בקונטקסט שיוצר אברם בספר שלו לשם גנאי כמעט. ואני לא סתם בן של התרבות האלפביתית, אני נאלץ להודות בפני עצמי שאני חלק מהאליטה שלה, או לחלופין מהפתולוגיה שלה – או בקיצור, מהאליטה הפתולוגית שלה. אני שפה כתובה, אני מגדיר את עצמי דרך שפה כתובה מאז ילדותי, הקשר שלי עם המילה הכתובה הוא סימביוטי כל כך שהמחשבה על הניתוק ממנה היא דבר בלתי נסבל. אני לא חושב שאי פעם ארצה לנתק אותו – אבל עכשיו כשאני מנסה ליצור קשר עם השפה הטבעית, הקשר העמוק הזה כל כך שיצרתי עם השפה הכתובה עומד לי למכשול. לפתע ההרגלים האלפבתיים שלי, המקודשים לי כל כך, הופכים למכשול. אני מבין שכעומק הקשר שלי עם אותיות הדף, כך גודל העיוורון שלי לאותיות האדמה. היכולת שלי להיות פרשן של סימנים טקסטואלים טקסטים עומדת ביחס הפוך ליכולת שלי להיות פרשן של סימניו של הטבע.
כי גם לטבע יש את השפה הכתובה שלו, הכתובה באדמה. על פי טום בראון, גשש אפאצ'י ממוצע ידע לקרוא כחמשת אלפים סימנים שונים. המילה "לקרוא" אינה מוטעית כאן כפי שנדמה אולי, שכן גם הקריאה בסימני הקרקע היא קריאה בסימנים. מספר הסימנים שידע גשש האפאצ'י לקרוא היה דומה ככלות הכל למספר הסימנים שיודע משכיל סיני לכתוב ולקרוא. אלא שבדומה לשפה המדוברת של הטבע, גם שפתו הכתובה סדירה וסגורה פחות משפת הכתב של התרבות, ומותירה מקום ליותר צורות החורגות מן הכלל, לדו-משמעויות וגוונים.
הדילמה הזו חדשה לי. עד היום סייע לי האלפבית ללמוד ולכבוש כל איזור ידע וחוויה שחשקתי בו. אלא שכעת אני ניצב לפתע מול אזור שדווקא הבקיאות שלי בתרבות האלפביתית עשויה להוות נקודת תורפה בנסיוני להכיר אותו. האם עלי ללמוד לשכוח את האלפבית אם ברצוני לחדור את עולם השפה הטרום-אלפבתי? ואולי היחס דיכוטומי כפי שנדמה תחילה. אולי אני לא צריך לוותר על השפה שלי. אחרי הכל דיוויד אברם חי ביער, וגם כתב את אחד הספרים הרהוטים והיפים ביותר שקראתי זה שנים.
אני בן של השפה
ובביתה אני נמצא
שוכח ונזכר
בכל מה שבי שכן
הבעיה עם הפרימיטיביזם
מי שעקב אחרי הבלוג הזה בשנתיים האחרונות יכל לחוש את הרוח האנרכו-פרימיטיביסטית שחלחלה לתוכו בתקופה זו באיטיות ובעקביות.
רוח פרימיטיביסטית דומה שורה, כך נדמה, על קבוצות הלקטים ושומרי הגן שביליתי אתן לאחרונה. הרוח הזו היא אחת הסיבות העיקריות שמשכו אותי לקבוצות הללו, ובכל זאת, אחרי שנתיים של עיסוק הולך ומתגבר בביקורת האנטי-ציביליזציונית נדמה שהגיעה השעה למעט חשיבה ביקורתית לגבי התנועה זו, פעילות שאליה אני בדרך כלל מתפנה רק בשלבים מאוחרים של המהפכים התודעתיים שאני עובר בחיי…
בגדול יש לי, כמו שכבר הבהרתי פה בעבר, לא מעט נקודות הסכמה עם האנרכו-פרימיטיביזם. אני חושב שהוא מציע דרך חיים נכונה ובריאה יותר מזו שאנחנו חיים בה היום, שהביקורת שלו על הציביליזציה נכונה, ושלא רק שהציביליזציה מבצעת חטא חזירי וחסר תקדים של רצח עם כלפי כל צורות החיים האחרות שסביבנו אלא שגם יש סיכוי לא רע שהיא כרגע בשלביו האחרונים של תהליך השמדה עצמית עיקש ומתועד היטב שיפתור את עצמו בקרוב.
עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שהבעיה העיקרית עם ההגות האנרכו-פרימיטיביסטת בעיני, היא שההגות הזו מכחישה את כל התועלת של הציביליזציה. באומרה שעשרת אלפי השנה האחרונות היו טעות אחת גדולה היא מבקשת לוותר על כל צורות התרבות והתקשורת שהתפתחו מאז: על כל יצירות הספרות, ההגות והמחקר, על כל הסרטים, כל המוזיקה הקלאסית, כל המוזיקה האלקטרונית וכל המוזיקה החשמלית, על האינטרנט, על המייל, על פייסבוק, על יוטיוב, על המחול המודרני, על הארכיטקטורה, על האופנה, על הקאליגרפיה ועיצוב הפונטים, על הטראקיז, ועל כל שאר צורות התרבות המופלאות והמטורפות שצצו על פני הכוכב הזה (אני אפילו לא מזכיר דברים אחרים שיהיה חבל לאבד סתם כי הם כייפים ויפים. כמו כוס השוקו המכורבלת שהזכרתי מעלה, או מסעות לתרבויות אחרות בצידו השני של העולם). יש לי איזו הרגשה שהיא ממהרת מדי לוותר על כל הדברים הללו. אני לא מפסיק להזכר במה שקווין קלי כתב בספרו האחרון על מה שהיה קורה לבטהובן אם היה נולד 5000 שנה מוקדם יותר לעולם ללא הפסנתר, הכינור, הצ'לו והחליל – ועל המחויבות הטכנולוגית ליצור עבורנו כמה שיותר אפשרויות והזדמנויות להגשים את הפוטנציאל שלנו.[2] האם באמת הייתי רוצה להיוולד לעולם בלי ספרים?
אני לגמרי עם האנרכו-פרימטיביסטים בכל מה שנוגע לביקורת שלהם על העיוורון הרצחני של התרבות הטכנולוגית לעולם הטבע. מה שמציק לי באנרכו-פרימיטיביזם זה העיוורון שלו לכל מה שיצא משורות התרבות האנושית והנטיה שלו לפטור את כל זה כחסר ערך או בלתי רלבנטי במסגרת המאבק לחזור לסגנון החיים הפליאוליתי.[3] בנסיונו לבער את העיוורון לצורות התודעה הקדמוניות, חוטא האנרכו-פרימיטיביזם בעיוורון חמור לא פחות כלפי הציביליזציה המודרנית, שעם כל הבעייתיות שלה, יש לה גם צדדים מוצלחים למדי.
אם הפרימיטביסטים מוכנים לוותר לגמרי על כל הציביליזציה יש לי הרגשה שאו שהם לא הכירו אותה בצורה אינטימית מספיק, או שהם אנשים קיצוניים מאוד… אני בהחלט מבין איך הציביליזציה יכולה לעלות למישהו על העצבים, אבל לעזאזל, גם לה יש את הרגעים הטובים שלה. אפילו טרנס מקנה, שאי אפשר לחשוד בו בחיבה יתרה לתרבות אומר באחת השיחות שלו שכשאנחנו מבטלים את התרבות עדיף שלא לזרוק את התינוק עם המים. אפילו אם נרצה לוותר על התרבות האנושית וכל העיוותים שיצרה, לא חראם על הקפלה הסיסטינית?
העובדה שההגות האנרכו-פרימיטיביסטית אפילו לא טורחת להתמודד ברצינות עם השאלות הללו מאכזבת אותי.
ויש נקודה אחת נוספת, אינטרסנטית יותר אולי, אבל בוערת לא פחות מבחינתי. עופר סיפר לנו שבשבטים אינדיאנים מסוימים, במסגרת טקס החניכה של חברי השבט, היו זורקים נערים בני 13-14 ערומים במקום רחוק ביער ומשאירים אותם שם לבדם. כשהיו חוזרים לאסוף אותם חודש מאוחר יותר, ציפו למצוא אותם כשהם מצוידים בלבוש, כלי נשק וכל מה שהם צריכים, ושמנים יותר ממה שהיו כשעזבו אותם. זה בהחלט מעורר השראה, אבל מצד שני בעולם פוסט-אפוקליפטי מהסוג שאולי מצפה לנו, לא בטוח שלמשקפופר אלפביתי כמוני יהיו סיכויי השרדות גבוהים מדי, וגם אם כן, למרות כל הרומנטיזציה והגלוריפיקציה אני לא בטוח שזה סוג החיים שאני באמת מייחל לו. בעולם פוסט-אפוקליפטי שכזה, אנו שרידי הציביליזציה נהיה דור מעבר שלעולם לא יוכל להתגבר על זכרון העולם שאבד (גם אם נזכה להמון הנאה מלראות את הילדים והנכדים שלנו חוזרים לידע העתיק).
טבע ותרבות הם כמו שני ילדים שלא מפסיקים לריב זה עם זה. אני מדמיין את עצמי עומד כמו גננת בגן ילדים של הרעיונות וצועק על שני הילדים הללו: טבע ותרבות, למה לעזאזל אתם לא יכולים להסתדר אחד עם השני???
כמה דברים בזכות התרבות
מי שדיברו בגנותך תרבות
אמרו דברי טעם
אבל הם לא הכירו את הצדדים הענוגים שחשפת בפני
אני תוהה אם אי פעם תינו איתך אהבה כמו שעשיתי אני
ולמרות כל מה שיגידו עלייך תרבות
כשאני שומע מוזיקת סארף
וגולש על המציאות
אני לא יכול לחשוב על עולם בלי סארף
ולמרות שאני יודע על כל הצרות שגרמת לי לכל השאר
אני לא יכול שלא לזקוף לזכותך את הסארף
את פייסבוק, דוסטוייבסקי, פיליפ ק. דיק, והרשל גורדון לואיס
תרבות את מרגיזה אותי
אבל אני לא יכול שלא גם לאהוב אותך
ולחשוד שהקשר בינינו עמוק מששיערתי
סורי לך תרבות מדרכך הרעה,
יחדיו נצא עם כל השאר לקורס של גמילה
אני לא מוותר עליך
אל תוותרי גם את עלי
אל תעזבי אותי עדיין
אנחנו עדיין יכולים למצוא דרך להגיע הביתה יחדיו
הושג הסכם שלום בין עולם החיות לעולם המכונות
החזרה לציביליזציה מסוף השבוע הייתה קלה באופן מפתיע. בעודי גולש על נתיבי איילון לצלילי הסארף הרגשתי את האדרנלין הציביליזציוני זורם בעורקי וממלא אותי בתחושת חיות מחודשת. לא רק שלא הרגשתי את הכאב שמכה בי בדרך כלל כשאני חוזר לרעש של ציביליזציה לאחר כמה ימים בשקט של הטבע – להפך, הרגשתי כמו צייד-לקט אורבני ששב למקומו הטבעי, מחוזק יותר משלושה ימים של עבודה בטבע. שעות בודדות לאחר שעזבנו את הכרמל כבר מצאתי את עצמי שועט בהליכה מרחקים עצומים ברחבי תל אביב בעודי גומא בירות מקיוסקים מזדמנים. תחושת ההנאה מהציביליזציה לא עומעמה אלא חודדה על ידי הידיעה שאולי כל זה יעלם בקרוב. וגם תקווה חדשה שכנה בליבי, שאולי רגע לפני הקרוב הגדול, אצליח לכרות את הסכם השלום הגדול, האדיר והבלתי מושג – בין עולם החיות לעולם המכונות.
פתרון הבעיה הטכנולוגית
יער ועיר
עיר ויער
אותיות זהות
עולמות אחרים
אני גולש לי לתוך העיר
גולש לי בתוך הבועה שלי
ליד המון בועות אחרות בכביש המהיר
הזיווג המושלם בין יער לעיר
החלום של מארינטי
התגשם בתוכי
אני רוכן לי בתוך היער
מחפש עקבות של חזיר בר
מותיר את גללי ליד גללי החיות
הזיווג המושלם בין אדם לחווה
החלום של אלוהים
התגשם בקרבי
אני חושב שאולי האפוקליפסה בדרך
אבל אני לא מפחד
גם אם יש לי סיבה
כי אין לי סיבה להכנס ללחץ
האפוקליפסה תגיע או תבושש בין אם ארצה ובין אם אחשוש
אני בוטח בחכמה של הקוסמוס
גם אם מדי פעם מתחשק לי לתקן אותה בעדינות
אבל בעיקר אני רוצה לחבק את מלכת היער ואת מלכת העיר
ולהודות לאלוהים שהוא כל כך פוליגמי שהוא מרשה לי לאהוב את שתיהן בו זמנית.
[1] אני קורא לסדנת המבוא, סדנת השרדות, אבל חשוב לומר שישראלי מתעקש שמדובר לא בסדנה שלומדים בה השרדות אלא בסדנה שלומדים בה לחיות, מיומנויות של חיים בטבע. לדעתו (כמו לדעת ד' הלקט) מי שחי בהשרדות הם דווקא תושבי הציביליזציה המודרנית הנאבקים לגמור את החודש. אני מבין לגמרי למה הוא מתכוון, והוא גם צודק, ובכל זאת החוויה של החיים ביער בחורף, תוך כדי שאנחנו לומדים שורה של מיומנויות שדה שמעלות במחשבה מערכה הראשונה של תסריט עם מערכה שלישית פוסט-ציביליזציונית, עוררה אצלי תחושה אפוקליפטית-השרדותית, שאותה השלימו באופן בוטה במיוחד צרורות הירי הממושכים שנשמעו ברקע משטחי האש של צה"ל.
[2] אם רוצים להתחכם לקלי אפשר לומר שדווקא היה יכול להיות מעניין אם בטהובן היה נולד בחברה שבטית. כנראה שהוא לא היה הופך למלחין, כי בחברות שבטיות מעין אלו אין התמחות מקצועית, אבל אולי הוא היה ממציא סגנון מוזיקה שבטית חדש מסביב למדורה.
[3] האינטואיציה שלי אומרת שגם אם נחזור לצורת חיים פליאוליתית בבסיסה, הרצון יהיה לחזור לצורת חיים טכנו-פליאוליתית שתזקק מתוך הציביליזציה לתוכה את הטכנולוגיות המוצלחות, הנקיות וה-small scale ביותר שפותחו עד כה.
טכנומיסטיקה 
תגובות
אתה מבין שכל החלומות האלה לא יתגשמו לעולם, כן? ברגע שתרבות אחת תחליט לצמצם את השימוש בטכנולוגיה ו\או באנרגיה ו"תחזור אחורה" היא תידרס על ידי האחרות ולא ישאר לה זכר.
הסיבה, כמובן, היא לא שצורת חיים כזו או אחרת היא "טובה" יותר. זה פשוט מה שקורה. בתור מעריץ(?) של קווין קלי, העיקרון שמורה על התמחות של פרטים, התקדמות תמידית לכיוון של סיבוכיות וקישוריות מתגברת בין הפרטים האלה צריך להיות ברור לך. זה לא הולך להפסיק בקרוב.
כל ה"סבל" הזה שכרוך בחיפוש אחרי מה שלא קיים יותר יהיה שם תמיד ובלי קשר לנסיבות. זה לא עוזר לשום דבר…
http://xkcd.com/584/
דור,
אני מבין שבהתייחסותך ל"חלומות" אתה מתייחס להערה שלי על תרבות טכנו-פליאוליתית או שאולי לכל הרעיון של צמצום טכנולוגי.
בכל מקרה, כפי שציינתי כבר בפוסט שלי על הלקטים אני מבין שזה כנראה לא יקרה, מכל מיני סיבות – אלא אם כן תתרחש קריסה ציביליזציונית ואז מאוד יתכן שצמצום טכנולוגי מכורח יתרחש גם יתרחש, אם כי לא דווקא באופן סימפטי.
ללא קריסה, מה שיותר סביר זה פשוט נסיונות לעשות קצת רפורמות בטכנולוגיה, ולהפוך אותה לנקיה ובריאה יותר שזה מה שאנחנו קצת מתחילים לראות.
לגבי קווין קלי, לא הייתי קורא לעצמי מעריץ, אבל בהחלט הייתי שם אותו בטופ 10 של האנשים הכי חכמים על הפלנטה. ובכל זאת, גם איתו אני לא מסכים בכל מיני מקומות. באופן כללי, כחסיד לא רק שלו אלא גם של דה-שארדן ושל הרבה אנשים שאמרו דברים דומים על התוואי הכללי שהקומוס מתפתח בו במיליארדי השנה האחרונות – כן, אני מאמין בנטיה הקוסמית הזו שגם קלי מצביע עליה בספרו האחרון. ובכל זאת, אני חושב שהעובדות בשטח גם מצביעות על סכנה גדולה לכך שהנטיה הקוסמית הזו הולכת להשמיד את עצמה בקרוב, לפחות בפינה הזו של היקום – אפילו אם זה לא מסתדר לנו בתרשימים היפים שציירנו. יתכן שלא, אבל גם יתכן שכן. זה כל מה שאני אומר.
אתה כותב שהסבל שבחיפוש אחר מה שלא קיים לא עוזר לשום דבר. אני מסכים שטפשי להתמכר לסבל, אבל אני חושב שאתה מקל ראש בעומק של הדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן. לבקר את הטכנולוגיה ואת התחלואות שהיא מייצרת זה לא סתם לסבול מאיזה חיפוש חסר תוחלת. זה ביקורת שהחברה מאוד זקוקה לה, ברמה יומיומית הכי טריויאלית (מחאה נגד סלילת כביש או בניית עיר נניח) וברמה הכי עמוקה, כדי להרהר על הערכים שלה. הביקורת הזו היא ניסיון להצביע על משהו מאוד בסיסי שהשתבש כאן, ושאפילו קלי לא יכול להסוות את השתבשותו.
להצביע על הבעייתיות הטכנולוגית ולחשוב על צורות חיים של חברות קדומות זה לא סתם ביקורת טריויאלית, כי רוב האנשים בכלל לא מודעים לביקורת הזו. כמה אנשים יודעים על חוויות ציידים-לקטים בכלל ואיך הן חיו? כמה אנשים ומודעים לעומק השינוי שחל בעולם הרוח והתרבות של האדם באלפי השנה האחרונות ושואלים את עצמם איך היו החיים שלהם נראים במציאות אחרת? אתה אומר שאין טעם לחשוב על זה. לדעתי יש טעם. החלופה השניה היא פשוט לא לחשוב.
אגב, בעיני אין בעימות עם השאלות הללו בכלל סבל, אלא פשוט תהליך אינטלקטואלי-חוויתי כמו כל תהליך אחר. זה פשוט עוד תהליך ביקורתי ולשלול אותו כי הוא מעורר סבל, וכי יש איזה דטרמיניזם קוסמי שאין טעם להתנגד לו, זה כמו להודיע שאין טעם בכל סוג של ביקורת תרבות מסוג אחר, כי גם ככה התרבות הדומיננטית שולטת ותשלוט.
ערב נעים,
עידו
אני לא לא מסכים איתך לגבי הצורך לרסן את ההשפעות ההרסניות של הטכנולוגיות החדשות שקיימות בעולם.
מידע לגבי צורות חיים\קיום אחרות תמיד יכול להיות מעניין\חיוני\נחמד. בוודאי שיש טעם להיחשף אליו ואפילו לחשוב (*gasp* (: ).
הבעיה שלי היא עם הרומנטיזציה והביקורת המרומזת בטקסט, אז איף המצב היום "רע" יותר בהשוואה למה שהיה, עם המשמעות שאנחנו צריכים להתבאס מזה שאנחנו כבר לא מפזזים לנו ביער בקבוצות קטנות של אנשים, מלחכים חרדל ומתים בגיל 26. אפשר לפתח את התודעה (מי כמוך יודע) גם בחדר עם 4 קירות בלי חלון ואפשר לחיות באיזון עם הסביבה גם בעיר רועשת. אין בצורת החיים המתוארת בפוסט משהו "נכון" יותר. זו הביקורת היחידה שלי.
דור,
אתה לא מסכים איתי לגבי הצורך לרסן את ההשפעות ההרסניות של טכנולוגיות? אני לא יודע מאיפה להתחיל, אבל מה עם כל המפעלים המזהמים והמלחמה (המוצדקת!) בזיהום שהם יוצרים, עם מכוניות ישנות ומזהמות שלא היו חושבים להכניס להן קטליזטורים ירוקים יותר אם לא היה צורך לרסן את ההשפעות המזיקות של הטכנולוגיה, עם אמנות לשימוש בנשק אטומי ועם כל כך הרבה דברים אחרים שאנחנו לא יכולים לדמיין את החיים שלנו בלעדיהם?
אולי יש גם הרבה מלחמות מיותרות בטכנולוגיה, אני מסכים. אבל לשלול את כל המלחמות הללו?
נתת שלוש אפשרויות שונות בתכלית אחת מהשניה יש הבדל תהומי בין מידע מעניין/חיוני/נחמד… מידע על חברות שחיו שונות מאיתנו בהיסטוריה כזה בטוח מעניין, לסכם אותו כ"נחמד" נראה לי כעוול גדול מאוד – ואני אישית בדעה שמעבר לזה שהוא מעניין או נחמד הוא גם חיוני!
לא יודע איזה רומנטיזציה וקינונים על עולם שפעם היה טוב יותר מצאת בטקסט. דווקא הפוסט הנוכחי מביא בעיני סוף סוף סוג של סינתזה מיוחלת בזה שהוא משכין את השלום בין עולם המכונות לעולם החיות (בלב שלי, לא בעולם כולו – לא להגזים…).
זה שקוננתי על הקשר עם היער שהיה ואבד? אם אתה חושב שלא היה קשר כזה, וקורא לו רומנטיזציה, אז תקרא מה שכתבתי בלקטים על דעתי על מי שקוראים לייצוגים של תרבויות עתיקות רומנטיזציה. ומאחר שלפי דעתי היה קשר כזה, וכל העדויות מצביעות על כך שהוא היה, לקונן על אובדנו זה דבר טבעי. לא צריך אולי לעשות את זה מבוקר ועד ערב, אבל היי – אני בסה"כ מתחיל לגלות את הקשר הזה עכשיו אז תן לבנאדם קצת להצטער על הדברים שהוא לא נולד איתם.
שוב, זה לא טריויאלי. החברה שלנו מנסה לגרום לנו לחשוב שזה "טבעי" ו"נורמלי" שאין לנו שום קשר לטבע, בגלל זה נחוץ לומר את הדברים האלה. זה לא טבעי. זה לא תמיד היה ככה, וצריך להבין איך זה קרה.
זה שהיו בעיות לחיים פעם זה ברור, וזה שיש דברים נהדרים במציאות הנוכחית זה משהו שאפילו כתבתי עליו כאן בהרחבה. זה לא אומר שאסור להתייחס לדברים שאבדו בדרך.
אפשר לפתח את התודעה בכל מקום אבל לנתק אותה מהמקום שבו אתה נמצא זה גם טיפשי. אולי תסכים איתי שקל יותר לתרגל היום מדיטציה על הר בהימאליה מאשר בבגדד או בעזה. למקומות/תרבויות יש השפעה על התודעה שלנו, חופשיה ככל שתהיה. אני לא רואה טעם להכחיש את זה.
עידו
"אני לא לא מסכים איתך".
ואני אאבק על זכותך לכך
🙂
🙂
אפילו בתגובה הזו שלך משתקפת רומנטיזציה מסויימת.
ברור שנאבדו דברים, אבל זה טבעו של עולם. אי אפשר לאכול את כל העוגה כל הזמן (או משהו כזה). כל אינטראקציה שלך עם המציאות מסביבך by definition מונעת ממך סוג אחר של אינטראקציות.
אין לי שום ספק שלאדם שגדל ביער יש תקשורת טובה יותר עם הסביבה שלו. זה כמעט ברור מאליו. הבעיה היא שאתה מתיחס לזה כאל מצב "טבעי" יותר. מה בדיוק לא טבעי במה שאנחנו עושים כרגע? מה טבעי יותר בלהשתמש בכלים מעץ כדי לצוד חיות יער? מה היא הטבעיות הזאת בכלל ולמה זה ערך שצריך לשאוף אליו? האם הפסקנו להיות יצירי טבע? האם מה שאנחנו יוצרים הוא כבר לא טבע? אם כן, מתי זה קרה?
אולי בונה שחוסם את זרימת הנהר עם סכר גם הוא יצור "לא טבעי" יותר?
אני לא רואה איך הגעגוע לדבר הזה שלא קיים יותר שונה מאשר הנוסטלגיה לדור הקודם והנאיבי והטוב והטהור שהיה, בו כולנו השתובבנו לנו בחצרות ויצאנו מהבית בלי לנעול את הדלת. פעם היה ככה, והיום ככה. זה שזה "לא תמיד היה ככה" זה לא רלוונטי. אין שום "ככה" שהתקיים תמיד ואני לא רואה איך אתה יכול לטעון ש"ככה" מסויים טוב יותר מעצם היותו ולא בגלל שהוא טוב בצורה ספציפית למשהו אחר – הקיום שלך וכמה שאתה מרוצה ממנו, לצורך העניין.
אז לא, לקונן על אובדנו של הקשר עם היער זה לא "טבעי" בכלל. זה רק מה שאתה עושה כרגע ולא יותר מזה. 🙂 הניסיון להתיחס למה שאתה עושה בצורה כזו ("זה טבעי"), שיש לה ערך חיובי כמעט אינהרנטי בתרבות שלנו, מעביר את הביקורת המרומזת שדיברתי עליה קודם כלפי המצב הנוכחי. הטיעון צריך לבוא מראיה של המצב הקיים ומחשבה על איך אפשר לשפר אותו (לדוגמא, מה שאמרת על יירוק הטכנולוגיה ושיפור הקיומיות), לא מערגה אל קונספט מומצא ולא רלוונטי שאנחנו משייכים לו ערך חיובי. זה בערך כמו הניסיון לפתור את הבעיות במדינה על ידי "הגברת היהדות".
דור יקר,
הקונספט לא מומצא. הוא היה קיים הרבה לפני שמישהו המציא את המילה קונספט.
העובדה שהבונה בונה, היא עוד אנומליות בעולם הטבע, אחת מיני הרבה, אבל היא לא משנה עד הקצה את אופי חייו של הבונה באופן שמשנות הטכנולוגיות של בני האדם שבונים בתים מסוג שונה לחלוטין, וממציאים שפה, וזמן, ומחשבים, ועבודות, וממשלות, וכלי נשק וכו' וכו' וכו' – עד ניתוק מוחלט בעולם הטבע. הבונה לא מייצר שום דבבר מסוג זה.
הנימוק של "אנחנו המשך של הטבע ולכן כל מה שאנחנו עושים הוא טבעי" הוא נכון במובן ידוע, אבל רק עד גבול מסוים. הטכנולוגיה היא כן שלב חדש באופן רדיקלי. היא כן ייצרה צורת תודעה ששונה באופן רדיקלי מכל מה שעולם הטבע הכיר עד אז.
כמובן שאפשר לומר, שמי קבע שצריך להשאר בגבולות עולם הטבע, אבל לקרוא למה שקורה "טבעי" – כן זה טבעי במובן מסוים, אבל זה גם ממש לא טבעי, ממש חורג מהעקרונות שעולם הטבע הכיר עד הופעת האדם (בעולם הטבע, סתם לשם דוגמה, הכל ממחזר את עצמו כחלק משרשרת החיים. בעולם שאנחנו יצרנו, יש מין חיים אחד שמכלה את המשאבים הכוכביים בקנה מידה חסר תקדים ויוצר כמויות הולכות וגדלות של פסולת [חומרים בלתי מתכלים שלטבע אין אפשרות לפרק אותם] שמשתלטות על פני הכוכב, דבר שכלל לא היה קיים קודם לאדם), וממש אין לי כח למנות פה שוב פעם נוספת את כל הבעיות של הציביליזציה המודרנית (ואין צורך), ואת מגוון האופנים שבהם ציידים-לקטים חיו חיים עשירים ומספקים יותר מאלו של בני האדם המודרני, ובוודאי שמזיקים פחות ורצחניים פחות, ובעלי קנה מידה הומני יותר.
כמו שכתבתי כאן קודם לכן, אני לא בא לשלול את צורת החיים העכשווית. אני רואה בה גם דברים חיוביים. שנינו מסכימים שמה שצריך זה לא להשמיד אותה לחלוטין אלא רפורמה מקיפה מהסוג שדיברנו עליה קודם. מצד שני, להסתכל עליה ולהתעלם מהמפלצתיות שלה, זה להיות עיוור.
אני באמת לא רואה איך אפשר להסתכל על חלקים נרחבים מהעולם המודרני שמאופיינים בהרס נרחב של הטבע, בעיוורון לטבע הזה (בעיני הקשר לטבע הוא ערך, גם אם ניצור עולם שלא יהיה בו בכלל טבע), בבצע כסף, בניכור חברתי ובעוד אנספור סימפטומים אחרים שנעדרו מחברות פרימיטיביות – ולא להדרש לשאלה של מה היה בחברות הללו שאנחנו איבדנו, למה איבדנו אותו, ומה לחברות הללו יש ללמד אותנו. לקרוא לזה רומנטיקה ולהשוות את זה לנוסטלגיה ללפני 20 שנה (שגם לה אולי יש הצדקה משל עצמה), זה בעיני ניסיון נואל לבצע דה-לגיטימציה לפרויקט מוצדק בהחלט, או פשוט נובע מחוסר הבנה. נדמה לי שאתה פשוט לא מזדהה עם הערכים שאני מדבר בשמם כאן, ייתכן שכל העניין של הטבע פשוט לא מדבר אליך במקום שאתה בחיים ולכן זה נשמע לך כמו בכיינות. (יתכן גם שלא, סתם הרגשה). אני יכול להבין אם זה המצב, אבל זה בדיוק הדבר שעליו אני מקונן.
אהבתי את הסמיילים 🙂
עידו
מהי נמלה בודדת בלי המחילה, בלי תקשורת עם נמלים אחרות, בלי הארגון המסואב של הקן? איך החיים שלה נראים בלי הדברים האלה?
ראית פעם כמה "לא טבעי" נראה קן של טרמיטים?
הגבול שאתה מותח בין "עולם הטבע" ל"לא-טבע" הוא ארביטררי לחלוטין. הקונספט הזה שאתה מתיחס אליו, עם הגבול והכל, הוא זה שמומצא. אתה יכול לטעון באותה מידה שטכנולוגית המוח החושב שלנו היא כבר בריחה רדיקלית מהעולם הטבע שהיה קיים קודם. פתאום יש תיווך בין התודעה למציאות. אולי צריך להשמיד את כולנו (ועוד כמה מינים של קופי אדם) ולהחזיר עטרה ליושנה.
לא, לא הכל ממחזר את עצמו בעולם הטבע. מינים מכחידים את עצמם בגלל שהם מחסלים את מקורות המזון שלהם, מהדינוזאורים לא נשאר זכר, ולפני 3 מיליארד שנה צורות חיים מסויימות יצרו כל כך הרבה חמצן עד שלא יכלו לשרוד יותר ברוב כדור הארץ ופינו את הדרך לחיים אחרים לגמרי (talk about שינוי חסר תקדים!). המשאבים היחידים שאנחנו מכלים הם כאלה שרק אנחנו משתמשים בהם ממילא. מתכות? נפט? גז טבעי? אולי אנחנו ועוד כמה חיידקים. ואולי לא נכלה את המשאבים האלה בכלל, באף שלב? לא יהיה מסובך מדי לעבור לאנרגיה אטומית כשרמת הפחד המטופשת ממנו תרד. ואולי נמשיך לייצר פחמיימנים לעצמנו "לנצח" בעזרת כח השמש וקצת טכנולוגיה.
http://www.dailytech.com/Organism+Secretes+Renewable+Fuels+Using+CO2+Water+Sun/article21017.htm
"את מגוון האופנים שבהם ציידים-לקטים חיו חיים עשירים ומספקים יותר מאלו של בני האדם המודרני, ובוודאי שמזיקים פחות ורצחניים פחות, ובעלי קנה מידה הומני יותר."
Citation needed. 🙂
אה, וזה:
כמה זמן יקח לכל החומרים ה"בלתי מתכלים" להעלם מהעולם אם האנושות תימחק ממנו? הרף עין בקנה המידה של תקופת הימצאות החיים על פני כדה"א.
אין לי בעיה עם הלימוד על חברות פרימיטיביות. להפך.
ה"רומנטיקה" מגיעה כשאתה מתייחס לקרבה לטבע כמטרה בפני עצמה ולא ככלי שישפר את חייך בצורה מוגדרת כלשהי. כשאתה מגדיר את המצב הקיים כ"פתולוגיה". כשאתה סלחן לגבי כל ה"בעיות" שהיו קיימות אז אבל מתיחס בצורה מאוד פטאלית לבעיות המאוד חדשות שנוצרו בעידן החדש ושעדיין לא הייתה לנו אפשרות לפתור.
לי דווקא נחמד ב"טבע". טוב לי להתרחק מהעיר לפעמים ולמצוא מקום שקט שאין בו אנשים, מכוניות ובניינים. אז מה?
מאמר מדהים באמת! כל הכבוד. אני חוזר לטבע.
אהבתי את הקטע עם הגננת
אהבתי את התיאור שלך ובמיוחד הזדהתי עם חלקו האחרון. גם אני לא יכולה לזרוק ככה את התרבות. בשביל לאזן משהו שהלך כל כך רחוק לכיוון אחד ( ולא לכיוון הנכון) יש למשוך חזק לצד השני, לקיצוניות השניה, בתקווה שבהמשך המרכז /המיינסטרים ימצא איפה שהוא באמצע. ונוכל להתקיים בתרבות ובטבע יחד. עם האמנות והיצירה והמוזיקה, שאינם מנוגדים לטבע, כי מרגע שהאדם החל להיות מודע לעולם, הוא החל לייצר אובייקטים (שאנחנו היום קוראים להם פולחניים).
הערה פחות קשורה- ילדות שקוראים להן טבע כבר יש (אני מכירה אחת)לעומת זאת לא שמעתי על ילד/ה בשם תרבות…
הנה בשבילך שתי ביקורות מחץ שהורגות את האנרכו-פרימיטיביזם המוחלט.
אחת- היא האפוקליפסה שבאה בצורת גוש סלע בוער במשקל כמה מליוני טונות ובמהירות של כמה מאכים שנופל מהשמיים והורג את כולם.
נראה לי שיש קונצנזוס שכדאי לעבור לכוכבים או לפחות לפתח מערכות הגנה מתוחכמות נגד דברים כאלה.
שתיים- כמו שדור אמר, חזרה למצב הטבעי, תביא את הבעייה הישנה- ציויליזציה.
תורות פרימיטיביסטיות לא מסוגלות לעצור התעוררות מחודשת של הציביליזציה, צריך איזושהי ציויליזציה מינימליסטית שתרסן את עצמה. ואם כבר אפשר לעשות את זה טוב מינימליסטית, אולי יהיה אפשר לעשות את זה טוב מקסימליסטית ולבנות את ספינות הכוכבים הגדולות שאנחנו רוצים.
עוז,
בגדול אתה צודק.
ועם זאת, אין כל צורך להרוג את האנרכו-פרימיטיביזם המוחלט.
א' כל אני לא חושב שהוא כל כך חזק או מאיים על אף אחד שיש צורך למחוץ אותו.
ב' יש לו אכן לא מעט בעיות שאין להן כרגע פתרון (הנקודה הראשונה שהעלית דווקא לא כזו חשובה בעיני מאחר שהציביליזציה כנראה תשמיד את עצמה לפני שיגיע אסטרואיד כזה. לעומת זאת נקודה 2 צודקת למדי).
כאמור, לדעתי הבעיה היא לא למחוץ את האנרכופרימיטיביזם המוחלט, תנועה שהיא שולית למדי בנוף הפוליטי/אינטלקטואלי הקיים. הנקודה היא להתמודד עם הביקורות התקפות שלו (ושל אחרים) על הציביליזציה, שהיא זו השולטת, ושהביקורות עליה ועל הדברים שהיא גורמת כרגע (ולא בעולם מדומיין שבו האנרכו-פרימיטיביזם המוחלט שולט) מביאות אותנו לחיסול עצמי ידוע מראש.
כמו שכתבה הבדואית, אולי זה קיצוניות רבה מדי. אבל הציביליזציה כרגע כל כך קיצונית לצד השני, שיש צורך למשוך קצת במידה עודפת לצד השני כדי ליישר את הכיוון. זה אומר להכניס קצת ביקורות רדיקליות על צורת החיים העכשווית, ולנסות לקבל מהן פרספקטיבה גם אם בוחרים שלא לאמץ אותה לחלוטין.
כל טוב,
עידו
מצטער על הטרמינולוגיה האלימה..
בכל מקרה, תרבות פרימיטיבית רגילה לחשוב בטווחי זמן של 100,000 שנה והמטאור בהחלט יכול לבוא בזמן הזה ולהרוג גם אותנו בני האדם וגם את החברים שלנו על פני הפלנטה.
אם לחשוב ממש בגדול,תיאורטית בני האדם ונגזרותיהם, בסיוע הטכנולוגיה, יכולים למתוח את החיים שהתפתחו כאן על כדור הארץ הרחק לתוך המוות התרמודינמי של היקום, כשכדור הארץ כבר מזמן ייפול לתוך השמש.
זו תגובה לתגובה שכתב דור למעלה ביום 2 במרץ 2011 בשעה 22:29. משום מה הוורדפרס לא מאפשר להגיב עליה ישירות ולכן אני מגיב כאן.
דור,
הדיון הזה הופך לדיון בעד ונגד טכנולוגיה שאין לי כל כך עניין לנהל אותו, לפחות לא עכשיו (לא בא לרמוז בזה שאין טעם בדיונים כאלה).
מאחר שאני חש שיקשה על כל אחד מאיתנו לוותר בסוגיות האלו, ומאחר שאני חושד שמה שלא יהיה לאחד מאיתנו לכתוב, יהיה גם לשני משהו לכתוב לו בתשובה ניצחת, אני אתן כמה הערות אחרונות מצדי ואשאיר לך את המילה האחרונה, אם תרצה בכך.
אם קראת דברים שכתבתי בעבר כאן או בספר אתה בטח יודע שאני גם חושב שגבולות בין עולם הטבע לעולם הטכנולוגיה הם בעייתיים. ובכל זאת, אני חושב שלמרות שהם בעייתיים, ולמרות שאי אפשר לשרטט אותם בשום מקום ספציפי, יש בהחלט כל מיני הבדלים עקרוניים בין עולם הטבע לעולם הטכנולוגיה. גם אנשים כמו קורצוויל שהכל טכנולוגיה/אבולוציה בשלבים שונים מבחינתם, עדיין ישרטטו את ההיסטוריה של הקוסמוס על פי שלבים שונים מ-DNA, למוח, לטכנולוגיה וכו'.
בעיני Tool Making, והנקודה שממנה אנחנו מתחילים לעשות שינויים נרחבים בסביבה שלנו (למשל, אם אני לא ברור מספיק, לבנות ערים במקומות שהיה בהם פעם טבע, תוך הכחדת כל מערכות החיים שהתקיימו שם לפנינו) על מנת להתאים אותה לצרכינו, זה אחת הנקודות שמאפיינות את הציביליזציה האנושית בניגוד לעולם הטבע. ואל תתן לי את הבונה כדוגמה נגדית.
ועכשיו לשורש העניין. אתה כותב:
"ה"רומנטיקה" מגיעה כשאתה מתייחס לקרבה לטבע כמטרה בפני עצמה ולא ככלי שישפר את חייך בצורה מוגדרת כלשהי. כשאתה מגדיר את המצב הקיים כ"פתולוגיה". "
וזה בדיוק ההבדל בינינו. בעיניך הטבע הוא דבר נחמד, כלי. כן, בשבילי הטבע הוא מטרה ולא כלי.
אני נזכר במה באבחנות של ישעיהו לייבוביץ' בין הקוגניטיבי לקונאטיבי – בין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו רוצים – ולכך שלכל אדם יש ערך עליון ולאנשים שונים יש ערכים עליונים שלא ניתן להפיס ביניהם – כי אדם לא יכול לנמק למה משהו הוא ערך עליון, מלבד בכך שבעיניו זהו הערך העליון.
שאלת במה עליונים כל כך חיי הציידים-לקטים ואמרתי שעלי לנמק. כמובן שחייהם היו גם נחותים לחיים שלנו בדרכים רבות שציינתי פה וגם במקומות אחרים. וגם היו להם יתרונות כלל לא זניחים, שאין לי כח לחזור ולפרט אותם פה אבל כתבתי על כך בהרחבה בעבר למשל בראיון שלי עם ג'ון זרזאן ובמקומות אחרים כאן בבלוג, (אם אתה צריך לינקים, אשים כאן. לא נראה לי שאתה צריך).
זו לא הנקודה.
וכאן אני חוזר לעניין הערך העליון. לקבוצות הפרימיטיביות הללו היה קשר עמוק עם האדמה ועם הטבע. הם חלקו כבוד לאוויר, לשמש, לירח, לנחלים, להרים, לחיות אחרות. הם ראו בכל אלה שליחים של מציאות אחרת וקדושה שיש להתייחס אליה ביראה, ושהם חלק בלתי נפרד ממנה. (אני ממליץ לך לקרוא את אברם, אם הדברים שאני כותב פה נשמעים לך ביזארים או 'רומנטיים'). האדם בן ימינו אינו חש את הדברים האלה. אין לו עניין בשמירת הטבע, מלבד באקולוגיה רדודה, כלומר שמירה על האינטרסים שלו (יש לו עדיין מספיק שכל להבין שהוא תלוי בטבע, למרות שגם זה אין לרבים). אין לו תחושה דתית או בכלל תחושה עמוקה כלפי צמחים, בעלי חיים, האדמה והאוויר. הוא לא רואה בהם אחים שלו, ולא משפחה שלו. למעשה, אין לו בעיה לדרוס את כל אלה, והוא גם עושה את זה בשם הנוחות שלו.
בעיני הדבר הזה הוא מחריד. אני מסכים איתך שיתכן שהוא שלב זמני, אבל כל עוד הוא מתקיים הערך העליון שלי אומר שאין לגיטימציה לקיומה של ציביליזציה שכזו.
אני חוזר. הערך העליון שלי הוא הפסקת הרצח של עולם הטבע על ידי אלימות הציביליזציה. אם הציביליזציה תלמד להפסיק להיות ברברית, נוכל למצוא הרבה דברים לזכותה. כל עוד היא לא, מבחינתי אין לה ישועה. בעיני אחרים המשך האבולוציה הוא אולי ערך גבוה יותר, גם על חשבון השמדת השלבים שקדמו לנו. אני יכול להבין את זה, כמי שהרגיש ככה פעם, אבל אני לא חש כך עוד בעצמי.
זה מה שיש לי לומר בשלב זה.
מותיר לך כאמור את זכות המילה האחרונה. אלא אם כן לא אצליח להתאפק וארגיש צורך דחוף לחלוטין לחלוטין לענות לך שוב אתה מכיר את הדיונים האינטרנטיים האלה.
מתנצל אם זה מבעס, אני פשוט לא בנוי לזה כרגע.
שבת שלום,
עידו
Cultural Anthropology, Ecology – The Kogi; “The elder brothers’ warning”:
http://video.google.com/videoplay?docid=-521537373096312859
ואל,
תודה לך כל כך. אין לך מושג כמה רציתי לראות את הסרט הזה.
תודה!
עידו
הם חקלאים.
תודה על התגובה המוצלחת. אני מעריך את זה מאוד. 🙂
אין לי עוד ויכוח, אבל אולי אוסיף כמה דברים יותר מאוחר.
שבת שלום
אהלן עידו
אני נפעם לקרוא אותך כל פעם מחדש!
אתה מכיר את הספר הזה?
זה ספר על תהליך גמילה מהחרבות. לכולנו יש "כיף" מהמצאות החרבות, בדומה לאלכוהוליסט שהיו לו לא מעט ערבי שיכר פרועים ורגעים של נוסטלגיה בשתייה עם חברים… אך הרוצה להגמל מגיע לנקודה שוואלה זה אמנם כיף, אבל המחיר, כבד מדי. ולכן כן, נכבד את העבר, נזכור אותו, אבל נמשיך הלאה לחיים מאוזנים ובריאים יותר לכולם.
פיכסבוק ודוסטיבסקי באותה השורה…?
קראתי פעם קטע קצר מהספר הזה באנתולוגיה שערך ג'ון זרזאן. נראה מעניין. אתה ממליץ? (יותר מדי ספרים מרתקים לקרוא!!!)
כפי שכבר כתבתי בעבר, בעיני פייסבוק נשגבת ומדהימה לא פחות מדוסטוייבסקי (שבעיני הוא הנשגב ביותר והמדהים ביותר מכל הסופרים, אולי). אבל קשה להבין בלי להתחבר, למרות שלא בהכרח הייתי ממליץ לך (ולמרות שזה לא היה משנה גם אם הייתי ממליץ 🙂
שלום עידו,
אני רוצה שתסקר את הבלוג שלי (עדיין לא בראתי עיברות ראוי למילה "בלוג"), הוא יעסוק כמו הבלוג שלך בזומביט ג'נריישן (כל הזכויות על המושג "זומביט" כמתייחס לדור האינטרנטי שמורות לאורי ז).
הבלוג כחול עמוק:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=731249
דור (בתגובה ל'הם חקלאים'),
עוד פעם הוורדפרס לא מאפשר לי להגיב לתגובתך ישירות. כנראה שהוא לא אוהב את השיחות שלנו 🙂
נהוג להבחין בין Agriculture, חקלאות בקנה מידה גדול אשר גוררת בסופו של דבר התמחות למקצועות, מושג של עבודה, פטריארכיה (משום שרק הגברים יכולים לעבוד בה) ותופעות אחרות לבין גידול צמחים בקנה מידה קטן Horticulture, שאינו נקשר בכל אלה.
מהסרט נראה שהקוגי עוסקים באיזשהו שילוב בין השתיים, אבל בטח לא בחקלאות בקני המידה של התרבות שלנו. התפקיד של הלקטות מוזכר, וגם של הקשר לטבע, אם כי הם יושבי קבע. אמנם רואים אותם מעבידים שם איזושהי חיה במטחנה (או מתקן אחר ששכחתי את שמו) – אבל גם אומרים שכל אותם אמצעים טכנולוגיים הגיעו אליהם רק לאחר שהופיעו האדם הלבן.
בכל מקרה, הסרט מצוין, ולא דווקא כדוגמה לאורח חיים ציידי-לקטי (מילים שלא הופיעו בו, והוא לא מתיימר להיות כזה) אלא בעיקר בגלל הסיפור המדהים (ששמעתי בעבר, אבל כנראה תוך התייחסות לסרט הזה ולספר שנכתב במקביל אליו) על החניכה של המאמות אצל הקוג'י – וגם הסיפור על העיר שנבנית בהרמוניה עם ההר (אם כי כמובן צריך לקחת את הכל בערבון מוגבל, מאחר שנראה שיוצר הסרט מאוד נשבה בקסמיהם של הקוגי וכמובן שאפשר לבדוק את הדברים באופן יסודי יותר).
כל טוב לבינתיים,
עידו
[אתה פשוט צריך להגדיר (באפשרויות וורדפרס) שאפשר להגיב להודעות שהן נסטד מעבר לרמה שהגענו אליה.]
אני שמח שאמרת את זה, כי זה מתחבר לנקודה שרציתי להעביר: ההבחנה הזאת היא מטופשת. 🙂 כלומר, ברור שהיא יעילה לצרכים מסויימים (מיון של חברות לצורך מחקר, למשל), אבל לעניינינו: הניסיון להראות שחברה צריכה להיות ציידית\לקטית, כדי להיות מחוברת לטבע בצורה שאתה מתאר או כדי להגיע לתובנות של הקוגי, הוא מיותר!
"קבוצות הפרימיטיביות הללו היה קשר עמוק עם האדמה ועם הטבע. הם חלקו כבוד לאוויר, לשמש, לירח, לנחלים, להרים, לחיות אחרות. הם ראו בכל אלה שליחים של מציאות אחרת וקדושה שיש להתייחס אליה ביראה, ושהם חלק בלתי נפרד ממנה."
לא נכון. לקבוצות פרימיטיביות *מסויימות* היה את הקשר הזה. לרוב המכריע אין. לאנשים האלה אין מושג איך עובד העולם מסביבם ברמות הבסיסיות ביותר.
http://www.psychohistory.com/originsofwar/07_childAbuse.html
(אתה מוזמן לעיין ולהתחרד)
"האדם בן ימינו אינו חש את הדברים האלה. אין לו עניין בשמירת הטבע, מלבד באקולוגיה רדודה, כלומר שמירה על האינטרסים שלו (יש לו עדיין מספיק שכל להבין שהוא תלוי בטבע, למרות שגם זה אין לרבים). אין לו תחושה דתית או בכלל תחושה עמוקה כלפי צמחים, בעלי חיים, האדמה והאוויר. הוא לא רואה בהם אחים שלו, ולא משפחה שלו. למעשה, אין לו בעיה לדרוס את כל אלה, והוא גם עושה את זה בשם הנוחות שלו."
לא נכון. לדוגמא: אתה, אני, הרבה מקוראיך, ועוד מיליוני אנשים אחרים בעולם שגרים במדינות התרבות המערבית.
אין צורך או הכרח בצורת חיים מסויימת כדי להגיע להבנה או למסקנות האלה. כלומר, ברור שתבין את שפת הטבע טוב יותר אם תגור בטבע, אבל השאלה פה היא איך אתה מנצל את הידע הזה.
למעשה, אני חושב שלבן אדם כמוך וכמוני, עם המידע ה"אינסופי" שאנחנו מוקפים בו ועם הזמן ההרבה פחות מוגבל להתעמק בו ולחשוב עליו יש סיכוי גבוה הרבה יותר להגיע למסקנות שלך לגבי האדם ומקומו בעולם מאשר חבורה פרימיטיבית של ציידים\לקטים שעדיין לא הבינו את הקשר בין האכלת התינוק ושרידותו (ראה לינק). האם אתה חושב שהדרך לקדם את האג'נדה הזאת היא ע"י חזרה למצב קיום "פרימיטיבי" יותר או ע"י פיתוח עוד ועוד כלים שישחררו את בני האדם כך שיוכלו לעבור את אותו התהליך שאתה עברת?
בין אם הטבע הוא ערך עליון או לא (ובתור הערה, אני חושב שגם ערכים עליונים כאלה אפשר לנמק, לפחות עד רמה מסויימת, והניסיון להעמיד פנים אחרת הוא בריחה. לצורך העניין, שמירה על הטבע בגלל שאתה מרגיש שהוא חלק ממך הוא "אנוכי" באותה צורה כמו שמירה על עצמך האנושי, רק בקנה מידה גדול יותר.), הדרך להבין איך להתקיים בהרמוניה מירבית איתו תוך שמירה על איכות החיים שאתה חושק בה היא דרך שימוש בכל הכלים האפשריים, כולל אלה המודרניים, ולא מתוך שלילה שלהם.
אין לי עניין באבולוציה כערך עליון. זה פשוט מה שקורה, בין אם ארצה או לא. השאלה היא מה אפשר לעשות עם המצב הקיים כדי לשנות את העולם לצורה הרצויה (ולא משנה מאיפה הרצון מגיע), והדרך לעשות את זה היא לא ע"י העמדת אידיאלים.
דור,
הכללות הן דבר שורש כל רע. אני מסכים איתך שחלוקה סכמטית תהיה תמיד בעייתית. הלינק שהעלית נראה מעניין, אני צריך לעיין בו יותר, לא בטוח מתי אני אגיע לזה, בינתיים אני מחכה לספר הזה, כדי לגבש פרספקטיבה רחבה יותר על החיים הציידים-לקטיים.
יש עוד הרבה מה ללמוד, ואני מעדיף לא להעמיק את הדיון הזה, לפני שהמשכתי בלימוד הזה, למרות שאני חושב שהעדויות על האופי השיוויוני, הלא-פרטריארכלי, הלא מלחמתי והקרוב לטבע של חברות ציידיות-לקטיות הן המכריעות והכלל, אם כי כמובן תמיד אפשר למצוא יוצאי דופן.
יש לי עוד הרבה דברים לכתוב על ההבדלים בין ציביליזציה לפרה-ציביליזציה בעיני, ולמה אני חושב שהאבחנות הללו דווקא כן חשובות ומועילות – דברים שהיו רק מתחילים עוד ועוד דיונים חדשים, אבל כבר הרי הסכמנו שאני לא אגיב, אז רק אסיים בציטוט של דיוויד אברם שאהבתי ושכשקראתי בו חשבתי על הדיון הקטן שלנו:
"Ecologically considered, it is not primarily our verbal statements that are 'true' or 'false' but rahter the kind of relations that we sustain with the rest of nature. A human community that lives in a mutually beneficial relation with the surrounding earth is a community, we might say, that lives in truth. The ways of speaking common to that community – the claims and beliefs that enable such reciprocity to perpetuate itself – are, in this important sense, true. They are in accord with a right relation between these people and their world.
וכאן מגיע החלק החשוב בעיני
"statments and beliefs meanwhile, that foster violence toward the land, ways of speaking hat enable impairment or ruination of the surrounding field of beings, can be described a false ways of speaking – ways the ancourage an unsustainable relation with the encompassing earth. A civilization that relentlessly destroys the living land is not well acquainted with truth, regardless of how many supposed facts it has amassed regarding the calculable properties of its world"
בערב הזה גם אני שמח לחיות בציביליזציה ולקרוא לי במיטה עוד ספרים על הציידים לקטים. אני מסכים איתך שיש לנו יכולת לתפיסה יותר רחבה משלהם. אני לא בטוח שהיא גם יותר עמוקה או שיש לנו יותר פנאי משהיה להם לעסוק בדברים החשובים.
בכל מקרה אני שמח להיות כאן, למרות כל הבאגים, ולחיות בכל הציביליזציות וכל העידנים בו זמנית. הידד!
עוד ציטוט שיצא לי לקרוא הבוקר בנוגע לעניין ההכרות של ציידים-לקטים עם הטבע, הפעם מג'ארד דאימונד, שלא ניתן לחשוד בו בנטיות פרימיטביסטיות:
"תחום מדעי שלם, ששמו אתנוביולוגיה, חוקר את בקיאותם של עמים בצמחים ובבעלי החיים שבסביבתם. בייחוד מתמקדים מחקרים אלה במעט עמי הציידים-לקטים ששרדו בעולם, ובעמי עובדי אדמה שעדיין תלויים תלות רבה במזונות בר ובמוצרים טבעיים. המחקרים מראים בדר כלל שבני עמים אלה הם אינציקלופדיות מהלכות של ידיעת הטבע וכי יש להם שמות (בשפתם המקומית) ל-1000 ויותר מיני צמחים ובעלי חיים, וידיעה מדוקדקת של התכונות הביולוגיות, התפוצה והשימושים הפוטנציאלים של המינים האלה. ככל שגדלה תלותם של בני אדם בצמחים ובבעלי החיים המבויים, כן הולך ופוחת ערכו של הידע המסורתי ואובד, עד שמגיעים אל לקוחות המרכולים המודרניים, שאינם יודעים להבדיל בין דגן בקר לקטנית בר" (רובים חיידים ופלדה, 113)
כן. היה לי דיון לא מזמן שמטרתו הייתה להסביר מה ההבדל בין קטניות לירקות.
ובכל זאת, אני ממליץ לך לקרוא את הלינק שפרסמתי. אפשר להסתפק רק בהתחלה או רק באחת מהתרבויות המוזכרות.
קצת קשה לי להאמין שיש להם "ידיעה מדוקדקת של התכונות הביולוגיות" ברמה שמתחרה עם הידע שקיים היום. ברור שלכל אחד מהם היה ידע עמוק יותר לגבי הסביבה שלהם מכל אחד מאיתנו, אבל זה אחד המאפיינים של התרבות ההיא לעומת התרבות שלנו: אצלנו כל אחד מתמחה ומתעמק בתחום אחר, והעניין הזה יוצר יעילות גבוהה יותר לכולנו, לעומת הצורך של הפרטים בתרבויות האלה לדעת "הכל".
היום יש ביולוגים\אקולוגים שמכירים לעומק משפחות חיים ספציפיות או אזורי אקלים מסויימים ברמה *הרבה* יותר גבוהה מאשר בן אדם שחיי בתרבות ציידים\לקטים, גם אם לא בהכרח יש לו את ה"חיבור" לטבע.
מחכה לפוסט שלך על הספר. 🙂
אין ספק שהיום יש יש לאנשים ספציפיים בתרבות שלנו ידע ברמת פירוט הרבה יותר גבוהה, בוודאי מבחינה כמותית אינטלקטואלית (לא בהכרח חוויתית). אני מדבר על הקשר שיש לאדם הממוצע בן ימינו לטבע, על הקשר של התרבות כולה.
אני מוסיף את הלינק לרשימת הקריאה שלי 🙂
" Of course, our failures are a consequence of many factors, but possibly one of the most important is the fact that society operates on the theory that specialization is the key to success, not realizing that specialization precludes comprehensive thinking."
~Buckminister Fuller
http://ubu.com/film/fuller_world.html
כשאני מנסה להעביר לך את החוויה של "שקיעה" במילים אתה מפענח את זה ע"י רגש וחווה את זה אצלך, המילים הן כלי. אבל האם אנחנו צריכות את הכלי הזה? או שהוא רק מכשיל אותנו? (כן!…כן!.)
המילים מרחיקות אותנו מהחוויה, הן לא מסוגלות להעלים אותה.
ישנו תרגיל מדיטטבי שאני מכיר (מהספר "חניכה פנימית") שבו בוחרים משהו מילולי שאנחנו רוצים להעמיק את חוויתו, למשל משפט או מילה לדוגמא: חמלה, אושר, כוח, עושר.
ומרגישים אותו, נותנים לו לגדול ליצור ממשי עם גוף, ועם ההתקדמות מעלימים את המילוליות שלו, ונשארים רק עם החוויה,
ומקבעים את היצור הזה בתודעה, ובהמשך הוא יופיע ברצף החיים במקום המילה הדלה והמעובדת שמרוקנת מויטמינים (ביוונית:ויטה=חיים),מינרלים,ואנזימים
(יכול להיות שבספר זה כתוב יותר טוב ובצורה קצת אחרת,אני כותב מהזיכרון)
~~~~~ .אוריאל. ~~~~~
אני לא רואה את החרבות והמילוליות על איזשהי סקאלה, וכאיזשהי ניגודיות למול הטבע.
אני רואה את המילוליות\השפה כמשהו שהעיבוד הוציא לו את הויטמינים.
וככה גם לגבי חרבות-טבע.
הכוונה היא שאני רואה את זה בצורה לינארית, ושהחרבות התפתחה (התפתחות לינארית) מהטבע.
מסקנתי האישית:
אני שואף לכמה שפחות מילוליות וליצור לעצמי סביבה שמאפשרת
כמה שפחות מילוליות.
התרגיל שכתבתי מזכיר לי הנבטה.
התגובות לפוסט מעניינות ומחכימות לא פחות מהפוסט שהוא בעצמו מצוין.