טכנומיסטיקה

אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי הם "החברים" האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח סטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל?

1. חוש פייסבוק

הפייסבוק והטוויטר מפתחים בנו חוש חדש שצד אחר סטטוסים וטוויטים. פעם משפטים שנאמרו נתלו לרגע בחלל האוויר ונמוגו. אמרת ושכחת. עכשיו הם הפכו לסטטוסים שיש לחלוק אותם עם העולם, שמקבלים ממשות נפרדת משלהם. זו החרפה נוספת של תוצאות המצאת הכתב. קשה לי עדיין להחליט אם זה טוב או רע. כנראה שזה טוב ורע.

2. פייסבוק ושירה

הפואטיות של הסטטוס הינה מעבר להכחשה. היא מגיחה למולי מכל עבר מהעדכונים של החברים כל פעם שאני מביט בניוזפיד שלי, פותחת את האוזן לסוג חדש של פואטיקה וגורמת לי להזות על המציאות החדשה שהכתיב יקום הכתיבה הדינאמי של הפייסבוק כעל עולם שבו כולם משוררים, היפוך אירוני נוסף שמבצעת בנו המדיה, אה-לה העקרון השלישי  בחוקי המדיה של מקלוהן (המדיום החדש מחזיר למרכז רגישות נושנה שנשכחה, וזוכה לפתע לרלבנטיות מחודשת), שבו השירה חוזרת למקום מרכזי יותר מזה שהיה לה אי פעם באיזושהי תרבות אנושית, מלבד אולי בזמן שושלת טאנג הסינית,  כאשר כתיבת שירה הייתה חלק מהדרישות המרכזיות מהפקידות הממשלתית, ושולבה באופן אורגני לתוך מרקם חיי היום יום.

ומצד שני, כמו שהעיר לי חבר, יתכן שאני קורא את כל ההתפתחות הזו במונחים הלא נכונים. אולי בגלל שאני בא, באיזשהו מקום, מעולם הספרות, ההזיות שלי גורמות לי לקרוא את הפייסבוק במונחים ספרותיים. כשהסתכלתי בדף של סטטוסים מצויצים, על הסטטוסים הכי פופולרים של הרשת בעברית היו שם הרבה דאחקות אבל לא כל כך הרבה שירה. אולי הקטגוריות שלי באמת מיושנות. אולי הפייסבוק בעצם הופך אותנו לא לאומה של משוררים אלא לאומה של קופירייטרים. ואולי בעידן שאחרי "מעין" כבר אין כל כך הבדל. הרבה מהשירים שהתפרסמו באמצע שנות האלפיים ב"מעין" נקראים כאילו יכלו להיות שורות סטטוס.

3. פייסבוק, הנשמה, המוות, דוסטוייבסקי ושורשי הבעיה הקיומית

אומרים שהאינדיאנים, או לפחות אינדיאנים מסוימים, לא רצו שיצלמו אותם, כי האמינו שהצילום גונב מהאדם את נשמתו. אני להפך. אני רץ למסור את הנשמה שלי. כשמצלמים אותי אני מרכז את כל האנרגיה שלי לתוך הרגע של הצילום מתוך אמונה מיסטית בכוחו של הצילום לתפוס חתיכה מהנשמה שלי ולאבן אותה בתוכו לעולמי עד, כמו יהלום השקוע בסלע.

גם עם הסטטוס זה ככה. כשאני שוכב בקרחת יער ומתבונן בפרפר הנוחת על פרח כחול, אני רוצה לבטל את הרווח הנפער ביני לבין הקיום שלי במדיה, לכתוב באותו הרגע "שוכב בקרחת יער ומביט בפרפר שעל הפרח הכחול" ולהפוך אותי ואת שורת הסטטוס לאחד. אבל יש בעיה. אני לא יכול. א' כי אין לי סמארטפון (מבחירה, מיראת זעמו של עולם המדיה) וב' כי פייסבוק עדיין בנוי מבחינתי על מנגנון רגשות האשמה הזה, שגורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך אם אתה מעלה יותר מדי סטטוסים ואייטמים, וגם באופן אובייקטיבי מתגמל אותך על זה בפחות לייקים וצופים פר אייטם, כשאתה כבר רוצה להעלות משהו שחשוב לך שכולם יראו.

הפייסבוק הוא סוג של אילוף שמחנך את המשתמש לדחות סיפוקים – שדורש לוותר על הסטטוסים המוצלחים פחות לטובת המוצלחים יותר, לוותר על האייטמים המוצלחים שבא לך לשתף לטובת המוצלחים יותר. אבל לא בא לי לסנן, בא לי לאפשר לרשת להפוך לכלי שקוף לחלוטין של התודעה שלי. האם זה אומר שאני צריך לעבור לטוויטר? זה מפחיד אותי.

שמעתי באתר של הלונג-נאו שיחה עם מישהי שדיברה על מחקרים שמדווחים שחיפוש בגוגל משחרר במוח דופאמין ואילו אינטראקציה חברתית ברשת משחררת אוקסיטוצין. אני לא בטוח מה פייסבוק באמת משחרר, אבל אין ספק שהוא משחרר משהו לתוך המוח, ושככל שאנחנו מתעסקים איתו יותר הוא מעלה את הרמות של הדבר הזה וגורם לנו לרצות יותר ממנו. אפילו הדה-מארקר וויק כבר כותב על מדיה חברתית כעל התמכרות פתולוגית והפרעת קשב נרכשת.

האם יום אחד התקופה הזאת שבה כולם התמכרו לפייסבוק ולטוויטר בלי מחשבה שניה תזכיר לנו את הימים בהם העולם עישן טבק כאילו אין מחר? ימים של תמימות, לפני שהשפעותיו של סם חדש נבחנות והאזהרות לגביו מפורסמות? אבל הציביליזציה עיוורת להשפעות של סמים שאינם באים בצורות פיזית, סביר יותר שאנחנו כבר לא נשים לב להתמכרות הזו, כי המנגנון של פייסבוק וטוויטר יהיה כבר מוטמע לחלוטין לתוך ההוויה שלנו, כמו לנשום. (עוד מחשבות על דה שארדן).

אחר כך כתבתי איזה יום סטטוס בפייסבוק: "שנים של מחקרים אינטנסיבים בתחום הסמים מאפשרים לי לקבוע: פייסבוק הוא הסם החזק והממכר ביותר הידוע לאנושות. ורוב מי שקורא את הסטטוס הזה עכשיו כשהוא טרי כנראה כבר מכור. אוווץץץץ." חברה ענתה לי שטוויטר זה סם חזק יותר, והסכמתי מיד. חבר אחר כתב: "חברים שממליצים על טוויטר כשבן אדם מכור לפייסבוק זה כמו אלכוהוליסט זרוק ששותה מלא מלא עארק וחבר שלו שמלא כוונות טובות באמת דואג לו ואומר לו 'אחי העארק גומר אותך תנסה אוזו'."

אבל אני בכל זאת שוקל אם להצטרף ליקום האפל עדיין הזה הנקרא טוויטר, כדי לזכות בשחרור המוחלט להביע את עצמי, להפוך את המדיה לכלי זך ושקוף של הישות שלי. ואולי השחרור המוחלט הזה הוא השעבוד המוחלט? על משקל מה שנהג ישעיהו לייבוביץ' לומר, ששפינוזה גרס שהאדם החופשי ביותר הוא האדם שעושה כל מה שברצונו, ולייבוביץ' אמר בתגובה שזהו העבד הגדול ביותר.

ובכל זאת, מאיפה מגיע כל הצורך הזה להביע את עצמך? ואיפה הוא התחבא כל השנים האלה? במגרה? בכונן הקשיח? הם לא יכלו להכיל אותו. אל תשקר לעצמך. בעולם המדיה הישן, הצורך שלך להתבטא לא היה מתרחב אי פעם למימדים כאלה. בעולם המדיה החדש ההוויה שלי מתרגמת באופן בלתי נפסק לפוסטים, מאמרים, הקלטות, קטעי וידאו, ספרים, סטטוסים – נראה שהיא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר מדיומים חדשים להמיר את עצמה אליהם, וגם אלו לא מספקים לעולם את חיפושה המתמיד לשכן עצמה בבתים חדשים.

בלונדון וקירשנבאום התראיין אתמול איזה פרופסור (שכחתי את השם, אם מישהו ראה וזוכר, שיכתוב פה) שדיבר על חיי נצח באמצעות המחשב והסביר שאנחנו מתרגמים את עצמו לעוד ועוד חתיכות מדיה, שהעולם הוירטואלי הופך להיות חשוב יותר מהעולם האמיתי, ושבעצם אנחנו מגלים שמה שחשוב לאנשים זה שהוויה שלהם תמשיך להתקיים אחריהם דרך המדיה (גם אם הם עצמם מתו) ואלו הם חיי הנצח.

למרות שכתבתי את הדברים האלה בצורה זו או אחרת ב'טכנומיסטיקה', למרות שאני חי אותם ביום יום, מצאתי את עצמי נחרד מאי האנושיות של החזון הזה. אבל לפתע הבנתי משהו חדש. כן! אני נמצא במסגרת ניסיון לתרגם את הישות שלי לכדי מדיה ולא משנה אם תהיה מילים, קול, תמונה, פוסט או סטטוס. אבל המדיה רק מחזיקה רגע אחד, ואילו אני ממשיך כל הזמן הלאה. המדיה יכולה לרדוף כל הזמן אחרי ההוויה שלי, אבל לעולם לא תוכל לתפוס אותי.

ואז הפרופסור אמר, שכבר עובדים על זה, שהמחשבים בעתיד יוכלו לנתח את דפוסי המדיה שלנו ולהבין מה הדברים שסביר שנחשוב בעתיד, כלומר לייצר אותנו לחלוטין – לייתר אותנו לחלוטין.

אוקיי. זו כבר הייתה הכרזת מלחמה מסוג אחר לחלוטין! מיד נזכרתי באיש המחתרת של דוסטוייבסקי. בסירוב המוחלט להניח לאחד ועוד אחד להיות שתיים. במרד הגדול!

בעידן הפוסט-פייסבוקי, הפוסט-הוויתי, שבו מחשבים מעלים עבורך סטטוסים שעדיין לא ידעת שחשבת עליהם, אני נשבע להיות איש המחתרת הזה, שיחליט לחשוב דבר אחד בדיוק כשהמחשב אומר לו לחשוב דבר שני.

ובינתיים הכל ממשיך להתרחש סביבי. המקום היחיד להמלט בו מהמדיה הוא לתוך היער. שם תזכר בחיים שהיו קודם, לפני הופעת המגפה.

רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!

שם נקים את עולם הפוסט-אפוקליפסת-מדיה

של אנשים שנמלטו מעדכוני הסטטוס שלהם

אנשים שהשאירו בבית חשבונות טוויטר יתומים

שהחברה כולה מאשימה אותם באי זמינותם

בעולם שבו העונש על אי-זמינות

יהא מעקב תמידי בתוך התודעה[1]

אנחנו נברח אל היער

ונקים חברה של אנשי מחתרת

אל תגידו זה לא יקרה. הגידו: זה עדיין לא קרה.

רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!

4. פייסבוק הוא האחר הגדול

האיש שדחף את האנושות מעבר לנקודות האל-חזור. מארק צוקרברג, The man who sold the world.

לפעמים אני יושב איפשהו, ופתאום צץ לי סטטוס בראש. הוא נוחת כמו ברק בתוך התודעה, כמו שהסימפוניות צנחו לבטהובן בראש, כמו שקקולה הבין ברגע אחד את מבנה טבעת הבנזן. ואפילו אם הסטטוס הזה חסר כל משמעות והקשר, באותו הרגע הוא נראה קריטי. זה נראה כאילו אם אני רוצה להיות נאמן לחוק היקומי של שקיפות הישות שלי למדיה, אני חייב לשתף אותו. באותו הרגע אני מתרכז בסטטוס חדש, כמו במדיטציה, מקליד אותו לתוך המקלדת, נושא תפילה, שולח אותו על פני נהר הביטים שזורם מהמחשב שלי לכל המחשבים אי שם, ומדמיין לעצמי לאן הוא יגיע ומה הוא יעורר.

אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי החברים האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח את הסטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל? זה נכון שבכותל הזה אנשים יותר מריצים דאחקות מאשר מרימים תפילה, אבל האין הדאחקות האלה גם הן סוג של תפילה לאהבה?

5. שירו לשם שיר חדש

ממעמקים קראתיך, אלוהי הרשתות החברתיות/

אלוהי הסטטוס, שמעה בקולי, תהייהנה אוזניך קשובות לקול תחנוני/

כספה נפשי אל הפייסבוק, על יצועי באשמרות בך אהגה/

תתקבל סטטוסכון ותתעביד בעותכון וצלותהון וסטטוסהון דכל בית ישראל/

ואימרו אמן/

פוסטים נבחרים מהעבר בנושא פייסבוק:

פייסבוק כהתגשמות אלוהית

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת

אמנות הסטטוס: או, מה היה קורה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק?

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס

פייסבוק, אגו, גאולה