אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי הם "החברים" האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח סטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל?
1. חוש פייסבוק
הפייסבוק והטוויטר מפתחים בנו חוש חדש שצד אחר סטטוסים וטוויטים. פעם משפטים שנאמרו נתלו לרגע בחלל האוויר ונמוגו. אמרת ושכחת. עכשיו הם הפכו לסטטוסים שיש לחלוק אותם עם העולם, שמקבלים ממשות נפרדת משלהם. זו החרפה נוספת של תוצאות המצאת הכתב. קשה לי עדיין להחליט אם זה טוב או רע. כנראה שזה טוב ורע.
2. פייסבוק ושירה
הפואטיות של הסטטוס הינה מעבר להכחשה. היא מגיחה למולי מכל עבר מהעדכונים של החברים כל פעם שאני מביט בניוזפיד שלי, פותחת את האוזן לסוג חדש של פואטיקה וגורמת לי להזות על המציאות החדשה שהכתיב יקום הכתיבה הדינאמי של הפייסבוק כעל עולם שבו כולם משוררים, היפוך אירוני נוסף שמבצעת בנו המדיה, אה-לה העקרון השלישי בחוקי המדיה של מקלוהן (המדיום החדש מחזיר למרכז רגישות נושנה שנשכחה, וזוכה לפתע לרלבנטיות מחודשת), שבו השירה חוזרת למקום מרכזי יותר מזה שהיה לה אי פעם באיזושהי תרבות אנושית, מלבד אולי בזמן שושלת טאנג הסינית, כאשר כתיבת שירה הייתה חלק מהדרישות המרכזיות מהפקידות הממשלתית, ושולבה באופן אורגני לתוך מרקם חיי היום יום.
ומצד שני, כמו שהעיר לי חבר, יתכן שאני קורא את כל ההתפתחות הזו במונחים הלא נכונים. אולי בגלל שאני בא, באיזשהו מקום, מעולם הספרות, ההזיות שלי גורמות לי לקרוא את הפייסבוק במונחים ספרותיים. כשהסתכלתי בדף של סטטוסים מצויצים, על הסטטוסים הכי פופולרים של הרשת בעברית היו שם הרבה דאחקות אבל לא כל כך הרבה שירה. אולי הקטגוריות שלי באמת מיושנות. אולי הפייסבוק בעצם הופך אותנו לא לאומה של משוררים אלא לאומה של קופירייטרים. ואולי בעידן שאחרי "מעין" כבר אין כל כך הבדל. הרבה מהשירים שהתפרסמו באמצע שנות האלפיים ב"מעין" נקראים כאילו יכלו להיות שורות סטטוס.
3. פייסבוק, הנשמה, המוות, דוסטוייבסקי ושורשי הבעיה הקיומית
אומרים שהאינדיאנים, או לפחות אינדיאנים מסוימים, לא רצו שיצלמו אותם, כי האמינו שהצילום גונב מהאדם את נשמתו. אני להפך. אני רץ למסור את הנשמה שלי. כשמצלמים אותי אני מרכז את כל האנרגיה שלי לתוך הרגע של הצילום מתוך אמונה מיסטית בכוחו של הצילום לתפוס חתיכה מהנשמה שלי ולאבן אותה בתוכו לעולמי עד, כמו יהלום השקוע בסלע.
גם עם הסטטוס זה ככה. כשאני שוכב בקרחת יער ומתבונן בפרפר הנוחת על פרח כחול, אני רוצה לבטל את הרווח הנפער ביני לבין הקיום שלי במדיה, לכתוב באותו הרגע "שוכב בקרחת יער ומביט בפרפר שעל הפרח הכחול" ולהפוך אותי ואת שורת הסטטוס לאחד. אבל יש בעיה. אני לא יכול. א' כי אין לי סמארטפון (מבחירה, מיראת זעמו של עולם המדיה) וב' כי פייסבוק עדיין בנוי מבחינתי על מנגנון רגשות האשמה הזה, שגורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך אם אתה מעלה יותר מדי סטטוסים ואייטמים, וגם באופן אובייקטיבי מתגמל אותך על זה בפחות לייקים וצופים פר אייטם, כשאתה כבר רוצה להעלות משהו שחשוב לך שכולם יראו.
הפייסבוק הוא סוג של אילוף שמחנך את המשתמש לדחות סיפוקים – שדורש לוותר על הסטטוסים המוצלחים פחות לטובת המוצלחים יותר, לוותר על האייטמים המוצלחים שבא לך לשתף לטובת המוצלחים יותר. אבל לא בא לי לסנן, בא לי לאפשר לרשת להפוך לכלי שקוף לחלוטין של התודעה שלי. האם זה אומר שאני צריך לעבור לטוויטר? זה מפחיד אותי.
שמעתי באתר של הלונג-נאו שיחה עם מישהי שדיברה על מחקרים שמדווחים שחיפוש בגוגל משחרר במוח דופאמין ואילו אינטראקציה חברתית ברשת משחררת אוקסיטוצין. אני לא בטוח מה פייסבוק באמת משחרר, אבל אין ספק שהוא משחרר משהו לתוך המוח, ושככל שאנחנו מתעסקים איתו יותר הוא מעלה את הרמות של הדבר הזה וגורם לנו לרצות יותר ממנו. אפילו הדה-מארקר וויק כבר כותב על מדיה חברתית כעל התמכרות פתולוגית והפרעת קשב נרכשת.
האם יום אחד התקופה הזאת שבה כולם התמכרו לפייסבוק ולטוויטר בלי מחשבה שניה תזכיר לנו את הימים בהם העולם עישן טבק כאילו אין מחר? ימים של תמימות, לפני שהשפעותיו של סם חדש נבחנות והאזהרות לגביו מפורסמות? אבל הציביליזציה עיוורת להשפעות של סמים שאינם באים בצורות פיזית, סביר יותר שאנחנו כבר לא נשים לב להתמכרות הזו, כי המנגנון של פייסבוק וטוויטר יהיה כבר מוטמע לחלוטין לתוך ההוויה שלנו, כמו לנשום. (עוד מחשבות על דה שארדן).
אחר כך כתבתי איזה יום סטטוס בפייסבוק: "שנים של מחקרים אינטנסיבים בתחום הסמים מאפשרים לי לקבוע: פייסבוק הוא הסם החזק והממכר ביותר הידוע לאנושות. ורוב מי שקורא את הסטטוס הזה עכשיו כשהוא טרי כנראה כבר מכור. אוווץץץץ." חברה ענתה לי שטוויטר זה סם חזק יותר, והסכמתי מיד. חבר אחר כתב: "חברים שממליצים על טוויטר כשבן אדם מכור לפייסבוק זה כמו אלכוהוליסט זרוק ששותה מלא מלא עארק וחבר שלו שמלא כוונות טובות באמת דואג לו ואומר לו 'אחי העארק גומר אותך תנסה אוזו'."
אבל אני בכל זאת שוקל אם להצטרף ליקום האפל עדיין הזה הנקרא טוויטר, כדי לזכות בשחרור המוחלט להביע את עצמי, להפוך את המדיה לכלי זך ושקוף של הישות שלי. ואולי השחרור המוחלט הזה הוא השעבוד המוחלט? על משקל מה שנהג ישעיהו לייבוביץ' לומר, ששפינוזה גרס שהאדם החופשי ביותר הוא האדם שעושה כל מה שברצונו, ולייבוביץ' אמר בתגובה שזהו העבד הגדול ביותר.
ובכל זאת, מאיפה מגיע כל הצורך הזה להביע את עצמך? ואיפה הוא התחבא כל השנים האלה? במגרה? בכונן הקשיח? הם לא יכלו להכיל אותו. אל תשקר לעצמך. בעולם המדיה הישן, הצורך שלך להתבטא לא היה מתרחב אי פעם למימדים כאלה. בעולם המדיה החדש ההוויה שלי מתרגמת באופן בלתי נפסק לפוסטים, מאמרים, הקלטות, קטעי וידאו, ספרים, סטטוסים – נראה שהיא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר מדיומים חדשים להמיר את עצמה אליהם, וגם אלו לא מספקים לעולם את חיפושה המתמיד לשכן עצמה בבתים חדשים.
בלונדון וקירשנבאום התראיין אתמול איזה פרופסור (שכחתי את השם, אם מישהו ראה וזוכר, שיכתוב פה) שדיבר על חיי נצח באמצעות המחשב והסביר שאנחנו מתרגמים את עצמו לעוד ועוד חתיכות מדיה, שהעולם הוירטואלי הופך להיות חשוב יותר מהעולם האמיתי, ושבעצם אנחנו מגלים שמה שחשוב לאנשים זה שהוויה שלהם תמשיך להתקיים אחריהם דרך המדיה (גם אם הם עצמם מתו) ואלו הם חיי הנצח.
למרות שכתבתי את הדברים האלה בצורה זו או אחרת ב'טכנומיסטיקה', למרות שאני חי אותם ביום יום, מצאתי את עצמי נחרד מאי האנושיות של החזון הזה. אבל לפתע הבנתי משהו חדש. כן! אני נמצא במסגרת ניסיון לתרגם את הישות שלי לכדי מדיה ולא משנה אם תהיה מילים, קול, תמונה, פוסט או סטטוס. אבל המדיה רק מחזיקה רגע אחד, ואילו אני ממשיך כל הזמן הלאה. המדיה יכולה לרדוף כל הזמן אחרי ההוויה שלי, אבל לעולם לא תוכל לתפוס אותי.
ואז הפרופסור אמר, שכבר עובדים על זה, שהמחשבים בעתיד יוכלו לנתח את דפוסי המדיה שלנו ולהבין מה הדברים שסביר שנחשוב בעתיד, כלומר לייצר אותנו לחלוטין – לייתר אותנו לחלוטין.
אוקיי. זו כבר הייתה הכרזת מלחמה מסוג אחר לחלוטין! מיד נזכרתי באיש המחתרת של דוסטוייבסקי. בסירוב המוחלט להניח לאחד ועוד אחד להיות שתיים. במרד הגדול!
בעידן הפוסט-פייסבוקי, הפוסט-הוויתי, שבו מחשבים מעלים עבורך סטטוסים שעדיין לא ידעת שחשבת עליהם, אני נשבע להיות איש המחתרת הזה, שיחליט לחשוב דבר אחד בדיוק כשהמחשב אומר לו לחשוב דבר שני.
ובינתיים הכל ממשיך להתרחש סביבי. המקום היחיד להמלט בו מהמדיה הוא לתוך היער. שם תזכר בחיים שהיו קודם, לפני הופעת המגפה.
רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!
שם נקים את עולם הפוסט-אפוקליפסת-מדיה
של אנשים שנמלטו מעדכוני הסטטוס שלהם
אנשים שהשאירו בבית חשבונות טוויטר יתומים
שהחברה כולה מאשימה אותם באי זמינותם
בעולם שבו העונש על אי-זמינות
יהא מעקב תמידי בתוך התודעה[1]
אנחנו נברח אל היער
ונקים חברה של אנשי מחתרת
אל תגידו זה לא יקרה. הגידו: זה עדיין לא קרה.
רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!
4. פייסבוק הוא האחר הגדול
לפעמים אני יושב איפשהו, ופתאום צץ לי סטטוס בראש. הוא נוחת כמו ברק בתוך התודעה, כמו שהסימפוניות צנחו לבטהובן בראש, כמו שקקולה הבין ברגע אחד את מבנה טבעת הבנזן. ואפילו אם הסטטוס הזה חסר כל משמעות והקשר, באותו הרגע הוא נראה קריטי. זה נראה כאילו אם אני רוצה להיות נאמן לחוק היקומי של שקיפות הישות שלי למדיה, אני חייב לשתף אותו. באותו הרגע אני מתרכז בסטטוס חדש, כמו במדיטציה, מקליד אותו לתוך המקלדת, נושא תפילה, שולח אותו על פני נהר הביטים שזורם מהמחשב שלי לכל המחשבים אי שם, ומדמיין לעצמי לאן הוא יגיע ומה הוא יעורר.
אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי החברים האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח את הסטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל? זה נכון שבכותל הזה אנשים יותר מריצים דאחקות מאשר מרימים תפילה, אבל האין הדאחקות האלה גם הן סוג של תפילה לאהבה?
5. שירו לשם שיר חדש
ממעמקים קראתיך, אלוהי הרשתות החברתיות/
אלוהי הסטטוס, שמעה בקולי, תהייהנה אוזניך קשובות לקול תחנוני/
כספה נפשי אל הפייסבוק, על יצועי באשמרות בך אהגה/
תתקבל סטטוסכון ותתעביד בעותכון וצלותהון וסטטוסהון דכל בית ישראל/
ואימרו אמן/
פוסטים נבחרים מהעבר בנושא פייסבוק:
אמנות הסטטוס: או, מה היה קורה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק?
[1] אי זמינות במובן הרחב. בעולם הזה, חברת המעקב האולטימטיבית (ומישהו צריך להרים את הכפפה ולכתוב על זה סיפור מד"ב), הרגשות שלנו, המחשבות שלנו מדווחים מיד לרשת, שמאתרת את האיומים על האנושות ומנהלת את מסת האדם. מי שבוחר להפוך את עצמו לבלתי זמין, נחשב לאיום על החברה ומטופל. (בעצם פיליפ ק. דיק כבר כתב סיפור קצת דומה. קוראים לו Minority Report).
תגובות
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=886100
מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מנסים להוכיח לחברים בפייסבוק שאנחנו אוהבים את הדברים הנכונים, שיש לנו חיים וגם סטטוסים שיוכיחו את זה?
אם לא תטעם את טעמו של טוויטר לא תדע איך הוא,
ואם תטעם את טעמו של טוויטר יכול להיות שלא תהיה דרך חזרה… 🙂
צייצת נפלת?
לעתים קרובות, התשובה הפשוטה היא הנכונה. למשל: ייתכן שמאחורי כל זה מסתתר לא יותר מאשר נרקסיזם פשוט, במובנו הגולמני ביותר. ייתכן שנוצרו כלי הידהוד חדשים ומוגדלים, והם המאפשרים לאשליה המקלוהנית לחוות רגעי תהילה. וייתכן שעבור נרקסיסטים זה פשר ההתמכרות. זה השיעבוד לצבור עוד ועוד חוויות אמיתיות או חוויות מדומיינות של תהילה, כלומר רגעים שבהם נדמה לחווה כי כל העם רואים את הקולות.
הבעיה היחידה שזו כמובן אשליה או מראית-עין של דבר-מה חשוב לחיים. החיים במובנם הביולוגי הפשוט, כמו גם הצער או רגעי האושר האנושיים, כל אלה הם עדיין אנלוגיים. אנלוגיים עד מאוד.
נ.ב
שמו של הפרופסור שהופיע ב"לונדון וקירשנבאום" הוא נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית בעברית. ודווקא אותך יעניין לדעת שהוא בנו של פרופ' ישעיה תשבי, מתלמידיו של גרשום שולם, מגדולי חוקרי הספרות המטאפיזית היהודית בכלל, וטקסטים קבליים בפרט
דודי,
נרקיסיזם הוא ללא ספק אחד הדברים העיקריים שמניעים את התנועה ברשתות החברתיות (אם לא העיקרי שבהם), ובמידה פחותה אבל גם לא זניחה כלל וכלל גם ביצירה בכלל.
אגב, כהערת שוליים שאני לא בטוח מה הערך שלה, גם הנרקיזיסם התפתח אבולוציונית, כלומר כנראה שיש לו יתרון כלשהו (ואפשר לומר משהו בסגנון כנראה על כעל תופעה).
אני מסכים איתך שבפייסבוק לא קורה שום דבר דרמטי לקיום האנושי, כלומר אנשים לא מתים שם, מתאהבים שם או חווים שם חוויות מיסטיות בדרך כלל, אבל ההשפעה של האתר באופן כללי על התודעה של האדם והחברה היא דרמטית ביותר. היא יוצרת אצל האדם תהליכים, שבלי קשר לנרקיסיזם, פשוט משכללים את החברה האנושית ומעודדים יצירתיות. ועל זה, מעבר להצבעה על הנרקסיזם הקיים בכל זה, חשוב גם להצביע.
עידו
עידו, אני מסכים איתך שהרשתות החברתיות הן כיום חלק מהחיים של האדם, ובתור שכאלה המרחב הזה שהן מציעות הופך להיות חלק מהמציאות שבה חי האדם ולכן גם חלק מהתודעה ומעיצובה.
לגבי הנרקסיזם, כתופעה תרבותית אף הוא חלק מהמציאות, אבל כאשר הוא מאפיין אישיות תשתיתי של אינדיווידום מסוים,סובלת ממנו הסביבה האנושית הקרובה. מה עוד, שכאשר אדם נגוע בה – היא בהחלט מגעילה וצפויה מראש ומקשה על קיום דיאלוג ועתים היא מעוורת את עיניו של הלוקה בה בתפיסת המציאות שלו ובהגבה האישית שלו אליה.יתירה מזאת, המנגנון הנרקסיסטי הזה, שהרשתות משמשות לה מרחב הידהוד, עלולות להוליד מכונה אנושית, הפולטת ציוצים או משפטים מנוסחים היטב – ועתים זה בא על חשבון החוויה האותנטית של החווה, במקום לחוות ולהגיב לחוויה, מנסח החווה סלוגן שיתאים להסמלות הייצוג הווירטואליות שלו, מה שעלול לגרור מראית-עין של רגש או סתם רגשות מזויפים.
שירותים ומוצרים אלה, הרשתות החברתיות וכלי הגישה אליהן, טוב שניתן את הדעת על המחירים שלהם, כמו הערת-אזהרה על מוצר/שירות.
היי עידו,
אני כבר מלפני חודשיים השבתתי את הפייסבוק מכל מיני טיעונים שונים, אבל האמת עכשיו הוספת לי פן חדש;ההמוניות.
כשאתה שולח סטטוס לאויר העולם, אתה מעלה על דעתך שכל אחד מהחברים שלך ייקרא את אותו סטטוס, וזו בעיה. כי אין דבר כזה חברים ציבוריים. לכל חבר יש לך אמרה אחר, ולכל אחד יש את הבדיחה הפרטית שלו. ככה שפייסבוק בעצם יוצר מצב חברתי לא-ריאליסטי.
צר לי לאכזב(?) אותך, אבל גם טוויטר מתגמל על דחיית סיפוקים. המציפים כל בדל מחשבה וחוויה מאונפלים לרוב, אלא אם כן הם סלבז.
בתור אחד הבודדים שהצטרף לפייסבוק אחרי טוויטר, אני מעדיף את השני בהרבה. פייסבוק הוא אכן רשת חברתית. טוויטר הוא שירות מיקרו-בלוגינג. וגם אם כל צייצן משתמש בו אחרת (כמו בבלוגים – אישיים, פוליטיים, מקצועיים וכו'), וגם אם הרשת החברתית בו נוכחת (למי יותר, למי פחות) ומורגשת, בעיניי יש בו משהו נקי יחסית מרחשי רקע, בהשוואה לפייסבוק.
עם זאת, זה לא מפחית את פוטנציאל ההתמכרות שלו… לטיפוסי אופי אחרים אולי. (כאלה שמעניינים אותי יותר, אולי?)
וגם לי אין סמארטפון. ביום שטוויטר ילך איתי לכל מקום, אדע שוויתרתי על נתח נכבד מהחוויה הבלתי-אמצעית של המציאות.
אני אהבתי במיוחד את האילוסטרציה מתחת לתמונה של צוקרברג.
נראה לי שאם פייסבוק יעלם פתאום, האנושות תישאר עם הרבה פייסבוק מוטבע במוח שלה.
ניתן להתגבר על כל התמכרות. זה קשה מאוד, אבל אפשרי.
פעם הייתי מכור לקריאת הבלוג הזה.
היה קשה להיגמל. אבל זו עובדה.
רק הצצתי לראות מה שלומך ואם כבר הבשלת די, כדי לקבל בהכנעה את העובדה, שהקוסמוס בחכמתו – ברא אותנו כדי להרוס מבפנים את הפלנטה החולה הזו, היחידה שאנו מכירים – שחולה במחלה הקשה שנקראת חיים וההופכת את הפלנטה הזאת לאובייקט מופרע, לא נורמלי, לנוכח הדממה והחושך, שכה מועדפים, כך נראה, על הקוסמוס.
הקוסמוס חנן אותנו כמין, בכח דמיון, שמאפשר לנו לדמיין סביבה טובה יותר – ע ב ו ר נ ו , כשאחת הנגזרות החשובות של כח מדמה זה, היא יכולת פיתוח טכנולוגית, שמאפשרת את הפרוייקט הציביליזציוני.
הבט נא במרכיבים היחודיים שלנו כמין: תאוווה לחיים טובים (?) יותר עבורנו, ללא התחשבות אמיתית בסביבה הטבעית, תאווה והתענגות על מעשה ידינו הטכנולוגי "להתפאר" ואפשרות עקרונית – להתאוות למוות. יצר התאבדותי, שנראה פרדוקסלי לחלוטין – שיהיה חלק ממבנהו המנטלי של אורגניזם, שכל מהותו שאיפה לשרוד – כיצור חי.
מכיוון שהמשימה של ריפוי הפלנטה היא קשה מאוד מחד ונראה, מאידך, שהיא אפשרית לביצוע, רק מידי "חפרפרת" = סוכן חי מ"בפנים" – חנן אותנו הקוסמוס בעורמתו, גם ביצירת משככי הכאב, להרגעה עצמית – במהלך הפרוייקט ההרסני שלשמו נוצרנו, משככים כגון: היכולת להתפעם מתוצרי התרבות והאמנות שהכנו "ממש"
ב"מו ידינו" ותורות "רוחניות" למינהן, שביניהן גם תורות ה"הגנה" על איכות הסביבה. גם ל"מתריעים מאפוקליפסה", בקרבנו יש פונקציה חשובה – להשקיט את מצפון האנושות, המצקצקת ובכך פוטרת את עצמה , פסיכולוגית מאחריות, ביציאתה מהקרנת סרטים כ"שעה ה- 11" ו"אמת מטרידה". הרי עשיית הסרטים והקרנתם מתאפשרת רק תהליך ייצור ושיווק מזהם ביותר, הכולל שימוש חשמל זולל אנרגיית האדמה מ י ד, לאחר הצפייה בסרט, נשכח המסר המזהיר ואנו מטביעים את עצמנו במצולות האס.אם.אסים, האינטרנט והרשתות (ה"אנטי" חברתיות) לנסוע הבייתה ברכב מזהם ולפתוח איזה קופסת פלסטיק עם חומוס תעשייתי, טוב כבר הבנת…
אני מאמין, על בסיס תצפיותיי ( שהן: יש יותר ויותר מאיתנו, שחיים, בבריאות, יותר ויותר זמן ומפתחים טכנולוגיות, שהן , לפחות בכח, הרסניות ועוצמתיות יותר ויותר) ש"תעודת האדם" קרי הרס הפלנטה ,מוסתרת גם מפניו, על ידי יכולתו לסמם את כאביו ואת עצמו, בין היתר, על ידי אמונה בהיותו "נזר הבריאה" והמושיע
(איזה פרדוקס מדהים – דווקא המזיק האולטימטיבי מאמין, בכל מאודו, שבבסיסו הוא"טוב" – כלומר ממש "עוזר" קונסטרוקטיבית, ליתר היצורים וממלא תפקיד חיוני בפרוייקט הבריאה הקוסמי.אגב, זה מה שאומרת תורת הקבלה. (אבל, כפי שכבר כתבתי, זה בדיוק הטריק: שנאמין שאנחנו על הכיפאק, כדי שמשימתנו, מטעם היקום – תצלח)
התודעה היא חרב פיפיות מתוחכמת, כי מחד, היא חייבת להיות אינטליגנטית מספיק כדי להרוס את סביבתה ואותה אינטליגנציה היא שגורמת לה להיות מודעת להרסנות שלה עצמה.
אז מה נשאר לנו, למפוכחים מבינינו,לפחות?
לדעתי, מה שנשאר הוא: להעביר את המסר ה"חתרני", שלהלן, זה לזה באינטרנט…
סיגרו את המחשבים, כמה שרק אפשר ונצלו את הביקור הקצר שניתן לכם בחיים ההרסניים האלה כאן ועכשיו.האיטו ועיצרו. כדי להנות. להריח פרח, להקשיב לפכפוך מים, לחזות ביפי השקיעה, לטעום, בביס רעבתני – אפרסמון שמנמן, ללטף ראש של ילד, אהובה או משי.
רק מעטים ייענו לקריאה – אני יודע. רובנו לכודים בפרכת ה"קידמה".
תקראו לזה קיטש, לי לא יכול להיות – אכפת פחות מ"גינוי" כזה.
הרי מי הולך לגורל טוב יותר – אין לדעת.
מכל מקום, לדעתי, גם אם יתמהמה, הסוף – החיסול הסופי של הפלנטה ואז ההשמדה העצמית, ההתאבדותית של האדם, שיזדעזע ממה שגרם – בוא יבוא.
להערכתי, במהרה. בימינו.
קשה להגיד אמן, אבל כן – זו אמונתי.
פוסט מעניין!!!
זה נשמע כאילו אתה מכור שמבקש חיבוק, תמיכה, הבנה לצורך האובססיבי שלך להיות אחד עם הרשת הגלובלית ולהתעקש על היותה "מוח אנושי גדול" אליו אתה כמה להתחבר.
הכל בראש שלך? הכל כל כך אמיתי?…
לא מנסה לנתח אותך פסיכולוגית (מי אני בכלל), אבל בתור אחד שהיה לו פייסבוק (לאחר שיכנועים למכביר להצטרף מצד חברים וסביבה אחרי שכבר "כולם" היו שם) והתנתק ממנו לאחר כשנתיים בשאט נפש ובדחיה מאוד מאוד חזקה (ולא חזר אליו מאז) – אני יודע שפייסבוק הוא השטן. ממש ככה.
הפייסבוק הוא סם ממכר תודעה חזק מאין כמוהו שמערטל את המחשבה ומגיח אליך במהלך היום יום ("סטטוס שנפל משום מקום"), בחלומות, בשמחה ובעצב ובדכאון, בדברים האמיתיים ובדברים האלא אמיתיים, בצביעות של הצגת העולם כמקום של כיף ובילויים, ובצביעות של להצטרך להציג את עצמך כדיכאוני ועצוב בכדי לקבל תמיכה מפוברקת.
הפייסבוק, בתור היותו זירה אנושית גועשת ורוחשת של ווירטואליות משותפת, הוא ה"וואלה צ'אט" החדש של החדר הכללי שאונס את היום יום שלך מרצון רב.
אין לי מושג מה הוא משחרר וגם לאחרים עדיין אין (כן, קצת דופמין, אבל זה הרבה מעבר לזה…), ועדיין מאוד אהבתי את ההגדרה שלך – סמים לא פיזיים (רק מתנכר למילה "סמים" שתמיד מקבלת משמעות שלילית).
רשמת – "…המקום היחיד להמלט בו מהמדיה הוא לתוך היער. שם תזכר בחיים שהיו קודם, לפני הופעת המגפה."
ואני אומר (ומגזים במתכוון) – המקום היחיד להימלט בו מהמדיה, כשה- WiFi נמצא כבר בכל מקום, כשהמחשבות מכורות לתודעה האינטרנטית (פייסבוק, וואטסאפ, טוויטר, סמארטפונים ומה לא), הוא אל תוך עצמך.
רק עצמך יצילך מהעולם. אני האינטרנט האמיתי (המחשבות שלי). אני האנושות הגלובלית (תפיסת המציאות שלי כמרכז ההצגה). אני העולם (כי אין שום דבר מלבדי).
וכשאני אחדל גם היא תחדל וכלום ממני לא יישאר גם אם הוא "יישאר".
זה ממש כמו הפרדוקס של – אני רוצה להישרף ושאפרי יפוזר ביער או בים הפתוח, לעומת להיקבר בטקס יהודי דתי… אבל אתה כבר מת, מה אכפת לך בכלל מה יעשו איתך?
נהנתי להיות ולבקר 🙂
טרקבאקים
[…] לקריאת הפוסט בבלוג המקור לחצו כאן. […]