בעיה בחקר ההזיה: סט וסטינג, שנות השישים והלקח עבורנו

בשבוע שעבר נתבשרתי בשעה טובה כי עבודת הדוקטורט שלי "The Psycho-Social Construction of LSD: How Set and Setting Shaped the American Psychedelic Experience 1950-1970"  אושרה על ידי אוניברסיטת בר אילן וכעת אני דוקטור לכל עניין ודבר.

 לכבוד המאורע הנגישו באתר אודיסאה מאמר שפרסמתי שם ביולי האחרון תחת הכותרת "בעיה בחקר ההזיה". המאמר הוא בעיני סיכום לא רע של כמה מהטענות העיקריות של המחקר שלי ואני מעלה אותו עכשיו גם כאן בבלוג לעיונכם. קריאה נעימה ומעוררת.

phdcover

  בעיה בחקר ההזיה

           לחקר ה-LSD בשנות החמישים והשישים ישנן השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנו מתייחסים היום למושג "סמים". במהלך השנים, דווקא כשהחוקרים נצמדו לנורמות המחקריות ה"אובייקטיביות", תוך התעלמות מההשפעות התרבויות, התבררו תוצאות המחקרים על השפעת החומר ההזייתי כמוּטוֹת. נראה אם כן שחזרתה של לוסי מרקיע היהלומים, אחרי למעלה מארבעה עשורים, מחייבת היערכות מחקרית מיוחדת על הקרקע.

לו היה קורא כלשהו מעיין בדיווחים השונים שהתפרסמו על אודות ה-LSD בכתבי העת המדעיים של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשצירוף האותיות LSD מחוק מהדף, היה מגיע מן הסתם למסקנה שהכותבים עוסקים בסמים שונים עם השפעות שונות ואף הפוכות באופיין.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ועוני רעיוני. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

לסד הוא חומר מעורר חרדה, הפרעות בתפיסה ודלות רעיונית. הפסיכיאטר מקס רינקל, מחלוצי האסכולה הפסיכוטומימטית בחקר הלסד.

בעוד שפסיכיאטרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית טענו ש-LSD וחומרים דומים לו – כגון פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון, ומסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו – יוצרים אצל מי שנוטל אותם מצב דמוי פסיכוזה בעל תסמינים דומים לאלה של מחלת נפש, טענו שורה של פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהאסכולה הפסיכדלית שחומרים אלה דווקא מרפאים את הנפש ואף מבטיחים להנחיל לאנושות "שפיות חדשה". בעוד פסיכיאטרים פסיכוטומימטים טענו ש-LSD הוא בבסיסו סם מעורר חרדה הפוגע בקוגניציה, מעורר הפרעות בתפיסה וגורם ל"דלות מחשבתית", הרי שחוקרים אחרים טענו שהחומר הזה אופורי בהשפעתו, מעצים יכולות קוגניטיביות, מחדד את התפיסה ומרחיב את התודעה. בעוד הקבוצה הפסיכוטומימטית טענה שחוויית ה-LSD היא כה איומה שאף אחד שעבר אותה לא רוצה לחזור עליה שוב, טענו חוקרים מהאסכולה הפסיכדלית כי החוויה כה מופלאה שכל מי שעבר אותה רוצה לחוות אותה שוב ושוב. באופן מעורר תמיהה הציגה כל קבוצה מקבוצות המדענים שהיו מעורבות בדיון תוצאות שתמכו בטענותיה.

יתרה מכך, לאורך שנות המחקר הרבות ב-LSD עשו מגוון גדול של קבוצות שימוש ב-LSD למטרות שונות ומרובות, ולעתים אף סותרות: לצורכי פסיכותרפיה, ליצירת חוויה מיסטית, להעצמת יצירתיות, לפתרון בעיות טכניות, למטרות פוליטיות-אידיאולוגיות, וגם לחקירת אסירים ולנטרול חיילים בידי סוכנויות ביון, דוגמת ה-CIA. התיאורים השונים, לעתים הסותרים, להם זכה ה-LSD בשנות החמישים והשישים מעלים שאלות רבות. בין היתר, כיצד יכול סם אחד לשמש למגוון רחב כל כך של שימושים שונים ומנוגדים? איזו מהאסכולות השונות בחקר הסם צדקה בתיאורו, ומה היא השפעתו האמיתית?

תשובה אפשרית לשאלות אלה, המוצגת מאז שנות השישים על ידי שורה של חוקרים, היא שניתן להסביר את הפערים בתוצאות המחקריות באמצע המאה ה-20 כשלוקחים בחשבון את עקרון הפעולה הבסיסי ביותר של חומרים פסיכדליים: עקרון הסט והסטינג.

על פי עיקרון זה, שקיבל את שמו מהפסיכולוג ד"ר טימותי לירי (Timothy Francis Leary) בתחילת שנות השישים ושנשען על רעיונות שזכו לתהודה גוברת כבר במחקר החומרים ההלוצינוגניים של שנות החמישים, האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הינן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם.

כך, למשל, חווית LSD שמתרחשת בסביבה זרה ומאיימת לאדם חרדתי החושש מהשפעת הסם צפויה לעורר תגובות בלתי נעימות עד מאוד, בעוד שחוויה שעובר אדם המבקש להפיק מהשימוש בחומר אפקט תרפויטי, אסתטי, יצירתי או רוחני, ושמתרחשת בסביבה נעימה ותומכת, צפויה לחולל השפעה נעימה ואופורית.

על פי היפותזה זו, היו אלה ההבדלים בתנאי הסט והסטינג שבמסגרתם נעשה שימוש ב-LSD שהובילו לתוצאות החריגות שקיבלו חוקרים שונים באמצע המאה ה-20. כך, למשל, מחקרי ה-LSD של חוקרים מהאסכולה הפסיכוטומימטית כגון מקס רינקל (Max Rinkel), רוברט הייד (Robert Hyde) ופול הוך (Paul H. Hoch), התקיימו במסגרת תנאי סט וסטינג שניבאו מכל בחינה שהיא את הופעתן של תגובות שליליות לסם. המשתתפים בניסויים אלה לא קיבלו הכנה של ממש לחוויה, מלבד רמיזות אקראיות על כך שהסם יגרום להם לאבד שליטה ולהפוך לפסיכוטיים לפרק זמן מסוים. הם עברו את הניסויים בבתי חולים פסיכיאטריים, בחדרים משרדיים משעממים מוארים באורות פלורסנט שבהם לא ניתנה למטופל האפשרות להשתרע ולנוח. במהלך החוויה נדרשו המשתתפים לבצע לעתים קרובות שורה ארוכה של מבחנים ומטלות או לעבור שלל בדיקות רפואיות טורדניות, כגון בדיקת אישונים ומתן דם ושתן. הסביבה החברתית הייתה לרוב מנוכרת, ויחס הצוות לנבדקים, שהיו במקרים רבים חולים פסיכיאטריים המאושפזים בכפייה, היה לרוב בלתי אישי ואף מתנשא.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי.  הפסיכולוגית בטי אייזנר.

הייתה מחלוצות השימוש בסט וסטינג לצורך אופטימיזציה של האפקט התרפויטי הפסיכדלי. הפסיכולוגית בטי אייזנר.

בניגוד לכך, בניסויים של האסכולה הפסיכדלית, שנערכו על ידי חוקרים כגון טימותי לירי, בטי אייזנר (Betty G. Eisner) וג'יימס פדימן (James Fadiman), היו תנאי הסט והסטינג שונים בתכלית. המצטרפים למסעות התודעה הללו באו אליהם לרוב אחרי הכנה מקיפה, כשהם מצפים לחוויה משמעותית, מרוממת ומרחיבת אופקים. החוויות עצמן התקיימו בחדרים נעימים, דמויי סלון, שהוארו ברכות, צוידו בכריות ובספות נוחות, ושבהם הייתה למשתתפים גישה למוזיקה ולספרי אמנות. הסביבה החברתית הייתה תומכת, כאשר במקרים רבים היו הנוכחים מכרים וחברים שהכירו איש את רעהו היטב ובטחו זה בזה. לאחר המסע יכלו המשתתפים לשתף זה את זה בחוויותיהם ללא חשש, ולהרהר יחדיו במשמעויותיהן.

במסגרת מחקר הדוקטורט שלי בדקתי את היפותזת הסט והסטינג על ידי השוואה של תשעה פרמטרים שונים למדידת תנאי הסט והסטינג שבהם עשו שימוש קבוצות שונות של חוקרים. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות. כל תשעת הפרמטרים של הסט והסטינג ניבאו סבירות גבוהה לחוויות מאיימות וקשות בתנאי הסט והסטינג של המחקר הפסיכוטומימטי, בעוד שכל תשעת הפרמטרים ניבאו סבירות גבוהה לחוויות אופוריות ומרחיבות נפש במסגרת תנאי הסט והסטינג של חוקרים פסיכדליים. תוצאות אלה מצביעות על הכוח ההסברי הרב שיש להיפותזת הסט והסטינג בניסיון להבין את המחלוקת הגדולה בין קבוצות החוקרים של ה-LSD בשנות החמישים והשישים.

זכוכית מגדלת לתודעה

דמותו של ה-LSD, כפי שהיא מצטיירת מהסיפור של המחקר בשנות השישים, היא של סם שהשפעתו הבסיסית ביותר היא לעורר באדם מצב תודעתי גמיש לעיצוב של היפר-רגישות להשאות שונות. במצב זה המולקולה מעצימה את התגובות לגירויים שונים המגיעים מהסביבה החיצונית, כמו גם תכונות שונות הקיימות כבר בנפש האדם, ומאפשרת להתבונן ולהתמקד בהן ביתר שאת. אין פלא שמאז שנות השישים הרבו חוקרים של החומרים הפסיכדליים להתייחס אליהם כאל זכוכית מגדלת לתודעה, או כמגבר ומראה למצב התודעה של המשתמש בהם. תכונה זו של החומרים הפסיכדליים נרמזת גם במילה "פסיכדלי", שמשמעותה לקוחה מהמילים היווניות פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה).

jim fadiman

הראה את היעילות של לסד לפתרון בעיות מדעיות והנדסיות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן.

החוקר הפסיכדלי ג'יימס פדימן, שהיה שותף בשנות השישים בשורה של מחקרים פורצי דרך בתחום השימוש בפסיכדליה לצורכי פתרון בעיות טכניות, טוען שחומרים פסיכדליים יכולים להגביר כל יכולת קוגניטיבית. בשנות השישים, כשפדימן היה בוגר צעיר של המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא הצטרף לקרן הבינלאומית ללימודים מתקדמים, מוסד שהקים וויליס הארמן, מהנדס חשמל מצליח שפרש מהעולם התאגידי ואסף סביבו חבורה של מהנדסים ומומחים מתחום בריאות הנפש לפרויקט שמטרתו חקר פוטנציאל החומרים הפסיכדליים עבור האנושות.

כשפדימן וחבריו בפאלו אלטו של שנות השישים ביקשו לרתום את האפקט רב העוצמה של ה-LSD והמסקלין לצורך פתרון בעיות מדעיות וטכניות, הם תיארו למהנדסי החשמל והאלקטרוניקה שהצטרפו לניסוי את השפעות הסם בדיוק באופן שחשבו שיעצים את היכולות הדרושות לפתרון בעיות, בלי לנסות אפילו לתת הקדמה אובייקטיבית ומאוזנת. הם אמרו להם שהסם יעניק להם גישה למשאבים יצירתיים חדשים, שיעצים את יכולתם לראות באחת את הפתרון השלם לבעיה, שהם יוכלו להתרכז בקלות בפתרון הבעיה מבלי שדעתם תוסח (תיאור שהיה מנוגד במובהק למה שדיווחו חוקרים פסיכוטומימטיים), שהזיכרון שלהם יהיה חסר רבב, שיהיה ביכולתם לסרוק במהירות את הפתרונות השונים לכל בעיה, ושתהיה להם יכולת הדמיה מושלמת, כך שאם הם למשל מתכננים מערכת טכנית כלשהי, יהיה ביכולתם להיכנס לתוך החלקים השונים שלה ולראות אותה מבפנים.

רבים מהמשתתפים בניסוי – עשרים ושבעה מדענים, מהנדסים, ארכיטקט ומעצב – דיווחו על תופעות דומות להפליא לאלה שאותן תיארו בפניהם החוקרים. בניסוי הם הביאו עימם ארבעים וארבע בעיות, כאשר הקריטריון לבעיה המתאימה עבור המחקר היה בעיות שהמשתתפים מתמודדים איתן בחייהם המקצועיים ושהם תקועים בפתרונן זה שלושה חודשים לפחות. מספר הבעיות היה גדול יותר ממספר המשתתפים משום שאחרי המפגש השני הבינו פדימן ושותפיו לניסוי שחלק מהמשתתפים פותרים את הבעיה שהביאו איתם על נקלה והם צריכים אתגר חדש שיעסיק אותם בהמשך היום.

תוצאות המחקר היו כדלהלן: בעשרים בעיות מתוך ארבעים וארבע נפתחו דרכים חדשות לחקירה, עשרים בעיות זכו לפתרון מלא או קרוב למלא, שהוביל לשורה של פטנטים שנרשמו ולמוצרים שפותחו ולעיצובים שנרכשו על ידי לקוחות. בארבע בעיות לא חלה כל התקדמות. מבחני היצירתיות שחילקו החוקרים לנבדקים לאחר המפגש העידו על זינוק של עד 200 אחוז במדדים פסיכומטריים שונים ליצירתיות. למרות התוצאות המרשימות הללו, המחקר של פדימן ושותפיו נפסק ב-1966, כשתקנות חדשות המקשות על מחקר בחומרים פסיכדליים עצרו את רובו.

od-timothyleary

פסילוסיבין כמפתח לחוויה המיסטית. טימותי לירי.

דוגמה אחרת לשימוש משולב בסט וסטינג וחומרים פסיכדליים על מנת להעצים מצב תודעה מסוים ניתן לגלות בניסוי "יום שישי הטוב" שערכו טימותי לירי וואלטר פאהנקה (Walter N. Pahnke) ב-1962. במסגרת ניסוי זה ביקשו החוקרים לבדוק את האפשרות לחולל חוויה מיסטית באמצעות פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות חיזיון. משתתפי הניסוי, עשרים סטודנטים מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד, חולקו לשתי קבוצות שוות במספרן. קבוצה אחת קיבלה פסילוסיבין והקבוצה האחרת פלסיבו אקטיבי בשם ניאצין (ויטמין B3), תוך חלוקה אקראית וללא ידיעה מוקדמת של הנבדקים והחוקרים, בהתאם לקריטריונים של סמיות כפולה.

הניסוי נערך בכנסייה במהלך יום שישי הטוב – יום צליבת ישו, לפני חג הפסחא – והמשתתפים האזינו לדרשה של כומר והעבירו זמנם בתפילה. בחינה של חוויות המשתתפים על פי מדדים מקובלים לאומדן העוצמה של חוויות דתיות העלתה ששמונה מתוך עשרת המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין עברו מה שניתן לתאר כחוויה מיסטית עזה, המזכירה את החוויות שעליהן דיווחו גדולי המיסטיקנים בהיסטוריה. לעומת זאת אף אחד מהמשתתפים בקבוצת הביקורת לא עבר חוויה מסוג זה, וניסוי יום שישי הטוב נחשב מאז להוכחה ברורה ליכולת של חומרים פסיכדליים לחולל חוויות מיסטיות. ממצאי הניסוי אוששו בשנות האלפיים בניסוי נוסף על פסילוסיבין וחוויות מיסטיות שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

כשל האובייקטיביות

ניסויים מהסוג שערכו חוקרים כגון פדימן ולירי במהלך שנות השישים חשפו את הרבגוניות של החוויה הפסיכדלית ואת היותה נוחה לעיצוב במגוון דרכים וצורות. בד בבד הפרו המחקרים האלה את העיקרון הבסיסי של המדע המערבי – עקרון האובייקטיביות, שעל פיו נאסר על החוקר להשפיע על תוצאות הניסוי באמצעות שימוש בהשֹאות ועיצוב התנאים שבהם מתקיים הניסוי. זו הייתה אחת הביקורות העיקריות שספגו חוקרים פסיכדליים באותה העת. מבקרי המחקר טענו שעל ידי עיצוב הסט והסטינג מטים חוקרים כמו לירי ופדימן את תוצאות המחקרים שלהם ומונעים את האפשרות לבחון את השפעות הסמים כשהם בפני עצמם, בסביבה "אובייקטיבית". המתודולוגיות של ניסויים סמויים (Blind Studies) וניסויים אקראיים מבוקרים (Random Controlled Trials), שהפכו במהלך שנות החמישים והשישים לתו התקן החדש של התעשייה הפרמצבטית, מקדשות את אידיאל האובייקטיביות המדעי על ידי כך שהן מבקשות ליצור תנאים מבודדים, נטולי השפעות זרות ככל הניתן על השפעת הסם שאותו הן חוקרות. חוסר ההתאמה לניסויים אקראיים מבוקרים ולמחקרים "עיוורים" היה דרך אחת שבה התרפיה הפסיכדלית התנגשה בכמה מתפיסות היסוד של המדע המערבי.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

הנסיון לשמור על אובייקטיביות מוחלטת הינו קאונטר-פרודוקטיבי עבור השגת תוצאות תרפויטיות  מיטביות וחסר תוחלת בבסיסו. הביוכימאי והפסיכיאטר אברהם הופר.

אלא ששמירה על תנאים "אובייקטיביים" לחלוטין הייתה בלתי נחוצה ואף בלתי ישימה במחקר החומרים הפסיכדליים, שבו השפעת הסם קשורה קשר אינטימי להשֹאות שבהן עושה החוקר שימוש ולתנאים שבהם מתרחשת החוויה. כך, למשל, חוקרים שניסו לשחזר את ההצלחות המרשימות של הפסיכיאטרים המפרי אוסמונד (Humphry Fortescue Osmond ) ואברהם הופר (Abram Hoffer) בטיפול באלכוהוליזם באמצעות שימוש ב-LSD בסביבה מבוקרת ו"אובייקטיבית" לא הצליחו להשיג את אותה דרגת ההצלחה וטענו שהחוקרים כנראה מגזימים בטענותיהם. לעומתם, חוקרים אחרים שהשתמשו ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם, תוך מתן דגש תרפויטי דווקא, הצליחו לשחזר את התוצאות.

במקרה של חומרים פסיכדליים, שהשפעותיהם תלויות בנפש ובסביבה, הרצון לאובייקטיביות מוחלטת התברר כמזיק להשגת התוצאות המבוקשות על ידי החוקרים. סט וסטינג אובייקטיבי הינו מושג חסר משמעות משום שלא יכול להיות סט וסטינג שכזה: כל סט וסטינג שבמסגרתו מתרחשת חוויה פסיכדלית מוגדר על ידי האישיות של מי שחווה את החוויה, הציפיות והכוונות שלו, כמו גם על ידי הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית, ואלה לעולם אינן יכולות להיות "אובייקטיביות". כפי שהעירו חוקרים מסוימים, במקרים שבהם לא ניתן להימנע מ"אפקט הצופה" – השפעת המודד/ת על הנמדד – הניסיון לבטלו הוא חסר תוחלת. במקום לראות בו מקור ל"הטיות", יש להסביר את השפעותיו ולהשתמש בהן בצורה האופטימלית לשם השגת מטרות המחקר.

עקרון הסט והסטינג עמד, אם כן, בסתירה חדה לעקרונות הבסיסיים ביותר של מדע הרפואה המודרני. אחת מהנחות היסוד של הפרמקולוגיה היא שמלבד התפקיד המסוים שמשחקים גורמים גנטיים או מצב רפואי, השפעתם של סמים על מטופלים שונים קבועה, אינה מושפעת ממשתנים פסיכולוגיים ובטח שלא ממשתנים חברתיים או תרבותיים. הפרמקולוגיה מקבלת כמובן את אפקט הפלסיבו, שעל פיו עצם הציפייה לאפקט תרפויטי עשוי לגרום להופעתו, אבל הרעיון שההשפעה של חומר יכולה להיות שונה אם לוקחים אותו באוהל או במשרד, או עם חבורות אנשים שונות, הינו אבסורדי מנקודת השקפתה.

למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שקרה בניסויים בחומרים פסיכדליים. האנתרופולוג האמריקאי ג'יימס סלוטקין (James s. Slotkin) פרסם ב-1956 מחקר שבו השווה את החוויות של אמריקאים לבנים שהשתתפו בניסויים קליניים במסקלין לאלה של אינדיאנים שהשתתפו בטקסי פיוטה (קקטוס שהחומר הפעיל בו הוא מסקלין) בטקסים של הכנסייה הילידית האמריקאית. בעוד אצל המשתתפים הלבנים נצפו תנודות רבות עוצמה במצב הרוח, בין אופוריה לחרדה ופחד, הרי אצל המשתתפים האינדיאנים נצפתה יציבות רגשית, והם הפגינו בעיקר יראת כבוד, אקסטזה וסיפוק דתי. בעוד אצל הלבנים חל שחרור בעכבות וחלק מהנבדקים התנהגו בצורה אגרסיבית או בוטה מינית, הרי שאצל האינדיאנים לא נצפו תופעות מהסוג הזה והמשתתפים שמרו על התנהגות נאותה לאורך החוויה. בעוד הלבנים הציגו חשדנות פרנואידית כלפי נוכחים אחרים, תופעות כאלה לא נרשמו אצל האינדיאנים. בעוד הלבנים דיווחו על תחושות לא נעימות של אובדן קשר עם המציאות ותחושת חוסר משמעות, הרי שאצל האינדיאנים דווח על תחושה של קשר עם מציאות מסדר גבוה ומשמעותי יותר. ולבסוף, בעוד אצל הלבנים לא נראו השפעות ארוכות טווח של החוויה, הרי שאצל המשתתפים האינדיאנים אובחנה תועלת תרפויטית שהתבטאה בירידה ברמות חרדה, בתחושת ערך עצמי גבוהה יותר ובהעצמת החיבור לקהילה.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

ההשפעות של מסקלין משתנות בין תרבות לתרבות. האנתרופולוג אנתוני וואלאס.

האנתרופולוג הקנדי אנתוני וואלאס (Anthony Francis Clarke Wallace), שבחן את ממצאיו של סלוטקין, היה הראשון להצביע על כך שלהקשר התרבותי שבו מתרחשת חוויה הלוצינוגנית נודעת חשיבות בעיצובה. כך, למשל, בחברות שבהן הזיות נחשבות לג'יבריש מוחי חסר משמעות ואף נחשבות לאינדיקטור מרכזי לקיומו של מצב פסיכוטי, ושבהן נדרש הפרט להסתיר את הופעתן של הזיות מסביבתו החברתית על מנת להימנע מסנקציות חברתיות, יהיו ההשפעות של חומרים הלוצינוגניים שונות בתכלית מאשר בחברות שאינן רואות בעצם חוויית ההזיה דבר שלילי בהכרח, ואף מייחסות לה חשיבות. בחברה שבה עצם מצב ההזיה נחשב לאינדיקטור לפגם אישיותי ולפסיכוזה, כמו בחברה המערבית, החוויה תעורר אצל האדם חרדות והתנגדויות שלא יופיעו אצל חבר בחברה שבה המראות הפנימיים שאדם נחשף אליהם זוכים לתשומת לב, ושבה חוויות מסוג זה נחשבות כבעלות משמעות עבור האינדיבידואל והחברה הכללית.

הרעיונות שהציג וואלאס במאמרו נזנחו לאורך שנים רבות, ומושג הסט והסטינג הוגבל לסביבה המיידית שבה מתרחשת חוויה. אולם ראוי לחזור לרעיונות אלה, הפותחים פתח לפרשנות מורחבת של הסט והסטינג בהקשר תרבותי וקולקטיבי. למעשה, במבט קרוב יותר ניתן להכיר בכך שסט וסטינג הינם תמיד פונקציה קולקטיבית המעוצבת על ידי החברה והתרבות. האישיות של אדם מעוצבת על ידי התרבות שבה הוא גדל, וכך גם ההכנה שלו בבואו לחוויה פסיכדלית, הציפיות שלו מחוויה כזו והכוונה שהוא מביא איתו אליה. הסביבה הפיזית והחברתית שבה מתרחשת חוויה פסיכדלית מוכתבת גם היא על ידי החברה החיצונית.

אנו יכולים, אם כן, להבחין בין שני סוגים של סט וסטינג: סט וסטינג אינדיבידואלי וסט וסטינג קולקטיבי. סט וסטינג אינדיבידואלי מתייחס לתנאים הקונקרטיים שבהם מתרחשת חוויה פסיכדלית מסוימת – המבנה הפסיכולוגי של האדם המשתתף בחוויה, המקום הספציפי שבו היא מתרחשת, מזג האוויר באותו יום, האנשים הנוכחים וכו'. לעומתו, סט וסטינג קולקטיבי מתייחס לכל הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים המקיפים את הסט והסטינג האינדיבידואלי: האופן שבו עוצבו נפשות הפועלים על ידי התרבות, האופן שבו מפורשת חוויית הסם בחברה זו, תפיסת העולם המקובלת באותה חברה ועוד.

טכנולוגיה פסיכדלית

חומרים פסיכדליים, אם כן, משקפים לא רק את נפש האנשים שמתנסים בהם, אלא גם את נפש החברה כולה. זו אולי הסיבה לדימוי החוזר ונשנה של שנות השישים הפסיכדליות כמעין טריפ קולקטיבי רחב היקף שבו התנסתה האומה האמריקאית במשך העשור (ושהוביל למשבר פסיכולוגי בדמותן של שנות השבעים). דימוי מטפורי זה נאמן יותר למציאות מכפי שהניחו כנראה רבים ממי שעשו בו שימוש, שכן האופי שקיבלה חוויית ה-LSD האמריקאית של שנות החמישים והשישים שיקף בצורה האינטימית ביותר את נפשה של האומה האמריקאית באותה תקופה מלאת תהפוכות.

במבט לאחור קל לראות היום כי רבות מהתופעות שנתפסו כאינהרנטיות להשפעת ה-LSD בשנות החמישים והשישים היו במידה רבה תוצר של החברה

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

הסקסואליזציה של החוויה הפסיכדלית בשנות השישים הייתה תוצאה של השדה התרבותי של התקופה. ספרות פאלפ על החוויה הפסיכדלית.

והתרבות שלתוכן הוזרק. דבר זה ניתן לומר על האופי ההדוניסטי של חוויית ה-LSD בקרב התרבות ההיפית, שם הלך השימוש בסם יד ביד עם אידיאולוגיה של שחרור וסקס אורגיאסטי, כמו גם על הטענות של פסיכולוגים פרוידיאנים ויונגיאנים שחוויות ה-LSD של הפציינטים שלהם מאמתות בבירור את אמיתות התיאוריה הפרוידיאנית/יונגיאנית – כל אחד לשיטתו. הפירוש הרוחני שקיבלו החומרים הפסיכדליים בתרבות הפופולרית של שנות השישים עוצב על ידי המגמות הדתיות בנות התקופה, ובהן העניין הגובר בדתות המזרח, ואילו תשומת הלב חסרת התקדים שקיבל הפוטנציאל של ה-LSD ככלי ליצירת פסיכוזה, לעינוי ולחילוץ מידע בכפייה שיקף את מנטליות המלחמה הקרה בשנות החמישים המוקדמות.

חוויית ה-LSD של הציבור האמריקאי בשנות השישים עוצבה נמרצות על ידי התיאורים הנלהבים שהציע אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה" לפוטנציאל המיסטי והפילוסופי של החומרים הפסיכדליים, כמו גם על ידי התיאור הפסיכיאטרי המקובל של חומרים אלה כחומרים מעוררי פסיכוזה. החוויה עוצבה מצד אחד על ידי העלייה של תרבות נגד שאימצה את ה-LSD כסמל לרדיקליות פוליטית ולנון-קונפורמיזם חברתי, ומצד שני על ידי מסע ההפחדה שניהלו הממסד הפוליטי והרפואי כנגד ה-LSD בסוף שנות השישים. הסוציולוג ריצ'רד בונסה טען שהסיבה לזינוק החד שחל בשיעור היחסי של הטריפים הרעים בשנות השישים המאוחרות ולירידה שחלה בשיעורם מאוחר יותר, בתחילת ובאמצע שנות השבעים, הייתה נטועה בחרדות הגוברות מהשפעות ה-LSD ומרשויות החוק, שהתעוררו בסוף שנות השישים בעקבות המתקפה הממסדית העזה נגד הסם.

עם זאת חשוב לציין שהיחסים בין ה-LSD לתרבות האמריקאית של שנות החמישים והשישים לא היו חד-כיווניים. ה-LSD היה כידוע סוכן אקטיבי שהשפיע בצורה מאסיבית ויסודית על התרבות של שנות השישים. הסגנון המוזיקלי "הפסיכדלי" של מוזיקאים כמו הביטלס, ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד שיקף את המפגש של תרבות הצעירים הצומחת של ה"בייבי בומרס" עם הסמים הפסיכדליים. גם החדירה של דפוסים ועיצובים פסיכדליים לתוך שדה האופנה והעיצוב של שנות השישים המאוחרות משקפת מפגש שבו עוצב השדה התרבותי על ידי החוויה הפסיכדלית, וכך גם שורה של תופעות תרבותיות אחרות.

lsd orgy

אורגיה של לסד. עוד דוגמה לספרות פאלפ המבצעת סקסואליזציה לחוויה הפסיכדלית, מתוצרי המפגש של הלסד עם תרבות שנות השישים.

החוויה הפסיכדלית משתייכת לאותן תופעות המשנות את תכונותיהן בהתאם לאופן שבו הן נתפסות, דבר הגורם לשינוי באופן שבהם הן נתפסות, אשר שוב משנה את תכונותיהן הבסיסיות, וחוזר חלילה, באופן היוצר לופ נמשך. תוואי היחסים בין חומרים פסיכדליים לבין התרבות והחברה של שנות השישים היה בצורת לופ המזין עצמו בלולאת פידבק, בדומה לפידבק שבקע מהגיטרה של הנדריקס בוודסטוק וללופים הקיברנטיים שהיו חביבים כל כך על כותבי המגזין Whole Earth Catalogue, התנ"ך של תרבות הנגד הפסיכדלית בת התקופה.

החומרים פסיכדליים מהווים דוגמה פרדיגמטית לטכנולוגיה שעוברת הבניה רדיקלית על ידי המשתמשים בה. אמנם תיאוריות של טכנולוגיה בחנו לאורך השנים מגוון מקרים של הבניה חברתית של טכנולוגיות שונות – מקרים שבהם גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נטלו חלק מרכזי בעיצוב תוואי ההתפתחות של הטכנולוגיה – אבל הסמים הפסיכדליים הם הדוגמה המובהקת ביותר לטכנולוגיה שמעוצבת על ידי משתנים פסיכולוגיים: על ידי האופן שבו תופס אותה המשתמש. במאמרם הקלאסי "ההבניה החברתית של עובדות וארטיפקטים" מציגים חוקרי הטכנולוגיה טרבור פינץ' ווויב ביקר  (Wiebe E. Bijker and Trevor J. Pinch) דוגמה מפורסמת להבניה החברתית של הטכנולוגיה כשהם מתארים את האופן שבו כוחות חברתיים שונים באנגליה של המאה ה-19 עיצבו את התפתחות האופניים המודרניים. אולם בעוד הדברים שמגדירים אופניים – צורתם, משקלם ואופן התנהגותם בכביש, למשל – אינם משתנים בהתאם לתפיסה של רוכב אופניים, הרי שתכונותיו המהותיות של ה-LSD כסם משנה תודעה עוצבו על ידי ציפיות המשתמשים. ניתן לומר, אם כן, כי טכנולוגיה פסיכדלית היא טכנולוגיה שמשנה את תכונותיה בהתאם למצב התודעה של משתמשיה. תופעה זו מתרחשת ברמה האישית: ההשפעה של ה-LSD משתנה בין אדם אחד לאחר, וגם עבור אותו אדם מפעם אחת לפעם אחרת; והיא מתרחשת גם ברמה הקולקטיבית: האופן שבו מתגלמים החומרים הפסיכדליים בתרבות אחת שונה מהאופן שבו הם מתגלמים בתרבות אחרת.

לקראת תרבות פסיכואקטיבית בוגרת

הסיפור של הפסיכדליה באמצע המאה ה-20 קורא לנו להעניק יתר תשומת לב לאופן שבו גורמים חוץ-פרמקולוגיים מעצבים את השפעותיהם של סמים, ולא רק בתחום הפסיכדלי. מושג הסט והסטינג התפתח במקביל להתפתחות המחקר הפסיכדלי משום שהסמים הפסיכדליים הם אלה שבהם השפעת הסט והסטינג היא היסודית והבולטת ביותר, אולם סט וסטינג הם מושגים רלוונטיים עבור סמים רבים אחרים. כך, למשל, מחקרים שונים הצביעו על כך שלציפיות יש תפקיד קריטי בעיצוב ההשפעה של אלכוהול. בתרבויות שבהן שתיית אלכוהול מזוהה עם שחרור עכבות מיני ועם התנהגות אגרסיבית, יופיעו התנהגויות אלה אצל נסיינים ששותים משקה לא-אלכוהולי שהם טועים לחשוב שיש בו אלכוהול. לחלופין, השפעות אלה ייעדרו מהתנהגותם של מי ששתו משקה אלכוהולי שלא ידעו שקיים בו אלכוהול. לאופן שבו אנחנו מפרשים סמים יש השפעה רבה יותר על התנהגותם מכפי שהחברה שלנו נוטה להודות. קל להכיר שהשפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב שונה בתכלית מהשפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו. התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

קיים הבדל גדול בין השפעת הוודקה על האלכוהוליסט חסר הבית ששותה לבדו בפינת הרחוב לבין השפעתה על יהודי חסידי ששותה את אותה וודקה במסגרת התוועדות שבת בבית רבו.
התוועדות חסידית. ר זלמן קליינמן.

הבנה מלאה ועמוקה יותר של מושג הסט והסטינג יכולה לתרום רבות לחברה ספוגת הסמים שלנו, על חלקיה השונים, מצרכני הסמים הבלתי חוקיים ועד לרופאים המרבים במתן סמי מרשם. בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים רבי השפעה המבוססים על חומר מחקרי ענף המצביע על כך שעיקר ההשפעה התרפויטית שיש לסמים נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI, כמו גם להשפעה נוגדת החרדה של סמים ממשפחת הבנדוזיאפינים ושל תרופות פסיכואקטיביות נוספות, הוא תוצר של אפקט פלסיבו ולא של החומרים עצמם. פרסום עובדות אלה גרם לחלק בקהילה הפסיכיאטרית לטעון שיש להימנע מפרסום ממצאים מעין אלה, על מנת להימנע מפגיעה באפקט הפלסיבו שיוצרות התרופות. התגובות הללו מעידות שלאפקט הפלסיבו ולאפקטים חוץ-תרופתיים יש היום מקום נכבד בעולם הפסיכופרמקולוגיה, אלא שזה מקום מוכחש שמדברים בו בהסתר. העמדת הפנים שניתן לבודד את ההשפעה של תרופות פסיכואקטיביות מהתבניות הפסיכולוגיות, החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן נעשה בהן שימוש נתפסת עדיין כנחוצה והכרחית על מנת שהטיפול התרופתי ייחשב למדעי. יצרניות התרופות לא רוצות את כאב הראש הגלום בכורח להכליל בתוך המודל הפסיכופרמקולוגי אובייקטים עמומים כמו "חברה" ו"תרבות". אפשר להבין אותן, אבל הטמנת הראש בחול אינה מעלימה את הבעיה.

אם נוותר לרגע על הפנטזיה של תרופות פסיכיאטריות כ-Magic Bullets, כלים פסיכואקטיביים שמטפלים בבעיות באופן כירורגי, שהשפעותיהם מבודדות מהסביבה ושניתן לפטור את המגוון המפתיע של השפעותיהם כ"תופעות לוואי", נוכל לפתח תפיסה חדשה, מורכבת יותר וחד-משמעית פחות, אך גם בוגרת, ריאליסטית וכנה יותר של השפעותיהם של חומרים פסיכואקטיביים. מתוך נקודת מבט שכזו נוכל לזהות שחומרים פסיכואקטיביים אינם בעלי תכונות אוטונומיות, מוגדרות לחלוטין, אלא הם מתקיימים בתוך רשת דביקה המאגדת פרמקולוגיה עם גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מתוך תפיסה כזו נוכל לחשוב מחדש ובכנות על האופן שבו אנחנו, כתרבות, משתמשים בתרופות פסיכואקטיביות, על האופן שבו אנחנו מעצבים את השפעותיהן על המשתמשים, ועל ההשלכות שיש לכך על הדרך הראויה לעיצובה של תרפיה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים.

במסגרת בחינה מחדש כזו של היחס שלנו לתרופות פסיכואקטיביות, נעשה טוב אם נהרהר גם בהשלכות שיש לתפיסה כזו על גישתנו לחומרים פסיכדליים – החומרים הפסיכואקטיביים המגיבים בצורה המיידית והגמישה ביותר לסט וסטינג. אם נגיע למסקנה שהכוח של סט וסטינג הוא משהו שבכוחנו להתמודד עימו במקום להתכחש לו, אולי נמצא גם את הכוח לרתום את כוחם של החומרים רבי העוצמה האלה למטרות שעבורן השתמשו בחומרים אלה בעבר תרבויות רבות, על מנת לרפא, לחנך ולתקן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Ido Malka  On 7 במאי 2015 at 16:19

    מעולה!

  • Dor Konforty  On 8 במאי 2015 at 7:13

    מאמר נהדר ומשכנע ביותר. 🙂

    אני חושב שהרבה מחוסר המוכנות לקבל את העובדות שאתה מתאר בסוף, לגבי ההשפעה של הסט אנד סטינג הפנימי והחיצוני, נובע מתוך התפיסה השגויה שהמח האנושי הוא מכונה – כזו שיש לה קיום נפרד ואינהרנטי מהסביבה שבה היא נמצאת. קל הרבה יותר להבין את ההשפעות המתוארות מתוך ראיה של המח והחוויה האנושית כהרחבה (extension) של התודעה הקיימת, זו שהמח פועל בה ומהווה חלק ממנה, ושחומרים פסיכואקטיביים שונים עושים מודולציה של דרך ההתממשקות איתה (ועם עצמו).

  • liorgimel  On 9 במאי 2015 at 19:13

    מזל טוב! איזה יופי 🙂

  • עומר  On 10 במאי 2015 at 5:35

    מזל טוב!

  • Yossi Ittach  On 10 במאי 2015 at 7:36

    מרתק! איפה אפשר לקרוא את כל הדוקטורט?

  • jas  On 19 במאי 2015 at 19:56

    מעניין…. תודה על האינפורמציה

  • Rave  On 4 ביוני 2015 at 10:58

    היה כיף לקרוא, מאוד מעניין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: