תושב חוזר

 בימים אלו רואה אור גיליון 7 של מגזין כביש אחד, שכבר כתבתי לו בעבר, ומי שעדין לא מכיר את המגזין כדאי לכם, כי זה אחד הפרויקטים היותר מעניינים ומבורכים שעוסקים בחיים במקום הזה על שלל גווניהם. המאמר הנוכחי נכתב זמן קצר לאחר החזרה שלי לישראל בספטמבר האחרון וממשיך את העיסוק שלי בקושי, באתגרים ובפוטנציאל של הקיום בישראל.

***

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא', י-יב')

לא התכוונתי לשוב ישראל. כשעזבתי אותה במאי 2014 חשתי שישראל ואני הגענו למבוי סתום ביחסינו. הרגשתי שהיא ירקה אותי, הקיאה אותי, שאין לי מקום בה ושאפילו אם אני משתמש בכל הדימיון שברשותי אני לא מצליח לדמיין לנו עתיד משותף שימצא חן בעיני. עצם המחשבה על ישראל הספיקה כדי להכניס אותי להתקפי חרדה וזעם. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הרצון להתרחק מהמקום הזה ומכל מה שהוא מסמל עבורי בכל דרך אפשרית: פיזית, גיאוגרפית, מנטלית, פסיכולוגית, דתית.

זה לא תמיד היה כך. 11 שנה קודם לכן, באוגוסט 2003 חזרתי לישראל אחרי שהות של שנתיים וחצי בגרמניה. גם אז עזבתי את ישראל בתחושה של שבר גדול שארע אצלי בתקופת הצבא. עזבתי את ישראל מתוך רצון למחוק את הזהות הישראלית והיהודית שלי, ואפילו רצון להפוך ל"גרמני" – זהות שסימלה עבורי את ההופכי לכל מה שהכעיס אותי בארץ. כמה ימים באירופה, וחווית הפטריות הראשונה שלי הספיקו על מנת לסובב אותי 180 מעלות ולחבר אותי, לראשונה בחיי, לזהות היהודית שלי. המשכתי בגרמניה איזה תקופה אבל בפנים משהו כבר השתנה ואחרי שנתיים שבהן למדתי הגל באוניברסיטת קלן וחזרתי הביתה כדי לקרוא רמב"ם בזמני החופשי, החלטתי להפסיק את לימודי ולחזור לארץ כדי ללמוד פילוסופיה יהודית. זו הייתה תקופה של ביקורים בישיבות ומסעות בארץ ישראל שבה גיליתי מחדש את הישראליות שלי, ואת היהדות שלי עם קבוצת חברים קרובים, סטודנטים מבניין גילמן באוניברסיטת ת"א ופריקים של תיאוריה ביקורתית, שחשפו בפני את הקסם של היהדות כתנועה רדיקלית שמסוגלת להפוך לי את הראש רוחנית ואינטלקטואלית.

חזרתי לארץ חדור חלומות גאוליים ותשוקה לפעול, לעשות ולתקן. במקום עם היאוש הגדול ביותר קיימת גם התקווה הגדולה ביותר, אמר לי איזה חבר לפני שחזרתי, ואחרי שנתיים וחצי בגרמניה הרגשתי שאני כמה לאנרגיה של ארץ ישראל על הניגודים הטעונים שלה. שנתיים וחצי בגלות הראו לי שהחיים יכולים להיות קלים ונעימים, ועדיין הרגשתי שם מנותק מהקשר יצירתי, תרבותי ורוחני. משהו בקיום שם המית אותי, או לפחות השאיר אותי בתחושה שאני לא לגמרי ער. דווקא בארץ, מתוך המאבק, מתוך המציאות הטורפת והמטורפת, הרגשתי שאני מוצא את המשמעות. לחזור לישראל היה לחזור למרכז של הקליפות, למקום הקשה והמאתגר ביותר, ובו בזמן ידעתי שזהו גם מרכז האור והמקום שמתוכו ניתן לבצע את העבודה העמוקה והגבוהה ביותר. במסכת שבת מסופר לנו על התרעמות המלאכים על כך שהתורה ניתנה לבני האנוש ולא להם. כפי שמסביר שם הקב"ה, התורה ניתנה לבני האדם דווקא משום שיש להם בחירה חופשית בין המצווה והחטא, בעוד שלמלאכים אין צורך בתורה שכן אין הם עומדים באותם המבחנים שבהם עומדים בני האנוש. דווקא יצר הרע והמאמץ הנדרש על מנת לבחור בטוב מעניקים לעבודת השם משמעות אמיתית. לפום צערא אגרא, וככל שגדולה הדרך שעושה האדם על מנת למלא את המצווה, כך גדלה זכותו. אולי דווקא משום שארץ ישראל היא ארץ קדושה החיים בה קשים כל כך. ככלות הכל אם נעלה על דעתנו את התכונות שעשויות להפוך ארץ לקדושה, הרי שאחת המובהקות היא שזוהי ארץ המאפשרת לנמצא בה להתקדש, מקום הנותן לאדם אפשרויות רבות להתקדש בו– כלומר לבחור בנכון ובטוב, באהבה ובחמלה, כנגד כל הסיכויים, למרות ודווקא במקומות שבהם הכי קשה לעשות זאת. אולי הארץ הקדושה היא דווקא המקום שבו הכל לא מסתדר, המקום שבו השחור גוהר מעל האור בצורה הולכת ומאיימת, מקום שהטוב והרע בו קשורים זה בזה באופן שלא מאפשר את ההפרדה הברורה של "אני" ו"הם", שדורש מאתנו דרגה עליונה של אמונה.

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

11 שנה חלפו בין הקיץ שבו חזרתי לא"י לזה שבו יצאתי חזרה לאירופה, הפעם לספרד. במהלך התקופה הזו הספקתי לגלות בישראל הרבה אורות וגם הרבה כיעור וחוסר צדק. הספקתי להתחתן עם תלמידת מדרשה, ובסופו של דבר להתנתק מחדש מהזהות היהודית. עשור לאחר שהתחיל המסע היהודי שלי, הייתי אסיר תודה עבור כל מה שלמדתי מהיהדות אבל גם חשתי דחיה מוחרפת מביטוייה העכשווים במדינת ישראל שאיתה הגעתי לשבר חסר תקדים.

לא יכולתי למצוא בלבי תקווה עבור ישראל כשעזבתי, ולא משנה כמה חיפשתי. תקווה היא דבר כואב. כשמקווים אפשר להתאכזב. למי שמיואש אין מה להתאכזב עוד, הוא כבר הגיע לתחתית. והמקום של היאוש מישראל נח יותר מהמקום של התקווה. אני חושב שהרגע שהצלחתי לראשונה לחבק את הייאוש היה בפגישה עם חבר שלי בעז, כשביקרתי אותו בברלין בקיץ 2010. בעז עזב את ישראל ממקום כואב ומיואש לגבי העתיד של החברה הישראלית, וכששאלתי אותו על זה הוא אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל לראות יותר תקווה. זה לא שהוא שולל אפשרות כזו, אבל זה פשוט נראה לו מאוד לא סביר, מאחר שהיא מנוגדת לכל הסימנים הקיימים. כשמביטים על המצב בעיניים אובייקטיביות הוא פשוט חסר תקווה מדי מכדי שיצדיק עמדה של תקווה על שלל האכזבות הפוטנציאליות שהיא טומנת בחובה. כשניסיתי לענות לו הבנתי שפשוט אין לי מה לענות לה. הסכמתי עם כל מילה.

חזרתי מברלין אותו קיץ ושבתי לחיות בישראל, אבל משהו כבר לא היה אותו דבר. משהו כואב חדר וננעץ בי ככל שישראל העמיקה את המסע שלה ללב המאפליה של השחיתות, הגזענות והשנאה, במהלך החצי הראשון של שנות העשרה של המאה העשרים ואחת. המעבר לספרד דווקא היה במובנים רבים פועל יוצא של הלקחים שהפקתי מהתקופה הגרמנית שלי. באופן אירוני במקצת ברחתי מישראל לדרום ספרד דווקא בשל הדמיון שמצאתי בין שתי מדינות הדרום הללו. החוויה שלי בגרמניה, הבהירה לי שמשהו חסר לי במציאות החיים והקיום הקרירה של הצפון, והמסעות שעשיתי ביוון בשנים שחלפו מאז הובילו אותי לגילויה של זהות חדשה, זהות ים תיכונית ששבתה את לבי. ביוון גיליתי ארץ המתקיימת מרחק קצר מישראל, ושהמנטליות בה משקפת את המרחק הקצר הזה. התאהבתי ביוונים, בחיות ובאצילות שמצאתי בתרבות שלהם, וגם במכנה המשותף התרבותי שהרגשתי שמחבר אותנו כעמים ים תיכוניים סמוכים זה לזה ושאפשרה לי להרגיש שם בבית. הים תיכוניות התגלתה כזהות תרבותית המחברת אותי עם העמים שעל גדות הים התיכון ושיש בה משהו שפשוט ונח לי יותר מאשר הזהות הישראלית או היהודית.

מתוך המפנה הים תיכוני הזה החלטתי לבחור בדרום ספרד, והיא הייתה כל מה שקיוויתי ויותר, מקום שבו השתחררתי מחדש, וחשתי אושר עמוק. הימים שם עברו בנעימים כשאני מקדיש את עצמי לקריאה, כתיבה, נגינה, תרגול רוחני, מפגשים עם חברים ולימודי ריקודים סלונים. אחרי שיצאתי מישראל הצלחתי גם לנתק קצת את הלב שלי מהמקום הכואב והמכאיב. כשהייתי מחוץ לטריטוריה יכולתי לשכנע את עצמי שאיכשהו המאורעות בארץ נוגעים אלי פחות. זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי.

ודווקא כשחשבתי ששום דבר כבר לא יחזיר אותי לארץ הקודש, זה קרה. כמו שאומר הסנדק אצל קופולה "בדיוק כשאתה חושב שאתה בחוץ, הם מושכים אותך חזרה פנימה." אולי היה חסר לי משהו, אולי היה לי קל מדי בחיים הרווקים והפשוטים שלי שם בדרום ספרד. אני בטוח עוד אתגעגע לפשטות ולחופש שחוויתי שם אבל לא רציתי לוותר על בת הזוג והמורה המדהימה שלי שני, שחזרה בינתיים ארצה, גם כשהדבר הזה איים לסבך את חיי ולכפות עלי לשוב לארץ ישראל כנגד רצוני. היה משהו סמלי בכך שהחזרה לארץ ישראל הייתה קשורה בחזרה לקשר הזוגי, שכן הרי ארץ ישראל היא השכינה, ההתגלמות הנשית של כנסת ישראל, ושל ספירת מלכות הקבלית על כל דיניה, מוראותיה והשבירה הגדולה המתרחשת בה. ספירת המלכות היא זו שבה בולטים יותר מבכל מקום אחר חוסר השלמויות והקשיים, זו שמעמתת אותך עם עצמך, עם החולשות והפגמים שלך, זו שבה נדרשת העבודה הרבה והקשה ביותר – והרי זוהי הזוגיות וזוהי ארץ ישראל. ומהי הזוגיות הנכונה והמקודשת אם לא הארץ המובטחת.

בסופו של דבר היה לי הרבה יותר קל לחזור לאהובתי מאשר לחזור לישראל. חזרתי מלא באהבה לבת זוגי, אבל גם חושש וחשדני כלפי ישראל, ובלא מעט נקודות שאלתי את עצמי אם אני לא שופט אותה מדי בחומרה, אם אני לא שופט בחומרה את אותן הסצינות בדיוק שהיו יכולות להקסים אותי, או לפחות לא למלא אותי בכעס, אם הייתי נתקל בהן במקומות כמו יוון, טורקיה או ספרד. חלק מאתגר שלי בחזרה לישראל זה לראות אותה כמו שהיא ולא לאפשר לפחדים ולכעסים שלי לצבוע אותה בצבעים קודרים עוד יותר ממה שאפשר למצוא במציאות עצמה.

כי כשאני מביט בהם בעינים פקוחות הישראלים לא חייבים להפחיד או להרגיז אותי. לעיתים קרובות הם משאירים אותי מוקסם ומשתאה מול דרגות נדירות של יופי ואחווה שקיימות דווקא במקום הקשה הזה. כשאתה במקום הזה, בוודאי לאחר שחיית תקופה בגולה, הוא מזכיר לך שוב ושוב שהוא מלא בקדושה וכח ועוצמה. יש בעייתיות מובנית במושג העם נבחר, ובמידה ידועה גם במושג הארץ הקדושה – הרי כולם נבחרים והכל קדוש. ובכל זאת המושגים הללו, שיכולים לשמש ללאומנות הרסנית המדירה את האחר, גם מהדהדים אצלי משהו שאני חש במקום הזה, כח של חיות בלתי מרוסנת של כיעור ויופי, שנאה ואהבה, ייאוש ותקווה. וזו אולי האיכות הגאולית שאני מוצא בארץ ישראל ובאנשים שנמצאים בה. יש מקומות יפים יותר, ויש מקומות פשוטים יותר, ומקומות עם יותר הרמוניה וקבלה ופחות שנאה ופחד – מה שיש בישראל זה את העוצמה, את הכח המרוכז בגילוייו הגשמיים והרוחניים ביותר. הכח שאוחז בנו ומטיח אותנו כנגד מציאות קשה של פחד ואימה, אבל גם חושף בפנינו אופק קיומי ורוחני עמוק וייחודי.

ערב אחד, שבועות ספורים אחרי שחזרתי, כששכבתי במיטה כואב וכעוס על המציאות של המקום הזה, קיבלתי שיחת תוכחה ועידוד מבת זוגי. היא הזכירה לי את אתי הילסום ואיך שמצאה שמחה ומשמעות אפילו בתוך מחנות הריכוז. להכנע לכוחות האופל זו הכפירה הכי גדולה, היא הטיחה בי, כיוון שזה להיות עיוור לכך שאלוהים נמצא בכל, להיות עיוור לבסיס הנצחי והעמוק של המציאות.

אני עדיין עובר את הלבטים וההתחבטויות שלי עם ישראל, עדיין לא בטוח אם אני חזק מספיק על מנת להצליח לחיות במציאות הזו ולהרים מתוכה נצוצות במקום לשקוע לאפלה המקיפה אותה והחודרת אותה עמוק עמוק. ישראל היא מחנה אימונים רוחני מהדרגה הגבוהה ביותר, כזה שבו אתה נדרש להתעמת ללא הרף מול החלקים הכואבים והמאתגרים ביותר במציאות ובך עצמך. יש לי רצון לחזור לבית הספר המחוזי שלי בספרד או פורטוגל, לחיים פשוטים יותר שבהם אוכל לחצוץ ביני לבין הרע והכואב, ולמצוא את פיסת האלוהים הקטנה שלי. זה דברים שקשים הרבה יותר בישראל, המקום שבו הטוב והרע, המופלא והכואב מעורבבים זה בזה ללא ניתוק. ישראל היא קריאת קרב, היא לא מקום לחפש בו חיים טובים, היא המקום לאנשים שרוצים לתת את הנשמה שלהם במערכה על דמותה של האנושות והאנושיות בזמן הזה.

ארץ ישראל היא לא ארץ לקטני אמונה. עבורם היא ארץ אוכלת יושביה. היא ארץ למאמינים בני מאמינים שמסוגלים לשזוף באותו אור חמה גאולי השורף את הרשעים באחרית הימים, ולמצוא בדיניה הקשים ארץ זבת חלב ודבש של לימודים והתעלות. אני מלא הערצה לאנשים שמסוגלים לעמוד במבחן הזה. אני מתפלל להיות כזה יום אחד; להיות ראוי במהותי לעמוד במבחנים שמציבה האדמה הזו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • beilislerner  On 20 בינואר 2016 at 13:03

    נוגעות מילותיך. כואב כאן מאוד בנקודה הארכימדית הזו. תיבת תהודה חסרת פרופורציות של ארץ. דרמטית.

  • איתמר די-נור  On 20 בינואר 2016 at 13:36

    אהלן עידו,
    צהריים טובים. תמיד נהנה לקרוא את מה שאתה כותב 🙂 רציתי לשאול מה עם ״לפסיכונאוט״? מתי הוא אמור להגיע?

    איתמר

    Sincerely,
    Itamar Di-Nur.

    >

    • Ido Hartogsohn  On 20 בינואר 2016 at 13:44

      לפסיכונאוט כרגע בתהליכי ירידה לדפוס.
      הוא ישלח בסוף החודש. יש עדכון נרחב יותר בדף הפייסבוק של לפסיכונאוט.

  • אמיר  On 20 בינואר 2016 at 15:17

    תודה על טקסט מלבב. אנחנו תמיד בתנועת המטוטלת הזאת שלא פוסקת, נוגעים בארץ־ישראל, מושכים ידינו ממנה, משוכנעים ומתאכזבים, וכו'.

    אנחנו מדברים בהקשר הזה על "ארץ־ישראל" ועל הזהות היהודית, הרי טבעי שאלו יהיו נקודות ההתייחסות בזכות ה"נצחיות ההיסטורית" שלהן. השאלה היא כמובן איך להתמודד עם העלוקה המעצבנת שנדבקה לשתיהן ומכונה "מדינה", עלוקה שקוצר־הטווח הזמני שלה מעורר גיחוך ממש בהשוואה לאחיותיה ההיסטוריות, ובכל זאת היא מצליפה בנו קשות ושולחת אותנו לברלין. הרי העלוקה הזאת לא באמת אוהבת את הקדושה ומעדיפה להיפטר ממנה או לחלופין לנתב את השאריות שלה למקומות טמאים.
    אולי מה שבאמת מטריד בנוכחות של העלוקה היא השרירותיות למראה שלה. קשה להחליט אם היא באמת שרירותית או שהיא "מהלך דיאלקטי היסטורי" וכו', ואז להתייחס אליה בהתאם.

  • עומר  On 26 בינואר 2016 at 7:52

    הכותרת הלא מוצלחת שעורכי המגזין העניקו לכתבה מתקשרת עם שאלה שרציתי לשאול אותך, אם אפשר: אני מנסה לחקור יחד עם עוד כמה חברים את הנושא של פסיכדליה מקומית: צמחים שגדלים כאן ושלפחות במידה מסויימת מדברים איתנו בשפה חלומית. אולי יש לך טיפים בנושא? אולי כתבת עליו בעבר?
    המחשבה היא שבצמחים מקומיים גם יש משהו יותר אקולוגי, גם יותר מותאם למערכת שלנו, וגם יותר מותאם למקום הזה שבו אנחנו צורכים אותם.

    טיפ ראשון כמובן: להיזהר מהדטורה. שזה מעניין בהקשר של מה שכתבת על הקדושה הקשה של הארץ הזהו. (אבל שמעתי על מישהי שעושה איתו מייקרודוזינג)
    יש עוד?

    • Ido Hartogsohn  On 26 בינואר 2016 at 8:48

      היי עומר,
      זה נושא מעניין, ולא כתבתי עליו בעבר.
      הדטורה אכן קיימת בארץ ובעקבות הלופים המוזרים של מערכות החוק – דווקא היא, על כל הבעייתיות שבה, חוקית לחלוטין. עם זאת אי אפשר להפריז בצורך להזהר ממנה. היא לא פסיכדלית אלא דליריאנטית, רעילה והרבה יותר מסוכנת. לא הייתי משחק איתה אפילו ברמת המיקרודוזינג. היא לא משאירה הרבה מרווח לטעויות והמחיר כבד.
      יש בארץ כל מיני צמחים אחרים בעלי איכויות הזייתיות. המוכר שבהם הוא הדודאים, שמוזכרים גם בתנ"ך. גם הם למיטב ידיעתי דליריאנטים ולא פסיכדלים קלאסים, וגם הם דורשים הרבה זהירות, הרבה יותר מפסיכדלים קלאסים כך שאני חושב שלרוב המוחלט של האנשים לא כדאי להתקדם שם.

      אם רוצים משהו "אקולוגי" יותר – יש את קקטוס הסן פדרו שגדל באופן טבעי על רבות מגבעות הארץ, יש אנשים שמגדלים פטריות בבית שלהם, ויש גם את כל התחום של איוואסקה אנלוגז, שלא נכנס אליו כאן – אבל אפשר ליצור משקאות אנלוגיים לאיוואסקה בעזרת צמחים ארצישראלים כמו השיכרון (נדמה לי שיכרון סורי או שבר לבן).

      כמובן שבכל הדברים האמורים מעלה אין משום המלצה לפעילות בלתי חוקית וכאמור לגבי הראשונים אני גם חושב שמדובר ברעיון די רע.

  • עומר  On 27 בינואר 2016 at 2:13

    תודה עידו. מעניין מאוד ומסקרן.

    אני ממש אשמח לשמוע יותר על ההבדל בין דליריאנטים לפסיכדלים – שחדש לי, וגם על אייוואסקה אנלוגז מצמחים מקומיים. אבל זאת לא ממש בקשה שמופנית אליך, אני יכול גם לא להתעצל ולשאול את גוגל וחבר מרעיו…

  • Alex  On 22 ביוני 2016 at 11:03

    עידו היקר,
    נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך לגבי החיים והשיבה לישראל, הרבה מהדברים מאוד מהדהדים בי ואני מסכים אתך כמעט בכל מילה ומשפט.
    כשעזבתי את ישראל להונגריה לפני שנה וחצי הרגשתי שגם אני הגעתי למבוי סתום בישראל ולהתעורר כל בוקר מחדש למציאות המטורפת והכאוטית הזאת קרע אותי מבפנים.
    הונגריה היא לא גרמניה (מרחק שנות אור) והחיים פה לא כאלו קלים ונוחים ורבים מהתושבים מתקשים בקיום יומיומי לעומת אליטה שולטת ופוליטיקאים שמתנהגים כמו רודנים.
    אני מאוד יכול להבין את הרגשות והתחושות שיש לך כשאתה נמצא בישראל-
    "מקום שבו הטוב והרע, המופלא והכואב מעורבבים זה בזה ללא ניתוק. ישראל היא קריאת קרב, היא לא מקום לחפש בו חיים טובים, היא המקום לאנשים שרוצים לתת את הנשמה שלהם במערכה על דמותה של האנושות והאנושיות בזמן הזה." אני גם הרגשתי הרבה פעמים את הניגודים החזרים האלה במיוחד תוך כדי מסעות פסיכדליים בישראל ובמיוחד תוך כדי מסיבות טראנס.
    אבל לפי דעתי תחושות כאלו לגבי דמותה של האנושות ומקום שבו לא מחפשים חיים קלים הינו כל מקום או מדינה על הפלנטה שבה החיים קשוחים במיוחד והתנאים מחייבים את האנשים לבחינה מוסרית דקדקנית יום ביומו ולכח ואופטימיות להמשיך לחיות ולא ליפול לכוחות השחור. מה עם איראן, סוריה, צפון קוראיה, אוקראינה, אפגניסטאן, הודו,מקסיקו וכו וכו… האם כל המקומות האלו הם לא מחנות אימונים רוחניים באותה מידה ואולי אף קשוחים יותר? אולי הרגשות שלך מושפעים מהזהות היהודית-ישאלית שלך? אולי אתה מרגיש ככה כי אתה חלק מכל זה (כמוני) והמצב יותר קרוב לליבך גם פיזית וגם מנטלית?
    בכל מקרה אני מסכים שישראל היא מקום שהאנושיות נבחנת בו בימינו וכוחות מאוד מנוגדם פעלים בה במגוון צבעים, ערוצים והשתקפויות ובני אדם יכולים לנסות ולמצוא את האיזון שלהם בה אבל,
    מה עם הדור הבא? מה עם התינוקות שנולדים בארץ הקודש? אם זה מעשה מבחירה, מה עם הטלת המום שנקרא ברית מילה? מה עם הכנה לצבא מבית ספר יסודי? מה עם שיעורי ציונות/ גזענות? מה עם השנאה שבאויר בכל מקום? איזה מן מקום זה להוולד אליו? אין לי תשובות, זה רק שאלות כמובן…
    תודה רבה שהעלת את הנושא הזה, הוא מאוד קרוב ללבי גם כן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: