היפרנורמליזציה, טראמפ, לואס והאוטופיה הפסיכדלית – עדכון בעניין מצב העולם 8/11/2016

שלשום בערב חזרתי מביקור של שבוע בלונדון שבמסגרתו נתתי שתי הרצאות על ההיסטוריה והעתיד של סט וסטינג בשני מרכזים מתחדשים של מחקר פסיכדלי: באימפריאל קולג' ובחברה הפסיכדלית של קינגס קולג' (אחת משורה של חברות פסיכדליות שהוקמו באנגליה בשנים האחרונות). זה היה ביקור עמוס בכל טוב שבמהלכו הספקתי גם לבקר בתערוכה You Say You Want a Revolution: Rebels and Records 1966-1970 ב-V&A Museum שעסקה בשנות השישים ובמורשת שלהם לתרבות העכשווית. אחרי התערוכה עוד היה כנס על שנות השישים על דיונים במצב הנוכחי של האקטיביזם והאידאלים של הסיקסטיז. כל זה הצטרף בשבוע האחרון לסרט חדש ומטלטל של אדם קרטיס, לעונה החדשה של מראה שחורה, לשיעור הראשון בקורס האינטרנט שלי בבר אילן (שמתחיל בתפיסות טכנואוטופיסטיות של הרשת), לבחירות בארה"ב, ול-9 בנובמבר – מה שגרם למחשבות שלי לעסוק בימים האחרונים ביתר שאת בנושאים הגדולים של אוטופיה, דיסטופיה ועתיד האנושות.

היפרנורמליזציה

למרות שרבים עדיין לא מכירים אותו, אדם קרטיס הוא אחד היוצרים הדוקומנטריים המעניינים של זמננו. ובכל זאת, חשוב לציין שהיצירות של קרטיס רחוקות מלהיות סרטים דוקומנטרים במובן המסורתי. הם עושים הרבה יותר מרק לתעד ולהציג מציאות קיימת.

hypernormalization

הסרטים של קרטיס הם טקסטים תיאורטיים ופרוגרמטיים שבהם הוא מציג פרספקטיבות ספציפיות למדי על התרבות והפוליטיקה שלנו. הטקסטים האלה (ולא סתם אני קורא להם טקסטים, הסרטים של קרטיס משובצים בקטעי קריינות ארוכים שלו היו שולפים אותם החוצה ומעלים על הדף כנראה היו נקראים כספר או מאמר) מלווים בצילומי ארכיון מענגים, מטלטלים ומדויקים שקרטיס אוסף בשקדנות בארכיוני ה-BBC.

קרטיס הוא יוצר נרטיבי, שלא לומר מניפולטיבי – יש לו נטיה לברור את העובדות שמתאימות לו לנרטיב ולנפות מתיאור העניינים שלו את כל מה שלא מסתדר, מה שגרם למבקרים מסוימים להאשים שסרטיו מרובי התיאוריות עשויים לגרום לקלקול קיבה רעיוני. הנקודות שבהם קרטיס מעגל פינות בולטות במיוחד כשהוא עוסק בנושאים שמוכרים לצופה היטב. היצירה שלו אינה מתמודדת עם המורכבות המלאה של העולם (כאילו שזה באמת אפשרי) אלא מצמצמת את ההתרחשויות ההיסטוריות למספר קווי עלילה מרכזיים מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים, וכאן גם הגדולה שלו. לקרטיס יש את הכשרון להציג את הקווים העיקריים שמניעים את העולם המודרני במשיכות מכחול עזות, תוך כדי שהוא יוצר קישורים מרחיקי לכת, מרתקים ומאירי עיניים בין נקודות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות שהתרחשו בחצי המאה החדשה.

 

Hypernomalization, הסרט החדש של קרטיס, הוא ניתוח קר עד מקפיא דם של התהליכים שהתרחשו בעולם מאז שנות השבעים ועד מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתו של דונלד טראמפ. הוא שם במרכז את התרסקות תנועות המחאה של שנות השישים, ההשתלטות של כוחות השוק על הפוליטיקה הבינלאומית, עליית הרשת ומה שקרטיס מתאר כנסיגה של האוכלוסייה הכללית מניסיון לשנות את העולם על מורכבויותיו, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שבאה בצורה של עולמות וירטואלים ועיסוק מוגבר ונרקסיסטי באני. בדרך, קרטיס טוען, הגענו למצב של היפר-נורמליזציה – קבלה פסיבית ואמונה מזויפת במערכת שברור לכל שהיא שבורה ורקובה עד היסוד. הפוליטיקה הפכה למשחק פנטסטי שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לבדיון. הסרט של קרטיס בעייתי במגוון רמות ולוקח לעצמו חירויות רבות בעיצוב הנאראטיב ההיסטורי, אבל בו זמנית זהו גם אחד הטקסטים המדויקים והחשובים יותר שניתן לקרוא על העידן הנוכחי. טקסט חובה למי שרוצה להבין טוב יותר איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

אפשרות לאוטופיה?

כמה ימים לפני שנסעתי ללונדון הוזמנתי על ידי מרכז הרצל לפרוש את משנתי האוטופית בכנס האוטופיות הגדול שארגנו עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט. הפורמט עצמו כפי שהציג לי אותו כרמלי נשמע אידאלי: הכלל היה שכל דובר יציג בקצרה את החזון שלו לאוטופיה. אין אילוצים אקדמיים ולא צריך להתחשב בגבולות המציאות. ולכן, למרות שהאוטופיזם שלי כבר הספיק לעבור את שיאו, החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שהוצעה לי כדי לחשוב מחדש על מושג האוטופיה הפסיכדלית שמעסיק אותי כבר שנים רבות. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת בשנה האחרונה. כשביקרתי ב-Curfew Tower באירלנד במרץ האחרון נאלצתי כתבתי טיוטה לספר המשך אוטופי-פסיכדלי לאלטנוילנד של הרצל וכבר שם במהל תהליך הכתיבה נאלצתי להתמודד עם השחיקה בשכנוע הפנימי שלי לגבי אפשרות האוטופיה הזו.

זה לא שאני כבר לא מאמין בפוטנציאל האוטופי של הפסיכדלים. אני חושב שהם בהחלט מספקים אוטופיה בזעיר אנפין, ועושים זאת מדי יום לרבבות אנשים מסביב לעולם, אבל ברמה התרבותית הרחבה יותר ככל שהשנים חולפות אני נאלץ להכיר במגבלות של הדגם הפסיכדלי האוטופי הקלאסי שהציגו האקסלי, לירי ומקנה – דגם ששם את הדגש על מהפכה תודעתית ואוטופיסטית פנימית שתוביל למהפכה אוטופיסטית במציאות האובייקטיבית. כמו שהקפדתי לציין בנאום שלי בכנס האוטופיות (למורת רוחו של כרמלי שהתלונן שלא הרהבתי מספיק עוז ללכת שבי אחר הדמיון והרהב האוטופיסטי) פסיכדלים לבדם לא יספיקו על מנת להביא אוטופיה. עליהם להיות מלווים בלא מעט גורמים ותהליכים אחרים.

אבל עזבו אתכם מאוטופיה. אני לא רוצה אפילו לעסוק במונחים טעונים כל כך, מה גם שאוטופיה היא באמת מציאות בלתי מציאותית מעצם הגדרתה (ומשמעות המילה אוטופיה, כידוע, היא 'שום מקום'). אני מוכן להסתפק בעולם שמתפקד בצורה סבירה – עולם שלא נמצא על דרך המלך לעבר טוטאליטאריות, אסונות אקולוגים, פערים חברתיים מתרחבים, וקטסטרופות גלובליות. אז תתייחסו בבקשה למושג אוטופיה כאן כפשוט שם קוד לעולם מתוקן פחות או יותר, גם אם לא מושלם.

הסיבה שאני ספקן יותר לגבי האפשרות של פסיכדלים להביא אוטופיה בכוחות עצמם היא שככל שהשנים חלפו נאלצתי להכיר בתפקיד שממלאים גורמים ותהליכים מבניים, טכנולוגיים וחברתיים ממאירים שהולכים ומתחזקים בעשרות השנים האחרונות. הגורמים הללו חזקים כל כך שללא הסרתם נידונות גם הטרנספורמציות (המופלאות) שמציעים משני תודעה פסיכדליים לחברה ולתרבות לעלות על שרטון. כמו שאמר היסטוריון תרבות הנגד והסייבר פרד טרנר בכנס בלונדון, מה שרבים מהאקטיביסטים הרדיקלים עדיין לא הפנימו הוא ששינוי תודעה אינו מספיק בפני עצמו. כדי להשפיע רעיונות חדשים חייבים למצוא לעצמם ביטוי ממש בתוך המוסדות ומוקדי הכח שמתוכם מנוהלת החברה. זו הסיבה שתנועת אוקיופיי התפזרה לכל עבר לאחר שעזבה את הכיכרות ואילו מפלגת התה הרפובליקנית שולטת בקונגרס.

וזה לא שלא היו השגים בעשרות השנים האחרונות. תנועות המיעוטים ושיח הזהויות (פמיניזם, להט"בים, שחורים וכו') היוו את היסוד החיוני והמצליח ביותר בתנועות המחאה החברתית של 40 השנה האחרונות. בעשור האחרון הן הראו שקבוצה של פעילים מסורים העושים שימוש בטכניקות חדשות יכולות לקרוא תיגר על הנורמות השליטות בחברה ולשנות אותן מהבסיס (ואליהם הצטרפו, בהצלחה מוגבלת יותר, גם תנועות שעשו זאת בנושאים סביבתיים ושל זכויות בעלי חיים, למשל). אלו תנועות חשובות מאין כמוהן, אבל ההצלחה שלהן לא מעודדת אותי משום שלחווייתי הן אומנם מציעות שיפור דרמטי למצב העניינים של מיעוטים בחברה (שזה בפני עצמו דבר חשוב, כמובן) אבל הן לא מציעות חזון אמיתי לגבי מצב החברה עצמה. העיסוק המתגבר של החברה שלנו בתיקון היחס למיעוטים יכול להראות לפעמים כמו גיזום אסתטי שנערך לעלווה של צמח שחולה מהשורש – המערכות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והאקולוגיות. הם מוציאים את הדוקים שבשולי הערימה אבל לא עוסקים או מתיימרים אפילו לעסוק בפלונטר הגדול שהתרבות שלנו נמצאת בו כיום ובבעיות השורש שמאפיינות את הפלונטר הזה- הניגוד הבסיסי בין השיטה הכלכלית שלנו לאפשרות הקיום על כוכב בר קיימא, האופי מעצים הפערים של תצורת הרשת האלקטרונית שבה מתקיימת התרבות שלנו, ההסתמכות של החברה שלנו על מערכות מחשבים שמנהלות אותה בצורה עיוורת ומבלי להתחשב בתוצאות האנושיות, השליטה של בעלי הון ואינטרסים בפוליטיקה ובתקשורת, והנטייה של מערכות התקשורת שלנו למנוע כל דיון בבעיות המהותיות ולעודד במקום שיח סנסציוני מתלהם וחשיבה פשטנית ורדודה.

עם גיא פוקס בלואס

בלילה לפני שעזבתי את אנגליה נסעתי לצפות בחגיגת המדורות הגדולה של יום גיא פוקס בלואס (Lewes). פוקס, למי שלא זוכר, היה מהפכן קתולי שניסה ב-1605 לבצע הפיכה כושלת נגד המונרכיה הפרוטסטנטית על ידי פיצוץ הפרלמנט הבריטי התנקשות בחייו של המלך ג'יימס הראשון, אלא שהמזימה שלו נתגלתה ופוקס נתפס והוצא להורג. מאז אותו היום, האומה הבריטית חוגגת את התאריך הזה בתהלוכות, זיקוקים ומדורות ענק שבהן מעלים על המוקד דמויות ענק של גיא פוקס ופוליטיקאים שנואים.

כאוס פירומאני בלואס

כאוס פירומאני בלואס

אל החגיגות ב-Lewes, שהן המפורסמות ביותר בכל אנגליה, הגעתי באדיבותו של ליאור רוזמן, חוקר המח הישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' ושארח אותי במהלך הביקור שלי. את יריית הפתיחה לחלק העיקרי של הערב סיפק גיא פוקס שעלה באש בלהבות ענק ואחריו הגיעה חבורת חשמני דמיקולו נישאים על קתדרה נוסעת וחמושים ברמקולים וגלימות לבנות חגיגיות עם מצנפות לבנות סטייל הקו-קלוקס-קלאן. התפקיד של החברה האלה היה לקרוא לתוך הרמקולים ססמאות קתוליות נבובות בטונים מרגיזים על מנת לייצג קריקטורה של הקתולים השנואים ולגרות את כל הפרחחים בקהל שבילו את החודשים האחרונים באיסוף נפצים וחומרי להבה. קצת כמו השעיר לעזאזל היהודי, מטרתם של חשמני הדמה הללו הייתה להוות אובייקט שאליו אפשר לכוון את השנאה ולהשליך עליו נפצים וחפצים בוערים. אבל החשמנים המגוחכים היו רק המתאבן לקראת המנה הראשית שהיא ההעלאה במוקד של פוליטיקאים ודמויות אחרות מהווי העולם והממלכה, בעוד הקהל מרבה לצעוק "Burn him" במיטב מסורת ציד המכשפות.

lewes3

כמי שעורך בשבע השנים האחרונות את האתר Daily Psychedelic Video, יצא לי בשנים האחרונות לחזות הרבה אסתטיקה פסיכדלית אבל שום דבר שראיתי עד כה לא היה פסיכדלי כמו להבות הענק שפרצו מגופו של גיא פוקס כשהעלו אותו באש. הייתי בברנינג מן, וראיתי את האיש בוער ואת המקדש עולה באש, אבל השריפה בלואס הייתה בסדרי גודל שונים לחלוטין. מדובר כאן, קחו בחשבון, בחבורות פירומאנים אדריכלי להבות מקצוענים ומאורגנים היטב שמתעסקים בתחום כבר מאות שנים ומתמחים בבניית מבני-מדורה שימקסמו את גובה, עוצמת ומשך הלהבות. בוידיואים שיש ב-Daily Psychedelic יש לא מעט שנוצרים על ידי אלגוריתמים שמחקים את תנועת הזרימה האוניברסלית – הזרימה שמאפיינת את המים, והעננים והאש. זה נחמד ולפעמים גם יפהפה לצפות בסרטונים כאלה כשהם עשויים היטב וברזולוציה גבוהה, אבל זה לא התקרב לחוויה של להביט בלהבות הענק של לואס, בזרמים הגועשים של האש והעשן שעלו אל השמיים רושפים וזועמים. החוויה הייתה קמאית, אטיביסטית ועוצמתית כל כך שבשלב מסוים הקהל הגדול כולו השתתק ועל פני כולם הייתה נסוכה הבעה של השתאות קדמונית לנוכח הנשגב שבאש. בשלב הזה אף אחד כבר לא החזיק פלאפון או מצלמה ביד – היה ברור שהרגע הזה נוכח ועצום כל כך שאין אפילו טעם לנסות ללכוד אותו בעדשת הטלפון. אפשר היה רק להיות נוכח ברגע הזה ולצפות בכוחות השריפה וההרס העצומים שעלו מהלהבות האדירות שבתוכן ניתן היה לראות את סוף ההיסטוריה כולה.

בזמן שצפיתי וחיוך אדיר על פני בלהבות העולות לשמים לא יכולתי שלא לחשוב שוב על כך שהלהבות הללו יפות ופסיכדליות כל כך בעיני משום שהדינמיקה של התנועה שלהן היא ייצוג ויזואלי של האלגוריתמים שבבסיסם של חוקי הקוסמוס וההרמוניה שלו אותם החוקים האוניברסליים שמעצבים את זרימת המים, והעננים, והאש. מה שהפך את הידיעה הזו למטלטלת וחריפה במיוחד היה הידיעה כי אותם חוקים קוסמיים שמעצבים את זרימת כוחות הטבע הללו הם גם אלה שמעצבים את זרימת הכסף והמידע בשווקים הבנלאומיים – אותם חוקים עיוורים ויפהפיים שיצרו את העולם הזה, שהאדם רתם אותם לצרכי הטכנולוגיה וניהול השווקים, ושעשויים בהמשך להביא לחורבן הציביליזציה.

lewes5

בשריפות על המוקד שמתרחשות בלואס יש משהו שמזכיר גירוש שדים המוני וטיהור קולקטיבי. וכשהעלנו בסוף הערב לקול תשואות ההמון את דמותו של דונלד טראמפ על המוקד הקהל היה באקסטזה כללית. בעוד טראמפ עולה בלהבות התעופפו לו מהשיער והישבן אנספור זיקוקים שטסו לשמיים והתפוצצו שם בקולות רמים, וכל זיקוק שהתעופף לו היה עוד קתרזיס קטן בלראות את עצמנו מטהרים עצמנו באופן קולקטיבי וסימבולי מדמותו של הנוכל הגזען ושונא הנשים שעשוי להפוך מחר לנשיא ארה"ב. "Yeah, Fuck of you punk" קרא מישהו במבטא מעמד פועלים אנגלי שגרם לי עונג ולרגע קצר הייתי מסופק לחלוטין מהגאולה שהערב הזה סיפק – האשליה שאפשר פשוט להעלות את כל החלאות על המוקד ולסגור עניין. ביני לבין עצמי השמעתי תפילה שכמו בובת וודו, הלהבות הללו גם יאכלו את טראמפ עצמו ושיתחפף לו במהרה מבמת ההיסטוריה כמו בן דמותו הלוהב. בתוכי ידעתי שגם אם טראמפ עצמו יעלה בלהבות הדבר הזה לא ישנה הרבה לגבי תופעת הטראמפיזם ושורשיה.

מצב האוטופיה בעולם דיסטופי

גם Hypernomalization, מסתיים עם טראמפ ופוטין שאת שניהם הוא מציג כתוצאה הסופית של תהליך זוחל ומתמשך שבו נסוגה התרבות מעיסוק במציאות עצמה לטובת עיסוק בדימויים. פוטין וטראמפ, טוען קרטיס, הם שני יצוגים של אותה תופעה: פוליטיקה פוסט-מודרנית שבה כבר לא משנה מה מתרחש בפועל בעולם הממשי, שבה מרוב מניפולציות אף אחד כבר לא יודע באמת מה מתרחש באמת. העולם נשלט על ידי מניפולציות של דעת הציבור שכל קשר בינן לבין המציאות בשטח הוא מקרי בהחלט. הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים איבדו אמונה שניתן לכוון את מהלך העולם או אף לדעת מהו.

putin-lewes

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים של אדם קרטיס זה שהוא לא מרגיש צורך לסיים אותם באיזה מסר אופטימי מצוץ בסגנון אמריקאי. היפרנורמליזציה מסתיים בקולאז' דימויים מתוך המציאות העכשווית שמציגים את השוקת השבורה שבפניה ניצב בימים אלו הציבור הגלובלי. קרטיס לא מעמיד פנים שיש לו פתרון או שהוא אפילו יודע לאן דברים הולכים. השבר שהוא מדבר עליו עמוק אולי יותר מכל שבר אחר בהיסטוריה האנושית – מצב חסר תקדים שבו איש אינו יודע איך להמשיך מכאן: לא הפוליטיקאים, לא הבירוקרטים, לא הציבור, ואפילו לא הרדיקלים והמהפכנים. יש רעיונות טובים ונקודתיים לגבי מה אפשר לשנות – אבל מעט מאוד אנשים שמציעים איך לבצע את השינוי המערכתי הנדרש ולהגיע מהתרבות הנוכחית וחסרת התוחלת לעולם חדש, צודק ובר קיימא. העולם, כך נדמה, הפך מורכב מדי בשביל שהציבור יוכל לנהל עליו דיון מושכל, בוודאי בתרבות המדיה בת ימינו. ואולי העולם הפך מורכב מדי בשביל שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, יוכל להבין אותו, של לא לדבר על להתמודד עם מלוא רמות מורכבותו הפרקטלית. יש מי שאמר שהאנושות עדיין מתמודדת עם השלכות המהפכה הניאוליתית ונטישת אורח החיים הציידי-לקטי. כשחיינו בקבוצות קטנות של לקטים המציאות הייתה כזו שהמוח האנושי שלנו ידע להבין אותה ולפעול בתוכה – כעת אנחנו חיים בקבוצות גדולות והטרוגניות כל כך ובתוך מערכות טכנולוגיות ענפות כל כך שהאדם ניצב חסר אונים למולן, ולא רק האדם הפשוט אלא גם הפוליטיקאים שאמורים להתוות את הדרך ולנווט את העניינים, אבל כל מה שהם יודעים להציע הוא תיקונים קטנים על מסלול כמעט בלתי נמנע לעתיד חשוך ובלתי ברור.

בניגוד לקרטיס חשוב לי לסיים בקצת אופטימיות, והאופטימיות שלי נובעת מכמה סיבות. ראשית מכך שההיסטוריה מלאה בברבורים שחורים, הנבואה ניתנה לשוטים, והחורבן הבלתי נמנע כביכול של הציביליזציה בת זמננו עוד יהווה תמריץ ללא מעט שינויים רדיקליים בעשורים הקרובים – כך שאי אפשר לשלול שום אפשרות, חוץ משיהיה משעמם. אבל מעבר לכך, בניגוד לקרטיס אני מאמין בתפקיד של המימד הרוחני והדתי ובאפשרות שלו להציע לא רק נחמה אלא תשובה של ממש גם על רקע העידן הזה וזוועותיו. קרטיס מפנה ב-Hypernomalization  חצי ביקורת כלפי התרבות המערבית של העיסוק בעצמי ובמשמעות האישית ולא חוסך שבטו מתרבות הסייבר ומהמורשת הפסיכדלית של שנות השישים בפרט. הביקורת הזו נכונה וחשובה, אבל היא גם חלקית ומוטה כי גם המימד הפוליטי הוא כלי ריק ללא המימד פנימי, כי פוליטיקה בלי נשמה היא פגומה ממהותה, וכי חיפוש עצמי יכול וצריך להיות חלק ממסע המוביל לפעולה בעולם. בתוך כל רגע נתון בהיסטוריה הפגומה של האנושות החוויה הפנימית היא ההשגחה הפרטית – ההבטחה שנתונה בידינו לגאולה וישועה האישית בתוך סדום ועמורה ובתוך גוג ומגוג, והיא זו שמכילה בתוכה גם דגם לישועה הכללית. אני לא יודע מה יעלה בגורל העולם ואני חרד לעתידו, אבל בהשראתה של אתי הילסום האלמותית אני מחויב להמשיך להאבק במימד החיצוני וגם במימד הפנימי. צפו בסרט של אדם קרטיס, כי הוא חיבור חשוב מאין כמוהו על העולם בן ימינו והתהליכים שעצבו את המשבר שבו נמצאת כיום האנושות. צפו בו ואז תקראו את השמיים שבתוכי של אתי הילסום ותמשיכו להאבק על העולם הזה, על להיות בני אדם גם במקומות שאין בו בני אדם, על להמשיך לשאת את נס האנושיות, הרכות והחמלה מול הגזענות, הגסות והאלימות, על להמשיך להאמין שיש אפשרות לעולם טוב יותר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נור  On 23 בנובמבר 2016 at 10:30

    אין דבר כזה "המציאות עצמה". בני אדם תמיד משתמשים בתיווך של הדימוי כדי להבין את מה שמחוץ להם וזה כולל את גופם שלהם. אפשר לומר שלבני אדם אין גוף אלא דימוי הגוף שהוא הסיפור שהם מספרים לעצמם על גופם. תמיד זה הדימוי או הסיפור והשאלה היא מהו תוכן הדימויים ובאיזה רמת צפיפות הם מצויים. המשמעות של היפרנורמליזציה הוא בדיוק הריבוי המטורף והצפוף של הדימוי של מה זה נורמלי. זהו גידול ממאיר של דימויים מכיוון שככל שהצפיפות שלהם גדלה כך יכולת ההכלה והשליטה שלנו עליהם מתרופפת. בפועל מדובר במצב של עומס ריגשי יוצא דופן שכתגובת נגד מייצר השטחה של שחור ולבן פשוט כדי לשרוד. כך נוצר מצב שבעוד ישנם אנשים שמסוגלים להכיל (עדיין) את הריבוי, רבים אחרים קורסים תחתיו ובוחרים שמה שנראה לנו כשטחי.

  • RadicaLifeStyle  On 25 בינואר 2017 at 14:27

    היי עידו, יש לך מושג מאיפה אפשר להשיג את הסרט היפר-נורמליזציה עם תרגום לעברית?
    תודה (:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: