טכנומיסטיקה

וואו, איך בכלל לנסות לסכם את היומיים האחרונים והכנס הפסיכדלי הישראלי.

הכנס שקיימנו ביום חמישי היה אחד הימים הכי יפים שהיו לי בחיים ובוודאי היום שקיבלתי בו הכי הרבה אהבה. זה קצת הרגיש כמו להיות נער בר מצווה בטקס מיוחד ומופלא שכולם בו עולים לתורה. איזו התרגשות.

בחוויה של מי שעמד על הקווים מהבוקר עד הלילה וסימן לדוברים בשלטים את הזמן שנותר להם זה היה יום די סוחט. בסיומו, אחרי 14 שעות של להיות עם האצבע על הדופק ברמת הדקה מתוך ניסיון שלא לחרוג מגבלות הזמן הדוחקות ואף מופרכות שהטיל לוח הזמנים של הועידה שתכננתי אני עצמי, רמות האדרנלין התחרו רק ברמות העייפות.

מתוך מושב הערב של הכנס. צילם יאיר גולוב.

הלו"ז של הכנס היה מלא מאוד. כנראה יותר מדי, וזה היה מאתגר מבחינות מסוימות אבל גם מתגמל ומשכר. התכנון של המושב השני שאורכו היה ארבע וחצי שעות, עם שתי הפסקות של 15 דקות בלבד, היה בוודאי מנוגד להיגיון המסורתי לגבי האופן בו מרווחים יום הרצאות, אבל יצר בקונסטלציה הזו גם אפקט פסיכדלי די מעניין. ההרצאות היו כל כך טובות והקהל היה כל כך בתוך העניינים שלא רק שלא איבדנו את הפוקוס, אלא שהאינטנסיביות רק הפכה את זה לחוויה עזה עוד יותר. החוויה הייתה של נסיקה קולקטיבית מתמשכת שכללה רק הפסקות קצרות לשאיפת אוויר – כמו מעגל של פייפ די.אמ.טי. זה הרגיש כאילו מהרצאה להרצאה אנחנו רק עולים ומתעלים יחדיו, מטפסים הלאה לרקיע, וכל המושב הפך לסוג של לימוד משותף ממוקד לראש וגם ללב. ממקום הישיבה שלי בשורה הראשונה יכולתי להרגיש את האנרגיה של 400 איש מרוכזים וחיוניים נושפת בעורפי. חלק מהדוברים באו אלי אחרי האירוע לומר לי שזה היה קהל בלתי רגיל להופיע מולו.

קשה לתאר לאנשים שלא היו בועידה פסיכדלית איך זה מרגיש להיות באירוע כזה. רמת המיקוד של הקהל היא גבוהה ברמה שלא פוגשים בהרבה כנסים אחרים. החוויה של המפגש של הקהילה; של קהל גדול שמגיע מתוך עניין אמיתי ולהוט לנושא, ורצון למפגש אנושי עם האחרים – יוצרת איזושהי חוויה של התעלות תודעתית עזה. בועידות פסיכדליות שביקרתי בהן בעבר בחו"ל התחוללה אצלי התחושה הזו של טריפ – של מתיחה וכיווץ משותפים של חוש הזמן, של עוצמות מוגברות של חוויה ונוכחות. יצאתי מהן מסוחרר ובאופוריה. אפילו שהאירוע ביום חמישי היה בן יום אחד בלבד, במהלך הכנס באו אלי כל מיני אנשים ואמרו לי שהכנס כל כך עוצמתי ומעצים עבורם שהם מרגישים כאילו הם בתוך טריפ, ואיזו זכות מופלאה להדליק מאות אנשים ככה באמצע תל אביב באמצע השבוע.

כשהתחלתי אני להתעניין בפסיכדלים לפני כ-15 שנה מה שחסר לי מאוד היה מקום לפגוש אנשים עם אותו סוג של עניין בחומרים משני תודעה. זה גם מה שהפך עבורי תמיד את המפגש עם אנשים פסיכדלים למרגש כל כך. כשפגשת אותם הרגשת הרבה פעמים שאתם חולקים איזו פרספקטיבה משותפת על העולם, זכרון חוויה משותפת שיוצר ביניכם סוג של אחווה.

מתוך הפאנל של הערב. על הבמה מימין לשמאל: דר' ריק דבלין, בעז וכטל, נטלי גינסברג, אנכי, פרופ' אנתוני בוזיס, דר' אריק דיוויס, דר' תומר פרסיקו. צילום: יאיר גולוב

כשבעז יניב ואני הקמנו את מגזין לפסיכונאוט, סרטון גיוס ההמונים לגיליון הראשון פתח במילים שהקהילה הפסיכדלית הישראלית זקוקה לבית. לפסיכונאוט היה צעד חשוב בכיוון. הוא קידם יפה את ההבנה שיש בכלל בארץ שיח על פסיכדליה. הרעיון של מגזין פסיכדלי ישראלי, שנראה היה הזוי ב-2013 כשהגיליון הראשון של לפסיכונאוט יצא, כבר אינו כזה היום. אבל ביום חמישי כשהסתכלתי על הקהל שהגיע לבית ציוני אמריקה הרגשתי שליום אחד הבית הפסיכדלי הזה עמד וקיים במלוא הדרו. זו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שהקהילה של האנשים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדליים נפגשה בייצוג מקיף ומגוון כל כך: מפרופ' חגי רם שדיבר על היסטוריה של החשיש בפלסטין/ישראל לדר' דניאל נווה שנתן הרצאה מחשמלת על פרקטיקות של שינוי תודעה בקרב חברות של ציידים לקטים, מליאור רוזמן שדיבר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בדכאון לנדב נוימן שדיבר על פסיכדליה בשירה העברית מדר' גליה תנאי שדיברה על פסיכדליה ומיינדפולנס לבעז וכטל שדיבר על טיפולי איבוגה. זו הייתה פעם הראשונה שהחבורה הזו של כל אנשים שמתעניינים בפסיכדליה משלל כיווני החברה, התרבות, האקטיביזם והרפואה נפגשה בהרכב מלא (עד כמה שניתן). פתאום עמדה שם בהפסקות בלובי של בית ציוני אמריקה חבורה של 400 איש שנפגשת לראשונה בפורמט כזה ויכולת לראות חבורות חדשות נוצרות ושיחות וחיבורים.

ואני חושב שזה היה הדבר אולי הכי מרגש בכל האירוע הזה, לראות את הקהילה הזו חיה וקיימת, מתגבשת ומתחזקת והמחשבה שהייתה לי הזכות להטות לזה כתף ולתרום משהו לכך שבשנת 2017 תהיה בישראל תרבות של מחקר וחשיבה על פסיכדלים.

תודה לכל מי שנטל חלק באירוע המופלא שזה היה. למרצים שהביאו את עצמם ב-200%, לקהל שגרם לבית ציוני אמריקה להרגיש כמו יד אליהו של הפסיכדליה. ולבסוף, אני רוצה להודות תודה מיוחדת לאילן לוי מהוצאת פראג שפנה אלי לפני שמונה חודשים והציע לי לארגן יחד ועידה פסיכדלית. הרעיון של ועידה פסיכדלית ישראלית הסתובב לי בראש כבר שנים אבל לולא היוזמה של אילן והנכונות שלו להרים את הכפפה הזו ולגרום לזה לקרות בשטח אין לדעת מתי ואם בכלל זה היה יוצא אל הפועל. סחטיין, ריספקט ותודתי העמוקה!

פתיחת מושב הערב של הכנס. צילום: יאיר גולוב..

להלן דברתי הפתיחה שנשאתי בתחילת הכנס.

משנים תודעה – דברי פתיחה

גבירותי ורבותי, קהל נכבד,

זה תענוג בלתי רגיל בשבילי לפתוח את הועידה הפסיכדלית הישראלית הרשונה "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על תרבות, חברה וריפוי."

ההתכנסות הזו מהווה מבחינות רבות שיא של תהליך ארוך של צמיחה במודעות ובשיח על פסיכדלים כאן בישראל. במובנים רבים, מדובר בפריחה מאוחרת, תוצאה של הבדלי לחצים היסטוריים ותרבותיים. לפני 50 שנה, ביוני 1967, נפתח בארה"ב מה שנהוג לקרוא לו "קיץ האהבה" תקופה של התנסות פסיכדלית והשפעה פסיכדלית חסרת תקדים על החברה והתרבות. במקביל לחגיגות היובל של קיץ האהבה, אנחנו בישראל מציינים החודש 50 שנה למלחמה שהתרחשה באותו זמן בדיוק וששינתה את פני המדינה והמזה"ת.

בתקופת הגל הפסיכדלי של שנות השישים הישראלים היו עסוקים בדברים אחרים לחלוטין. בישראל לא היה לנו מעולם קיץ של אהבה.

העובדה שבשנת 2017, 50 שנה לאחר קיץ האהבה שמעולם לא התרחש כאן, מתקיים בישראל כנס ראשון על פסיכדליה נותנת לי תחושה של צדק פואטי, אבל העיתוי אינו מקרי כמובן. בכל העולם מתרחש כרגע רנסנס פסיכדלי. 50 שנה אחרי שלסד, פסילוסיבין ופסיכדלים אחרים הוצאו מחוץ לחוק המחקר הרפואי בפסיכדלים משיג תוצאות חסרות תקדים. יש תחזיות על כך שחומרים פסיכדלים יאושרו כתרופות עד אמצע העשור הבא, ואפילו קודם.

הרבה מים עברו בירקון מאז שדוד אבידן יצא למסע הלסד שלו, ושיונה וולך הזהירה בשירים שלה מפני מסעות כאלה בדיוק. בזמן הזה התפתחה בארץ תרבות טראנס ורייב ענפה ששמעה יצא למרחוק והשימוש בפסיכדלים הלך והפך מקובל ונפוץ יותר – אבל רק בעשור האחרון, במקביל להופעה המחודשת והצמיחה של המחקר העולמי בחומרים פסיכדלים, החל השיח הישראלי על הנושא לקפוץ מדרגה. בין מחקר חלוצי ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, למעגלי שאמאניזם ורפואה, לנטוורק פסיכדלי, לתרבות מתרחבת של כתיבה ותרגומים על פסיכדליה – יש לא מעט סימנים לכך שהציבור בישראל בשל לשיח מורכב ורציני יותר על פסידליה. כמי שזכה לצפות בתהליך הזה מקרוב, אני יכול רק להעיד על הסקרנות והצמא האדירים שאני נתקל בהם בכל מקום שאני מגיע לשוחח על הנושא הזה. אנשים כמהים לדעת עוד על החוויה הפסיכדלית, על המשמעות שלה ומה שיש לה לתרום לנו ולתרבות שלנו.

ההיסטוריה הפסיכדלית כמובן ארוכה בהרבה מהקונטקסט הישראלי. למעשה השורשים שלה עמוקים יותר עוד מהופעת הדתות הממוסדות והרפואה. היסטוריונים וארכיאולוגים הורו לנו שלשימוש השאמאני בפסיכדלים על מנת ליצור קשר עם עולמות הרוח יש מורשת בת אלפי ורבבות שנה. התרבות הפסיכדלית קדמה לא רק לדתות הממוסדות, אלא כנראה היוותה במובנים רבים את ההשראה להן ולמושגים כמו הנשמה והחיים שלאחר המוות.

חומרים פסיכדלים גם זכו למעמד מקודש בחברות העתיקות שמהן התפתחה התרבות שלנו. ביוון העתיקה, אפלטון, אריסטו, קיקרו ורבים אחרים מאצילי החברה היוונית השתתפו במיסטריות האלויזיות, חגיגות פסיכונאוטיות איזוטריות שנערכו בעיר אלויזיס שביוון ושבמסגרתן יחידי הסגולה של החברה שתו משקה בשם קיקאון, עברו חניכה תודעתית וזכו להתוודע לסודות היקום והבריאה. הריג ודה, הטקסט ההינדואיסטי העתיק ביותר מספר על השימוש הטקסי בסומה – משקה פסיכואקטיבי שהשותים אותו רואים את האור והופכים לבני אלמוות.

אבל איזה קשר יש בכלל בין הבכחנליות הקדומות הללו לתרבות בת יומנו? מה יש להזיות ולאמונות התפלות של תרבויות פרימיטיביות ללמד אותנו בעידן המודרני והמתקדם בו אנו מצויים?

יש כמה וכמה סיבות טובות למה פסיכדלים צריכים לעניין אותנו בעידן הנוכחי, ומדוע מבחינות רבות הם לא רק שלא איבדו מחשיבותם אלא דווקא הופכים רלבנטיים מאי פעם.

הציביליזציה הטכנולוגית המפותחת והמתקדמת שלנו אמנם מספקת לנו נוחות חומרית שמלכי העבר יכלו רק לחלום עליה, אבל בו זמנית אנחנו כחברה סובלים מאיבוד דרך ומשמעות. שכיחותן של תחלואות הנפש: הדכאון, הטראומה והחרדה נסקה עשרות מונים במהלך העשורים האחרונים, וגם העליה המסחררת במתן תרופות מרשם לא הצליחה למתן את המגמה הזו ולו במעט. תלושים מהמטריקס של הטבע, הקהילה והתודעה, וזרוקים לתוך מטריקס ניאו-ליברלי של צרכנות ושל אני כפרויקט מיתוג, הנתינים של העולם המודרני נאחזים בנואשות במסכים אלקטרוניים מצפצפים שבאמצעותם הם מנסים להפיג את חרדותיהם מעולם בלתי יציב שהופשט מקהילה וערכים – אלא שהמסכים האלה אמנם מפיגים את הסימפטומים אבל גם מעמיקים את המועקה הפנימית. במקביל, גם טבען של הסכנות שאורבות לאדם המודרני השתנה מן היסוד. גורמי המוות השכיחים ביותר כבר אינם קשורים לתברואה או מגיפות אלא מחלות "סגנון חיים," Lifestyle disease, כמו סכרת, לחץ דם, מחלות לב, וסרטן, שנגרמות על ידי סגנון החיים המודרני והופכות לחלק אינטגרלי של החיים במערב.

פסיכדלים מציעים גישה אחרת באופן רדיקלי לטיפול באתגרים הללו. כחומרים שמעצימים את תפיסת וחווית המשמעות, הם מסייעים למצוא מחדש משמעות בעולם ולהתגבר על טראומה ודכאון. בחברה חרדתית שחבריה חשים ניכור מצמת מעצמם, מסביבתם ומאחרים, הם מסייעים לפתוח את הלב ולגלות מחדש קשר אנושי וקרבה עם משפחה, חברים וקהילה. ומכיוון שפסיכדלים מסייעים לנו לצאת רגע מהאוטומטים הרגשיים והמחשבתיים שלנו ולפתח פרספקטיבה רחבה יותר על החיים שלנו, הם מסוגלים גם לתמוך בפיתוח הרגלים בריאים יותר לגוף ולנפש ולהוות פתרון רדיקלי למחלות סגנון חיים כמו סכרת, לחץ דם ומחלות לב שהפכו לגורם התמותה השכיח ביותר בחברה. אחד התחומים שבהם החשיבות של הפסיכדלים הכי גדולה היא למחלות סגנון חיים כאלה אבל זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו כי יש לו משמעות רדיקלית בהרבה של שינוי האופן בו אנחנו תופסים בריאות וטיפול רפואי.

העולם שלנו נמצא כיום במשבר חסר תקדים: חמור כל כך שעצם הדיבור עליו בחברה הפך למעשה בלתי מנומס. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אקולוגי שמאיים על קיומו של המין האנושי ושמתודלק על ידי סגנון חיים מנוכר מהטבע, ותרבות צריכה בלתי מרוסנת שמדלדלת במהירות את המשאבים שבהם כולנו תלויים. גם כאן, יש לפסיכדלים מסר חשוב שאנו יכולים להאזין לו. חוויות פסיכדליות הן קטליזטורים לקשר מחודש עם עולם הטבע, למודעות מוגברת לקשרים שקושרים יחד את כל צורות החיים על הכוכב הזה, והן מציגות מודוס של קיום שבו חוויות צרכניות מפנות את מרכז הבמה לחיבור אנושי וחיבור עם הטבע. החוויות הללו מציגות פרדיגמה חלופית שדרושה לנו כרגע אנושות, משום שהמשבר שבפניו אנחנו נמצאים אינו רק משבר פוליטי, כלכלי, טכנולוגי או אפילו אקולוגי – זהו משבר, כפי שהצביע קרישנמורטי, שהוא משבר של תודעה.

אלברט איינשטיין אמר שכדי להתגבר על הבעיות שיצרה רמת תודעה מסוימת אנחנו נדרשים לפרספקטיבה של רמת תודעה אחרת. מצבי תודעה אלטרנטיביים יכולים להוות כלים כדי לקבל פרספקטיבה חדשה, רחבה ופוריה יותר על האתגרים שעומדים בפנינו בעידן הנוכחי ועל ואופן שבו אנחנו עשויים להתמודד איתם. הפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לומר שפסיכדלים הם אמנם רק אחת משורה של טכניקות היכולות לסייע בהתעוררות, אלא שהן הטכניקה האמינה והמהירה ביותר, ובמצב החירום שעולמנו נמצא בו הזמן אוזל במהירות.

חוויות פסיכדליות לא יכולות להחליף עבודה רוחנית, והן גם לא יכולות להחליף את המהפכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות שצריכות להתרחש כדי ליצור עולם טוב, בטוח והוגן יותר.  אבל הן כן יכולות להיות קטליזטור שמסייע לעורר מחדש את מרכזי האמונה והדמיון של החברה שלנו, שדרושים כל כך כדי להחלץ מהמשבר הנוכחי.

בקהילה הפסיכדלית נהוג לומר שאין זה מקרה שהלסד התגלה ממש באותו הזמן שבו פותחה פצצת האטום. הלסד, נהגו לומר בשנות השישים, הוא כח החיים המאזן של כח המוות האטומי שהתגלה בלוס אלמוס. אולי יש גם היגיון פואטי מסוג זה בצמיחה המחודשת של המחקר וההתעניינות בפסיכדלים בתקופה הזו על שלל אתגריה.

אני רוצה להודות לכם ולברך אתכם על כך שאתם לוקחים חלק במה שהוא אירוע היסטורי בקנה מידה מקומי. כנס פסיכדלי ישראלי ראשון.

יש לנו היום נבחרת מרשימה של דוברים, שכוללת כמה מהאנשים שמובילים כיום את המחקר  וההגות הפסיכדלים בעולם. אבל מה שמשמח אותי עוד יותר זו נבחרת הדוברים הישראלית שלנו. זו הפעם הראשונה שקבוצה נרחבת כל כך של חוקרים, אקטיביסטים ואנשי רוח ישראלים נפגשים כדי לדבר ברצינות על פסיכדליה וזה אירוע שיש לחגוג אותו.

יש לנו תוכנית עשירה ומגוון של דוברים שעוסקים בנושא הפסיכדלי מכיוונים של אנתרופולוגיה, היסטוריה וחברה, של אקטיביזם ושל אמנות. ותהיה לנו גם סדרה של הרצאות על הפוטנציאל התרפויטי של החומרים הללו: על מזעור נזקים בפסיכדליה, על פסיכדליה ומיינדפולנס, על מחקר ה-MDMA בפוסט טראומה, ועל שורה של טיפולים חדשניים בדיכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין. לבסוף אנחנו נקנח את היום המלא הזה בשיחה על השאלות הגדולות יותר שעל הפרק עבור המחקר הפסיכדלי ועבור המקום של הפסיכדליה בתרבות.

אני מאחל לכולכם יום מוצלח, מלמד ופורה של התוודעות לנושאים ורעיונות חדשים. אני גם מזכיר שבסיום האירוע כולכם מוזמנים להמשיך איתנו למסיבה הפסיכדלית שתתקיים במועדון התדר בבית רומנו, שם אנחנו נמשיך את החגיגות עם תיקלוטים פסיכדלים, הקרנות וידאו פסיכדליות, תערוכת אמנות פסיכדלית ועוד הפתעות.

תודה רבה.