טכנומיסטיקה

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.