איך לקרוא: עקרונות לקריאה מזינה, משמחת וחכמה בעידן הדיגיטלי

כיצד להיות תולעת ספרים מאושרת בעידן של רשתות דיגיטליות. עקרונות יצירתיים עבור הקורא בן הזמן לכבוד שבוע הספר 2019

את הפוסט הזה אני מסיים לכתוב לאחר שהמערכת הפוליטית בישראל יוצאת לסיבוב בחירות חוזר שעלותו האמיתית – מעבר לכספית והציבורית – היא חודשים נוספים של טפטוף שיטתי של רעלנים פוליטיים לתודעות האזרחים.

בחירות 2019 הראשונות הרגישו כמו זיהום המוחדר בעירוי לתודעה: צרורות של מסרים דמגוגיים, מניפולטיבים, גזעניים או סתם אלימים המכוונים לזרוע בתודעה טינה וחרדה. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות שממלאים את תפריט הקריאה של רבים מאיתנו הופכים בסביבה תרבותית כזו למסעדות מזון נפש מהיר וממאיר.

מעייף ומדכא לקרוא מה שלאתרי חדשות יש לספר על הפוליטיקה והמציאות, אבל קיימות גם אפשרויות אחרות. כקוראים אנחנו יכולים להיות נתונים לחסדי ההרגלים שלנו, או לשאוף לצאת מתוכם ולפתח הרגלים קריאה ותודעה בריאים ומספקים יותר. זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.

אני מתחיל את הפוסט הזה בהקדמה על מצב הקריאה בנוף התרבותי בן זמננו שמטרתה להסביר קצת ממה שקרה לקריאה בעשורים האחרונים. אם דיון תיאורטי כזה מעניין אתכם, המשיכו כאן. ואם אתם רוצים להגיע ישירות לעצות הפרקטיות דלגו ישירות לכותרת "עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי."

הקדמה בנושא קריאה בעידן הדיגיטלי

האם גם אתם הייתם רוצים לקרוא יותר? כמעט כל מי שאני מכיר היה רוצה לקרוא יותר וכולם היו רוצים ששגרת הקריאה שלהם שלהם תכלול יותר ספרים טובים ומזינים: ספרים שיגרמו להם להרגיש משהו עמוק, יפוצצו להם את הראש, ויחלצו אותם מתוך מסחטת המוחות של המדיה החברתית. אנחנו חיים בעידן של תת-תזונה ספרותית ואחת ההשפעות הפרדקוסליות שלו היא שבעידן הדיגיטלי המשיכה של קריאת עומק לא רק שלא פחתה, אלא דווקא גברה, כמו פריט מזון מסוים שנעלם מהתפריט והפך נחשק במיוחד. בהשוואה לאפקט המתיש והמרוקן של ריצה על גלגל העכברים של המדיה החברתית, האיכויות המרפאות והתרפויטיות של ספר במיטה ברורות מאי פעם. ועדיין רוב מי שאני מכיר מתקשים להכניס יותר זמן קריאה איכותי לחיים שלהם. על פי סקרים אנשים כיום קוראים 30% פחות מאשר לפני 15 שנה, והאמריקאי הצעיר קורא ספרים ומגזינים בממוצע שבע דקות ביום. זה לא המון. בוודאי לא בהשוואה לעשר השעות שהוא מבלה מול מסכים.

יש סיבות טובות לנתונים הללו. חוויית הקריאה הקלאסית, החוויה של לשבת במקום אחד ולשקוע בטקסט אחד נמשך לאורך מספר שעות לא הולמת את הרגלי צריכת המדיה שלנו בעידן הדיגיטלי.

מוחו של האדם הדיגיטלי בתחילת המאה ה-21 מאומן לצפות לשורות ארוכות של גירויים אינטראקטיביים קצרים, שמתחלפים מדי מספר שניות או לכל היותר דקות. יש לו פחות יכולת ואולי גם פחות רצון לשקוע במחשבה אחת על פיתוחיה ורבדיה למשך פרק זמן ארוך. הנסיון לקרוא טקסט ארוך או מורכב נקטע לעיתים קרובות על ידי בדיקה חוזרת ונשנית של הרשתות החברתיות, והקטיעות הופכות לעיתים קרובות למנה העיקרית. הספר ננטש בצד.

שני סוגי קריאה: קריאה לינארית וקריאת היפר

כדי להבין מה קרה לקריאה בעשורים האחרונים מאז הופעת הרשת צריך להבחין בין שתי צורות של קריאה שהחוקרים בתקופתנו מבחינים ביניהם: הקריאה הלינארית (הקלאסית) והקריאה ההיפרטקסטואלית.

פתח עידן חדש בקריאה. יוהאנס גוטנברג.

קריאה קלאסית (לינארית, גוטנברגית) היא חוויה פנימית, בעלת קצב מתון הדורשת מחויבות מצידו של הקורא. זוהי קריאה ברצף טקסט קלאסי שיש לו התחלה אמצע וסוף והמתקיים בנפרד מטקסטים אחרים וצורות מדיה אחרות. היא אינה אינטראקטיבית ודורשת ריכוז מתמשך ברעיונות ומושגים המפותחים זה לצד זה ברשת עשירה שיצר הכותב.

הקריאה ההיפר-טקסטואלית, לעומתה, הופיעה עם הופעת הטקסט הדיגיטלי. זוהי קריאה בטקסטים קצרים, לעיתים מרובי כותבים, המחוברים זה בזה באמצעות לינקים ואלגוריתמים ומשולבים לעיתים בסוגים נוספים של מדיה כמו וידאו ותמונות. היא דינאמית יותר באופיה, מתקדמת בקצב גבוה יותר, וקוראיה עושים שימוש מוגבר בדילוגים, רפרוף, סריקה מהירה של הטקסט ובגישה סלקטיבית תכליתית המשתמשת בחיפוש וסריקה לצורך זיהוי קטעי מפתח וחילוץ מידע רלבנטי.

כשמדברים על סוף הקריאה מדברים לרוב על האתגרים הניצבים בפני הרגלי הקריאה הגוטנברגים. הקריאה עצמה אינה נעלמת. למעשה יש מדדים רבים שמצביעים על כך שאנחנו קוראים וכותבים יותר מאי פעם. אלא שהטבע של הקריאה השתנה. הקריאה הקלאסית והלינארית מפנה את מקומה למוד חדש של קריאת-היפר התואם יותר את טבע המדיה והתודעה בעידן הנוכחי.

המשבר אינו משבר של "המילה הכתובת" אלא משבר של המילה המודפסת. בעידן המיילים והמסרים המידיים, שהחליפו במקרים רבים את שיחות הטלפון ואת השיחות בארבע עיניים, השימוש במילה הכתובה התעצם והגיע למימדים חדשים, אלא שהקריאה הדיגיטלית אינה שקולה לקריאה הגוטנברגית וברוב המקרים היא אף חותרת תחתיה. הנטיה שלה למעברים מהירים בין יישומים ופלטפורמות מקצרת את תשומת הלב, מלמדת את מערכת העצבים להסתמך על גירויים קלילים המתחלפים זה בזה בקצב מהיר, ובאופן זה שומטת את הקרקע מהכישורים הדרושים לקריאה הלינארית.

צרותיה של הקריאה הקלאסית לא התחילו עם הסמרטפונים או האינטרנט. תחזיות על סוף עידן הקריאה העמוקה ממלאות את התרבות המערבית כבר מזה מאה שנה ויותר. מרשל מקלוהן הצביע כבר ב-1962 על מתווה המהפכה המתגבשת – שבה גלקסיית גוטנברג —העולם התרבותי שנוצר בהשראת הדפוס— ואדם גוטנברג—האדם שנוצק בדמותו של הדפוס והשפעותיו על המחשבה— הולכים ומפנים את מקומם לאדם מרושת הניזון מזרמי מידע אלקטרונים והינו חלק מכפר גלובלי של אותות מהבהבים ומיידיים. לפניו היו גם אסכולת פרנקפורט ומושג חרושת התרבות שטען שצורות תרבות פופולריות וקלילות מחליפות צורות מעודנות יותר של הנאה תרבותית.

התימה של מות הקריאה ותיקה, אבל כמו דברים רבים בעידן שלנו שיש להם שורשים עתיקים, הפעם זה מרגיש שונה, כמו אפוקליפסה של המילה המודפסת. בארוחת צהריים משפחתית התברר לי לאחרונה שתלמידים במערכת החינוך הישראלית כבר לא נדרשים כלל לקרוא ספרים במהלך לימודיהם: רק תקצירים. אחיינים שסיימו את חוק לימודיהם זה מכבר סיפרו שאף אחד בשכבת הגיל שלהם לא קורא.

אין לי רצון להשתלח כאן בדור הצעיר, מה גם שגסיסת הקריאה משותפת לתרבות כולה, ולנטיה הגוברת להחליף את הקריאה בסדרות טלויזיה, סמארטפונים ורשתות חברתיות. ובכל זאת, יש משהו מטלטל בהופעתו של דור שלא ידע את הספר מעודו. הדור שמהפך חזרה את מגמת האוריינות.

קריאה כאלטרנטיבה תרבותית

מחברות פרה-אורייניות (פרה-אלפבתיות), התרבות האנושית התפתחה לתרבויות אורייניות, מוגדרות כתב. כעת אנחנו הופכים במידה רבה לחברות פוסט-אורייניות. את העידן החדש הזה של דורות חדשים שלא מכירים כלל את חוויית הקריאה ניתן לתאר כמעט במונחים של ג'נוסייד תרבותי. אנשים קוראים הופכים למיעוט הולך ומדולדל בעולם של מסכים.

זה עצוב, כי לגסיסה של הרגלי הקריאה הלינארים של התרבות שלנו יש השלכות מרחיקות לכת ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. קריאה לינארית מקושרת ליכולת לעקוב אחר טיעונים מורכבים ולהכיל בעיות מורכבות – יכולת שדרושה לנו באופן נואש בעידן של אתגרים סביבתיים וגיאופוליטיים מורכבים. התוצאה של העלמות הקריאה העמוקה היא במידה רבה פוליטיקת ADHD פופוליסטית שתואמת את המאפיינים של ציבור בעל הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית. ניל פוסטמן טען בספרו בידור עד מוות שהיכולת לנהל דיון מושכל ומעמיק הייתה אחת הקורבנות הראשונים של הטלויזיה. קשה עדיין להעריך את הנזק (או התועלת) שהמהפכה הדיגיטלית גרמה לפוליטיקה, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא שינתה שוב את דפוסי החשיבה וההתנהגות הפוליטיים.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא קריאה מזינה ואיכותית היא כמובן פנימית. קריאת ספרים היא אלטרנטיבה קוגניטיבית חתרנית בעולם של תרבות שמהללת צריכה מהירה והפרעות קשב וריכוז. כל שעה של קריאה היא שעה יקרה שבה המח שלנו מאומן בצורת פעולה אלטרנטיבית שהולכת ונעלמת, שבה הוא חושב ומתפתח מחוץ למערכות ביג-דאטה ומעקב, שבה הוא לומד למקד את תשומת הלב שלו במקום לפזר. בעולם שמקדש חוויות צרכניות מהירות שמתחלפות במהירות מסחררת ומותירות אותנו בלתי מסופקים, הקריאה היא הזמנה לצאת ממרוץ העכברים של הצריכה ולהתחבר לקצב של תקופות אחרות, של צורות מדיה עתיקות. אחרי אלפי שנים של מדיה, ויותר ממאה שנה לתוך מהפכת המדיה האלקטרונית, לספר אין עדיין מתחרים של ממש מבחינת מי שמעוניין להכנס למים העמוקים של המחשבה. אחרי עשרים שנה של רנסנס טלוויזיוני חסר תקדים, אני מהסס לטעון שלספרות במיטבה יש עומק שאין לטלויזיה במיטבה, אבל בכל מה שקשור לקריאה עיונית, למחשבה, ולרצון להבין העולם לעומק, אני לא מכיר מדיה שמתחרה בספר.

עקרונות לקריאה טובה יותר בעידן הדיגיטלי

 הבוז למבצעים – איך לקנות ספרים

בדרך כלל אני אדם מחושב מבחינה כלכלית. ספרים זה המקום האחד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז כאוות נפשי, להיות אימפולסיבי בהתאם למה שמתחשק לי לקרוא ולהתעלם באלגנטיות ממבצעים והנחות. ויש לזה כמה סיבות: אידאולוגיות, כלכליות, וגם רגשיות.

ספר טוב עולה 40 עד 80 ש"ח, הוא מציע שעות ארוכות של שהות צמודה עם מח מבריק והוא יכול לשנות את החיים.

אם אתם מעריכים את הזמן שלכם ולו קצת, נראה שאין החלטה כלכלית שגויה יותר מלקנות לעצמכם ספר בינוני במבצע שיעלה לכם 40 ש"ח במקום ספר מעולה במחיר מלא של 80 ש"ח.

אני קורא איטי שאוהב להקדיש תשומת לב למה שאני קורא ולעבד אותו במתינות. הזמן שלוקח לי לקרוא ספר ממוצע נע בין 10 ל-30 שעות (בתלוי בשפה, באורך וברמת הכתיבה של הספר). על פי חישוב מהיר, אם כן, קריאה היא אחת מצורות הבילוי הזולות ביותר הקיימות. בהשוואה לבילוי בקולנוע (25 ש"ח לשעה), בבאר או מסעדה (30-50 ש"ח לשעה), או בהופעה (עשרות עד מאות שקלים לשעה), שעת קריאה בספר שנקנה במחיר מלא עולה בין 1-5 ש"ח.

הבוז למבצעי הספרים. קראו בדיוק מה שבא לכם

קריאה היא הפעילות הכלכלית והשווה ביותר לכל נפש. שעת עבודה אחת בשכר מינימום יכולה לממן כמה וכמה שעות טובות של קריאה בטקסט איכותי (מודפס על נייר, ברשת יש כמובן אינספור פידיאפים חינם). המשוואה היא פשוטה. במקום לחסוך כמה עשרות שקלים שהעובד הממוצע מרוויח בשעה ולבזבז כמה עשרות שעות על ספר בינוני, עדיף לשלם קצת יותר ולבלות את הזמן הפנוי והיקר שלנו עם ספר שמצדיק את זה. הבוז למבצעי הספרים.

קריאה היא גם פעילות סביבתית ומוסרית. בעולם שאנשים בו מקריבים את עתיד הדור הבא על מזבח הצורך המומצא לצאת פעמיים בשנה לחופשת סקי, האמירה הידועה של פסקאל על כך שכל צרותיה של האנושית נובעות מאי יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר שלו מקבלת נופך חדש המותאם לעידן של קריסה סביבתית וכלכלה אקולוגית חדשה. יש אמנם מי שיעקמו את אפם על ספרים המודפסים מעצים אולם בהשוואה לנסיעות לחו"ל, הופעות בפארק הירקון, או סטייק במסעדה – קריאה של שעות ארוכות בחבילת דפים היא אחת הדרכים הצנועות ביותר להותיר טביעת רגל פחמנית.

ולבסוף, לבזבז כסף על ספרים זו גם פעילות פילנתרופית חשובה — כי זו אחת הדרכים העיקריות לתמוך בסופרים, בהוצאות ספרים ובצורת חשיבה שהולכת ונעלמת מהעולם ושהעולם זקוק לה כיום באופן נואש מאי פעם.

השורה התחתונה: תקנו את הספרים שאתם רוצים לקרוא. לא את אלה שברשימת ההנחות.

 איך לקרוא ספרים

דלגו בספר כאוות נפשכם. זה הספר שלכם! המשקיע הפילוסוף, נאבאל ראביקאנט

"לימוד אמיתי מתחיל בספריה. הוא מתחיל בספרים. אם אתם אוהבים לקרוא, לעולם לא תצטרכו ללכת לבית הספר. כל אחד יכול ללמוד לאהוב לקרוא. אל תרגישו שאתם חייבים לקרוא משהו שאתם לא רוצים לקרוא (…) ושנית, אל תרגישו את החובה לסיים איזשהו ספר. אל תתייחסו לספר כאל מסה לינארית שעליכם לקרוא בסדר מסוים מתחילתה עד סופה. נצלו את החופש לדלג ממקום למקום. זה הספר שלכם! (…) השחרור הזה, החופש הזה, מאפשר לי לקרוא."

נאבאל ראביקאנט, משקיע הון סיכון ופילוסוף חובב

תמיד הייתי קורא איטי, ועשרות שנים של קריאה אינטנסיבית לא לימדו אותי אחרת. קריאה איטית יכולה להרגיש כמו מכשול, והמכשול מתעצם כשמוסיפים לו את החיבה לסימונים ורשימות שמלווים אצלי את הקריאה. זה בסדר מבחינתי, אני קורא איטי ושמח שמוצא אושר ונוחות בשהות בטקסט. ובכל זאת, כקורא איטי שנדרש לברור לו עדיפויות, מצאתי השראה בראיון הזה עם היזם הפילוסוף נאבאל ראביקאנט.

ראביקאנט הוא פרט מייצג של סוגה כללית יותר של משקיעים ויזמים פילוסופים: אינטלקטואלים אוטודידקטיים מעולם הטכנולוגיה, הכלכלה והיזמות. הוא מהווה דוגמה מובהקת לזן מסוים של הוגה דעות קליפורני שנטוע עמוק בתרבויות ההון סיכון, הטכנולוגיה והשיפור העצמי אבל גם בפילוסופיה, ברעיונות גדולים ובספרות היפה. דוגמאות אחרות כוללות אנשים כגון נאסים ניקולאס טאלב, טימותי פריס ופיטר תיל. אם הוגי דעות מעוררי מחלוקת כמו ג'ורדן פיטרסן, סם האריס וג'ו רוגן זכו לכינוי ה-Intellectual Dark Web, רשת אפלה אינטלקטואלית שקוראת תיגר על תרבות התקינות הפוליטית, הרי שאנשים כדוגמת ראביקאנט מסמלים יקום אינטלקטואלי נסתר נוסף התואם את נטיותיהם הליברטריאניות של תרבות הקפיטליזם, הטכנולוגיה והשיפור העצמי בן זמננו.

הכותרות עשויות להרתיע, אבל לראביקאנט יש מספר אבחנות שימושיות בנוגע להרגלי קריאה, שבכוחן לשחרר ולהעצים קוראים בעידן עודף המידע.

האבחנה הראשונה של נאביקאנט נוגעת למקום בו כולנו למדנו לקרוא: מערכת החינוך. הרגלי הקריאה של רבים מאיתנו, ראביקאנט טוען, כבולים למוסכמות והרגלים שאימצנו במערכת החינוך ושמכבידים על החופש האינטלקטואלי שלנו. ההרגל התודעתי הראשון שעלינו לשבור על פי ראביקאנט היא תחושת החובה שבה אנחנו מסיימים ספרים כאילו היו מטלה שניתנה לנו על ידי המורה בבית הספר. לתחושת החובה הזו יש בסיס חיובי אבל לעיתים קרובות היא מובילה לתוצאות הפוכות. היא גורמת לנו להתקע עם ספר בינוני שאיבדנו את החשק לקרוא בו במקום להתחיל עם הספר ששמענו עליו אתמול ושמדגדג לנו באמת.

קריאה היא המקום להיות בו אימפולסיביים. החכמה היא לתפוס את תשומת הלב והתודעה שלנו ברגע הנכון, כשהם צמאים וכשרים לקלוט רעיון מסוים. אם ספר מסוים תופס את תשומת הלב שלכם, קחו אותו ליד עכשיו ותתחילו בו לקרוא. מי יודע אם עוד חצי שנה, אחרי שתתייאשו מהספר שאתם קוראים כרגע, וכשתעברו את שלושת הספרים שתכננתם לקרוא אחריו, הספר הזה עדיין יהיה לכם רלבנטי באותה מידה.

וזה מוביל לחוק השני של ראביקאנט. אל תסתפקו בספר אחד. קראו תמיד כמה ספרים בו זמנית. נכון, יש היגיון גם בריכוז בספר אחד, כאשר הוא שובה אותנו לחלוטין, בוודאי כשמדובר בספרי פרוזה. ומצד שני, ראביקאנט מוצא יתרונות מרובים בקריאה מקבילה. כשאנחנו קוראים ספר אחד בלבד אנחנו צריכים להיות במצב רוח וברגע הנכון בשביל לקרוא בו. כאשר יש לנו כמה ספרים שאנחנו קוראים בהם בו זמנית כל ספר מתאים למצב רוח אחר.

ספר אחד יתאים לימים שבהם אנחנו עייפים ומחפשים קריאה קלה, ספר אחר יתאים לימים שבהם הראש שלנו מחפש גירוי עמוק ומאתגר. כשאנחנו חיים בפוליאמוריה ספרותית אנחנו לא מחויבים למאהב אינטלקטואלי יחיד ויכולים לעופף בין פרחי הרוח כמו יונקי דבש מאושרים. לכל רגע ניתן למצוא את הספר הנכון. היתרון הנוסף שיש לקריאה ממוקבלת, לטענת ראביקאנט הוא שקריאה בהפסקות מרווחות מסייעת למח לקלוט ולהטמיע את המידע. אם תקראו יותר ספרים בו זמנית, ראביקאנט טוען, אתם תזכרו יותר.

חוק הקריאה השלישי והאחרון של ראביקאנט הוא שלא חייבים לקרוא על פי הסדר. "הבעיה עם ספרים היא שכדי לכתוב ספר,לפרסם ספר פיזי שמודפס על נייר, דורש הרבה עבודה וכסף. לפעמים אנשים כורכים ספרים ארוכים סביב רעיונות פשוטים … זו הסיבה שאני נמנע מכל הספרים בקטגוריית העסקים והעזרה העצמית, משום שבדרך כלל יש שם רעיון אחד טוב שקבור במאות ואלפי עמודים מלאים באנקדוטות." אם גם אתם מכירים את התחושה של קריאה בספר שרצוף בסיפורים אנקדוטלים שמבהירים שוב ושוב את אותו רעיון אבל מספקים מעט מאוד חידוש או ערך אינטלקטואלי אמיתי, לחוק השלישי של רביקאנט יש פוטנציאל משחרר אמיתי.

כמו שלא חייבים לקרוא כל ספר עד הסוף, כך גם לא חייבים להתחיל כל ספר בהתחלה. במקום לקרוא 25 פרקים מיותרים כדי  להגיע לפרק 26 שהוא זה שעניין אותנו מלכתחילה, אפשר לקפוץ מיד לפרק שחשוב לנו ולראות אחר כך אם אנחנו רוצים לחזור לפרקים שקדמו לו. את ההשראה לחוק השלישי ראביקאנט לקח דווקא מעולם הבלוגים. כשאנחנו נתקלים בבלוג מעניין שיש בו מאות רבות של רשימות (כמו הבלוג הזה!) אנחנו לא נקרא את כל הרשימות הללו מיד. לרוב נמצא לעצמנו את שתיים או שלוש הרשימות שמעניינות אותנו באותו רגע ונקרא אותן. בהמשך אולי נחזור לרשימות אחרות ונקרא אותן על פי הצורך. ראביקאנט מציע לקרוא ספרים כמו בלוג. הצעה שנויה במחלוקת – כי לספרים בניגוד לבלוגים יש גם זרימה והיגיון פנימי, אבל כזו שיש בה כדי לשחרר את התודעה הכבולה מדי של קוראים רבים.

לא כל חוקי הקריאה ראביקאנט באים לי בקלות. אני אוהב לקרוא ספרים קאבר-טו-קאבר, ויש לי עדיין רשימות ארוכות מדי של ספרים שאני רוצה לקרוא. ראביקאנט קורא תיגר על הרגלי קריאה ישנים ויהיו מי שיראו שבדילוגים שלו בין ובתוך ספרים חוסר כבוד לטקסט. ועדיין, בנוף הקריאה. הדיגיטלית המתגבש, שהופך את הקריאה בספר לדינוזאור, המהפכה הראביקאנטית נראית לי הכרחית. היא עוזרת למקד את הקריאה במה שחשוב, התשוקה והרלבנטיות, ולהפוך אותה אפקטיבית יותר מבלי לאבד את המאפיינים החשובים.

לקריאה על פי העקרונות של ראביקאנט יש שלוש יתרונות בולטים. היא תגרום לכם:

  1. לקרוא יותר – כי תמיד יהיה לכם משהו מעניין לקרוא.
  2. לזכור ולהבין יותר – כי תקראו דברים שמעניינים אתכם יותר והם יקלטו טוב יותר בראש.
  3. להפיק ערך יותר פר מילה/פסקה/עמוד – בגלל שתדלגו על ספרים טובים פחות או על חלקים בינוניים בספרים.

ולבסוף אני רוצה להוסיף עיקרון נוסף ורביעי שמצאתי אצל ראביקאנט כמו גם אצל פילוסוף הפופ השווייצרי-בריטי אלן דה בוטון — הקריאה החוזרת. דה בוטון מתייחס לכומר ולרב הדורשים בבית התפילה כמי שזוכרים עקרון חשוב שמערכת החינוך שלנו ההומניסטית שכחה לפני אלפי שנה: אנחנו זוכרים רק את מה שאנחנו חוזרים עליו פעמים רבות. הדרשה בבית התפילה חוזרת לעיתים קרובות על אותם הרעיונות ואותם העקרונות מתוך הבנה שבלי חזרה אין הטמעה.

זה לא מספיק ללמוד משהו פעם אחת, כפי שהדבר מתרחש במערכת החינוך שלנו. אם אנחנו רוצים שהידע וההבנה יחלחלו באמת אנחנו צריכים לחזור אל הלימוד שוב ושוב כמו שעושים הכומר והרב. כשאנחנו מוצאים את הספר הזה שפוגש אותנו ומרחיב אותנו באמת, אם אנחנו רוצים להפוך את הלימודים שנמצאים בו לחלק אמיתי בתוכנו, עלינו לשוב אליו — אחרת חלקיקי הידע והתובנה שעברו דרכנו בקריאה בו יפלטו מתוכנו במהירות. כמו שאמר מישהו: אני לא רוצה לקרוא אלף ספרים חדשים, אני רוצה לקרוא את מאה הספרים הטובים ביותר שוב ושוב.

השורה התחתונה: אל תרגישו מחויבים לקרוא ספר עד הסוף. קראו כמה ספרים במקביל. הרגישו בנח לדלג קדימה ואחורה בתוך הספר, ולחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כך תקראו יותר, תזכרו יותר ותהנו יותר מהקריאה.

 איך לקרוא אקטואליה

לפעמים עדיף לקרוא את אותו הספר עשר פעמים מאשר לקרוא עשרה ספרים שונים. אלן דה בוטון.

לקריאה, כבר אמרנו, יש יתרונות רבים. למרבה הצער, מעט מהם אם בכלל מצויים באתרי החדשות החביבים עליכם. וכאן האבחנה בין קריאה מזינה לקריאה ממאירה הופכת חשובה עוד יותר. בניגוד לקריאה ברומן היסטורי על תקופת ההשכלה או בספר עיון על ההיסטוריה של הכסף — לקריאה באתרי חדשות אין הרבה ערך ארוך טווח.

כמו שהעיר אלן דה בוטון, רוב הידיעות באתרי החדשות הם למעשה אותן הידיעה הנכתבת בדרכים שונות: הפשיזם עולה, האקלים משתולל, הדמוקרטיות רועדות. אין בידיעות הללו כדי לספק הקשר או הבנה עמוקה יותר של התהליכים הללו. למעשה הן נכתבות באופנים מניפולטיביים שמטרתן העיקרית היא לחטוף את תשומת הלב שלנו ולחלץ ממנה תגובות עזות של כעס, התקוממות או ייאוש, שאינן הולמות את האינטרס של הבריאות הנפשית שלנו. גרוע מכך, רבות מאותן ידיעות הן למעשה ספינים מהונדסים שמיועדים לתמרן את קהל הקוראים כציבור ולהפנות את תשומת הלב שלו לנושאים הנוחים למחוללי הדיון.

על רקע הציניות והספקנות שרבים מצרכני החדשות בני זמננו מתהדרים בה, די מדהים להשוות את האדיקות שבה אנשים מנסים לא להיות פראיירים ולקמץ בכל שקל כשהם נותנים לכותבים (כמו למצוא דרכים יצירתיות להגיע לתוכן וחלילה לא לשלם אף שקל לחומת התשלום של איזשהו עיתון או מגזין) לקלות שבה הם מעניקים בנדיבות מתשומת הלב היקרה שלהם לגורמים מניפולטיביים ועוינים. אנחנו אוחזים היטב בכסף שלנו אבל מאפשרים לאנשים ממאירים (טראמפ, ביבי, מירי רגב) או צורות מדיה ממאירות (קליקבייטס, ידיעות צהובות, ספינים פוליטיים) לחטוף מאיתנו את תשומת הלב שלנו ולמקד אותה בהתאם לרצונם. אנחנו מקמצים בהשקעה בתודעה שלנו ונדיבים כלפי מי שחפצים להשתלט עליה למטרות עוינות.

אנחנו מכורים לקליקבייטס, לספינים ולידיעות צהובות. אלו סמי המדיה הקלילים שמסייעים לנו להתניע את היום ולמלא את הרגעים המשמימים. אבל המחיר התודעתי שלהם כבד וככל שנהיה כנים יותר לגבי התפקיד שלהם בעיצוב התודעה, כן ייטב. הפונקציה העיקרית של אתרי חדשות בעידן הדיגיטלי אינה ליידע, אלא לספק את הצורך בגירויים קצרים ומהירים שיענו על השעמום וחוסר הנחת של חיי היום יום.

יהיו כמובן מי שיאמרו שחשוב לקרוא חדשות כי אם לא נקרא אותן לא נדע מה מתרחש ונשאיר את הזירה לאותן דמויות נכלוליות שעליהם מדווחים לנו במדורי החדשות. יש בדעה הזו היגיון וצדק מסוים ובכל זאת אני רוצה לקרוא תיגר על הנרטיב הזה באמצעות הסיפור האישי ההתמכרות והגמילה שעברתי מאתרי חדשות דיגיטליים.

המקום הראשון שהתאווה שלי לידע התפרצה בו הייתה כנראה בעיתון היומי. התחלתי לקרוא עיתונים בגיל 7 וכל בוקר היו מגישים לי ההורים למיטה את עיתון 'הארץ' שאיתו הייתי פותח את היום. הקריאה בעיתון הייתה אחד ההרגלים המספקים והמשמחים ביותר שהכרתי כילד, וכשקריאה בחדשות מהעולם הייתה משולבת בקערת דגני בוקר השמחה בכלל לא ידעה גבולות.

אחר כך הגיע האינטרנט, עזבתי את המהדורה המודפסת שנשארה בבית ההורים, והתחלתי לקרוא חדשות אונליין. על פניו קשה היה להבחין בהבדל בין הקריאה אונליין לבין זו של המהדורה המודפסת אבל ככל שהשנים חלפו שמתי לב למספר הבדלים חשובים.

הידיעות במהדורה המודפסת היו דומות לאלו שהופיעו במהדורת האונליין אבל הקונטקסט היה שונה מאוד. כתבות מכעיסות או מטרידות זכו לנראות גבוהה יותר באונליין. הכותרות באונליין נטו להיות מניפולטיביות, מקוממות ואלרמיסטיות יותר. וגם דפוסי הצריכה היו שונים. העיתון היומי לא היה מתעדכן לאורך היום. גרסת האונליין, כן, ואחת התוצאות הייתה החזרה הנצחית אל העיתון ואל הטרדות הקוגניטיביות שהעתיר עלי בסיקור חסר הקץ והסנסציוני לעיתים של תהליכי העומק המטרידים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם.

על כל השינויים הללו אלו יש להוסיף את הטוקבקיסטים. הו, הטוקבקיסטים! אותו עדר גסי רוח אלימים שאיחלו לי ולשכמותי גורל אכזר, שכתבו כדי להכעיס, ושלפעמים היה נדמה שהם מאיימים לסחוף גם אותי לתודעת הביבים שלהם. לא היה לי ברור לגמרי למה אני חוזר וקורא בטוקבקים האלה. הרי הם עושים לי רע. ובכל זאת, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי גולל מטה כדי לראות מה נכתב שם הפעם.

התוצאות לא היו נעימות. מה שהיה פעם הרגל משמח הפך להרגל נרקוטי. השילוב הלא מומלץ גם כך בין אוכל לקריאה הפך לשילוב ממאיר עוד יותר בין אוכל לתחושות כעס, ייאוש ומצוקה נפשית שהחדשות עוררו. אפילו בתקופות שהתגורתי מחוץ לישראל האספקה הסדירה של חדשות מהארץ מצאה איך למרר את חיי. החדשות הפכו לנגיף המצוי בכל וממלא את התודעה שלי בכעס וייאוש. אז למה בעצם? למה אני מכניס את הנגיף הזה לגוף התודעה שלי ברצון חופשי?

הנימוק שהזכרתי קודם נראה תקופה ארוכה כמו סיבה טובה. אני לא רוצה לעצום את העיניים בפני המתרחש בעולם. שנים תירצתי לעצמי את הקריאה שלי בחדשות באופן הזה. אני קורא כדי להתעדכן, כדי להיות מודע למה שקורה, כדי לא לעצום עיניים.

כדי למזער נזקים ניסיתי לצמצם את הקריאה בעיתונות ישראלית ולתרגל את השפות הזרות שלי: לקרוא את מדורי החוץ בעיתונים בריטים, ספרדים או גרמנים. המקומות האלה הפעילו אותי פחות ומילאו אותי בתחושת חיוניות לשונית.

בינתיים יצא לי גם להקשיב לאלן דה בוטון מציג את הביקורת שלו על החדשות: החדשות מציגות לנו ורסיות שונות של אותו סיפור בסיסי אחד, בעוד ועוד אצטלות. כן, אני כבר יודע שהגזענות פושה בחברה הישראלית, ואני יודע שממשל טראמפ עושה ככל יכולתו כדי לחבל בנסיונות להגן על הסביבה. זה לא אומר שעלי להתעדכן מדי כמה שעות בכל מאורע מקומם שמתרחש בהקשר זה. אין בזה היגיון, ובעיקר אין בזה חמלה כלפי הנפש הרגישה שלי שזקוקה לאקולוגיית מידע שתאפשר לה חיים של שקט ורווחה.

מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר באקונומיסט. היה בו משהו שהחזיר לי את תחושת רוממות הרוח והתודעה שהקריאה בעיתון היומי סיפקה לי לפני שנים רבות. לא בגלל שבאקונומיסט היו בשורות מעודדות יותר בהכרח, אלא משום שהרגשתי שיש בחוויה הזו משהו מרחיב ומעצים תודעה.

התחושה הזו התחדדה במיוחד בביקור בוואהאקה, מקסיקו. אחרי יום משוגע עם החברים מההוסטל מצאתי שיותר מבירות על הגג עם החברים, הדבר שהכי כיף לי בסוף היום הוא להזדחל חזרה לדרגש ולקרוא כתבות באקונומיסט. לשותפה שלי במיטת הקומותיים זה נראה מוזר. אבל מבחינתי ביקור בוואהאקה וקריאה באקונומיסט היו שתי פעילויות משלימות. לקרוא באקונומיסט מרגיש כמו יציאה לסיבוב בזק ברחבי העולם: לקפוץ למייאנמאר להתעדכן על מצב התרבות המקומי, ואז לטוקיו לעדכון על מצב הרוח בקרב הדור הצעיר ומשם לדיווח על מצב השפות הילידיות בברזיל, ואז להספיק עוד דיווחון אחרון על ההתפתחויות האחרונות בצמרת הצבא הפקיסטני. בתוך חצי שעה כבר חזרתי ממסע מסביב לעולם ונחתתי חזרה במיטה מוכן לשינה. האקונומיסט איפשר לי להקיף את העולם ב35 דקות.

יש עוד משהו ששובה את ליבי באקונומיסט. האופן שבו הוא מציג לקורא את המורכבות האינסופית של המציאות: המדינות השכנות לסין במזרח הרחוק מקוות לנצל את מלחמת הסחר עם ארה"ב כדי לחטוף ממנה את השליטה בשווקים של טקסטיל או שבבים, אבל זה לא כל כך פשוט – כי הן תלויות בשוק הסיני בעצמן, וכי כולן יחדיו קטנות מסין, כך שעלויות הייצור שם עולות גם הן במהירות / הלאומנים בסין יוצאים נגד להקות הבנים המטופחות מדי שנשים צעירות נוהות אחריהן וטוענים שהם תוצאה של הדור המפונק והלא גברי מספיק של הילדים היחידים, אבל זה לא כזה פשוט ושופרות המשטר משמיעים קולות סותרים בנושא משום שללהקות הבנים המלוקקות יש ערך עבור מותגים שמשווקים לנשים צעירות, ומשום שהמשטר בסופו של דבר מעדיף אותם על תרבות הרוק וההיפ-הופ הקשוחות והמרדניות יותר / קרנות השקעה ירוקות המתעדפות השקעה בחברות העונות על קנה מידה סביבתיים וחברתיים  והופכות אופנתיות וחזקות יותר, אבל גם כאן יש קוץ באליה, כי השקעה אתית וירוקה הופכת במקרים רבים לשם קוד להשקעה בחברות סקנדינביות ולהדרת ההשקעה ממדינות מתפתחות שהסטנדרטים הירוקים בהם ירודים.

העולם שהאקונומיסט מתאר מורכב, לא צפוי ומלא בעיטורים ופיתוחים מורכבים המנוגדים באופן בולט לחוויית השחור-לבן שרוה העיתונים היומיים מציעים. הפסיפס הגיאופוליטי של האקונומיסט עזר לי לראות בו שוב את היופי והחן שבעולם. קריאה בעיתון חזרה להיות חוויה פסיכדלית.

קריאה באקונומיסט היא כמו טיסת ביעף מעל פסיפס התרבויות והסוגיות שמטריד את החברה האנושית. היא מעידה יותר מכל ספר בודד על כך שפסיפס הבעיות והסוגיות שטורדות את הפלנטה מורכב ועשיר יותר מכל סכמה אידאולוגית אחת. באופן הזה האקונומיסט ומגזינים אחרים מסוגו מספקים אופציה קוגניטיבית חשובה שהיא מעין תרפיה לנטיה המונומאנית שמאפיינת את התרבות שלנו כיום. וכמובן אין לראות בדברים כאן המלצה לקרוא את האקונומיסט דווקא (למרות שהוא מגזין מצוין בעיני) אלא המלצה שקשורה פחות בתוכן ויותר במדיום של האקונומיסט ובאופן שבו הוא גורם לנו לעבד מידע. מגזינים אחרים מסוגו עשויים כמובן למלא את הצורך לא פחות טוב.

בשנים האחרונות הפחתתי דרסטית בצריכת חדשות האונליין שלי. לפעמים אני מסוגל לעבור שבוע שלם או יותר מבלי שבדקתי את המתרחש בעולם באותו שבוע דווקא. ההנחה היא שאם זה חשוב מספיק זה יגיע לאוזני גם ככה. האם זה אומר שאני מעודכן פחות בנוגע למצב בעולם, לשחקנים המרכזיים, לאתגרים המרכזיים ולמגמות העיקריות. בכלל לא, רמת הניתוח וההבנה שלי רק משתפרת בעקבות קריאה בחומרים מעמיקים יותר שאינם נתונים לגחמות הקליקבייטס ולקצב התזזיתי של ערוצי האקטואליה. לעומת זאת ההשפעות מעודדות החרדה והדכאון שהיו נגרמות לי כתוצאה מקריאת חדשות אונליין הצטמצמו דרמטית.

השורה התחתונה: תמשיכו לקרוא על המתרחש בעולם אבל העדיפו חומרים מודפסים על פני חדשות אונליין ומגזינים על פני עיתונים יומיים.

כסיכום

"יש כח עצום בקריאה (…) ישנם כישורים וכשרונות רבים שאנשים מפתחים בחיים. הדבר האדיר בקריאה הוא שאתה יכול להשתמש בה כדי ללמוד כל כישור. ללמוד ללמוד זה המטא-כישור האולטימטיבי. אני מאמין שאתה יכול ללמוד איך להיות בריא, איך להיות בכושר, איך להיות שמח, איך לנהל מערכות יחסים טובות, איך להצליח. את הכל הדברים האלה ניתן ללמוד, כך שאם לומדים ללמוד זה קלף מנצח, זה אס. זה ג'וקר. אפשר להשתמש בו כדי לזכות בכל כישור אחר, וכל זה מתחיל בקריאה."

נאבאל ראביקאנט, משקיע ופילוסוף

השבוע, בשבוע הספר 2019, אני חוגג עשור לפרסום טכנומיסטיקה, ספר שאחד הפרקים בו גורס שספרים הם הפסיכדליים האמיתיים, מרחיבי התודעה האמיתיים. כשאני קורא את הציטוט הזה של ראביקאנט אני לא יכול שלא להזדהות. קריאה היא כנראה ההרגל החשוב יותר שרכשתי בימי חיי. אני לא יודע מי ואיפה הייתי בלי קריאה, אבל כל כך הרבה מהיכולות והמתנות שקיבלתי לאורך השנים הגיעו באמצעותה.

בתחילת המאה ה-21 ישנם קולות גוברים הטוענים שפס זמנה של הקריאה, שפס זמנם של ספרים. כיום, נשמעת הטענה, הדרך המועדפת ללמוד היא באמצעות וידיואים ומשחקים ואם יש מקום לטקסט הרי שאורכו צריך להתאים לטווח הריכוז המתקצר, לחוקי הפלטפורמה ולהעדפות האלגוריתם. לדעתי זוהי תפיסה פשטנית ושטחית. גם כיום במאה ה-21, קריאה הייתה ונותרה האופציה הראשונה במעלה למי שמעוניינים לחקור, להעמיק ולנהל חיי תודעה עשירים ומלאים יותר. מי שמעריך את האפשרות לחיים כאלה לא נטש ולא ינטוש אותה. אם הקריאה אכן חוזרת והופכת להרגל נישה שמאפיין קבוצות אליטיסטיות ומצומצמות יש לכך מחיר אמיתי עבור החברה כולה כקבוצה וגם עבור כל אותם אנשים שאפשרויות הלימוד וההתפתחות שלהם הוגבלו משום שמעולם לא למדו לאהוב לקרוא. בין אם אתם קוראים או לא, ההמלצה שלי היא שתתפסו את ההזדמנות שהטקסט הזה מציע ותטפחו את הרגלי הקריאה שלכם. הם פתח לעולם פלאים שניתן לשחק ולגדול בו בלי להתעייף או להשתעמם לעולם.

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  ביום 14 ביוני 2019 בשעה 9:24

    רשימה יפה.

    אעיר שתי הערות לא קשורות זו לזו:
    א. האבחנה בין קריאה קלאסית לינארית לקריאה ההיפר-טקסטואלית "שהופיעה עם הופעת הטקסט הדיגיטלי" אינה כ"כ חדה. הטקסט הדיגיטלי כמובן שכלל את הקריאה ההיפר-טקסטואלית אבל היא היתה קיימת בדרכה גם בעבר, עוד לפני גוטנברג (אולי דווקא קריאה ליניארית היא חידוש). נהוג לומר שהתלמוד למשל הוא מעין היפר-טקסט, שבו קטעי טקסט מתייחסים זה לזה ומפנים זה לזה. בעידן הדפוס היה ניתן למצוא היפר-טקסטואליות הן בספרי עיון (ה"עיין ערך" שבאנציקלופדיה) והן, אמנם בשוליים, ביצירה הספרותית. היו ספרים שהלכו עד הסוף עם המבנה הלא-לינארי (כמו "מילון הכוזרים" שהפורמט שלו היה שלושה מילונים מקבילים) והיו כאלה שטכנית היו בפורמט של רומן רגיל, אבל היו אי-לינאריים באופיים – למשל, סיפרו אותו סיפור מזוויות שונות.

    ב. לעצם עניין הרצון לקרוא יותר, הבחנתי שיש גם אנשים רבים שאמנם קוראים, אבל עיון בלבד, ואיבדו (או שמעולם לא היה להם) רצון ועניין בפרוזה.

    • Ido Hartogsohn  ביום 15 ביוני 2019 בשעה 5:01

      א. הערה טובה. וזכור גם הספר "התלמוד והאינטרנט" של ג'ונתן רוזן – אם כי כמובן שמדובר כאן יותר ביוצאי דופן שמלמדים על הכלל, ושהשכיחות והעצימויות שלהן היו רחוקות מהמצב היום.

      ב. מעניין והגיוני מאוד – גם בהתחשב ברוחה ההישגית והת'כלסית של התקופה וגם בכך שהיתרון היחסי של הספר על פני צורות מדיה אחרות גדול יותר בעיון מאשר בפרוזה

      • דודי  ביום 16 ביוני 2019 בשעה 10:26

        כן, בתקופה שבה האינטרנט התחיל, הצורות הלא-לינאריות היו לגמרי שוליות. אבל אולי בעבר הרחוק, שלפני גוטנברג, זה היה אחרת. התרבות העממית שבע"פ, שאנשים חיו בתוכה, נניח סיפורים חסידיים – האם דמתה יותר לרומן שקוראים בשתיקה מכריכה לכריכה, או לאוסף אתרי אינטרנט מקושרים ביניהם? שאולי גם אפשר להגיב ולתקשר איתם? תמיד אני תוהה אם העולם שאליו נולדתי לא היה בעצם ימי ביניים שכאלה, תקופה חולפת, ומה שנראה כשינוי והתפתחות חדשה אינו אלא, במידה רבה, החזרת עטרה ליושנה.

  • רן  ביום 14 ביוני 2019 בשעה 17:34

    תודה
    בקריאת חדשות, אני חושב שהשינוי הגדול הוא הדילוג על העורך, ולפעמים גם על הכתב, שמאפשר האינטרנט.

    הגהה:קצת מתון – צ"ל קצב מתון (שני סוגי כתיבה)

  • אורי  ביום 15 ביוני 2019 בשעה 14:06

    פוסט נפלא. לעתים אתה יודע משהו, אבל עד שמישהו אחר לא מצביע עליו ומציע דרכי פעולה, אתה לא עושה שום דבר. למשל, תמיד ידעתי שאני בעל משקל עודף, אבל הייתי צריך רופא משפחה ודיאטנית שיגידו לי שכדאי לי לאכול בריא ולהוריד ממשקלי, ובחלוף שנתיים הורדתי יותר מ-20 קילו עם תזונה בריאה.
    כך גם אני יודע טוב מאוד שאתרי החדשות מרעילים את מוחי ונפשי, ועדיין יש לי לשונית מוכנה במחשב בשם "עיתונים" עם אתרי החדשות המובילים (והמרעילים) בארץ, מהם אני קורא כל בוקר ואף בצהריים ובערב, במקום לעשות/לקרוא משהו פרודוקטיבי יותר. לקראת סיום הפוסט שלך החלטתי להיפטר מהלשונית הזו ולהתחיל לקרוא אקונומיסט ודומיהם. הפוסט שלך ממש הפעיל אותי לטובה, תודה 🙂
    (והרגלי קריאת הספרים שלי לשמחתי לא מצריכים רענון, אני עדיין מסוגל לשבת בחדר/בפארק ולהתעמק בקריאה)

  • איה  ביום 15 ביוני 2019 בשעה 16:01

    רשימה יפה ומעניינת. בכל זאת, מאחר ורוב גדול מהקוראים הינם קוראות, ולא מעט כותבים בכירים הינן כותבות, ראוי להזכיר גם שמות של נשים בין המחברים המומלצים .

  • Shani Austriecher  ביום 18 ביוני 2019 בשעה 10:20

    נראה לי שיעניין אותך.
    ואפילו סם האריס מוזכר! מסתבר שהוא מכונה אינטלקטואל אפל

  • שמעון  ביום 10 באוגוסט 2019 בשעה 15:51

    תודה

  • paulasela  ביום 1 בספטמבר 2019 בשעה 18:31

    תודה על הפוסט הזה. הוא ממלא אותי בתקווה..

להגיב על אורי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: