מאמר שפרסמתי לאחרונה בניוזלטר של עמותת מרפ"א (מחקר ורפואה פסיכדלים ישראל). לפרטים נוספים כנסו לאתר שלהם כאן.
תרפיה פסיכדלית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. למצולמים אין קשר לכתבה
אחרי שנים ארוכות במחתרת התרפיה הפסיכדלית יוצאת מהארון. מחקרים על התועלת והאפקטיביות המרשימות של הטיפול באמצעות בחומרים פסיכדלים מגיעים לכתבי העת מדעיים ולעיתונות. השינוי משמח, אלא שכפי שמתרחש לעיתים קרובות במהלך חילופי משטר, הסדר החדש גם מציג בפנינו אתגרים חדשים.
חלק מהאתגרים הללו ידועים ומדוברים: איזה סוג של סט וסטינג ואיזה פרוטוקול טיפולי ישמשו כבסיס לטיפול פסיכדלי החדש? כיצד תשתלב מול ובתוך תעשיית התרופות ומערכת בריאות הנפש? מה יהיה המודל הכלכלי? כיצד להרחיב את הטיפול לאוכלוסיות נרחבות יותר של מטפלים ומטופלים מבלי לפגוע במאפייניו ובאיכותו? וכיצד להמנע ממדיקליזציה שתעקר או תשטח את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק יותר של רפואה זו? אתגר נוסף שהשיח עליו נמצא רק בראשיתו הוא זה שמגיע מהמחתרת.
כשאני כותב מחתרת, אני מתכוון לכל אותם מטפלים שעשו שימוש בצמחים וחומרים פסיכדלים לאורך העשורים האחרונים, ושרבים מהם ממשיכים בדרך זו גם כיום. מבחינת הרפואה הפסיכדלית העכשווית רשת המטפלים הזו היא הדארק-ווב של הרפואה הפסיכדלית. היא לא מדוברת. לא ניתן לראות אותה בכנסים או בפרסומים המדעיים, ואין לנו כמעט מידע על מימדיה. למעשה ניתן לקרוא כתבי עת מדעיים שמפרסמים מאמרים בנושא חומרים פסיכדלים, לבקר בכנסים על הנושא, ועדיין לא לדעת דבר על קיומה.
ועם זאת, צריך לזכור שבעשרות השנים שחלפו מאז שהרפואה הפסיכדלית הוצאה מן החוק השימוש התרפויטי בה נמשך במחתרת. ברוב המוחלט של המקרים, הטיפול הזה, גם אם לא חוקי, נערך על ידי תרפיסטים שעסקו בתחום מתוך תחושת שליחות ורצון לסייע לאנשים במצוקה. במקרים רבים הוא הביא מזור ומרפא לאנשים שהתרופות והמודלים הטיפוליים הקיימים לא הצליחו לעזור להם. רשתות תרפיה מחתרתיות שבצבצו בסיום שנות השבעים הן שהובילו לפיתוח והפצה הראשונים של ידע לגבי האפקטים התרפויטים של MDMA, החומר הפסיכדלי הראשון שצפוי להפוך לחוקי לצורכי טיפול. גם הטיפול באמצעות פטריות פסילוסיבין היה נפוץ במחתרת הרבה לפני שהתחדשו המחקרים החדשים בפסילוסיבין.
הידע שהצטבר במסגרת רשת התרפיה המחתרתית של הפסיכדליה הוא אוצר בלום ויקר ערך שהקנה בסיס להתחדשות הפסיכדלית הנוכחית, ועם זאת, במסגרת הניסיון הפסיכדלי להשתלב בזרם המרכזי של הרפואה הפסיכדלית (מה שקוראים לו כיום The Mainstreaming of psychedelics) המקום שלו בלתי ברור ואף מודחק. ניתן היה לצפות שבשעה שחומרים פסיכדלים הופכים חומרים לגיטימיים לטיפול, התחום המתחדש יפנה אל האנשים שהמשיכו לפתח אותו במהלך עשרות השנים האחרונות ויבקש לשלבם בתהליך הפיתוח של הרפואה החדשה. במידה מסוימת, שקשה לאומדה, דבר זה בוודאי קורה. ועם זאת, העובדה העצובה היא שניסיון של עשרות שנים בטיפול ב-MDMA או בפטריות פסילוסיבין לא מקנה כל דריסת דרך ברפואה הפסיכדלית החדשה, ובמקרים רבים בדיוק להפך.
בשעה שהרפואה הפסיכדלית מבקשת לבסס את עצמה כתחום מחקר וטיפול לגיטימי, היא מרחיקה עצמה ככל האפשר מהחלקים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הפסיכדליה, כמו אלו שפעלו מחוץ לעינו הפקוחה של החוק. חלק בלתי נמנע אולי אבל מצער ממצב זה הוא מידה של התנכרות לאותם תרפיסטים שפעלו במחתרת לאורך השנים, גם כאשר אלו בעלי ניסיון עשיר בשימוש באותן תרופות שעולם הרפואה בוחן כיום את השימוש בהן.
תרפיסטים פסיכדלים, אתם מבינים, הם מבחינת הרפואה הפסיכדלית סוג של נטל ומעמסה — קשר לא רצוי לעולם מחתרתי ולא חוקי. תרפיסטים שפעלו במחתרת עשויים להתקל במגוון קשיים בבואם להשתלב בתחום החדש של התרפיה הפסיכדלית. עשרות שנים של ניסיון טיפולי לא מבטיחים שיש להם את התעודות הדרושות על מנת להשתלב בתחום, וחמור מכך, המעורבות שלהם בתחום חושפת את הרפואה הפסיכדלית החדשה לסיכונים. מטפל פסיכדלי מנוסה שמשתלב בתוכנית רשמית להכשרת מטפלים פסיכדלים כגון זו של ארגון MAPS, ושההיסטוריה שלו כמטפל אנדרגראונד נחשפת מסיבה כלשהי, יכול לשפוך אור בעייתי על התחום ואף לסכן את הפרויקט כולו, בכך שהוא מקשר אותו לפעילות עבריינית. למותר לציין, שהצטרפות לתוכנית מטפלים כזו תדרוש מאותו מטפל להפסיק את שגרת הטיפולים שלו, מסיבות דומות לאלו שציינו מעלה, עובדה שבכוחה להרחיק מטפלים רבים מהתחום. התוצאה המצערת של מצב זה הוא נתק בין האנדרגראונד לבין המחקר הפסיכדלי החדש. נתק הכרחי אולי נוכח המטרה הגדולה של תנועת התרפיה הפסיכדלית, אבל כזה שמסכל את השיח היצירתי והמועיל שהיה יכול להתפתח מדיאלוג עם מטפלים מנוסים, ואת שילובם כדמויות מובילות בתחום.
אתגר אחר שמגיע מהמחתרת לפתחה של הרפואה הפסיכדלית המתחדשת בא מהצד השני של המתרס. במקרה זה מדובר לא במטפלים בעלי ניסיון עשיר אלא דווקא בכאלה שנחשפו לרפואה הפסיכדלית בשנים האחרונות, שגילו את הדרישה הגדלה לטיפולים פסיכדלים והחלו להציע טיפולים מחתרתיים.
העיסוק הציבורי הצומח בנושא הפסיכדלי והפרסומים המתרבים על היעילות יוצאת הדופן שלהם, ויותר מכך על הגישה האחרת והרעננה שהם מציגים לשאלת הריפוי הפכו אותם לחומרים נחשקים בעיני רבים. אחרי עשורים של הדחקה, ההצפה המחודשת של הידע על על פסיכדליה מובילה גם לגיאות בביקוש אצל אנספור אנשים שמחפשים מזור לכאבים וכיוון לשינוי מטיב. אלא שהרפואה הפסיכדלית העכשווית לא ערוכה עדיין לקלוט את כל אותם האנשים. למרות הסיקור האוהד, הטיפול הפסיכדלי לא באמת זמין עדיין לקהל הרחב, ולעוסקים בתחום אין ברירה אלא להשיב את פניהם של המחפשים ריפוי ריקם.
בתוך החלל הזה של ביקוש גובר ומחסור בהיצע נכנסים שלל גורמים לא קרואים ובתוכם שרלטנים שהתרפיה הפסיכדלית הופכת עבורם קרדום לחפור בו. גורם אחד שעשוי להפוך את הפסיכדליה לאטרקטיבית עבורם הוא הפוטנציאל הכלכלי. כאשר אנשים רבים מוכנים לשלם סכומים גבוהים לכל מי שיקרא לעצמו תרפיסט פסיכדלי ויתן להם פטריות, MDMA או חומר פסיכדלי אחר תחת ליווי או השגחה נפתח פתח לכסף קל. עם זאת, נדמה שברוב המקרים הגורם הכלכלי הוא משני (תרפיה פסיכדלית אורכת שעות ארוכות, עשויה לדרוש מפגשים משלימים, ואף כרוכה בסיכון עבור המטפל) לעומת גורם אחר: המשיכה לאור הזוהר של עמדת המטפל הפסיכדלי. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי העמוק של חוויות פסיכדליות שם את מי שמנחה אותן בעמדת כח יוקרתית. אנשים שעוברים חוויה עוצמתית ועמוקה עם פסיכדלים נוטים פעמים רבות לבצע אידאליזציה ולהעריץ את התרפיסט שנתן להם את החומר – כאילו היה זה הוא, ולא הם עצמם בסיוע חומר משנה תודעה, שאפשרו את התהליך. מוטיבציה בעייתית כזו מסבירה את סוג הבעיות העיקרי שמופיע בטיפול לא-מקצועי, מטפלים ששמים במרכז את עצמם במקום את המטופל, ושעושים שימוש עודף בהצעות, הנחיות ואג'נדות טיפוליות שונות במקום לאפשר לתהליך להתרחש בצורה טבעית. במקרים נדירים וחמורים הרבה יותר, חלק מאותם שרלטנים הם סכנה של ממש ולאחרונה אף נודעו מקרים של תקיפה במהלך "טיפולים" פסיכדלים. כל אלו מאיימים להטיל צל אפל על התרפיה הפסיכדלית המתחדשת וזאת על אף שהמתודיות הזהירה, והאתיקה החמורה של המחקר הפסיכדלי המתחדש רחוקים ממטפלים אלה כמרחק מזרח ממערב.
גם במקרה זה אנחנו יכולים לראות את הנזקים המיותרים שגורמת המלחמה בסמים המעבירה פעילויות של תרפיה וריפוי למחשכים ומונעת את הרגולציה הנדרשת לצורך מזעור הסכנות. כפי שמדיניות דיכוי שגויה זו דוחקת צרכנים נורמטיביים של חומרים משני תודעה למגע עם גורמים עברייניים, לצריכה של חומרים ממקור מפוקפק ובהקשרים לא מיטיביים שמעצימים סיכון, כך, גם במקרה של התרפיה הפסיכדלית המתחדשת גרמה מדיניות זו להופעתם של גורמים מפוקפקים שמעמידים את הציבור בסיכון גבוה לאין שיעור מזה שקיים בתרפיה הפסיכדלית עצמה.
בשני המקרים: זה של תרפיסטים עשירי ניסיון שנמנע מהם לעסוק ולתרום לרפואה הפסיכדלית, וזה של תרפיסטים חסרי ניסיון ובעלי אתיקה מפוקפקת ניתן לראות את האתגרים והסכנות שבממשק בין הרפואה הפסיכדלית המתחדשת לבין המורשת העשירה שלה בעולם האנדרגראונד. במקרה הראשון קהילת הרפואה הפסיכדלית נדרשת לנהוג בזהירות ולהמנע מנטילת סיכונים מיותרים שעשויים לסכן את הפרויקט הגדול של המחקר הפסיכדלי המתחדש, אך גם לשאוב מהידע היקר שבידיהם של אותם מטפלים ולפתוח להם דרכים להשתלבות ברפואה החדשה. במקרה שני, היא נדרשת לדחות מעליה באופן נחרץ את אותם מטפלים שעושים שימוש אופורטיוניסטי ולא אחראי בחומרי ריפוי פסיכדלים ולעשות ככל שביכולתה כדי להתריע, להזהיר ולמנוע את פעילותם של גורמים שיש בפעילותם משום סכנה לציבור. בשני המקרים מדובר באתגרים לא פשוטים שידרשו שיקול דעת ניכר.
תופעות שקנו להן אחיזה של ממש בעולם מחתרתי נוטות להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהתמסדו במסגרות אחרות. נוכח ההיסטוריה התרבותית העשירה של ריפוי פסיכדלי וההתנגדות למדיקליזציה של הרפואה הזו, מידה מסוימת של רפואת מחתרת צפויה להמשך גם לאחר שהרפואה הפסיכדלית תתמסד ותהפוך לחוקית, וכאשר היא מתבצעת בידיים אמונות ואחראיות אין זה בהכרח דבר רע. ועם זאת, ניתן לקוות שככל שתחום הרפואה הפסיכדלית יצא אל האור תופעות מטרידות מהסוג שהצגתי בו יתגלו כמחלות ילדות של תחום שיצא מהמחשכים לאחר שנים רבות לחברה ותרבות שעדיין לא ערוכות לקולטו. הרפואה, המטפלים, המטופלים והחברה כולה ירוויחו מהיציאה אל האור.
טכנומיסטיקה 