טכנומיסטיקה

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.