רעיונות לעולם אחר: להאט ולאזן את הטכנולוגיה

הטקסט פורסם לראשונה במסגרת מעבדת הרעיונות רדיקל, באתר הארץ

טכנולוגיה היא אחד ההשגים המרשימים ביותר של המין האנושי. במאות אלפי השנים שחלפו מגילוי האש ופיתוח כלי האבן הפליאוליתים הראשונים  הטכנולוגיה שיפרה והעשירה את החיים שלנו באלף צורות: תוחלת החיים שלנו הכפילה ושילשה את עצמה, הבטחון האישי התעצם לאין שיעור, והתרגלנו לחיי נוחות ושפע עם מים נקיים, בטחון תזונתי, סדינים נקיים, תחבורה מהירה וסדרות בינג' בנטפליקס.

אבל העשורים האחרונים עומדים גם בסימן התובנה המתגבשת שההתפתחות הטכנולוגית אינה רק סיפור של הצלחות ונצחונות. לאורך הדרך, הטכנולוגיה שלנו מייצרת עבורנו בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. היא מייצרת זיהום בלתי נסבל שמרעיל את חיות הים והיבשה, ומתווה סגנון חיים ישבני המנוון את הגוף שלנו באופן שמייצר חרדה, דכאון ומחלות קשות. טכנולוגיה מחוללת התמכרות למסכים שחותרת תחת יסודות הקשר האנושי, ואחראית לפליטות גזי חממה שמשבשות את מערכות האקלים ומאיימות להביא קטסטרופה על העולם.

חרב הפיפיות הטכנולוגית חותכת עמוק ברקמה האנושית והטבעית. נזקי הטכנולוגיה כבר נראים באופן גלוי וברור, ובכל זאת החברה שלנו פועלת תחת ההנחה שהטכנולוגיה היא קנה המידה של הדברים כולם. אנחנו משקיעים בפיתוח הטכנולוגיה את מיטב המשאבים הכספיים והמוחיים תחת ההנחה שטכנולוגיה היא הבסיס לקדמה ושיותר טכנולוגיה זה יותר טוב. ההתנגדות לטכנולוגיה נתפסת כחסרת תוחלת. כל פיתוח טכנולוגי שנראה אפשרי או רווחי למישהו מתקבל בחברה שלנו בלי שנבחן אם התועלת שלו אמיתית ומה עשויים להיות הנזקים האפשריים שלו. אנחנו מאמצים את הפיתוחים הללו בלי מחשבה רבה, וכשהתוצאות שלהן מטרידות מדי אנחנו מוצאים איזה פיקס מאולתר (בדרך כלל טכנולוגי) כדי לנסות לתקן את הנזק שנגרם. הטכנולוגיה מובילה את הדרך ואנחנו מדדים מאחור.

התוצאות, כאמור, עגומות: ממשבר סביבתי ועד התמכרות המונית לטכנולוגיות מידע. הלקח: אי אפשר להמשיך לתת לחיה הטכנולוגית להשתולל ללא בקרה או הכוונה. אנחנו זקוקים לפרוגרמה שתסייע לנו למצוא איזון חדש ביחסים עם הטכנולוגיה. הוגים של הטכנולוגיה מדברים מזה עשורים על רעיון המישור הטכנולוגי – נכונות להאט את הדהירה אחר חידושים טכנולוגים ולפנות להטמעה נכונה יותר שלהם, מתוך הכרה שרמת ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית שלנו כבר מספקת בהחלט כדי ליצור חברה שפע אוניברסלית, שבה לאיש לא חסר דבר, ושחבריה זוכים לאפשרויות חסרות תקדים לשגשוג והתפתחות.

הבעיה של החברה שלנו אינה מחסור בטכנולוגיות אלא הטמעה מעוותת של הטכנולוגיה בחברה. לכן, עלינו להשקיע פחות בפיתוח טכנולוגיות חדשות ויותר בהטמעה חכמה יותר של טכנולוגיות במרקם החברתי והתרבותי שלנו. הנה כמה דוגמאות פשוטות עם רעיונות פשוטים אך רדיקלים (שכבר הוצעו בעבר) שיכולים לשנות את עתיד הפלנטה שלנו באופן מרחיק לכת:

 

  1. להפסיק לתכנן מוצרים בכוונה שיתקלקלו – התייישנות מתוכננת (Planned Obsolescence) היא אחת התקלות המזהמות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. אם פעם שאלתם את עצמכם למה המקרר החדש או מכונת הכביסה החדשים שלכם מתקלקלים אחרי 7 שנים ולא מחזיקים מעמד 30 שנה כמו אלו שנבנו לפני 40 שנה, הנה התשובה. חברות טכנולוגיה מאפל ועד סימנס בונות את המכשירים שלהם כדי שיתקלקלו באופן סדרתי, וכדי שבלתי אפשרי יהיה לתקן אותם. למה? מוצרים משמתקלקלים במהירות ושבלתי אפשרי ללתקן משמעותם יותר מוצרים חדשים שאפשר למכור. הבעיה היא כמויות העבודה המיותרת והזיהום המיותר שהמוצרים הקלוקלים הללו גורמים. זה מטורף שבזמן שאנחנו מנסים לפתח טכנולוגיות ירוקות אנחנו בונים מוצרים שנועדו להתקלקל, להטמן חזרה באדמה ולהזין שרשרת אנסופית של זיהום הפלנטה ועבודה אנושית מיותרת. זו אינה קדמה טכנולוגית. התיישנות מתוכננת היא משהו שחייב להפסק.

 

  1. מס פחמן – אנחנו נאבקים במשבר האקלים בידיים קשורות מאחורי הגב. שוק המסחר בפליטות פחמן שעומד במרכז המאבק במשבר האקלים הוא פארסה מסורבלת ומושחתת שעוררה את התנגדותם של מומחים רבים מההתחלה. הוא מייצר פרדוקסים מנוולים שבמסגרתם משתלם לחברות להגביר את הייצור המזהם שלהם כדי שישלמו להן יותר כסף על מנת שיפסיקו אותו. והסיבה לקשקוש הזה? פוליטיקאים מפחדים להעלות על בדל שפתיהם את המינוח מס פחמן מחשש שציבור האזרחים נרתע מהמילה מס. אבל די! יותר מדי מונח על הכף ושוק מכסות הפחמן יוצא יקר לנו הרבה יותר. הדרך היחידה לנצח את משבר האקלים היא להכניס את הנזקים האדירים של פליטות גזי חממה לתוך הכלכלה וליצור מערכת פשוטה שבה אנחנו ממסים תעשיות מזהמות באופן שיפצה על הנזקים האקולוגים שהן גורמות. זיהמת שילמת. את הרווחים ניתן יהיה להקצות לשיקום הטבע, לפיתוח טכנולוגיות ירוקות יותר ולהטמעתן בחברה.

 

  1. לחתור ל100% אבטלה – בתקופת הקורונה, כשמליונים של עובדים בלתי חיוניים ברחבי העולם יצאו לחופשה ארוכה ובלתי צפויה, חלחלה מכל עבר ההכרה בכך שאולי זה לא כל כך טוב שהעבודה היא חיינו. יש חיים טובים, מעניינים ובריאים בהרבה מחוץ לעבודה ולקריירה. חיים של משפחה, חברים, תרבות ואופציות אינסופיות לצמיחה והתפתחות. יותר מכך, חלקים גדולים בחברה שלנו מועסקים ב-Bullshit Jobs, משרות שאין בהן צורך אמיתי ואינן תורמות דבר לאיכות חייהם של אנשים בעולם: אנשי שיווק וטלמרקטינג, בנקאים, עורכי דין תאגידיים, לוביסטים, פקידי קבלה. על אלו מתווספות משרות מיותרות רבות ששימוש מינימלי באוטומציה יכול להעלים את הצורך בהן מקופאיות ועד אנשי שמירת חפצים (שלא לדבר על כל מי שמועסקים בבניית מכונות הכביסה ומקררים שנועדו להתקלקל באופן מחזורי). אנשי שמאל עסוקים לעיתים קרובות בהגנה על משרות, בלי לחשוב שהמטרה שלנו צריכה להיות לא 0% אבטלה אלא מספר קרוב ככל הניתן ל-100% אבטלה. עולם שבו מי שמעוניין יכול לעבוד, אבל כל השאר פנויים לחיות את חייהם כאוות נפשם. יש לנו את הטכנולוגיה והידע כדי ליצור עולם של שפע במינימום עבודה. לפני כ-200 שנה הרוב המוחלט של האוכלוסיה היה עדיין מועסק בהחקלאות. כיום במדינה כמו ארה"ב מספיקה העבודה של אחוז בודד כדי לספק את צורכי התזונה של שאר האוכלוסיה. הנתון הזה מספיק כדי להבין כמה זמן פנוי היה אמור להתפנות בידינו. אלא שהכלכלה שלנו בנויה לא כדי לשחרר אנשים לביתם אלא כדי להעסיק כמויות מקסימליות של אנשים. לו היינו מתכננים את הכלכלה באופן אחר שמיועד לצמצם את כמות העבודה ולחלק את הפירות בצורה הוגנת יותר (למשל באמצעות מנגנונים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית) היינו יכולים ליצור עולם הומני יותר שבו אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן ופנויים יותר עבור היקרים להם, ועבור התפתחות אישית.

 

חברה עתידית שתשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת, מושכלת ומאוזנת תהיה מתקדמת לאין שיעור מכל חברה אחרת שהתקיימה בהיסטוריה. הפירות של חינוך להכרות אישית וקולקטיבית עם השלכותיהן התודעתיות, החברתיות והתרבותיות של טכנולוגיות יכולות להיות עצומים לאין שיעור משל כל טכנולוגיה חדשה שעשויה להיות מפותחת.

תקופת הקורונה העניקה לנו רגע נדיר של שבירת הרגלים ומכה לבולמוס היצרני-צרכני. תוך כדי כך היא העניקה לנו גם הזדמנות נדירה להרהר בדפוסים הממאירים של התרבות שלנו ולחלום עולם אחר.

עולם טוב יותר, ירוק יותר, מזהם פחות, עם חיים רגועים יותר, ורמת חיים טובה יותר אפשרי. מספר תיקונים פשוטים באופן שבו אנחנו מנהלים את הציביליזציה הטכנולוגית שלנו יכולים להפוך אותה ממכונה מזהמת וזוללת דלק שמייצרת מלא רעש וזיהום לכלי אלגנטי שמעשיר את הפלנטה והאדם. אוטופיה היא אולי יעד בלתי מושג, אך תרגילים בחשיבה אוטופית יכולים לסייע לנו לצאת מתחושת אובדן הכיוון הפלנטרית ולשרטט מסלול מוצלח יותר. פריצות דרך טכנולוגיות הן לא התנאי העיקרי לציביליזציה נקיה, יעילה ובריאה יותר. שימוש מושכל ונבון בטכנולוגיות קיימות יכול להשיג תוצאות טובות  הרבה.

דר' עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: