כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול 1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.
פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.
הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.
טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.
למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.
מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?
טכנומיסטיקה 
תגובות
ספוטיפיי משהו… לגמרי מזדהה.
היתרון של פודקאסטים מואצים ממש בלט לאחרונה על רקע כל הרצאות הזום שבאמת הרגישו ממש איטיות.
מדהים, בדיוק היום האזנתי לשיעור מסוים ונהנתי להריץ את קצב דיבורו האיטי יחסית, ותוך כדי תהיתי על שאלות דומות. כיף לראות אותן מנוסחות מולי כדבר חי.
באמת מדאיג, נראה שככל שהאפשרות הזאת זמינה יותר כך היא תקרוץ יותר ועלולה לדרוס את החוויה הרגשית המלאה, ולהעמיק את חוסר הסבלנות העצום שקיים בכל פינה היום.
בסופו של דבר אלו כלים שעל האדם ללמוד איך נכון לו יותר להשתמש בהם ומה השפעותיהם.
היום אולי יותר מתמיד, צריך ללמד ילדים להקשיב לרגשות, ולנשום תוך כדי הקשבה…. כך שיגיעו למפגש הטכנולוגי קצת יותר חכמים.
אלוהים ישמור…
לפחות מנקודת המבט השמרנית והלא טכנולוגית שלי זה נשמע מחריד.
המוח לא שוכח, המוח לא מוותר והא ממש לא כל יכול.
אנחנו לא משתמשים רק ב- "10%" ממנו, אלא בכולו. והמספר הזה תיאורטית הוא גם אינו נכון.
המוח עוד יחזיר לנו אפיים ארצה על כל שצף קצף המידע הזה שאנו מעמיסים עליו ללא שום ביקורת, מזהמים אותו במידע לא חשוב, וכדרכו של כל Trade off בטבע, אנו מאבדים חלקים נרחבים של משהו שאפילו כנראה אין לנו מושג לגביו.
תנועת האנטי לתנועת ההאטה.
האמת היא שאין לי מושג על מה אתה מדבר עידו… למה שמישהו ירצה לראות סרט במהירות כפולה (זמן?) ולמה שירצו לשמוע הרצאה במהירות כפולה.
אני לא מכיר אחד כזה.
אין לי ספםוטיפיי ולא בא לי שאלגוריתם ימצא בעבורי שום שיר. אני מעדיף לחקור בעצמי ולגלות, ואם לא גיליתי באמצעות מחקר עצמי, אז לא פיספסתי כלום.
אני מרגיש לעצמי עתיק וארכאי.
היי ביולוג אני מזדהה עם התחושות למרות שגם אני עברתי להאיץ לאחרונה – ואני מתערב איתך שאם תחקור תגלה שגם הרבה אנשים סביבך כבר מאיצים
אבל מעודד אותך בשמירה על מהירות שפויה – זה גם ערך חשוב!
ממתין לתנועת ההאטה