טכנומיסטיקה

משנה תודעה – מיקרודוזינג – באתר הארץ

הדיווחים הראשונים על פרקטיקה פסיכדלית חדשה ומסקרנת בשם מיקרודוזינג (מיקרו-מינון) הופיעו בתחילת העשור הקודם. בספרו "המדריך לחוקר הפסיכדלי" שהתפרסם ב-2011 דיווח הפסיכולוג וחוקר האל-אס-די ג'יימס פדימן על פרקטיקה מחתרתית של שימוש בכמויות מזעריות (כעשירית הטריפ), תת-סיפיות, של חומרים פסיכדליים לשדרוג והעצמת החיים. פדימן הביא עדויות של משתמשי מיקרודוזינג שדיווחו על שורה ארוכה של השפעות חיוביות, מחיבור מועצם לגוף בשיעורי פילאטיס ויוגה, לזרימה חברתית טובה יותר, שיחות-לב עמוקות יותר, ביצועים מוזיקלים משופרים, יצירתיות מוגברת, והבלחות רוחניות.

"קל לי יותר להעריך את כולם והכל בחיים שלי, ולהכנס בקלות למרחב של הכרת תודה." תיאר את חוויותיו אחד מחובבי המיקרודוזינג המצוטטים בספרו של פדימן. "נדמה שהסף של מה שמופלא בעיני הפך נמוך יותר, כך שאני מרגיש שחיי מהנים יותר, עוצמתיים יותר ואפקטיבים יותר." מיקרודוזינג, נדמה היה, מסוגל לגשר על הפער בין ההבטחות הנשקפות מהפסגות הנשגבות של החוויה הפסיכדלית לבין מציאות החיים האפורה של היומיום.

האפקט הנחשק ביותר של המיקרודוזינג היה הטענה ליצירתיות מועצמת. חובבי מיקרודוזינג דיווחו שהפרקטיקה מכניסה אותם למעין סאטורי מקצועי, איכות יוצאת דופן של זרימה יצירתית בעבודה. "אני מרגישה מחוברת באופן עמוק לעבודה שלי, מחוברת ובזרימה" דיווחה על חוויותיה עורכת סרטים שעדותה מופיעה בספר. "אני כמעט ולא קמה מהכסא במשך חמש שעות כי אני נהנית באופן עמוק כל כך ממה שאני עושה."

 פדימן, שערך בשנות השישים מחקר מפורסם שהדגים שאל-אס-די ומסקאלין יכולים להוביל לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות בעבודה של מדענים ואנשי טכנולוגיה הציג את המיקרודוזינג כפרקטיקה בעלת פוטנציאל חשוב למי שמבקשים להעשיר את מנעד הכלים המקצועיים, היצירתיים וההתפתחותיים שלהם. הוא גם הציג טענות על פיהן מגלה האל-אס-די, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן התנסה במיקרודוזינג בקביעות והאמין שלולא היה נאסר בחוק השימוש הנפוץ בו היה בכמויות מזעריות – כסוג של ריטלין פסיכדלי לשיפור הפוקוס והיצירתיות.

הספר של פדימן הפך ללהיט מיידי בעולם הפסיכדלי של אותה התקופה. לא מעט בזכות הפרק שהוקדש לנושא המיקרודוזינג. בשנים הבאות המשיך הנושא לצבור תאוצה, וב-2015 כבר דיווח הרולינג סטון שמיקרודוזינג הפך ל"טריפ העסקים החם" וסיפר על אנשי טכנולוגיה צעירים בעמק הסיליקון שמתדלקים עצמם במנות מזעריות של אל-אס-די על מנת להיות יצירתיים ופרודוקטיביים יותר ולהשתוות יום אחד לאנשי חזון טכנולוגים חובבי פסיכדלים (על פי הדיווחים) כמו סטיב ג'ובס ואילון מאסק.

מיקרודוזינג הבטיח להיות הקילר-אפ של הפסיכדליה. הוא הציע משפע היתרונות המושכים  שנקשרו בשמה של החוויה הפסיכדלית – יצירתיות מועצמת, חוויות רוחניות, חיבור מועצם לגוף ולטבע, יחסים טובים יותר, סקס טוב יותר, וחשוב לא פחות, פרודוקטיביות גבוהה יותר – וכל זה בלי להסתכן בחוויות מטלטלות מדי או, רחמנא ליצלן, בטריפים רעים. כשאיילת ולדמן פרסמה ב-2017 את ספרה "יום טוב באמת: כיצד מיקרודוזינג עשה הבדל עצום במצב הרוח שלי, בנישואים שלי ובחיים שלי" נפלו דיווחיה הנלהבים של הסופרת הישראלית-אמריקאית על אוזנים כרויות. בספרה המצליח סיפרה ולדמן ששימוש יומיומי במיקרודוזינג סייע לה להתגבר על מצבי הרוח והדכאון שאיימו על נישואיה, והפך אותה לאישה מאוזנת ונעימה יותר. "החוויות הראשונות היו כמו לעשות ריסטארט למחשב במח שלי" דיווחה  "מה שקיבלתי היה מספיק מרחב מהכאב שייסר אותי כדי לטפל בשורשים שלו."

בשנים שחלפו מאז המשיך שיגעון המיקרודוזינג לצמוח ולשגשג במקביל לרנסנס הפסיכדלי. בין התומכים הנלהבים בפרקטיקה החדשה היה הקומיקאי והפודקסטר הפופולרי ג'ו רוגן שאירח בתוכניתו שורה של סלבריטאים שדיברו בשבחי המיקרודוזינג. באתרים כמו רדיט צצו פורומים שוקקים בהם שיתפו הגולשים את חוויות המיקרודוזינג שלהם והחליפו דעות ועצות בנושא. ובפרק מצליח במיוחד של הפודקסט הפופולרי Reply All סיפר המגיש פי.ג'יי. ווגט על ניסוי משעשע שבו התנסה במיקרודוזינג במשרד, התרועע עם עמיתים לעבודה והשתתף בישיבות מערכת מבלי לספר דבר לאחרים.

יזמים זריזים החלו להציע מדריכים, קורסים ושירותי אינטגרציה למיקרודוזינג (פרקטיקה פשוטה למדי שבגדול לא דורשת הדרכה רבה יותר מחיתוך קרטון לעשר חתיכות שוות). אלא שבין השורות החלו לצוץ גם ביקורות על הפרקטיקה החדשה. בידיהם של אנשי תעשיית הטכנולוגיה והמקצועות היצירתיים, טענו המבקרים, פסיכדלים חדלו להיות חומר שקורא תיגר על הממסד וחוקיו, והפכו להיות סוג של קפאין או ריטלין למתקדמים, המתדלקים את אורח החיים התחרותי של הקפיטליזם ומשכפלים את עולם הערכים של הניאו-ליברליזם.

מעבר לכך, רעיון המיקרודוזינג גם קרא תיגר על כמה מעיקרי האמונה הותיקים של התרבות הפסיכדלית. בעבר קידשה הקהילה הפסיכדלית את אומץ הלב של הפסיכונאוט שקופץ אל האש הפסיכדלית של הלא ידוע, לחוויה טרנספורמטיבית המאתגרת את גבולות האני. הפילוסוף הפסיכדלי האיקוני טרנס מק'קנה נהג לטעון שכדי לחוות את החוויה הפסיכדלית באמת יש לאכול חמש גרם פטריות בחדר חשוך, לבד ועל בטן ריקה. במינון כזה מתחילה המציאות לנזול, והאני מתמוסס לחתיכות בעוד המשתמש משוגר לארץ פלאות שמעבר לזמן ולשפה. אלא שהמינון שמק'קנה המליץ עליו היה גבוה פי 50 מהמינון הנפוץ בקרב חובבי המיקרודוזינג החדשים שכרסמו מעט אסיד והמשיכו בשגרת יומם.

היה משהו בפופולריות המתגברת של המיקרודוזינג שדמה לניסיון לביית את החוויה הפסיכדלית, לתחום אותה לתוך חלל מצומצם שמתוכו אינה מאיימת על מבני העומק של האגו והממסד, אלא פועלת בשירותם. "זה נראה לעיתים שהעבודה האמיצה שעשו פסיכונאוטים נועזים מנוכסת על ידי אנשים שאין להם את האומץ או המשמעת על מנת לעבוד בעקביות עם מלוא הפוטנציאל של המדיסין," טען היזם הפסיכדלי אריק אוסבורן. "חלק מהכבוד שאנחנו חבים למדיסינות הללו זה להשתמש בהן לכדי מלוא הפוטנציאל שלהן ולא רק לטבול בהן את האצבע ולומר שיצאת לשחיה."

שאלות כאלו לא עניינו כמובן את קהל שוחרי המיקרודוזינג המתרחב שראה בהן, אגב, לא רק אפיק לפרודוקטיביות קפיטליסטית אלא לשלל חוויות שונות. בכתבה בעיתון הגרדיאן רואיינו שלוש אמהות בריטיות שתיארו כיצד מיקרודוזינג עזר להן לוותר על האלכוהול, על תרופות נגד דכאון, ולחיות חיים מלאים ומספקים יותר. אחת מאותן אמהות ספרה שמיקרודוזינג עם פטריות גורם לה להנות יותר כשהיא משחקת עם ילדיה. היא אמנם דאגה להזכיר שהיא מקפידה לשמור את הפטריות שלה במרחק בטוח מהזאטוטים אבל גם הבהירה שאינה רואה כל פסול בלהיות אמא שעושה מיקרודוזינג. המיקרודוזינג, טענה, הפך אותה לאם טובה וקשובה יותר. וולדמן הייתה מסכימה.

אלא ששאלה אחת שנשכחה בהתרגשות הגדלה נגעה לשאלה הבסיסית האם זה בכלל עובד? ככלות הכל, המילה מיקרודוזינג מתייחסת לשימוש בכמויות תת-סיפיות (sub-perceptual) של חומרים פסיכדלים, כלומר חוויות בהן השפעות החומר הפסיכדלי נותרות מתחת לסף התפיסה. אלא שאם מיקרודוזינג עושה שימוש בכמויות זעירות כל כך שהן בלתי מורגשות, האם יתכן שיש לו השפעות מרחיקות לכת כל כך כפי שתארו אוהדי המיקרודוזינג?

המחקרים הראשונים שנערכו בנושא מיקרודוזינג היו מחקרים תצפיתיים שלא כללו קבוצת ביקורת ואיששו את דיווחיהם של משתמשי המיקרו על שיפור במצב רוח, ביצירתיות ושורה של מדדים פסיכולוגים. אלא שבמדע כמו במדע מעמדם של מחקרים תצפיתיים מסוג זה מוטל בספק. הם נחשבים פגיעים להטיות כגון אפקט הפלצבו – השיפור שמופיע במצבם של חולים המקבלים טיפול דמה כתוצאה מציפייה לאפקט חיובי. ואכן,  מספר מחקרי סמיות-כפולה שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו הוכחות לשיפור משמעותי ביכולות היצירתיות, הקוגניטיביות או אפילו במצב רוח של משתמשי מיקרודוזינג לעומת מקבלי פלצבו.

בלאז' סיגטי הוא חוקר הונגרי מממרכז המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון. מחקר המיקרודוזינג שסיגטי תכנן והוביל ושעתיד להתפרסם בהמשך השנה מהווה את אחד המחקרים המסקרנים ביותר בתחום המיקרודוזינג, לא רק בגלל התוצאות שלו, שמאששות את אלו של מחקרי סמיות-כפולה אחרים בתחום, אלא גם בגלל המתודולוגיה המקורית והיצירתית שלו, שיש בה פוטנציאל אדיר עבור מחקרי סמיות-כפולה בתחומים נוספים. סיגטי, חובב נלהב של רעיון המדע האזרחי (citizen science), פיתח טכניקה מחוכמת של הסמיה עצמית (self-blinding) שאפשרה לו לעשות ניסוי מבוזר המבוסס על מתנדבים חובבי מיקרודוזינג מרחבי הרשת, ועדיין לשמור על עקרונות הסמיות. משתתפי הניסוי הכינו לעצמם קפסולות שכללו חלקן מיקרודוזינג וחלקן פלצבו, והתנסו בהן לאורך חודש בלי לדעת מתי הם מקבלים מה, ותוך כדי השלמת מבחנים, שאלונים ומטלות. המתודולוגיה היצירתית שחסכה לחוקרים את הצורך ברופאים, מעבדות או גישה לחומרים אסורים גרמה לכך שעלות המחקר הייתה כחצי אחוז ממחקרי הסמיות הכפולה האחרים בתחום בעוד שמספר המשתתפים גדול פי כמה.

בתחילת הדרך, מספר סיגטי, הייתה ההיפותזה שלו שהמחקר יוכיח את יתרונות המיקרודוזינג. ואכן, תוצאות המחקר הראו על שיפור משמעותי במגוון מדדים פסיכולוגים כמו מצב רוח, חרדה, דכאון, סיפוק בחיים ומיינדפולנס. אלא שהחוקרים לא מצאו מתאם בין השיפור ב לבין השימוש במיקרודוזינג. לעומת זאת, הם גילו מתאם משמעותי בין השיפור שנרשם לבין אמונות המשתתפים לגבי המנה שקיבלו: משתמשים שהאמינו שנטלו מיקרודוז הראו שיפור משמעותית במגוון תחומים, ובלי קשר לזהות חומר שלקחו, ואילו משתמשים שהאמינו שקיבלו פלצבו לא הראו שיפור משמעותי, גם כאשר קיבלו מיקרודוז.

חשוב לומר שהמילה האחרונה בנושא המיקרודוזינג עדיין לא נאמרה. אלו מחקרים ראשונים, ומחקרים נוספים צפויים להמשיך ולחקור את הנושא. תוכניות מחקר חדשות בוחנות את השימוש במיקרודוזינג לטיפול באלצהיימר ויש גם ראיות מבטיחות לכך שכמויות מזעריות של אל-אס-די תומכות בהתחדשות תאי המח. יתכן ועוד נגלה השפעות פרמקולוגיות חיוביות של המיקרודוזינג, ועם  זאת, נראה שהתקווה הנאיבית כנראה שמיקרודוזינג ישמש כתרופת קסם ליצירתיות ושדרוג קוגניטיבי אינה צפויה להתגשם.

אלא שכששואלים את סיגטי אם המחקר שלו מפריך את יתרונות המיקרודוזינג הוא משיב בשלילה. "המחקר שלנו מאושש את התועלת במיקרודוזינג. המשתתפים השתפרו בכל המדדים הפסיכולוגים לאחר נטילת מיקרודוזינג. אלא שהמקור של השיפור אינו פרמקולוגי אלא ציפיות." מיקרודוזינג, הוא דואג להזכיר, אינו יוצא דופן מבחינה זו. מחקרי עבר הראו, למשל, ש-80% מהאפקט של תרופות אנטי-דכאוניות הוא תוצאה של פלצבו (סיגטי מאמין שגם ה-20% הנותרים ניצבים על כרעי תרנגולת). סיגטי גם אינו מאמין שתוצאות המחקר יסתמו את הגולל על מיקרודוזינג. ישנם כוחות תרבותיים וכלכליים חזקים שמעוניינים להמשיך ולקיים את המיתולוגיה של המיקרודוזינג, ואין סיבה שלא יצליחו. ככלות הכל, הוא אומר, גם ההומיאופתיה הופרכה כבר באנספור מחקרים והדבר לא מונע מהתחום לגלגל מיליארדים. אז אם ההומיאופתיה לא נעלמה, למה שהמיקרודוזינג יעלם? ובכלל, מנקודת המבט של האינדיבידואל זה כלל לא חושב אם התועלת של המיקרודוזינג נובעת ממקור פרמקולוגי או פסיכולוגי. העיקר שזה עובד – וזה מה שהמחקר שלו מראה.

בינתיים העניין במיקרודוזינג ממשיך לנסוק. סקר הסמים הגלובלי של 2019 (GDS) אסף עדויות של 7,000 משתמשי מיקרודוזינג וסיכם ש"התועלת הנתפסת של מיקרודוזינג עולה משמעותית על האתגרים." מחקר אחר שפורסם בכתב העת היוקרתי פסיכופרמקולוגיה כלל דיווחים מרובים על משתמשים שהצליחו להפסיק להשתמש בתרופות אנטי-דכאוניות בעזרת מיקרודוזינג. רוב האנשים נשבעים שמיקרודוזינג עובד להם. אז אם אנשים נהנים ונתרמים כל כך, למה להרוס?

מעבר לשאלות הבלתי פתורות, יש משהו בנרטיב של המיקרודוזינג שנראה חזק מספיק בשביל להבטיח את השרדות הפרקטיקה הזו. המיקרודוזינג מבטיח להוריד אבק כוכבים מהרקיע הפסיכדלי ולפזר אותו על שגרת היומיום המאתגרת של אמהות מותשות ועובדי ידע רצוצים שמחפשים אדג' יצירתי וחוויתי במהלך ימי עבודה ארוכים מדי. המיקרודוזינג מבטיח לשחרר, להעצים, לרפא ולשמח את כל מי שזקוק, והנרטיב הזה מושך מדי והולם מדי לעולמנו בשביל להעלם.