האם ראשיתה של הנצרות בפסיכדליה? ספר חדש מעורר מתרדמתה מחלוקת נושנה (ממשיך לפרסם את טורי הפסיכדליה של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה של הארץ. לטור המקורי.)
לפני הדת היה השמאניזם. תשאלו כל חוקר דתות והוא יספר שלפני הדתות הממוסדות, צורת הרוחניות המשותפת לבני האדם היתה הרוחניות הארכאית של השמאן, המרפא השבטי שהשתמש בטכניקות שונות כדי להגיע למצבי אקסטזה והתעלות רוחנית.
ומה תפקידם של סמים משני תודעה בשמאניזם? חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה טען בספרו הקלאסי על שמאניזם (Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy), ששימוש בחומרים משני תודעה הוא תופעה מאוחרת המייצגת צורה מנוונת של שמאניזם. דעה זו נדחתה זה כבר וגם אליאדה עידכן את עמדתו בנושא בערוב ימיו, אבל שאלת מקומם של משני התודעה בדתות העולם הגדולות נותרה בלתי פתורה עד היום.
מצד אחד, משני תודעה נפקדים מהפולחן בדתות הגדולות. האיסלאם, הנצרות, היהדות והבודהיזם לא עושות שימוש בסמים, ולעתים אף אוסרות עליהם. מצד שני, קולות עקשניים טוענים בעשורים האחרונים שחומרים פסיכדליים שיחקו תפקיד מרכזי בהופעת הדתות הגדולות, ואף שמדובר ברעיונות קשים לעיכול הממצאים מצביעים על כך שמדובר ביותר מתיאוריית קונספירציה.
הריג-ודה, הטקסט העתיק ביותר בהינדואיזם, מהלל משקה ריטואלי בשם סומה – "נקטר חיים" המציף את התודעה באור, מרפא אותה מאימת המוות ומקנה באופן זה חיי נצח. זהותו המדויקת של הסומה נותרה בלתי ברורה עד היום, אולם הכתבים ההודיים אינם מותירים ספק ביחס לחשיבות העצומה שכוהני הדת העתיקים של הודו ייחסו למשקה, שזכה לכינוי "אל כל האלים".
גם ביהדות אפשר למצוא עדויות למסורות פסיכואקטיביות. חוקרים ישראלים דיווחו לאחרונה, שכלי פולחן שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במקדש תל ערד הכילו שרידי קנביס. לפי החוקרים, כלים אלה היו בשימוש בטקסים דתיים בממלכת יהודה הקדומה. ובל נשכח את הפסיכולוג הישראלי בני שנון, שפירסם ב-2008 מאמר ספקולטיבי ומעורר הדים שהעלה את ההשערה שחזון הסנה הבוער היה תוצאה של המולקולה הפסיכואקטיבית די-אם-טי הטמונה בעץ השיטה (ומשתחררת בבעירה). עץ השיטה, המוזכר בתנ"ך לרוב, אכן משמש לרקיחת גרסאות מקומיות של תה האיוואסקה ההלוצינוגני, ושנון פירש את הפנים הזורחות של משה ביורדו מההר כסוג של אפטר-גלואו שלאחר טריפ, ואת תיאור מעמד הר סיני ובני ישראל ה"רואים את הקולות" כחוויה פסיכדלית קלאסית של סינסתזיה – חיבור של חושים שונים זה בזה.
התיאוריה הציורית ביותר על פסיכדליים בדת מתארת את סנטה קלאוס כשמאן. בעליה גורסים שדמות הזקן השמנמן והחביב של חג המולד נשענת על דמותם של אנשי הרפואה הארקטיים. כל סימני ההיכר של סנטה קלאוס מפורשים מחדש במסגרת תיאוריה זו, הקושרת אותו למסורות השמאניזם הסיבירי, המשתמש באמניטה מוסכריה – הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות המופיעה בציורי אגדות ומזוהה עם אלפים וגמדים. לפי התיאוריה, לבושו האדום-לבן של סנטה קלאוס מתייחס לצבעי הפטרייה (השמאנים הסיבירים נוהגים גם היום להתלבש בצבעים אלו). בימי החורף היה השמאן הסיבירי עובר בין בתי היורט המסורתיים רכוב על מזחלה רתומה לאיילים, ומאחר שהכניסה היתה חסומה בשלג, היה נכנס דרך הארובה כשהוא נושא עמו מתנות – פטריות שנתלו על העץ לייבוש, כמו מתנות חג מולד. גם האיילים המעופפים של סנטה, מסתבר, משתתפים בחגיגה. במסורות הסיביריות נהוג לשתות את השתן של השמאן על מנת ליהנות מהאפקט הפסיכואקטיבי שאצור עדיין בנוזל. ומסתבר שהאיילים בחוג הארקטי מראים חיבה מיוחדת לשתן הפסיכואקטיבי הזה, המייצר תחושה של תעופה – מה שמסביר את כישורי הטיסה של האיילים. סרטון וידיאו שהקדיש המגזין "אטלנטיק" לנושא הציע לנו להבין שסנטה קלאוס, המטייל בעולם מעבר לזמן ולחלל, הוא בעצם שמאן.
אבל הגביע הקדוש של התיאוריות בתחום הוא אקדח מעשן שיקשור את הנצרות הקדומה לפולחנים הלוצינוגניים. כמה חוקרים כבר שילמו מחיר כבד על הרעיון הנפיץ הזה. ב-1970 פירסם הארכיאולוג האנגלי ג'ון אלגרו, מהמפענחים ומהפרשנים הראשונים של מגילות ים המלח, את הספר "הפטרייה הקדושה והצלב", שבו טען שהנצרות התחילה ככת שמאנית שעשתה שימוש בפטריות חיזיון. ישו עצמו, טען אלגרו, הוא בכלל סמל לפטרייה. רעיונותיו השערורייתיים של אלגרו ספגו גינויים מכל עבר, הוא נאלץ להתפטר ממשרתו האקדמית והמוניטין שלו לא השתקם מאז.
שנים מעטות לאחר מכן, ב-1978, התפרסם הספר "הדרך לאלויזיס" שהיה פרי שיתוף פעולה בין מגלה האל-אס-די, הכימאי אלברט הופמן, המיקולוג (חוקר הפטריות) גורדון ואסון וחוקר התרבויות הקלאסיות קרל רוק. הספר התחקה אחר המיסטריות האלויזיות – פולחנים דתיים שהתקיימו מדי שנה בעיר אלויזיס שביוון העתיקה, שבהם נעשה שימוש במשקה משנה תודעה בשם קיקאון. הספר מעורר המחלוקת טען שהקיקאון היה מבוסס על פטריית השיפונית, שצומחת לפעמים על גידולי שיפון והשפעותיה דומות להשפעות האל-אס-די. הספר עורר סערה בעולם הלימודים הקלאסיים וגם התגובה עליו היתה מיידית ונחרצת. רוק, שהציע שגם בבסיס הנצרות היו חוויות סמים, איבד מהרה את מקומו כראש המחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בוסטון והפך למצורע בקרב עמיתיו.
בניגוד לאלגרו, שספריו עתירים בניתורים פרשניים מוטלים בספק, "הדרך לאלויזיס" הציג תיאוריה ספקולטיבית אך מדוקדקת ובעלת היקשים סבירים. הוא היה ראוי לכל הפחות להתייחסות עניינית, אבל התקבל בעיקר בבוז ובזלזול. הספר הציג את הטיעון הנכון בזמן הלא נכון. הוא פורסם בתקופה שבה מעמדם של הפסיכדליים היה בשפל והטענה שמייסדי הציוויליזציה המערבית ביוון לקחו סמים בטקסים איזוטריים היתה לא פחות משערורייתית.
ארבעים שנה מאוחר יותר תיאוריית הקיקאון הפסיכדלי שבה למרכז הבמה, מתוגברת בממצאים ארכיאו-כימיים חדשים. בספר "מפתח האלמוות" (The Immortality Key) שפורסם באוקטובר האחרון טוען הסופר בריאן מוררסקו (Brian Muraresku) שמשקה הקיקאון היווני אכן היה הלוצינוגני באופיו, ושמשקה פסיכואקטיבי דומה שימש את הנוצרים הקדומים. הפעם, בניגוד לעבר, נראה שהמסר נופל על אוזניים כרויות. ספרו של מוררסקו נכנס לטבלת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס", סוקר בסי-אן-אן, זכה בתואר ספר ההיסטוריה של השנה ב-Audible וגם ביצע גיחה מוצלחת במיוחד לפודקאסט של ג'ו רוגן.
"מפתח האלמוות", שבנוי כיומן מסע בסגנון "צופן דה-וינצ'י", מתאר תריסר שנים של חיפוש אחר המקורות הפסיכדליים של הנצרות. מוררסקו נתקל לראשונה ב"דרך לאלויזיס" כשהיה סטודנט ללימודים קלאסיים וסקרנותו התעוררה. שנים לאחר מכן, כשעבד כעורך דין, קרא מאמר בעיתון על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בחרדה מהמוות אצל חולים סופניים. המאמר הזכיר למוררסקו את תיאורו של הקיקאון העתיק כחומר המפיג את אימת המוות והמסע החל.
קשה להפריז בחשיבות של המיסטריות האלויזיות ליוון העתיקה. גדולי התרבות היוונית והרומית, משוררים, פילוסופים וקיסרים מסופוקלס, אוריפידס ואפלטון ועד אריסטו, קיקרו ומרקוס אורליוס השתתפו במיסטריות. אפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, תיאר את מצב התודעה שחווה במיסטריות כ"מצב של שלמות" (תורת האידיאות של אפלטון, טוענים אחדים, התגבשה בעקבות חוויותיו באלויזיס). המדינאי והפילוסוף הרומאי קיקרו טען שהמיסטריות הן התוצר המופלא והקדוש ביותר של התרבות היוונית העתיקה. באמצעות המיסטריות, כתב קיקרו, "עברנו מצורת חיים גסה ופראית לאנושיות… מהטקסים למדנו את יסודות הקיום ולמדנו לא רק לחיות בשמחה אלא גם למות בתקווה". באמצעות שתיית הקיקאון זכו העולים לרגל לאלויזיס לטעימה מעולם רוחני גבוה יותר. רוק כינה זאת "מראה שגרם לכל הראייה הקודמת להידמות לעיוורון".
המיסטריות האלויזיות התקיימו לאורך קרוב ל-2,000 שנה. מ-1600 לפני הספירה ועד סוף המאה הרביעית. עלייתה של הנצרות באימפריה הרומית הובילה לסופן המהיר של ההילולות הרוחניות. ב-394 אסר הקיסר תאודוסיוס את המיסטריות, ושנתיים לאחר מכן ארים נוצרים החריבו וחיללו את מקדשי אלויזיס. משם הדרך לשכחה היתה קצרה. סביב המיסטריות האלויזיות התקיים מאז ומעולם קוד קפדני של שתיקה וסודיות. השילוב בין מיעוט העדויות הכתובות לבין נצרות אגרסיבית, שהיתה נחושה למחוק את שיירי העבר הפגאני של האימפריה הרומית, הוביל למחיקתן המהירה מדפי ההיסטוריה.
אלא ש"הסוד השמור ביותר בהיסטוריה" היה נפיץ מכדי שיוכל להישאר סודי. בספרו החדש תר מוררסקו אחר הוכחות לאופיו ההלוצינוגני של משקה הקיקאון העתיק. הוא מבקר בעתיקות יוון עם ארכיאולוגים מקומיים, נובר בגנזכים סודיים של הוותיקן, מפענח את משמעותם של סמלים בכנסיות מחתרתיות בקטקומבות שתחת רחובות רומא ואף מצליח בסופו של דבר לאתר עדויות ארכיאו-כימיות מוצקות לשיירים של השיפונית הפסיכדלית בכלי פולחן ששימשו במקדשים יווניים.
מוררסקו טוען ששורשי המיסטריות טמונים בדת הלוצינוגנית קדומה שהתקיימה מאז תקופת האבן, ושהשפעתה נמתחת עד הנצרות המוקדמת. הוא מתבסס על תיאוריית ההמשכיות הפגאנית (pagan continuity), הגורסת שהנצרות המוקדמת אימצה רבות מהמסורות הפגאניות (כמו היום הקצר בשנה – חג מולד השמש – שהפך לחג המולד) תוך התאמתן לאמונה הנוצרית. אחת המסורות שהנצרות הקדומה אימצה היתה, לטענת מוררסקו, המיסטריות הפסיכואקטיביות. לדברי מוררסקו הלחם והיין המקודשים של הכנסייה היו במקור מתובלים בחומרים פסיכואקטיביים. ההשערה מבוססת על המנהג היווני הנפוץ לחזק יין ובירה במגוון חומרים פסיכואקטיביים. לדעת מוררסקו, כדי להתחרות במיסטריות המופלאות נדרשה גם הנצרות המוקדמת לתת למאמיניה משהו חזק יותר מסתם יין, והוא מוצא לכך שורה של הוכחות מרתקות בכתבים ובציורים עתיקים. הדמות המצטיירת של ישו הנוצרי היא פחות של משיח יהודי ויותר של שמאן ארכיטיפי ודיוניסי, שרקיחותיו הפסיכואקטיביות שימשו את הקהילות הנוצריות הקדומות.
משמעות הדברים מכרעת, לדברי מוררסקו. שניים וחצי מיליארד נוצרים בעולמנו נוטלים למעשה סוג של פלצבו, תחליף עלוב לסקרמנט הפסיכדלי המקורי. מדובר בטענה נפיצה. מוררסקו גורס שטענות על שימוש בפסיכדליים ביוון העתיקה מעוררות התנגדות עזה, משום שהן מצביעות על כך שהתרבות המערבית מושתתת על חוויה מיסטית ולא על רציונליזם טהור ושכלתני, כפי שחוקרים רבים מבכרים להאמין. בנוסף, טענות על התנסויות פסיכדליות בנצרות הקדומה מעוררות התנגדות משום שאם חומר פסיכואקטיבי מאפשר מגע ישיר עם הקדושה, נעלם הצורך בתיווך הממסד הדתי. החוויה הדתית יכולה לשאוב היישר מהחוויה המיסטית האישית.
בהיותו רב מכר, מפתיע לגלות ש"מפתח האלמוות" הוא ספר יסודי ומדוקדק. מוררסקו שולט היטב בלטינית, יוונית וסנסקריט, והוא אפילו הקפיד להישאר בתול פסיכדלי לאורך כל שנות המחקר, כדי לא להיות מואשם חלילה כמוטה בדעותיו. ועם זאת, יש סיבה נוספת לחשדנות שהספר של מוררסקו מעורר בחוגים מסוימים. מוררסקו טוען שהחוויה הפסיכדלית העוצמתית והמודחקת עשויה להיות בעלת חשיבות קיומית לחברה בת ימינו, ואת ההקדמה לספרו כתב העיתונאי גרהאם הנקוק הידוע כאידיאולוג פסיכדלי. המטען הרעיוני הזה, שמוסיף תנופה רטורית לספר, גם גורם לספקנים להתייחס אליו בחשדנות.
ואוטר הנחרף הוא פרופ' להיסטוריה של ההרמטיציזם באוניברסיטת אמסטרדם, שכותב על היחס לידע דחוי באקדמיה. בספרו החדש מקדיש הנחרף פרק לפרקטיקות פסיכואקטיביות במצרים העתיקה, שמתוארות בליתורגיית מיתרס, טקסט קלאסי שנכתב במאות הראשונות לספירה, בתקופה שמצרים היתה נתונה תחת כיבוש רומי. מחבר הטקסט הקדום מתאר כיצד הוא מורח משחה הלוצינוגנית על פניה של בתו תוך כדי שהוא מנחה אותה בטכניקות נשימה, חוויות ריחוף ומפגש עם האלים. הנחרף כותב בספרו על הנטייה של המחקר האקדמי להפחית בחשיבותם של תיאורים עתיקים כאלה, לתאר אותם כ"מוזרים", "סתומים" או "תת-פילוסופיים" ואף להתעלם מהם לחלוטין.
"האמירה שהנושא הזה חשוב כבר עלתה לאנשים בקריירה שלהם", אומר הנחרף בשיחה. "חוקרים מוכנים לדון באלמנטים אי-רציונליים, אבל ברגע שסמים נכנסים לתמונה הסובלנות עפה מהחלון. הנושא הזה מקוטלג אוטומטית באופן שנותן למתנגדים תירוץ לא לקחת אותך ברצינות".
"טעות אחת שאני נמנע ממנה היא להתחבר עם דמויות מתרבות-הנגד הפסיכדלית. זו הטעות שרוק עשה ב'הדרך לאלויזיס'. הוא היה חוקר טוב, ואז הגיע ולטר בורקרט, שהיה דמות חשובה בתחום חקר הדתות העתיקות, ופטר את הרעיונות שלו באמצעות טיעונים מאוד חלשים. אבל זה הספיק כדי לחסל את רוק".
אתה חושב שהמצב הזה עשוי להשתנות כיום, עם הרנסנס הפסיכדלי?
"אין ספק שחוקרים צעירים פתוחים יותר לרעיונות האלה. הבעיה היא שברגע שהם נדרשים להתחרות בשוק העבודה האכזרי של האקדמיה, הם נאלצים להצניע עמדות כאלה".
במובן מסוים אנחנו תקועים, לא? מצד אחד יש לנו חוקרים מתרבות הנגד הפסיכדלית שבאים עם מטען אידיאולוגי המוביל להטיות. מצד שני יש לנו אקדמאים שלא יכולים לחקור את הנושא הזה בכנות, מסיבות פוליטיות וקרייריסטיות.
"זה נכון, וגם מידת החשיבות של המרכיב הפסיכואקטיבי בדתות העתיקות הללו נשארת חידתית. אנחנו מוצאים בטקסטים כל מיני רמזים, אבל יש גבול למידע שהטקסט מנדב על ההקשר הרחב יותר, כך שבהרבה מקרים קשה לחלץ מסקנות חד-משמעיות".
מוררסקו, בינתיים, מבטיח שלא לנוח ולהמשיך לתור אחר ראיות חדשות. "כמו כל היפותיזה, גם ההיפותיזה הפסיכדלית צריכה להיות נתונה למעקב, בחינה והפרכה כדי לקבל מקום במדע", הוא כותב לי. "הכל תלוי בממצאים, וככל שיותר שרידים עתיקים ייבחנו באמצעות טכנולוגיות חדשות הם יניבו תימוכין לשימוש הדתי בפסיכדליים בעת העתיקה – או שלא. הממצאים הארכיאו-כימיים החדשים מתל ערד מסקרנים במיוחד. אם קנביס אכן שימש בגרסה מקומית של בית המקדש במאה השמינית לפני הספירה, האם היה זה אירוע מבודד? החוקרים כותבים שמדובר בהוכחה הראשונה לריטואל פסיכואקטיבי באזור. עם מספיק מימון ותשומת לב, היא לא תהיה האחרונה".
טכנומיסטיקה 